לפני כמה ימים בישרה לי אימא שהיא צריכה ללכת לעשות סי. טי. לב כי יש חשד שהלב שלה מוגדל. הרופא עמד על כך שהיא תעשה את הבדיקה למרות שלדעתה זה היה מיותר, היא נכנעה כי אבא התעקש וכי התקשרו מבית חולים רמב"ם ונתנו לה תור. הופתעתי קצת שהיא ביקשה שאצטרף אליהם, אבל כמובן שהסכמתי. הורי מבקשים ממני כל כך מעט פעמים שאעזור להם ועד היום הם הסתדרו מצוין לבד, למה הם היו צריכים גם אותי בנסיעה הפשוטה הזו לא היה ברור אבל ביקשו אז הסכמתי.
כאן המקום לציין שלאחרונה השתנו אצלנו קצת הכבישים מחוץ לקריה. נפתח כביש 6 ויש מחלפים חדשים ואי אפשר כבר לנסוע על אוטומט כמו תמיד. אבא שלי הסתבך קצת לפני כשבוע בגלל השינויים ומבלי משים כמעט הגיע לטבריה בטעות. כשהוא סיפר על זה הוא התבדח על כל העניין אבל מסתבר שהאירוע הטיפשי הזה פגע בביטחון העצמי שלו, וכנראה שבגלל זה הוא ביקש שאצטרף. הוא שמע גם שפתחו חניה חדשה תת קרקעית ברמב"ם, חנייה שהוא לא השתמש בה מעולם והרעיון הזה גם הלחיץ אותו קצת. התמצאות בשטח אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו ועם הגיל (הוא בן 86) המצב התדרדר אצלו.
אפשר להגיע מהקריה לרמב"ם בכמה דרכים ובדרך כלל אני מתייעצת עם הוויז כדי לא להיתקע בפקקים. אבא נהג ואני הפעלתי את הוויז שייעץ לנו לעבור דרך המחלף החדש, אבל אבא התעלם והתעקש לנהוג בדרך הישנה והאיטית שחוצה את צומת הצ'ק פוסט וזוחלת לאורך כל רחוב העצמאות בואכה בית חולים רמב"ם, וגם שם הייתי צריכה להזכיר לו איפה לפנות.
המצב לא השתפר כשהגענו לבית החולים. מזל שהשוער כיוון אותנו לפתח החנייה התת קרקעית ומזל שמצאנו חניה במפלס הראשון. משם היינו צריכים ללכת למעלית ומצאתי את עצמי מובילה את הורי כאילו היו ילדים קטנים. אני מניחה שגם בלעדיי הם היו מגיעים בסוף, אבל נדהמתי לראות כמה חסרי ביטחון ומבולבלים הם היו.
נכון, רמב"ם הוא באמת מבוך נוראי שמשתנה כל הזמן עקב הבנייה הבלתי פוסקת בו אבל בכל זאת... הם ביקרו בו מאות פעמים בעבר. הגענו ומסרנו את הטפסים וחיכינו המון זמן. מתברר שיש רק שני מכשירי סי. טי. ואחד מהם הושבת משום מה. אנשים חיכו המון זמן, ובסוף לאימא נמאס והיא החליטה להסתלק. שוב הסתבכנו עם היציאה ועם כרטיס החנייה שצריך היה לשלם רק באשראי כדי שיפתחו את המחסום. הורי שתמיד היו צעירים ומעודכנים וידעו הכל התבלבלו והסתבכו, ולקח זמן עד שאימא מצאה את כרטיס האשראי וסוף סוף נחלצנו משם.
בדרך חזרה אבא שאל לפחות שלוש פעמים אם צריך כבר לפנות כדי להגיע ורק אחרי שצלחנו את הפניה החדשה והתחלנו לטפס לקריה הוא נרגע. בפעם הבאה שניסע יחד אני אנסה לקחת ממנו את ההגה, אני מקווה שהוא יסכים.
וקצת חדשות משמחות לסיום. התלבטנו המון לאן לנסוע בפסח. המטרה הייתה לא להיות בארץ בסדר פסח, אבל לחזור לחול המועד ולא להשאיר את צץרץ עם הכלבים יותר מידי זמן. כולם אמרו שהכי זול ופשוט זה למצוא משהו באינטרנט, אבל כשיש יותר מידי אפשרויות קשה לבחור, ולקח לי יותר משבוע להחליט על יעד. אחרי המון התלבטויות החלטנו לוותר על טיול מאורגן שיוצא ממש יקר, ולך תדע עם איזה קבוצה תתקע, מספיק זוג אחד שיריב ויתווכח כל הטיול או יאחר תמיד לכל מקום כדי להרוס את כל התכנונים.
החלטנו בסוף על בוקרשט כי ג'ינג'י דובר רומנית, וקבענו מסגרת תקציב כדי לא להיסחף לגמרי. אחרי המון בדיקות והתלבטויות החלטתי על דיל, כלומר טיסה ומלון ביחד, ומאחר וזה טיול ממש קצר של ארבע ימים בלבד השקעתי בטיסה ישירה כדי לא לבזבז זמן בקונקשנים, ובחרתי במלון יקר יחסית אבל במרכז העיר כי לא בא לי לבזבז זמן וכסף על מוניות ובגילנו לא נתכלב באיזה אכסניה, מגיע לנו קצת פינוק, וסוף סוף, בלב הולם מחשש, ובידיים רועדות, הזמנתי דיל לבוקרשט. נטו, בניקוי הטיסות, נהיה שם בקושי שלושה ימים, נתאוורר קצת, נשנה אווירה, נתפנק במסעדות ובנופים יפים, ונחזור מהר הביתה בתקווה למצוא את הכלבים בחיים, ואת הבית עומד על תילו. בשנה הבאה אולי יהיה לי אומץ להזמין טיסות לחוד ובית מלון לחוד.
כאן המקום לציין שלאחרונה השתנו אצלנו קצת הכבישים מחוץ לקריה. נפתח כביש 6 ויש מחלפים חדשים ואי אפשר כבר לנסוע על אוטומט כמו תמיד. אבא שלי הסתבך קצת לפני כשבוע בגלל השינויים ומבלי משים כמעט הגיע לטבריה בטעות. כשהוא סיפר על זה הוא התבדח על כל העניין אבל מסתבר שהאירוע הטיפשי הזה פגע בביטחון העצמי שלו, וכנראה שבגלל זה הוא ביקש שאצטרף. הוא שמע גם שפתחו חניה חדשה תת קרקעית ברמב"ם, חנייה שהוא לא השתמש בה מעולם והרעיון הזה גם הלחיץ אותו קצת. התמצאות בשטח אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו ועם הגיל (הוא בן 86) המצב התדרדר אצלו.
אפשר להגיע מהקריה לרמב"ם בכמה דרכים ובדרך כלל אני מתייעצת עם הוויז כדי לא להיתקע בפקקים. אבא נהג ואני הפעלתי את הוויז שייעץ לנו לעבור דרך המחלף החדש, אבל אבא התעלם והתעקש לנהוג בדרך הישנה והאיטית שחוצה את צומת הצ'ק פוסט וזוחלת לאורך כל רחוב העצמאות בואכה בית חולים רמב"ם, וגם שם הייתי צריכה להזכיר לו איפה לפנות.
המצב לא השתפר כשהגענו לבית החולים. מזל שהשוער כיוון אותנו לפתח החנייה התת קרקעית ומזל שמצאנו חניה במפלס הראשון. משם היינו צריכים ללכת למעלית ומצאתי את עצמי מובילה את הורי כאילו היו ילדים קטנים. אני מניחה שגם בלעדיי הם היו מגיעים בסוף, אבל נדהמתי לראות כמה חסרי ביטחון ומבולבלים הם היו.
נכון, רמב"ם הוא באמת מבוך נוראי שמשתנה כל הזמן עקב הבנייה הבלתי פוסקת בו אבל בכל זאת... הם ביקרו בו מאות פעמים בעבר. הגענו ומסרנו את הטפסים וחיכינו המון זמן. מתברר שיש רק שני מכשירי סי. טי. ואחד מהם הושבת משום מה. אנשים חיכו המון זמן, ובסוף לאימא נמאס והיא החליטה להסתלק. שוב הסתבכנו עם היציאה ועם כרטיס החנייה שצריך היה לשלם רק באשראי כדי שיפתחו את המחסום. הורי שתמיד היו צעירים ומעודכנים וידעו הכל התבלבלו והסתבכו, ולקח זמן עד שאימא מצאה את כרטיס האשראי וסוף סוף נחלצנו משם.
בדרך חזרה אבא שאל לפחות שלוש פעמים אם צריך כבר לפנות כדי להגיע ורק אחרי שצלחנו את הפניה החדשה והתחלנו לטפס לקריה הוא נרגע. בפעם הבאה שניסע יחד אני אנסה לקחת ממנו את ההגה, אני מקווה שהוא יסכים.
וקצת חדשות משמחות לסיום. התלבטנו המון לאן לנסוע בפסח. המטרה הייתה לא להיות בארץ בסדר פסח, אבל לחזור לחול המועד ולא להשאיר את צץרץ עם הכלבים יותר מידי זמן. כולם אמרו שהכי זול ופשוט זה למצוא משהו באינטרנט, אבל כשיש יותר מידי אפשרויות קשה לבחור, ולקח לי יותר משבוע להחליט על יעד. אחרי המון התלבטויות החלטנו לוותר על טיול מאורגן שיוצא ממש יקר, ולך תדע עם איזה קבוצה תתקע, מספיק זוג אחד שיריב ויתווכח כל הטיול או יאחר תמיד לכל מקום כדי להרוס את כל התכנונים.
החלטנו בסוף על בוקרשט כי ג'ינג'י דובר רומנית, וקבענו מסגרת תקציב כדי לא להיסחף לגמרי. אחרי המון בדיקות והתלבטויות החלטתי על דיל, כלומר טיסה ומלון ביחד, ומאחר וזה טיול ממש קצר של ארבע ימים בלבד השקעתי בטיסה ישירה כדי לא לבזבז זמן בקונקשנים, ובחרתי במלון יקר יחסית אבל במרכז העיר כי לא בא לי לבזבז זמן וכסף על מוניות ובגילנו לא נתכלב באיזה אכסניה, מגיע לנו קצת פינוק, וסוף סוף, בלב הולם מחשש, ובידיים רועדות, הזמנתי דיל לבוקרשט. נטו, בניקוי הטיסות, נהיה שם בקושי שלושה ימים, נתאוורר קצת, נשנה אווירה, נתפנק במסעדות ובנופים יפים, ונחזור מהר הביתה בתקווה למצוא את הכלבים בחיים, ואת הבית עומד על תילו. בשנה הבאה אולי יהיה לי אומץ להזמין טיסות לחוד ובית מלון לחוד.