אתמול בבוקר בעודה מאושפזת בבית החולים נפטרה חמותי. רק המטפלת שלה הייתה לידה. ג'ינג'י בדיוק חיפש חנייה ואני שהיתי בבית.
הוא צלצל אלי קצת אחרי עשר בבוקר ובישר לי שאימו נפטרה. ידענו שזה עומד לקרות, יום קודם הרופא סיפר לנו שהחליטו להתחיל לתת לה מורפיום כדי שתסבול פחות. הוא לא אמר זאת מפורשות אבל רמז שאפסה תקווה שהיא תתאושש ורוצים שהשעות האחרונות שלה בעולם יהיו קלות ככל האפשר. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה חסרת הכרה ונאבקה קשה על כל נשימה. עם כל הצער המוות שלה היה הקלה, גם בשבילה וגם בשבילנו. בחודשים אחרונים שלה היא כבר לא הייתה מסוגלת לזוז. היה צריך להחזיק אותה עם חגורה שלא תגלוש מכיסא הגלגלים ורוב הזמן היא נמנמה, בקושי אכלה ודיברה מעט מאוד.
ג'ינג'י ואחיו החליטו לקיים את הלוויה עוד באותו יום ובשעות המעטות שנותרו בין המוות לבין הלוויה ישבתי במטבח שלה עם פנקסי כתובות עתיקים וניסיתי ליצור קשר עם הקרובים המעטים שלה שעוד נותרו בחיים כדי להודיע להם על הלוויה.
הלוויה הייתה קטנה מאוד, רובם אנשים שבאו בגללי ובגלל ג'ינג'י. הגיעו גם אנשים מצוות מרכז היום בו היא שהתה, הגיעו הורי והדוד שלי וכמובן הילדים שלי ושל גיסי. למרבה הפליאה הגיעה ללוויה שכנה ותיקה של חמותי, אישה שהיא לא נפגשה איתה שנים רבות עקב איזה מריבה לא ברורה בין השתיים. הופתעתי מאוד לראות אותה שם.
החלטנו לשבת שבעה בדירה שלה שנמצאת בעצם אצלנו בבית. היום גיסי, שהוא עובד של חברת חשמל, קיבל המון מנחמים, ובהמשך השבוע יבואו עוד. גם לג'ינג'י באו כמה מנחמים, אנשים שהוא מכיר מהלימודים ומהחפירות. לילי עזרה לי עם הקניות לשבעה ונשארה לישון הלילה אצלנו אבל תצטרך לחזור כי יש לה עבודות להכין ולהגיש. להפתעתי אני מאוד נרעשת ומבולבלת ומתקשה להתארגן על עצמי ולעשות משהו מועיל. מזל שהיא עזרה לי בקניות. היא התעקשה שחייבים עוגיות עבאדי כי אי אפשר לעשות שבעה בלי בייגל'ה ועוגיות עבאדי. רק היום גיליתי שמקובל להגיש מאכלים עגולים בסעודת ההבראה אחרי לוויה. אולי בגלל זה חייבים בייגל'ה.
כצפוי גיסי שהוא יותר דתי מכולנו באמת יושב שבעה, הבת הצעירה שלו נשארה גם כן לישון אצלנו והיא עוזרת מאוד. ג'ינג'י לעומת זאת מתרוצץ חסר מנוחה ולא מוכן לשבת ולהמתין למנחמים. בבוקר הוא עבד עם המטפלת של חמותי שהוא מעסיק מידי פעם (תמורת תשלום נוסף כמובן) במחסן על הציוד של הדבורים, ועכשיו יצא שוב עם הכלבים. הוא מתאבל בדרכו וכואב לו מאוד לאבד את אימו אבל הוא לא הטיפוס שישב סתם ויבכה, הוא חייב להיות עסוק. אני משתדלת להועיל ולא להפריע אבל האמת שאני מרגישה מבולבלת ולא מאופסת. כל כך הרבה שנים קיטרתי עליה וראיתי בה עול מציק, ועכשיו כשהיא איננה אני לא מוצאת לי מקום. בלילה מרוב מחשבות ודאגות התקשיתי להירדם למרות העייפות. אני לא יודעת איך נמשיך הלאה בלי הנטל הזה שרבץ עלינו כל כך הרבה שנים. צריך לעשות עוד כל כך הרבה דברים... כל החפצים שלה, הבגדים והתמונות והרהיטים, ומה עם השטיח הענקי והכבד? והגובלנים שהיא רקמה במו ידיה במשך שנים?
מרוב בלבול נזכרנו רק אחרי הלוויה בכל המכרים שהיינו אמורים להודיע להם, מילא מי שרוצה שיבוא לשבעה ואם יהיה לו מזל הוא אולי יצליח אפילו לפגוש את ג'ינג'י.
הוא צלצל אלי קצת אחרי עשר בבוקר ובישר לי שאימו נפטרה. ידענו שזה עומד לקרות, יום קודם הרופא סיפר לנו שהחליטו להתחיל לתת לה מורפיום כדי שתסבול פחות. הוא לא אמר זאת מפורשות אבל רמז שאפסה תקווה שהיא תתאושש ורוצים שהשעות האחרונות שלה בעולם יהיו קלות ככל האפשר. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה חסרת הכרה ונאבקה קשה על כל נשימה. עם כל הצער המוות שלה היה הקלה, גם בשבילה וגם בשבילנו. בחודשים אחרונים שלה היא כבר לא הייתה מסוגלת לזוז. היה צריך להחזיק אותה עם חגורה שלא תגלוש מכיסא הגלגלים ורוב הזמן היא נמנמה, בקושי אכלה ודיברה מעט מאוד.
ג'ינג'י ואחיו החליטו לקיים את הלוויה עוד באותו יום ובשעות המעטות שנותרו בין המוות לבין הלוויה ישבתי במטבח שלה עם פנקסי כתובות עתיקים וניסיתי ליצור קשר עם הקרובים המעטים שלה שעוד נותרו בחיים כדי להודיע להם על הלוויה.
הלוויה הייתה קטנה מאוד, רובם אנשים שבאו בגללי ובגלל ג'ינג'י. הגיעו גם אנשים מצוות מרכז היום בו היא שהתה, הגיעו הורי והדוד שלי וכמובן הילדים שלי ושל גיסי. למרבה הפליאה הגיעה ללוויה שכנה ותיקה של חמותי, אישה שהיא לא נפגשה איתה שנים רבות עקב איזה מריבה לא ברורה בין השתיים. הופתעתי מאוד לראות אותה שם.
החלטנו לשבת שבעה בדירה שלה שנמצאת בעצם אצלנו בבית. היום גיסי, שהוא עובד של חברת חשמל, קיבל המון מנחמים, ובהמשך השבוע יבואו עוד. גם לג'ינג'י באו כמה מנחמים, אנשים שהוא מכיר מהלימודים ומהחפירות. לילי עזרה לי עם הקניות לשבעה ונשארה לישון הלילה אצלנו אבל תצטרך לחזור כי יש לה עבודות להכין ולהגיש. להפתעתי אני מאוד נרעשת ומבולבלת ומתקשה להתארגן על עצמי ולעשות משהו מועיל. מזל שהיא עזרה לי בקניות. היא התעקשה שחייבים עוגיות עבאדי כי אי אפשר לעשות שבעה בלי בייגל'ה ועוגיות עבאדי. רק היום גיליתי שמקובל להגיש מאכלים עגולים בסעודת ההבראה אחרי לוויה. אולי בגלל זה חייבים בייגל'ה.
כצפוי גיסי שהוא יותר דתי מכולנו באמת יושב שבעה, הבת הצעירה שלו נשארה גם כן לישון אצלנו והיא עוזרת מאוד. ג'ינג'י לעומת זאת מתרוצץ חסר מנוחה ולא מוכן לשבת ולהמתין למנחמים. בבוקר הוא עבד עם המטפלת של חמותי שהוא מעסיק מידי פעם (תמורת תשלום נוסף כמובן) במחסן על הציוד של הדבורים, ועכשיו יצא שוב עם הכלבים. הוא מתאבל בדרכו וכואב לו מאוד לאבד את אימו אבל הוא לא הטיפוס שישב סתם ויבכה, הוא חייב להיות עסוק. אני משתדלת להועיל ולא להפריע אבל האמת שאני מרגישה מבולבלת ולא מאופסת. כל כך הרבה שנים קיטרתי עליה וראיתי בה עול מציק, ועכשיו כשהיא איננה אני לא מוצאת לי מקום. בלילה מרוב מחשבות ודאגות התקשיתי להירדם למרות העייפות. אני לא יודעת איך נמשיך הלאה בלי הנטל הזה שרבץ עלינו כל כך הרבה שנים. צריך לעשות עוד כל כך הרבה דברים... כל החפצים שלה, הבגדים והתמונות והרהיטים, ומה עם השטיח הענקי והכבד? והגובלנים שהיא רקמה במו ידיה במשך שנים?
מרוב בלבול נזכרנו רק אחרי הלוויה בכל המכרים שהיינו אמורים להודיע להם, מילא מי שרוצה שיבוא לשבעה ואם יהיה לו מזל הוא אולי יצליח אפילו לפגוש את ג'ינג'י.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה