יום שני, 29 באפריל 2019

מחזלשי"ם?

ממש לא. אחרי שהצלחתי להתאושש מהטיול שעייף אותי מאוד עוגי חזר לחופשת סוף שבוע. הוא חזר עם ערמת תרופות ורשימת בעיות ודרישות. הטלפון שלו שבור וצריך מטען חדש ונעליים עם שרוכים, כי בבית החולים הולכים בלי שרוכים, ובגדים, וכמובן כסף, והכי חשוב - אוכל!
בגדים ונעליים יש ובשפע, כיבסתי את כל הבגדים שהוא השאיר בדירה השכורה שלו וגיליתי שיש לו המון. חידשתי את השרוכים בנעליי הנייק שהוא השאיר בדירה השכורה כי לו לא הייתה סבלנות להתעסק עם זה. גם כסף לא הייתה בעיה, שמרתי את הקצבה שלו ונתתי לו.
הבעיה המוזרה ביותר הייתה עניין האוכל. עוגי בחור גבוה, מטר תשעים בערך, ולפני האשפוז הוא אכל בקושי ארוחה ביום ורזה מאוד. כנראה שבגלל התרופות הוא קיבל תאבון נוראי ופשוט לא הפסיק לאכול. בשבת אחרי שנגמר פסח נסעתי בבוקר למאפייה בכפר הערבי וקניתי המון לחמניות ופיתות. השארתי אותן בבית ונסעתי עם ג'ינג'י למרכז המבקרים. חזרנו בצהריים וגילינו שחוץ מכמה פיתות הכל נאכל וזו הייתה רק ההתחלה. הוא אכל המון פסטה עם רוטב בשר וקופסה שלמה של גלידה וקינח בחבילות שלמות של וופלים כשרים לפסח. אחרי האוכל הוא ישן ואחר כך קם שוב רעב. חוץ מזה הוא התנהג קצת כמו סהרורי, דיבר בצורה לא ברורה, הלך לא יציב וכמובן עישן כל הזמן. מזל שקניתי לו סיגריות בדיוטי פרי.
בלילה הוא הלך לישון בדירה למטה אצל אחיו וקם עם שלשול, לא הספיק להגיע בזמן לשירותים ומבוהל התקשר לצץרץ שהיה במשמרת לילה. צץרץ התקשר אלי באחת בבוקר והסביר את הבעיה וביקש שלא אכעס ואפתור את הבלגן, מה שעשיתי כמובן, זה היה מביך קצת אבל לא נורא, ובסוף פשוט זרקנו לפח את התחתונים והמכנסיים שלו והוא חזר לישון.
ביום ראשון החזרנו אותו לבית החולים וכנראה שהוא יחזור שוב בסוף השבוע הבא ובדיוק אז גם אחי והבן שלו באים לבקר מארצות הברית.
בזמנו הצעתי להם לישון אצלי כי יש לנו שפע מקום וכמובן שלא ידעתי שעוגי יחזור הביתה. יש מצב שגם לילי תרצה לבוא לפגוש את אחי, מקום יש, לא חסרים לנו חדרים ומיטות וספות וכלי מיטה, אבל מה עושים עם עוגי שמתנהג בצורה משונה כזו? אין לי מושג. החלטתי לשכן אותו בחדר הישן של צץרץ שנמצא בקומה העליונה (המשוגע בעליית הגג?) עם שירותים צמודים ולקוות לטוב.
העובדת הסוציאלית שלחה טפסים ובקרוב כולנו מקווים שימצא לו מעין הוסטל או קהילה תומכת או איך שלא קוראים לזה שבו הוא ישהה ויקבל עזרה ותמיכה ומצבו יתייצב. אני מקווה.

אני וחבר במוזיאון הלאומי של בוקרשט

אדם וחווה שלושים שנה אחרי הגירוש מגן עדן

יום שלישי, 23 באפריל 2019

בוקרשט

אז נסענו לבוקרשט כמו שתכננו. שום דבר ממה שחששתי שיקרה לא קרה. המטוס המריא בלי בעיות, מצאנו את המזוודות שלנו בקלות, במלון מיד ידעו מי אנחנו ונתנו לנו חדר, קטן אמנם אבל נחמד. הסתובבנו לנו בבוקרשט כמו שרצינו, כרגיל ג'ינג'י הלך מהר מידי ואני רצתי אחריו וכל הזמן ביקשתי שיאט קצת והתלוננתי שכואבות לי הרגליים ושאני רוצה פיפי ומתי כבר נעשה קצת שופינג.
במרפסת הקטנה של המלון הקטן שלנו

הלובי של המלון

קרל הראשון מתנוסס מעל כולם

לא עשינו שופינג אבל ראינו המון מוזאונים ופארקים ופסלים של גיבורים על סוסים. אכלנו במסעדות ונהנינו מבתי קפה חמודים וזולים להפליא.
אוכל טעים וזול

ג'ינג'י שתה המון בירות זולות להפתיע וחקר את המפה שקנינו לאורך ולרוחב. לארמון הפרלמנט לא נכנסנו כי הוא היה סגור בגלל ועידה אבל צילמנו את קשת הניצחון וטיילנו ברובע ליפסקני העתיק והיפה ונהנינו ממופע אור קולי של אורות ומוזיקה שהתרחש בדיוק בזמן הביקור שלנו.
פסטיבל האור ברובע ליפסקני

הרגליים כואבות לי

למה לא שכרנו סמרט קטנה וחמודה?

נסענו במוניות בעיקר וגם באוטובוס ופעם הלכנו קצת לאיבוד אבל חזרנו בסוף בשלום. בוקרשט יפה מאוד אבל מוזנחת קצת ויש בה המון בניינים נהדרים אך מוזנחים. המון בתים עומדים למכירה, מי שחלם לקנות ארמון נחמד שזקוק לשיפוץ מוזמן להגיע לבוקרשט.

זו לא פריז, זו בוקרשט

למרות חששותיי לא הלכנו לאיבוד אחד לשני ואפילו לא רבנו כמעט, הבעיות התחילו דווקא בסוף הטיול כשהגענו לשדה התעופה אחרי שווידאנו שהטיסה יוצאת כמובטח בעשרים לשמונה בערב. רק כשהגענו והתחלנו לדבר עם עוד נוסעים התברר שיש דחייה לחצות. קיבלנו וואוצ'ר של 47 ליי ששווה קצת פחות מ 47 ש"ח כדי לקנות אוכל ובזמן שהמתנו עם שאר הנוסעים הקמנו קבוצת ווטסאפ.
אחר כך הטיסה שוב נדחתה ונקבעה לרבע לשלוש בלילה. הכל התברר דרך הלוחות הדיגיטליים בשדה התעופה. איש מחברת ארקיע לא בא לדבר איתנו. הייתה נציגה של חברת ישראייר שדיברה רומנית ואנגלית והיא הייתה היחידה שאפשר היה לשוחח איתה. ג'ינג'י שמדבר רומנית טובה רב איתה וצעק עליה למרות שהיא באמת לא הייתה אשמה בכלום. אולי בגלל זה נתנו לנו בזמן שמסרנו את המזוודות ועלינו לדיוטי פרי וואוצ'ר למה שהם קראו ביזנס קלאב לאונץ.

ביזנס לאונץ

לא ממש הבנו מה זה אבל אחרי שעשינו את הקניות בדיוטי פרי (קצת מתנות למשפחה, בעיקר שוקולד ובושם) חיפשנו את הלאונץ הזה והופתענו לטובה - גילינו חדר מרווח עם כורסאות וספות ובר עמוס כריכים ובירות ומכונת קפה והכל חופשי, בלי תשלום. ג'ינג'י שתה בירה וערבב אותה עם ברנדי וודקה וטחן בוטנים כאילו אין מחר ואחר כך נשכב על הספה ונרדם. גם אני ישנתי קצת למרות הקפה ששתיתי ואז סוף סוף עלינו לטיסה במטוס של ישראייר דווקא והגענו הביתה בשש בבוקר. בבוקרשט היה דווקא יפה ונחמד וכמעט שלא ירד גשם, בארץ היה גשום וקר. לא הלכנו לישון למרות העייפות כי בעשר הייתה לנו קבוצה במרכז המבקרים. הקבוצה הייתה קטנה מהצפוי והילדים היו ממש צעירים וגם היה קר וגשם, נתנו להם תה עם דבש ושלחנו אותם הביתה ואז יכולנו ללכת סוף סוף לישון.

יום ראשון, 14 באפריל 2019

יום משוגע


היום היה פשוט מטורף וזה אחרי סוף שבוע עמוס עבודה ועתיר רווחים. הייתה לנו קבוצה מצוינת ביום שישי ובשבת היו המון קונים וקבוצה משפחתית מעולה של אנשים נחמדים וחובבי דבש, עולים מברית המועצות לשעבר כמובן, (אנשים נהדרים שמבינים בדבש ויודעים איך להתנהג). סיימנו את סוף השבוע עם כסף רב ומצב רוח מעולה למרות התקלה המעצבנת באינטרנט. יש לנו מסופון סליקה שעובד על אינטרנט של הוט ופתאום האינטרנט השתתק ולא יכולנו לתת לאנשים לשלם בכרטיס אשראי. מרגיז מאוד!
הבוקר קמנו מלאי מרץ ומוטיבציה (נכון כאב לי נורא הגב וקצת צלעתי אבל התעלמתי בגבורה) והכנו רשימה של משימות. השלט של המזגן במרכז המבקרים לא עובד, יש עובש מגעיל על התקרה וצריך לברר מאיפה זה בא, צריך לקנות נעלי הליכה לג'ינג'י, (אנחנו הרי טסים לבוקרשט ביום חמישי) צריך להביא את תלוש המשכורת של עוגי מיוקנעם ובין לבין כל הזמן טלפונים גם מעוגי שלא מפסיק להתקשר מבית החולים, וגם מאנשים שרוצים לדעת מה אפשר לעשות אצלנו כי הילדים בחופש וצריך להעסיק אותם.
הניסיון להתקשר להוט היה ממש מתסכל. אחרי שחיכיתי המון זמן על הקו ונאלצתי להקשיב לפרסומות המרגיזות של הוט הגעתי בסוף למישהי שרשמה את הטלפון שלי והבטיחה שיחזרו אלי תוך שעתיים. חזרו אחרי שלוש וברגע הכי פחות נוח כמובן, בדיוק ניסיתי לנגוס באיזה מאפה טעים שקניתי אחרי שהסתובבתי רעבה כמה שעות כי לא אכלתי ארוחת בוקר.
ויתרתי על המאפה שלי לטובת השיחה ודיברתי עם נציגה לחוצה ועצבנית שכעסה עלי שאני לא ליד הראוטר. אמרתי לה שכבר ניתקתי אותו כמה פעמים בניסיון לאתחל אותו וזה לא יעזור, צריך טכנאי אבל היא כעסה עלי ובסוף נפרדנו כאויבות בנפש.
גם עניין העובש המגעיל על התקרה התברר כבעיה של הגג של המבנה שבו שוכן מרכז המבקרים שלנו. אין שם ניקוז טוב וכנראה שבגלל החורף הקשה המים חלחלו אלינו. הודענו על כך לאחראי התחזוקה של המושב וכמו שאני מכירה אותו הוא לא יעשה כלום. אין לי מושג למה משלמים לו, הבן אדם לא יעיל לחלוטין. מזל שעוד מעט קיץ, נצבע מחדש את התקרה ונקווה לטוב.
מצד שני בקניות היה לנו יותר מזל, נתקלנו בבחור נחמד ושירותי מאוד בחנות קולומביה וקנינו לג'ינג'י נעלים מעולות והוספנו גם מעילון פליז יפה בשבילי.
בצהרים כבר הייתי גמורה מעייפות. בגלל כאב הגב ישנתי מעט מאוד בלילה ובקושי הצלחתי לאכול ארוחת צהרים, אכלנו במסעדה ביגור כי הבאנו להם הזמנה של דבש.
בבית קיבלנו טלפון מהשכן שלנו שיש לו חנות ליד מרכז המבקרים וגם הוא סובל מהוט. הוא סיפר שבאו טכנאים וסידרו שם משהו ואפילו הבטיחו שעכשיו הכל יהיה בסדר. התקשרתי לטלפון של מרכז המבקרים, (טלפון שעובד גם על אינטרנט) ולתדהמתי הרבה הטלפון כן עבד הפעם. אולי הבעיה הסתדרה סוף סוף?
מחר אסע לשם שוב לבדוק אם יש חדש ואם לא אצטרך להמתין שם עד שאצור קשר עם הוט או שלחלופין פשוט אתקשר לבזק, אולי הם יהיו יעילים יותר?


יום ראשון, 7 באפריל 2019

נפרדים מלוסי

אחרי כמה שבועות רגועים יחסית עוגי שוב התחיל לרדת מהפסים. פתאום הוא נעשה נורא עצבני ומתוח, רב עם כולם, צועק ומתפרץ, מסתכסך עם הממונים עליו ומתפטר מהעבודה, אוכל מעט מידי ומעשן יותר מידי.
אתמול בלילה הוא התחיל לשלוח לי הודעות ווטסאפ אחת אחרי השנייה, כל הודעה מטורפת יותר מהקודמת, הוא הלך מכות עם מישהו, הוא רב עם חברים, הוא היכה את לוסי, הכלבה שלו... כבר היה ממש מאוחר והייתי מאוד עייפה אחרי יום עמוס - גם עבדנו וגם הלכנו אחר כך לרסיטל ביתי שהוזמנו אליו (חברים שהבנות שלהם לומדות מוזיקה ועושים מידי פעם הופעה קטנה בבית) ועמדנו בו בגבורה למרות שמוזיקה קלאסית זה ממש לא אנחנו.
כבר נמנמתי כשהוא התחיל להציק עם ההודעות המשוגעות האלה. ג'ינג'י שכבר ישן התעורר ולקח את הטלפון לדבר איתו. הוא נשאר מאוד רגוע ושאל ישירות את עוגי אם הוא רוצה להתאשפז שוב. עוגי אמר שכן וג'ינג'י קם, התלבש ונסע אליו. הוא חזר רק בארבע לפנות בוקר אחרי שאשפז את עוגי בטירה. בדרך הם שוחחו ועוגי הסכים שצריך למצוא איזה סידור ללוסי כי היא לא יכולה לחזור לגור שוב אצלנו. הוסכם שהוא יבקש הפעם שיתנו לו סל שיקום שכולל דיור מוגן וזה אומר שהוא לא יחזור לדירה השכורה שלו וששוב אנחנו צריכים לנקות ולסדר אחריו ואחרי כמה חודשי מגורים בדירונת שלו יש הרבה מה לפנות ולנקות.
אני נאלצת להודות בכאב לב שעוגי לא מסוגל לגור לבד, כל מקום שהוא עובר אליו הופך אחרי כמה ימים למפגע תברואתי. הוא מזניח את עצמו, לא מנקה, לא דואג להיגיינה שלו, לא לוקח תרופות וגם מזניח את הכלבה שלו. לא מטייל איתה בצורה מסודרת ולא נותן לה לאכול אוכל בריא.
הבוקר החזרנו את לוסי לצער בעלי חיים חיפה. הם לא כל כך התלהבו לקחת אותה אבל הסברתי את הנסיבות ושכנעתי אותם שאין ברירה כי אנחנו לא מסוגלים לטפל בכלבה כל כך גדולה וחזקה. אני מאוד מקווה שיהיה לה יותר מזל בפעם הבאה ושיטפלו בה טוב כי סך הכל היא כלבה טובה ונאמנה. עוגי מאוד אהב אותה ואחרי שהוא ירגיש יותר טוב הוא בטח יתרגז ויתמרמר שמסרנו אותה אבל בן אדם שלא מסוגל לטפל בעצמו לא יכול לטפל בכלב, בטח שלא בכלב כזה שצריך בעלים חזק ויציב, פיזית ונפשית.
עוגי השאיר לנו את הטלפון שלו כי במחלקה סגורה אסור להשתמש בטלפון. אני מניחה שאחרי ששוב יאזנו אותו תרופתית יעבירו אותו למחלקה הפתוחה והוא יתקשר אלינו דרך הטלפון הציבורי ויבקש שנחזיר לו את הטלפון. נראה כמה זמן יחזיקו אותו עכשיו ואיזה סידור ימצאו לו. החלטתי לא לתת לו לגור יותר לבד, הוא חייב השגחה כל הזמן ואני רק מקווה שזו לא תהיה אני שתשגיח עליו כי באמת שכבר אין לי כוח.
לוסי