סופשנה

אחרי התרוצצות של כמה ימים וראיונות בכל רחבי חיפה החליטו ג'ינג'י והמטפלת שלנו (הכמעט לשעבר) להעביר את המטפלת לאישה הראשונה שפנתה אלינו, ושממש במקרה אחד הבנים שלה גר די קרוב אלינו. היא עצמה גרה במרכז הכרמל והיא רצתה שהמטפלת תגיע אליה מיד אבל ג'ינג'י והמטפלת דחו אותה לתחילת השנה החדשה, כלומר ליום שלישי, ובימים שנותרו עד להסתלקותה מחיינו היא עבדה די קשה עם ג'ינג'י (שכמובן משלם לה על כל שעת עבודה) כדי שביומים האחרונים של שנת 2018 הוא יקיים את ההבטחה שהבטיח לה כבר מזמן - לקחת אותה לטיול בים המלח ובירושלים.
אני מניחה שאישה אחרת (שרה נתניהו למשל) הייתה מתנגדת בתוקף, ולא מניחה לבעלה לטייל עם אישה זרה, אבל אני שמכירה היטב את ג'ינג'י ואת תאוות הטיולים שלו החלטתי לא לעשות עניין ולפרגן לו טיול.
אני מניחה שחלק מקוראי ישאלו למה לא הצטרפתי גם כן? טוב, יש לזה כמה סיבות. קודם כל אני והמטפלת לא ממש מחבבות זו את זו. כלומר, אני די אדישה אליה אבל היא (לדעתי ולהרגשתי) לא סובלת אותי ומתעצבנת כשהיא צריכה להיות איתי, גם כי אני לא מדברת רומנית וג'ינג'י כן, וגם כי אני נשואה לג'ינג'י וכשאנחנו נוסעים יחד היא צריכה לשבת מאחור ולשמוע אותנו מדברים עברית שהיא לא מבינה.
חוץ מזה מה היינו עושים עם הכלבים? שלא לדבר על זה שאני הולכת לאט ומתקשה ללכת יותר מידי בגלל כאבי הגב, וחמור מזה, משתעממת נורא בכל מיני כנסיות ואתרים נוצריים, ואילו היא רק רוצה לבקר בכמה שיותר אתרים כאלה ולקנות כל מיני מזכרות מארץ הקודש.
תאוות הקניות שלה היא באמת בעיה די מעצבנת. גם ג'ינג'י די סובל ממנה אבל הוא מרגיש חייב לה בגלל הטיפול המסור שלה באימא שלו. הם נסעו אתמול ואחרי שבדקנו במחשב הוחלט שהיום הראשון יוקדש לים המלח ולקאסר אל יהוד והיום השני לירושלים כי היום פחות גשום ויהיה נוח יותר בירושלים. להפתעתם היו המון אנשים בים המלח ורק בעזרתי ובעזרת המחשב הם מצאו חדרים ללינה (במצוקי דרגות אם זה מעניין מישהו) ועכשיו הם חורשים את ירושלים.
מחר תודה לאל היא תסתלק ובעוד כמה ימים נתחיל להעביר את צץרץ לדירה של חמותי ז"ל. הוא הסכים להצעה שלנו לגור שם חינם כדי לחסוך כסף כי הוא זקוק להמון שיעורים פרטיים כדי להצליח בלימודים ושיעור פרטי עולה 300 ש"ח. הוא די מודאג מהכסף אבל אני מוכנה ברצון להשקיע בו ובעתיד שלו, רק שישב וילמד בלי לדאוג.
בעוד עשרים שנה כשנהיה קשישים וסניליים הוא כבר יחזיר לנו את ההשקעה, אני מקווה.

שבעה

ראשית אני רוצה להודות לכל המגיבים והמנחמים. לא הגבתי בפוסט הקודם כי לא היה לי זמן וגם לא היה לי ראש למחשב. איכשהו, למרות שלא עשיתי שום דבר, לא היה לי רגע שקט או מנוחה. כל הזמן התרוצצתי מפה לשם ויצאתי עייפה ועם כאב גב, ומשום מה גם כתף שמאל כואבת. הלילה נשברתי ולקחתי אקמול פוקוס שעזר מאוד, הכאב נרגע וסוף סוף הצלחתי לישון טוב. כבר בחמש בבוקר סיפר לי אחר כך ג'ינג'י אחיו והמטפלת הזיזו רהיטים בדירה למטה והחזירו את הבית לסדר הרגיל שלו, אבל אני לא שמעתי כלום, ישנתי עמוק וקמתי רעננה ונטולת כאבים.
השבעה הייתה חוויה מאלפת ולמיזנתרופית כמוני גם מתישה למדי. הדירה של חמותי נמצאת אצלנו, כלומר בכתובת שלנו, אבל מתחת לבית, והגישה אליה היא מסביב ומי שלא מכיר לא יודע איך להגיע וצריך לרדת איזה מאה מדרגות וכמובן לעבור דרך החצר שלנו ודרך הכלבים... חוויה לא נעימה למי שפוחד מכלבים, ובחושך זה עוד פחות נחמד. חוץ מזה גם ירד גשם כמעט בלי הפסקה ביומיים שלושה הראשונים של השבעה, ומודעת האבל שהמועצה שמה ברחוב מול הירידה לבית שלנו נרטבה ונקרעה, מה שבלבל אנשים עוד יותר.
מחברת חשמל, שם עובד גיסי, הגיעו גדודים של מנחמים, אבל עוד קודם הגיע שליח עמוס שקיות משופרסל עם שפע של עוגות, עוגיות, בייגלה מכל הסוגים, כולל עבאדי כמובן, קפה שחור ונס קפה, ליטרים של מיץ מכל הסוגים, וגם חבילה של מים מינראליים. גם צלחות וכוסות חד פעמיים לא שכחו להוסיף לכל הכיבוד. זו הטבה של חברת חשמל לעובדים שיושבים שבעה הסבירו לנו. נותרנו המומים ואסירי תודה מול השפע שחסך לנו קניות והוצאות.
מי שהכי סבלה מכל העניין הייתה המטפלת של חמותי שלא ממש מכירה את נוהגי השבעה ולא ידעה שהדירה שהייתה עד לרגע זה פרטית שלה ושל חמותי תהפוך למקום ציבורי. הגיעו המון אנשים זרים שלא דיברו בשפתה, ובלילה אחרי שהם הפסיקו להגיע גיסי והבת שלו נשארו לישון שם, הטלוויזיה סולקה מהסלון, והיה עליה ללכת לחדר השינה הנטוש של חמותי כדי לצפות בטלוויזיה. החדר שלה נותר פרטי אבל חוץ מזה כל השגרה שלה נפגעה מאוד, וכל זה קרה כמה ימים לפני חג המולד שכמובן נהרס לגמרי בגלל האבל והבלגן. על כל זה נוספה כמובן החרדה מפני העתיד. היא צריכה למצוא עבודה חדשה ובזריזות רבה כי יש לה בבית בת ונכדה, ובן עם נכד וכלה שכולם מתפרנסים ממנה. ג'ינג'י החל להתקשר לכל חברות ההשמה של העובדים הזרים שיש בארץ (לפי רשימה של משרד האוכלוסין וההגירה יש 101 כאלה) והבוקר הם נסעו לחיפה לאחד המשרדים שרוצה לפגוש אותה.
כפי שציינתי בעלי לא כל כך מקפיד בנוגע לשבעה, ולמרות שהצעתי לו לשבת בבית בשבת, יום העבודה העיקרי שלנו, הוא התעקש להגיע למרכז המבקרים ולעבוד. למרות שהיה יום מאוד יפה לא היו לנו כמעט לקוחות. העסקנו את עצמנו באריזת מוצרים שונים ובטעימת הליקרים שג'ינג'י רוקח. טעים מאוד אבל מסחרר את הראש. בצהריים חזרתי הביתה וטיילתי עם הכלבים כהרגלי, ופתאום טלפון מג'ינג'י - בחמש וחצי תבוא קבוצה של מטיילים שמגיעים מנצרת. נסענו יחד חזרה למרכז המבקרים, הכנו הכל כולל מיחם עם תה וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו... המדריך התקשר כל כמה זמן להתלונן שיש פקקים והם לא מצליחים לצאת מנצרת ושנחכה עוד קצת. לדעתי עדיף היה להם לוותר כל העניין ולנסוע ישר לתל אביב ממנה באו, אבל שתקתי כי למה שאגרש לקוחות משלמים?
הם הגיעו אחרי שבע, עייפים וקצת עצבניים, וישר רצו לבית השימוש, ואחר כך למיחם התה שנגמר במהירות מפתיעה. בסוף גם קנו קצת, לא לפני שעשו בלגן נוראי ובלבלו את המוח כמו שתמיד קורה עם קבוצות. חזרנו הביתה אחרי שמונה בלילה, שפוכים מעייפות, וג'ינג'י נשאר עוד קצת עם אחיו כדי לשוחח עם האחיינית שלו שהביאה את החבר שלה. בגלל זה לא יצא לי לפגוש אותו אבל מילא, יהיו עוד הזדמנויות.
היום ביקרנו בבוקר בקבר שוב, חשבנו איזה כיתוב להוסיף על המצבה של חמי כי הם שניהם קבורים באותו קבר. (חידוש של השנים האחרונות בגלל מחסור במקום לקבורה). גם אני וג'ינג'י ניקבר באותה אופן, אחד על השני, ובקבר לידם בחלקה שג'ינג'י רכש אחרי שאביו נפטר. לדעתי זה היה סתם בזבוז כסף, אבל הוא התעקש וכרגיל ויתרתי לו. מוזר לדעת איפה תיקבר, אבל רוב הזמן אני מצליחה להדחיק את המחשבה על זה. לצערי אימא שלי, שמבוגרת ממני בעשרים שנה בסך הכל, לא מצליחה להדחיק את המחשבות על המוות הצפוי לכולנו. אתמול, בעודי מטיילת עם הכלבים (זה הופך למוטיב חוזר בבלוג שלי), טלפון לחוץ מאבא, תבואי מהר אימא שלך השתגעה ואימא בוכה ברקע... חשתי הביתה ואחרי שהאכלתי את הכלבים ויתרתי על מקלחת ונסעתי להורי. מתברר שאימא שלי שהתחילה להשתפר מבחינת כאבי הגב קיבלה עוד התקף כאבים אחרי הלוויה של חמותי, וכשסיפרה על כך לתומה למדריכת הפלדנקרייז שלנו (שמעניקה לה טיפולים פרטיים מועילים מאוד אבל יקרים מידי לטעמו של אבא) היא המליצה לה על טיפול פסיכולוגי ואולי אפילו לקיחת ציפרלקס או משהו דומה. אימא עשתה טעות וסיפרה על כך לאבא, והוא התחרפן והתרגז, מה שרק הרע את המצב. קשה לו לקבל שחלק מכאבי הגב של אימא הם משהו נפשי ושיש קשר חזק בין גוף לנפש, ובכלל, הוא מגיב לכאבים של אימא כאילו זה משהו נגדו, וכועס איך זה שהיא לא מבריאה כבר, הרי הוא כל כך משתדל להקל עליה ואפילו התחיל לבשל קצת, בהדרכה של אימא כמובן. מאז שאימא התחילה לסבול מכאבי גב הוא מתעצבן כאילו מישהו האשים אותו בכאבים שלה, מה שכמובן לא נכון.
עצוב ומפחיד לראות איך ההורים שלי שתמיד היו צעירים ובריאים וחזקים, משענת יציבה ותומכת, מתחילים להזדקן ולהתערער. בכל פעם שהם במצוקה הם פונים אלי ואני כמובן עושה כמיטב יכולתי ומנסה לעזור, לנחם ולתמוך, ולהסתיר מהם את הבהלה שהמצב הזה גורם לי. בראש שלי אני עוד הילדה שלהם, ומה פתאום הם צריכים שאני אגיע לעזור להם? ומה אני כבר יודעת לעשות שהם לא יודעים יותר טוב? למרבה הפלא בינתיים הנוכחות שלי מרגיעה אותם. אני מעדיפה לא לחשוב מה יהיה בעתיד כשהם יזדקנו עוד יותר, ומה יהיה איתי אחרי שהם כבר לא יהיו ואני אהיה הזקנה התשושה שצריך לטפל בה? עדיף לא לחשוב על זה.

הורי בשנת 1954

אבא ואני בשנת 1958

זהו, נגמר

אתמול בבוקר בעודה מאושפזת בבית החולים נפטרה חמותי. רק המטפלת שלה הייתה לידה. ג'ינג'י בדיוק חיפש חנייה ואני שהיתי בבית.
הוא צלצל אלי קצת אחרי עשר בבוקר ובישר לי שאימו נפטרה. ידענו שזה עומד לקרות, יום קודם הרופא סיפר לנו שהחליטו להתחיל לתת לה מורפיום כדי שתסבול פחות. הוא לא אמר זאת מפורשות אבל רמז שאפסה תקווה שהיא תתאושש ורוצים שהשעות האחרונות שלה בעולם יהיו קלות ככל האפשר. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה חסרת הכרה ונאבקה קשה על כל נשימה. עם כל הצער המוות שלה היה הקלה, גם בשבילה וגם בשבילנו. בחודשים אחרונים שלה היא כבר לא הייתה מסוגלת לזוז. היה צריך להחזיק אותה עם חגורה שלא תגלוש מכיסא הגלגלים ורוב הזמן היא נמנמה, בקושי אכלה ודיברה מעט מאוד.
ג'ינג'י ואחיו החליטו לקיים את הלוויה עוד באותו יום ובשעות המעטות שנותרו בין המוות לבין הלוויה ישבתי במטבח שלה עם פנקסי כתובות עתיקים וניסיתי ליצור קשר עם הקרובים המעטים שלה שעוד נותרו בחיים כדי להודיע להם על הלוויה.
הלוויה הייתה קטנה מאוד, רובם אנשים שבאו בגללי ובגלל ג'ינג'י. הגיעו גם אנשים מצוות מרכז היום בו היא שהתה, הגיעו הורי והדוד שלי וכמובן הילדים שלי ושל גיסי. למרבה הפליאה הגיעה ללוויה שכנה ותיקה של חמותי, אישה שהיא לא נפגשה איתה שנים רבות עקב איזה מריבה לא ברורה בין השתיים. הופתעתי מאוד לראות אותה שם.
החלטנו לשבת שבעה בדירה שלה שנמצאת בעצם אצלנו בבית. היום גיסי, שהוא עובד של חברת חשמל, קיבל המון מנחמים, ובהמשך השבוע יבואו עוד. גם לג'ינג'י באו כמה מנחמים, אנשים שהוא מכיר מהלימודים ומהחפירות. לילי עזרה לי עם הקניות לשבעה ונשארה לישון הלילה אצלנו אבל תצטרך לחזור כי יש לה עבודות להכין ולהגיש. להפתעתי אני מאוד נרעשת ומבולבלת ומתקשה להתארגן על עצמי ולעשות משהו מועיל. מזל שהיא עזרה לי בקניות. היא התעקשה שחייבים עוגיות עבאדי כי אי אפשר לעשות שבעה בלי בייגל'ה ועוגיות עבאדי. רק היום גיליתי שמקובל להגיש מאכלים עגולים בסעודת ההבראה אחרי לוויה. אולי בגלל זה חייבים בייגל'ה.
כצפוי גיסי שהוא יותר דתי מכולנו באמת יושב שבעה, הבת הצעירה שלו נשארה גם כן לישון אצלנו והיא עוזרת מאוד. ג'ינג'י לעומת זאת מתרוצץ חסר מנוחה ולא מוכן לשבת ולהמתין למנחמים. בבוקר הוא עבד עם המטפלת של חמותי שהוא מעסיק מידי פעם (תמורת תשלום נוסף כמובן) במחסן על הציוד של הדבורים, ועכשיו יצא שוב עם הכלבים. הוא מתאבל בדרכו וכואב לו מאוד לאבד את אימו אבל הוא לא הטיפוס שישב סתם ויבכה, הוא חייב להיות עסוק. אני משתדלת להועיל ולא להפריע אבל האמת שאני מרגישה מבולבלת ולא מאופסת. כל כך הרבה שנים קיטרתי עליה וראיתי בה עול מציק, ועכשיו כשהיא איננה אני לא מוצאת לי מקום. בלילה מרוב מחשבות ודאגות התקשיתי להירדם למרות העייפות. אני לא יודעת איך נמשיך הלאה בלי הנטל הזה שרבץ עלינו כל כך הרבה שנים. צריך לעשות עוד כל כך הרבה דברים... כל החפצים שלה, הבגדים והתמונות והרהיטים, ומה עם השטיח הענקי והכבד? והגובלנים שהיא רקמה במו ידיה במשך שנים?
מרוב בלבול נזכרנו רק אחרי הלוויה בכל המכרים שהיינו אמורים להודיע להם, מילא מי שרוצה שיבוא לשבעה ואם יהיה לו מזל הוא אולי יצליח אפילו לפגוש את ג'ינג'י.

ושוב בית חולים

הפעם זו חמותי. התקררות קלה הפכה לדלקת ראות ובגלל שהכליות שלה בקושי מתפקדות כולה נפוחה מנוזלים... המצב לא טוב.

היא מאושפזת כבר כמעט שבוע ובעלי נסער ולחוץ, הוא כל יום בבית חולים עם המטפלת וכשהעזתי להעיר שדי מיותר ששניהם ישבו כל היום לידה הוא רב איתי וכעס עלי יומיים.

השהות בבית החולים היא די סיוט, והפנימית זה סוג של גיהנום שאני לא מאחלת לאיש. 

היום הגיע אחיו ולקח את המטפלת לבית החולים, מניח לנו לנוח קצת.

חמותי מקבלת אוכל דרך זונדה ומורדמת רוב הזמן. היא לא ממש מודעת לנוכחות שלנו לידה ואולי עדיף ככה.

הזמינו לנו בלון חמצן הביתה ואנחנו חושדים שהם מתכוננים לסלק אותה מבית החולים בקרוב.

משהו מצחיק ומוזר קרה אחרי שגיסי והמטפלת חזרו מבית החולים. אני ובעלי והמטפלת היינו בדירה של חמותי והוא היה בחוץ ופתאום אי אפשר היה לפתוח את הדלת, הלשון של המנעול נשברה פתאום ונשארנו כלואים בפנים וגיסי נשאר בחוץ. בהדרכתו של הג'ינג'י אחיו הביא כלי עבודה מהמחסן ואחרי חצי שעה של עבודה נמרצת הוא הצליח לפרק את הצירים של הדלת ולהוציא אותנו לחופשי. משהו כזה כבר קרה לנו פעם עם עוגי שננעל בתוך חדר בבית וככה ידענו כבר מה לעשות.

לשמחתי אימא שלי מרגישה כבר טוב יותר אבל אין מה לעשות הורי מזדקנים גם הם ואני מניחה שצפויות לי עוד הרבה שעות לא נעימות במחלקות פנימיות.

מהנעשה בחיי לאחרונה

מזמן לא עדכנתי, באמת לא יודעת למה. לא יצא כנראה.
אז קודם כל והכי חשוב - עוגי כבר לא גר יותר אצלנו. מצאנו לו דירת חדר קטנה ולא יקרה שבעל הבית התמהוני שלה הסכים לקבל גם את לוסי. הדירה די מוזנחת ובעל הבית הוא מין טיפוס מוזר, אגרן כזה שדי חשש בהתחלה מהכנסת כלבה לנכס שלו אבל אחרי שראה כמה היא שקטה ורגועה הסכים. הדירה נמצאת במין בניין קטן שמחולק לשתי דירות באמצע חלקה מוזנחת מלאה חפצים שעבר זמנם. כל מיני רהיטים ישנים ומכוניות מחלידות. את הדירה השנייה הקטנה מעט יותר הוא עוד לא הצליח להשכיר וספק אם יצליח אם כי לך תדע... בחורים צעירים לא ממש מתרגשים מהזנחה ובלגן. אני לא הייתי מוכנה לגור שם אבל לעוגי לא אכפת שהכל ישן ורעוע, העיקר שיש מיטה (בעצם פוטון) שולחן, מקרר ואפילו מקרוגל. עוד יתרון חשוב מאוד - לא צריך צ'קים. הוא מוכן לקבל את השכר דירה במזומן והדירה לא רחוקה מהבית שלנו. עוגי עובד כבר כמעט חודשיים באותו מקום ועוד לא רב עם אף אחד, סימן שהכדורים עובדים ואפילו הפסיק לעשן סיגריות, במקום זה הוא מאייד נוזל ריחני דרך סיגריה אלקטרונית וטוען שזה תחליף מוצלח וזול יותר לסיגריות. ממש ימות המשיח.
הפצע הנוראי של טופי החלים כמעט לגמרי ואחרי שהשערות שגילחו לו יצמחו שוב לא יראו יותר את הצלקת.
כמובן שלא יכול להיות שהכל יהיה טוב, יש גם צרות והפעם הן באות מצד אימא שלי שתהייה בריאה, פתאום נתפס לה הגב, קשה לה מאוד, כואב לה, היא מקבלת המון תרופות נגד כאבים ודלקת שלא עוזרות כלל ומי שסובל לידה הוא אבא שלי. הוא לגמרי אבוד בלעדיה וחוסר האונים שלה מלחיץ אותו וכדי להתמודד הוא מלחיץ אותה מה שגורם לכאבים שלה להחמיר כי גב תפוס הוא גם בעיה פסיכוסומטית, לא רק פיזית. הורי כבר מעל שמונים ולפעמים הם מתנהגים כמו ילדים קטנים. אתמול נסעתי לבית חולים להחזיר אותם מהמיון ופתאום קלטתי שנעשיתי המבוגר האחראי וזה די מפחיד אותי.

אזרחית ותיקה

סוף סוף קיבלתי בדואר את התעודה של האזרחית הוותיקה. הגשתי בקשה ממש מזמן וחשבתי שכבר שכחו אותי.
אתמול היא הגיעה בדואר ואחרי דחיות רבות מידי אזרתי סבלנות למלא את הטפסים של ביטוח לאומי ונסעתי לחיפה כדי להביא אותם לביטוח הלאומי. אפשר גם בפקס אבל הייתי צריכה לגשת לרואה החשבון שלנו ולכן הלכתי גם לביטוח הלאומי שמצוי לא רחוק. הלכתי ברגל ובערך בכיכר פריז תפס אותי במצלמתו חבר טוב של עוגי שעבר שם עם רכבו.
הנה התמונה, תמונה של אזרחית ותיקה, קצת כפופה, (הגב...) ממושקפת ועם שער שיבה, מקבלת הנחה באוטובוס אבל למרות זאת בלב מרגישה עדיין צעירה.

מלך הכלבים

היה שבוע עמוס מאוד גם באירועים מתוכננים וגם בבלתמי"ם מציקים. קודם כל הייתה החתונה. אני מתעבת חתונות, משום מה הן תמיד רועשות להחריד וקשה לי עם זה. בכל זאת הלכנו כי הכלה היא בתה של השכנה שלנו ואנחנו מכירים אותה עוד מלפני שנולדה ולפעמים פשוט חייבים.
האולם היה יפה והבופה נדיב ועשיר אבל משום מה הפעילו מיזוג שמתאים לקיץ וכולם קפאו מקור ומה שעוד יותר רע - המוזיקה. מוזיקה רעשנית שהלמה בראשי בצורה איומה. הכלה והחתן בוששו לבוא ואחרי שעה פשוט נמאס לנו וברחנו הביתה. אחר כך התברר שהחופה נערכה רק בעשר בלילה, אבל לפחות נהנינו מהבופה.
למחרת ג'ינג'י יצא כדרכו לטיול עם הכלבים וחזר עם טופי נטול תחבושות. איכשהו הוא הצליח להעיף מעליו את התחבושת ואת החולצה שהלבישו עליו כדי להגן עליו. חשנו לווטרינרית שלנו ושוב זריקת טשטוש ושוב חבישה והפעם עם סיכות ורשת מיוחדת שצריכה לחזק את כל העסק ומעליו חולצה חדשה (הפעם משהו ישן של לילי). החזרנו אותו הביתה רדום עדיין, נישא בתוך שמיכה ששמשה כאלונקה. הרופאה ביקשה שלא נשאיר אותו לבד במצב הזה וכדי שלא נחמיץ את ההצגה הזעקנו את צץרץ שיהיה שמרכלב. בזמן שאנחנו בילינו בהצגה הוא למד ושמר וגם נאלץ לשטוף את הפטיו כי לוסי שהייתה קשורה שם עשתה את צרכיה על הרצפה למרות שעוגי טייל איתה כמה שעות קודם.
ההצגה "מלך הכלבים" הייתה מעניינת מאוד, הפעם לבשנו בגדים חמים ולא סבלנו מקור. פגשנו המון אנשים מהקריה ולהפתעתנו מצד אחד שלנו ישבה מורה לשעבר של ג'ינג'י שלימדה אותו בבית הספר היסודי, ומצד שני בחורה שלמדה איתו בבית הספר התיכון. היה חמים וביתי. טופי ישן בשקט כל הלילה וקם רק למחרת, שמח וטוב לב.
ולמרבה השמחה למחרת התקשרו מביטוח לאומי ובישרו לעוגי שהכסף שהובטח נכנס לחשבונו והפעם זה באמת היה נכון. הקלה גדולה. עכשיו נראה מה יקרה קודם, נצליח למצוא מישהו שייקח את לוסי או שנצליח למצוא דירה מתאימה לעוגי שתהיה זולה וקרובה אלינו ושבעל הבית יסכים להכניס גם כלב.

בלי בלון אדם

 טופי הפצוע

ולוסי הפוצעת

זוכרים את הבלון האדום שישראבלוג היה שם לנו ביום ההולדת? חבל שפה אין את הנוהג החביב הזה. אם היינו בישראבלוג הייתי מקבלת בלון אדום כי היום אני בת 62. הפכתי לקשישה באופן רשמי.

ג'ינג'י דווקא הציע שניסע לאיזה טיול (חשבנו על אגמון החולה) לחגוג את יום הולדתי אבל אני מרגישה כל כך רע שאין לי חשק. האצבע מציקה לי ואני מתקשה להקליד והראש כואב מהחמסין וגם מהלחץ הנפשי. מרגישה ממש חרא, לא מצב רוח שהולם יום הולדת.

נורא מרגיז אותי שהכסף של ביטוח לאומי מתעכב, הודיעו לעוגי שהוא יגיע רק ב 28 לחודש הבא. לדעתי זו פשוט חוצפה והתעמרות. הבן אדם סך הכל החליף מס' חשבון בנק, זה הכל. לעכב לו תשלומים בחודש שלם בגלל זה? גם עורכת הדין שלנו התפוצצה כששמעה על זה אבל לרוע המזל היא נסעה בדיוק לחו"ל ותשוב רק בסוף החודש. גם היא נפגעת מזה כי מגיע לה תשלום אבל אם אין כסף איך נשלם?

אנחנו רוצים למסור את לוסי למישהו שמתאים יותר לטפל בה. עוגי מתנגד כמובן אבל ראשית היא רשומה על שמי אצל הווטרינר העירוני ושנית, אם הוא כל כך אוהב אותה, למה מי שמטייל איתה ומטפל בה אלו אנחנו? הבוקר ג'ינג'י חזר מותש ומתנשף מהטיול איתה כי עוגי התקשה לקום חצי שעה לפני היציאה לעבודה ולטייל עם הכלבה שלו. כל תפיסת העולם שלו מאוד ילדותית ואגואיסטית, והוא פשוט לא רואה את הקשיים העצומים שהוא גורם לנו, וגם אם אומרים ומסבירים הוא לא מצליח להרגיש אמפתיה או לנסות להקל עלינו. הפתרון שלו לבעיה של לוסי הוא השכרת דירה בשבילו כדי שהוא יגור שם איתה. אני כבר יודעת מה זה אומר - אני נותנת צ'קים, דואגת ומסדרת וכל יום צריכה ללכת לבדוק מה קורה אצלו, לנסוע בבוקר להעיר אותו כי קשה לו לקום, להחליף לו כלי מיטה, לקחת בגדים מלוכלכים שהוא אף פעם לא טורח לאסוף במקום אחד, ולהביא נקיים שהוא אף פעם לא טורח לסדר בארון... בקיצור, במקום לטפל בבית אחד אני שוב אצטרך לטפל בשני בתים. קצתי בזה, עייפתי, נמאס לי.

עוד בעיה - מי אחראי לסל השיקום שלו? יש לו 40% נכות נפשית וזה אומר שמשרד הבריאות צריך לדאוג לסל השיקום, אבל איך מסדרים את זה? ברווחה במועצה לא יודעים מה להגיד לי, אולי אשאל את העוסי"ת של המרכז לבריאות הנפש? אני מקווה שאצליח לתפוס אותה כי היא עובדת משרה חלקית ובקושי נמצאת שם. 

נוצר מצב שבמקום לחשוב על עצמי ולדאוג לחיים שלי ואולי אפילו לגנוב גם טיפות של הנאה ונחת אני כל הזמן צריכה לדאוג לעוגי ולכלבים ולנקות ולסדר ולהתרוצץ ולקנות כל מיני דברים ולהדפיס מחאות ותלונות ולשלוח אותן כמובן, ולעצמי לא נשאר לי פנאי.

ומתי כבר ייגמר החמסין האיום הזה? רק שלא תהיה שוב שריפה כמו אז ב 2010.

שלא נדע

רצף של חוסר מזל ובעיות לא מובנות מירר את חיי בימים האחרונים. קודם כל הכסף, הוא לא הגיע, פשוט אין. יש איזה בלבול במספר החשבון והם עוד לא וידאו שהחשבון של עוגי הוא באמת החשבון שלו והכסף מתעכב.
ומילא הכסף אבל ההמשך גרוע יותר. אתמול עשיתי שטות נוראית. פתחתי את הדלת בלי לזכור שלוסי, הרוטווילרית של עוגי משוחררת. טופי יצא החוצה ותוך שנייה היא התנפלה עליו ופשוט לא שחררה. מזל שצץרץ וג'ינג'י היו בבית, הם נאבקו דקות ארוכות עד שהצליחו לנתק אותה ממנו.
זה היה נורא ואיום וההמשך היה רע באותה מידה. לקחנו את טופי האומלל לווטרינרית שלנו והיא לא הצליחה בשום פנים ואופן לתת לו זריקת הרדמה. הוא שונא זריקות והיה לחוץ נורא בגלל הקרב וגם דימם בצורה מפחידה. את מחסום הפה הוא העיף בקלות ונשך אותי באצבע ובסוף נאלצנו לקחת אותו הביתה עם מרשם לכדורי הרגעה לכלבים. רק הבוקר בעזרת הכדורים, מחסום פה רציני ושתי עוזרות הצלחנו לתת לו זריקה. החזרתי אותו הביתה בערב והוא נרדם שוב במכונית ומסרב לצאת.
אני מניחה שבסוף הוא יתעשת ויצא, רק שלא ישתין לי באוטו. נשארה הבעיה של לוסי. עוגי נכנס לדיכאון כשהודענו לו שאנחנו רוצים להיפטר ממנה, רב וכעס והתווכח, אבל אחרי מה שראינו אתמול חטפנו פחד ואנחנו פשוט לא מוכנים לחיות ככה יותר. פתאום הבנו כמה היא מסוכנת ואיזה נזק היא יכולה לעשות ואנחנו מסרבים להתמודד יותר עם כלבה כזו. לא בחרנו בה ולא רצינו אותה ועוגי לא מספיק בוגר כדי להיות אחראי על כלב מהסוג הזה. הוא בקושי מצליח להיות אחראי על עצמו.
החלטנו שהחיים שלנו מספיק קשים ומסובכים גם ככה, לא צריך להוסיף להם גם רוטווילרית עצבנית. חייבים למצוא לה בית טוב ומסודר ולשחרר אותה.

טופי

יש!

בשעה טובה עוגי קיבל את ההודעה המיוחלת והוא נחשב לנכה. הוא הודיע לי בדיוק כשיצאתי מניקוי שיניים. אחד הדברים הכי שנואים עלי בעולם. ההודעה שלו רוממה את רוחי אבל כשנכנסתי לאזור האישי שלו חטפתי שוק. מתברר שביטוח לאומי חטפו התקף נדיבות פתאומי והחליטו לתת לו קצבת נכות רטרואקטיבית שנה אחורה מה שאומר שבחשבון הבנק שלו נחת סכום יפה מאוד.
לא סיפרתי לו על זה, עוגי ידוע בכישרונו לבזבז כסף וחשבתי שעדיף שלא ידע כמה כסף יש לו עכשיו. הוא עדיין בחובות לבנק אחד וגם בחובות כלפינו. למרבה הצער פקידה אחת מביטוח לאומי התקשרה אליו וגילתה לו את הסוד. הוא כמובן שמח מאוד ומיד התחיל לתכנן תוכניות והיינו צריכים לעבוד קשה כדי לצנן את ההתלהבות שלו. התפשרנו על אייפון חדש. את הישן שעוד לא גמרתי לשלם עליו הוא איבד כמה ימים אחרי שתיקן לו את המסך בסכום ממש גבוה. עוגי הצליח לאבד ולהרוס יותר ניידים מאשר כל אחד אחר שאני מכירה. הוא ממש מוצלח בקטע הזה.
הוא כבר שוב עובד, (נראה כמה זמן הוא יחזיק מעמד) ונכון לעכשיו חי בבית. זה לא הכי נוח אבל הוא החליט שעד שלא ידע מה קורה עם השיקום ועם העבודה עדיף לא לשכור דירה חדשה.
לקח לי יומיים לפנות את הדירה הישנה שלו ועבדתי ממש קשה לנקות אותה. גם הוא בא לעזור לי והעבדתי אותו בלי רחמים. נוח לנקות כשיש לך עוזר גבוה וחזק ממך שאין לו כאבי גב וברכיים. למחרת חשבתי שאני פשוט עייפה מהעבודה הקשה אבל המשכתי להרגיש רע גם אחרי מנוחה ממושכת והבנתי שאני פשוט חולה.
מעצבן אבל גם זה יעבור, רק בריאות לכולם!

הדירה הנקייה. רואים אותי בראי של השירותיים

עוד מעט יום הולדת

לילי קיבלה 566 נקודות בפסיכומטרי. ציון לא רע אם נביא בחשבון שהיא למדה רק חודש וחצי ורק מת'. יש לה פטור מאנגלית כי הציון שלה באנגלית גבוה וסוף סוף, באיחור אלגנטי של כמה שנים טובות, גם היא תתחיל ללמוד. הגיע הזמן.
חוץ מזה המצב אצלנו כמו תמיד מסובך. עוגי שאשפז את עצמו במרכז לבריאות הנפש מיד אחרי יום כיפור השתחרר לפני כמה ימים ובהמלצת הרופאים הוא גר עכשיו בבית. הוא לוקח תרופות שגורמות לו לישון המון ולאכול המון. למזלו הוא רזה מאוד ככה שתוספת של כמה ק"ג רק עושה לו טוב. ביטוח לאומי עדיין מתמהמה ולא אישר לו נכות, מה שאומר שהוא לא מרוויח כסף וכל הוצאותיו עלינו. אם יאשרו לו נכות נפשית הוא יוכל לקבל סל שיקום ואולי יעבור לגור בדיור מוגן? בינתיים הדיור המוגן שלו הוא אצלנו וזה בהחלט לא קל.
בתקופה שהוא היה בבית החולים הכלבה שלו הצליחה להסתבך בקרב עם חזיר בר ונפצעה די קשה.
התפירה של הפצעים והטיפול בה הם לא קלים, צריך לתת לה תרופות ולדאוג שתבלע אותן וללכת כל הזמן לביקורת אצל הוטרינרית שלנו, וזה גם יקר.

לוסי הפצועה

לבושה בחולצה כדי שלא תגרד את הפצעים עם הרגל

אני קצת מתביישת ולא נוח לי להגיד את זה אבל די קשה לי עם זה שהוא שוב גר בבית. יש לי פתאום ארבע כלבים שלא ממש מסתדרים זה עם זה. יש בחור בוגר בן 28 שצריך להאכיל ולנקות אחריו ולנדנד לו כמו לילד מתבגר שיתרחץ ויצחצח שיניים ויחליף בגדים. ואם לא די בזה צריך גם לטפל בעניינים שלו, לדאוג לתרופות ולביורוקרטיה המאוד מסובכת של ניהול המחלה שלו וחוץ מזה להמשיך לשלם עבורו שכר דירה אם כי אני כבר לא בטוחה שהוא יחזור לגור לבד.
חוץ מזה יש את צץרץ שבכל הזדמנות בא לאכול בבית ויש לו כמובן כביסה בשפע. בעצם אני מבשלת שוב לשלושה גברים ודואגת לארבע כלבים. לפחות עוגי מטייל עם הכלבה שלו לבד וזה ירד מאיתנו. החשש שלי הוא שהוא לעולם לא יהיה עצמאי דיו ותמיד אצטרך לטפל בו ומה לעשות שאני לא נעשית צעירה יותר? אני כל הזמן מנקה ומבשלת ומכבסת ותולה ומגהצת ומסיעה ומחזירה.
אני כבר כמעט בת 62 מתי אני אוכל לנוח כבר?
בתחילת אוקטובר ציינו 38 שנות נישואים. לא ממש חגגנו את זה כי לא היה לנו זמן אבל קנינו מכונת כביסה חדשה ואחר כך אכלנו ארוחת צהרים בג'ירף. ג'ינג'י אף פעם לא אכל במסעדה הזו וכמעט הצלחתי לעבוד עליו שאוכלים שם בשר ג'ירף. הכמה שעות האלה שבילינו יחד בקניית מכונת כביסה ובמסעדה היו נחמדות מאוד ונתנו לי קצת אוויר לנשימה ואחר כך היינו צריכים לחזור כמובן לצרות ולבעיות המשפחתיות שעושה רושם שהן רק מתרבות כל הזמן.

כך היינו