יום ראשון, 20 באוקטובר 2019

פוסט ניתוח

בסופו של דבר הניתוח של אימא לא התקיים ביום חמישי שעבר אלא ביום חמישי האחרון, כלומר נדחה בשבוע. התכנון היה שאחי יגיע לארץ ביום חמישי ישר לבית החולים, ג'ינג'י היה אמור לאסוף אותו, ולהמתין איתי ועם אבא שיוציאו אותה מהתאוששות. מה שקרה בפועל הוא שבערך שעה אחרי שאימא נלקחה להרדמה יצאו שלושת הרופאים המנתחים המכונים צוות גב וקראו לי ולאבא לחדר התייעצות עם משפחות. הם בישרו לנו שלאימא יש דלקת חריפה בשלפוחית השתן ושאי אפשר לנתח ככה ושהם גם בדקו את העצבים המוטורים של רגליה ולדעתם הם מתים מה שאומר שאימא לא תוכל יותר ללכת אף פעם.
אבא כמעט התעלף מהבשורה הקשה וכמובן שגם אני נבהלתי ונחרדתי מאוד. עבר עלינו שבוע קשה מאוד, בעיקר על אבא שנעשה עוד יותר דיכאוני ופסימי מהרגיל. הנחמה היחידה הייתה אחי שתמך ועודד והיה ממש משענת בתקופה הקשה הזו.
אימא קיבלה אנטיביוטיקה ולמרבה המזל, למרות שהיה חול המועד, הרופא המנתח הצליח להשיג חדר ניתוח, וביום חמישי האחרון אימא נותחה סוף סוף. שמו לה שמונה ברגים בגב ואיחו בערך שבע חוליות וכולנו מקווים שלפחות כאבי הגב האיומים שהיא סבלה מהם יחלפו.
יש עוד סיכוי ממש קטן שאולי בכל זאת היא תצליח, אם לא ללכת, אז לפחות לעמוד ולעשות צעד אחד או שניים עם הליכון, אבל זה מצריך זמן וסבלנות ופיזיותרפיה. לדעתי לא היה מזיק אם הורי יתחילו גם טיפול תרופתי בדיכאון שהם סובלים ממנו, אבל כמובן שאין עם מי לדבר.
אתמול אחי נסע חזרה לארה"ב, יש לו עבודה ומשפחה וגם לאישתו יש בעיות בריאות והיא זקוקה לו, ואני נותרתי להתמודד לבד עם ההורים המדוכאים והתובעניים שלי.
תאחלו לי בהצלחה כי קל זה לא יהיה.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

שלושים ותשע שנים יחד

מחר אני ובעלי (כיום המילה הזו יצאה מהאפנה ואומרים בן זוגי) חוגגים 39 שנות נישואים. אם לא יקרה משהו לא צפוי והכל יסתדר ניסע יחד לאגמון החולה לטייל ולראות עגורים והכי חשוב, להיות קצת יחד בלי כל הבלגנים הרגילים שלנו.
בסוף השבוע הקרינו סרט על מלחמת יום כיפור, ג'ינג'י חובב סרטים מהסוג הזה וכשהראו את גשר הגלילים מעל התעלה הוא נדרך כולו והתחיל להעלות זיכרונות מימיו כחייל צעיר ואחר כך הלך לחפש (ביום שישי בלילה) את התמונות שלו מקורס קצינים. אין לי מושג לאן נעלמו התמונות הללו אבל הוא לא מצא אותן, ובעיקר חרה לו שנעלמה תמונות המחזור שלו מאותו קורס. הוא הפך את כל הבית ואפילו ירד לדירה למטה לחטט בארונות של אימא שלו ז"ל, אולי התמונה שם.
הוא מצא שפע תמונות ישנות שמשום מה לא סודרו באלבום, אבל את תמונת המחזור לא מצא והצטער וכעס על כך מאוד. אולי היא נמצאת באלבום התמונות של אחיו? אני מקווה כך.
מרוב חיפושים מצאנו תמונות ישנות שלנו ושוב נדהמתי לגלות כמה צעירים, יפים וחטובים היינו פעם. אני לא מבינה למה כעסתי על עצמי כל כך הרבה שנים שאני שמנה ולא מצליחה לרזות. נראיתי ממש נהדר חוץ מהתסרוקת האיומה שעשו לי, אבל זאת לא אשמתי, אלו היו שנות השמונים וככה הלכו אז.

ככה נראינו כשהיינו זוג צעיר ומלא מרץ

 ג'ינג'י בתקופה שבה היה באמת ג'ינג'י

אני במעבדת הצילום בטכניון

ראש השנה עבר עלינו בעיקר בעבודה קשה. את ערב החג בילינו קצת בבית חולים עם אימא וקצת עם דודה שלי ובעלה ובנה שבאו לחגוג אתנו והביאו שפע אוכל שאנחנו אוכלים עד עכשיו.
למחרת נסענו למרכז המבקרים וכל הזמן ענינו לטלפונים. המון אנשים רצו לבוא אלינו עם ילדים שהיו קטנים מידי. בסוף נמאס לי לסרב כל הזמן להורים לילדים בני שלוש וארבע והצעתי לג'ינג'י שנעשה סיור כוורות לקטנים. סיור קצר בלי לפתוח כוורות ובלי להתלבש בכל התלבושת המלאה שבין כה וכה גדולה מידי לקטנטנים אלא נסתפק בסיבוב קטן עם מסווה לפנים והסברים קצרים ופשוטים. להפתעתי ג'ינג'י הסכים ואפילו שיבח אותי על היזמה העסקית המוצלחת ומרגע זה מלאו ידינו עבודה. גבינו מחיר צנוע של 20 ש"ח למשתתף, הקדשנו בערך חצי שעה לכל משפחה, וראינו ברכה בעמלנו.
בחג השני כבר הייתה קבוצה גדולה (בעצם שתי קבוצות שצירפנו יחד) של סיור לגדולים עם רדיית דבש ואחר כך עוד כמה משפחות עם פעוטות. אחרי קיץ יבש ודל בהכנסות התחלנו להרוויח כסף וזה הגיע ממש בזמן.

קטנטן מתוק אחד שהתעקש ללבוש חליפה גדולה מידי. רוב הילדים בגילו פוחדים ללבוש חליפות ולא מבינים בכלל את העסק הזה של דבורים וכוורות, אבל הוא היה לא רק חמוד אלא גם מאוד אמיץ ועקשן