יום שלישי, 26 בינואר 2021

מלחמת המפרץ

במלחמת המפרץ לילי הייתה רק בת שנה וחצי. ממש קטנה, ולכן קיבלנו עבורה מין אוהל פלסטיק מוזר שבתוכו היא הייתה אמורה לשהות בזמן התקפה כימית. אנחנו קיבלנו מסכות אב"ך והחלטנו שהחדר המוגן שלנו יהיה בקומה התחתונה. כיום יש שם יחידת דיור, אבל אז היה שם משרד ומחסן. המחסן היה חפור ממש בתוך הגבעה שעליה עומד הבית ולא היה לו חלון או קיר חיצוני. מקום אידאלי למקלט. במשרד הצמוד אליו היה מטבחון ושירותים. הורדנו לשם טלוויזיה קטנה שחור לבן ורדיו טרנזיסטור עם בטריות, מתחנו חוט טלפון עד למטה והרגשנו מוכנים. 

עבדתי אז בטכניון ומשום מה הם התעקשו שצריך להמשיך לעבוד בכל מקרה. לילי הייתה במעון וג'ינג'י התנדב עם עוד כמה אבות למגן את המעון עם נילונים ומסקינטייפ. עשינו הכל כמו שהורו לנו, אבל כל הזמן היינו בטוחים שזה סתם ומי יפציץ בכלל מקום קטן ונידח כמו הקריה שלנו שצמודה לכפר ערבי גדול? 

קישטנו את הקופסאות המרובעות של המסכות בתמונות צבעוניות והיינו די רגועים עד שלילה קר אחד בתחילת ינואר נפל טיל על קניון לב המפרץ שהיה אז בבנייה. הקניון נמצא די רחוק מאיתנו, לפחות 20 קילומטר, אבל הרגשנו כאילו הטיל נפל ממש ליד ונבהלנו נורא. אני זוכרת את עצמי רצה במדרגות מהקומה העליונה בה ישנו עד למקלט שלנו עם תינוקת בוכה, עטופה בשמיכה, רועדת מפחד ולא יודעת למי לדאוג קודם, להורי שגרו בצד השני של הקריה או להורים של בעלי שגרו בנהריה. לילי נכנסה להיסטריה כששמנו את המסכות והפכנו מהוריה המוכרים למפלצות וסירבה בכל תוקף להיכנס לממ"ט או איך שלא קראו לאוהל המטופש הזה. ישבנו שם סתם כמו טיפשים, מגבת רטובה מתחת לדלת, וניסינו לקלוט משהו ברדיו או בטלוויזיה ולהריח את הגז כדי לדעת אם אנחנו חייבים לשים מסכה או לא. מזל שיכולנו לדבר עם כל בני המשפחה לברר שכולם חיים כי טלפונים ניידים לא היו אז. 

אני זוכרת שהראו בטלוויזיה ילדה קטנה שהפציצו לה את הדירה והיא בכתה שכל אוסף הברביות שלה נעלם ומישהו שנהרס לו כל הבית וצילמו אותו עומד בתוך ההריסות ורק ראשו מציץ מתוכם, אבל הוא לא נפגע כלל. בנס איש לא נהרג בהפצצות הללו, רק אדם אחד קיבל התקף לב וילדה אחת מסכנה נחנקה למוות מהמסכה.

רק בפורים הסתיים מצב החירום והודיעו על זה ברדיו בדיוק כשאני ובעלי נסענו במכונית לאיזה מקום. ברגע הזה הרגשתי בבת אחת הקלה עצומה, כאילו הורידו מעלי טון שלם, זה היה כשעוד האמנו למה שהודיעו לנו ברדיו. כיום מיד הייתי מתחילה לחשוד איפה מנסים לסדר אותנו ולדפוק אותנו. לא אהבתי את שמיר ואת הממשלה שלו ולא הצבעתי בשבילם בבחירות, אבל אף פעם לא חשבתי שהוא משקר או מסית נגד מי שלא בדעה הפוליטית שלו, ובטח שלא חשדתי שהוא מנסה לתחמן אותנו וחושב על עצמו לפני שהוא דואג לאזרחים שלו.


יום שלישי, 19 בינואר 2021

השריטות שלי

אבל לי אין שום שריטות התקוממתי ברגע שקלטתי שזה הנושא החם ואז הבנתי שבעצם גם זה סוג של שריטה.

בנושא ניקיון באמת שאין לי שריטות, בזמנו הייתי מאוד מסודרת ונקיה והשקעתי שעות רבות באירגון ובניקיון ובהצקה למשפחתי שהם מבלגנים ומלכלכים ולא עוזרים לי. שנים הייתי בטוחה שהעולם יחרב אם לא אנקה את הבית ביום שישי, ומטעמי ליכלוך התעקשתי לא להכניס כלב הביתה. הכלב הראשון שלנו, חץ החכם והמסכן ישן בפטיו על כורסה ישנה ורק בלילות חורף קשים במיוחד הילדים היו מגניבים אותו הביתה. 


חץ ז"ל

עם הזמן למדתי לשחרר, הפסקתי להקפיד, התעייפתי והזדקנתי והגב התחיל לכאוב לי כל כך עד שפשוט לא הצלחתי להקפיד על ניקיון. זה התחיל במרד קטן וחסר חשיבות במגרות הגרביים והתחתונים ומשם הדרדר לאט לאט עד למצב הנוכחי. הבית לא כל כך מסודר, הרצפה לא תמיד נקייה, ואני מנקה רק כשמלוכלך, לא כי יום שישי וצריך. יוצא מהכלל הם מסרקים מטונפים, אני שונאת לראות דבר כזה, מיד שוטפת ומצחצחת, יש לי מברשת מיוחדת למסרק, ושונאת מגבות לחות, כשאהיה עשירה אקנה מתלה מגבות חשמלי שמחמם ומייבש אותן.

ההתרופפות במשמעת גלשה גם לאזורים אחרים. שנים שאני כבר לא צובעת שער כי זו יותר מידי עבודה וזה מציק ומעצבן. הפסקתי להישקל ולדאוג באובססיה מהמשקל שלי. בעיקרון הפסקתי להתאמץ כי חיים רק פעם אחת ואף אחד לא יעשה לך מצבה מזהב גם אם אפשר יהיה לאכול אצלך מהרצפה. מצד שני יש בי מן התנגדות שקשה לי להסביר לשכור מנקה. אני אומרת שקשה למצוא מישהי אמינה וזה יקר וגם בעייתי בגלל הכלבים, המון מנקות לא מוכנות להיכנס לבית עם כלבים, אבל האמת היא שאני פשוט לא רוצה שמישהו יסתובב לי בבית ויגע בכל החפצים שלי. למה? ככה. לא רוצה ודי.

על מה אני כן מקפידה? על זה שהכלבים יעשו טיול פעמיים ביום, על זה שתמיד יהיה מה לאכול בבית, ועל כיור נקי מכלים מלוכלכים. אין דבר מבאס יותר מלקום בבוקר לכיור מפוצץ מכלים מטונפים. מקפידה גם על קיפול הכביסה ברגע שאני מורידה אותה מהחבל. אין אצלי חניות ביניים. יבש מיד מקופל ועף לארון. עוד שריטה שלדעתי היא מאוד חיובית, ולדעת בעלי היא פלילית, לא לשמור חפצים ספרים או בגדים מיותרים. זורקת או תורמת בכיף כל מה שלא נחוץ ולא נמצא בשימוש. אין טעם לשמור כי אולי נצטרך פעם, כי גם אם זה יקרה לא תמצא את החפץ בגלל הבלגן סביבו. וכן, גם אני שונאת לאחר ותמיד מגיעה לפני הזמן, כולם כתבו את זה ואני תוהה איפה מתחבאים כל המאחרים הכרוניים שממררים את חיינו, אולי הם פשוט לא כותבים בלוגים?