פעם בחודשיים אנחנו עושים סיכום של הוצאות והכנסות ומביאים את כל הקבלות והחשבוניות לרואה החשבון שלנו בחיפה. זה מין טקס קטן כזה שאני והג'ינג'י עושים ביחד. את כל הקבלות והחשבוניות אנחנו שומרים במגרה מיוחדת בשולחן הכתיבה שלו, וכשבא המועד, אחרי שהוצאתי מהמחשב את התדפיסים של הסליקה של החודשיים האחרונים, אנחנו לוקחים את המגרה לשולחן האוכל בקומה מתחת, יושבים יחד ומסכמים.
יש הוצאות מכל מיני סוגים בעסק שלנו ויש גם הכנסות שהן תמיד מעטות מידי ) : מצד שני אם הן יהיו גבוהות מידי נפסיק להיות עסק פטור וגם זו תהיה בעיה. כשרק התחלנו עם מרכז המבקרים לא הבנתי בנושא, הילדים היו קטנים והייתי שקועה לגמרי בטיפול בהם. את כל הנושאים "הגבריים" של כסף וחשבונות השארתי לבעלי.
עם הזמן הילדים גדלו, העסק התקדם ועברנו למקום חדש וגדול יותר, רכשנו מכשיר סליקה כדי שאנשים יוכלו לקנות בכרטיסי אשראי וקנינו גם קופה רושמת, די מיותרת, אבל מילא.
עם הזמן נכנס המחשוב לכל מקום, ומאחר וג'ינג'י הוא טכנופוב ידוע כבר אי אפשר היה בלעדי, ואחרי שהוא גם רשם את מרכז המבקרים על שמי אז בכלל... (עד אז אימא שלו הייתה באופן רשמי בעלת העסק כי את הסכום ההתחלתי לרכישת חלק מהציוד הוא קיבל מהוריו ז"ל) נעשיתי בעלת הבית כאילו, אני אומרת כאילו כי בפועל מי שבאמת מנהל הכל זה ג'ינג'י.
הוא הדבוראי והוא זה שעובד באמת, אני רק נגררת אחריו עם מטלית רטובה, מנגבת ומנקה, ומקפלת חליפות ושאר עיסוקים נשיים. מצד שני מאז שהתחלתי לסבול מבעיות גב ג'ינג'י לקח על עצמו את שטיפת הרצפות (וכשעוסקים בדבש לא מפסיקים לשטוף רצפות). אפשר להגיד שכיום אנחנו שותפים מלאים ונושאים בנטל ביחד, כל אחד בתחומו ועל פי כישוריו ויכולותיו, ולכן המשימה של מסירת הקבלות למשרד של רואה החשבון מוטלת עלי. פעם היינו שולחים בדואר, אבל בשנים האחרונות זו לא אופציה ריאלית מפני שהחומר חייב להגיע לפני ה- 15 לחודש ולך תסמוך על דואר ישראל.
אי לכך יצאתי לי לדרך לפני כמה ימים עם תיק קטן ושחור ובו כל החומר שסיכמנו רק באותו בוקר במטרה לתת הכל לפקידה שממונה עלינו במשרד רואה החשבון. השארתי את מכוניתי במרכז הקריה, עליתי על אוטובוס מנצרת שלא נכנס למרכזית המפרץ כמו האוטובוסים של אגד אלא נוסע ישר לעיר התחתית ועוצר ברכבת, משם זה כמה דקות ברגל למשרד של רואה החשבון. הכל התנהל כשורה, ירדתי בתחנה הסופית ברכבת השמונה כמו שקוראים היום לתחנת הרכבת הישנה בעיר התחתית, עברתי את הכביש והתחלתי ללכת ופתאום תפסתי ששכחתי את תיק המסמכים באוטובוס. לקח לי בערך שנייה להתאושש מהתדהמה (האמת, כמעט חטפתי התקף לב), וכשאני מתעלמת מההתכווצות הפתאומית והמכאיבה של שרירי הגב התחתון שלי שמגיבים בצורה כזו על לחץ, דהרתי כל עוד רוחי בי חזרה לתחנת הרכבת, מתעלמת בחפזוני מרמזורים ומעברי חצייה, וגיליתי לרווחתי את האוטובוס ממנו ירדתי עומד עדיין בתחנה, אבל נעול. הנהג התגלה במשרד הקטן שעמד ממול. הוא קלט מיד את בהלתי, הבין בלי יותר מידי הסברים מה קרה, פתח את האוטובוס ועלה איתי לחפש את התיק האבוד שאכן נמצא שם, ממתין לי בסבלנות. הודיתי שוב ושוב לנהג החביב שניסה להרגיע אותי שהכל בסדר ושלא קרה כלום, ודידיתי לדרכי עד למשרד רואה החשבון.
כשחזרתי הביתה נסעתי לקרייזי ליין לקנות לעצמי מתנה ליום הולדת, הבנים נתנו לי כרטיס מתנה לחנות הבגדים הזו כי אמרתי שזו החנות החביבה עלי. זה לא מדויק כל כך, (אני לא ממש אוהבת לקנות בגדים) אבל צץרץ התקיל אותי בשאלה איפה אני אוהבת לקנות בגדים וזה השם הראשון שעלה בדעתי כי לשם אימא גוררת אותי כל פעם שיש לי יום הולדת לקנות לי בגדים. רק אחרי שהוא נתן לי את כרטיס המתנה החמוד והצבעוני הבנתי למה הוא שאל. קניתי מכנסים כהים שיושבים עלי יפה, וסריג חמוד בצבע אדום עם קישוט של פרחים והוספתי על חשבוני גם שש זוגות תחתונים, זה אף פעם לא מזיק.
חוץ מזה רכשתי לי כמה ימים קודם גם זוג משקפי ראיה חדשים. גיליתי להפתעתי שאת המשקפים הקודמים קניתי לפני 8 שנים ושהם שרוטים לגמרי, והחלטתי שהגיע הזמן להתחדש. המספר של העדשות כמעט לא השתנה, אבל השריטות עליהן ממש הציקו וגרמו לי לכאבי ראש. בחרתי מסגרת נורא יקרה בצבע אדום דווקא, ועכשיו יש לי קצת נקיפות מצפון על הבזבוז. לפחות חילקתי את התשלום לעשר, והמסגרת באמת יפה ואיכותית ולמרות שהיא אולי צעירה מידי לאישה בגילי לדעתי היא הולמת אותי מאוד. מה שמזכיר לי שהשותפה לחדר של אימא בפלימן נדהמה לשמוע שאני בת 63 ואמרה שחשבה שאני רק בת חמישים. יכול להיות שחוץ מבעיות אורתופדיות יש לה גם בעיית ראיה? אולי, אבל בכל זאת הייתי מרוצה מהמחמאה.
טופי השמן
עוד דבר אחד שגרם לי המון נחת זה טופי שלנו שלפני כמה חודשים שקל 39 ק"ג. הווטרינרית אמרה שזה יותר מידי ועליו להוריד במשקל כי עודף משקל יגרום לו לבעיות בריאותיות חמורות. לעשות דיאטה לאחרים זה ממש קל, החלפתי לו את האוכל לאוכל דיאטתי וצמצמתי מאוד את הצ'ופרים והחטיפים שלו ועכשיו הוא שוקל רק 33 ק"ג. כולם מרוצים מאוד חוץ מטופי הזללן.
יש הוצאות מכל מיני סוגים בעסק שלנו ויש גם הכנסות שהן תמיד מעטות מידי ) : מצד שני אם הן יהיו גבוהות מידי נפסיק להיות עסק פטור וגם זו תהיה בעיה. כשרק התחלנו עם מרכז המבקרים לא הבנתי בנושא, הילדים היו קטנים והייתי שקועה לגמרי בטיפול בהם. את כל הנושאים "הגבריים" של כסף וחשבונות השארתי לבעלי.
עם הזמן הילדים גדלו, העסק התקדם ועברנו למקום חדש וגדול יותר, רכשנו מכשיר סליקה כדי שאנשים יוכלו לקנות בכרטיסי אשראי וקנינו גם קופה רושמת, די מיותרת, אבל מילא.
עם הזמן נכנס המחשוב לכל מקום, ומאחר וג'ינג'י הוא טכנופוב ידוע כבר אי אפשר היה בלעדי, ואחרי שהוא גם רשם את מרכז המבקרים על שמי אז בכלל... (עד אז אימא שלו הייתה באופן רשמי בעלת העסק כי את הסכום ההתחלתי לרכישת חלק מהציוד הוא קיבל מהוריו ז"ל) נעשיתי בעלת הבית כאילו, אני אומרת כאילו כי בפועל מי שבאמת מנהל הכל זה ג'ינג'י.
הוא הדבוראי והוא זה שעובד באמת, אני רק נגררת אחריו עם מטלית רטובה, מנגבת ומנקה, ומקפלת חליפות ושאר עיסוקים נשיים. מצד שני מאז שהתחלתי לסבול מבעיות גב ג'ינג'י לקח על עצמו את שטיפת הרצפות (וכשעוסקים בדבש לא מפסיקים לשטוף רצפות). אפשר להגיד שכיום אנחנו שותפים מלאים ונושאים בנטל ביחד, כל אחד בתחומו ועל פי כישוריו ויכולותיו, ולכן המשימה של מסירת הקבלות למשרד של רואה החשבון מוטלת עלי. פעם היינו שולחים בדואר, אבל בשנים האחרונות זו לא אופציה ריאלית מפני שהחומר חייב להגיע לפני ה- 15 לחודש ולך תסמוך על דואר ישראל.
אי לכך יצאתי לי לדרך לפני כמה ימים עם תיק קטן ושחור ובו כל החומר שסיכמנו רק באותו בוקר במטרה לתת הכל לפקידה שממונה עלינו במשרד רואה החשבון. השארתי את מכוניתי במרכז הקריה, עליתי על אוטובוס מנצרת שלא נכנס למרכזית המפרץ כמו האוטובוסים של אגד אלא נוסע ישר לעיר התחתית ועוצר ברכבת, משם זה כמה דקות ברגל למשרד של רואה החשבון. הכל התנהל כשורה, ירדתי בתחנה הסופית ברכבת השמונה כמו שקוראים היום לתחנת הרכבת הישנה בעיר התחתית, עברתי את הכביש והתחלתי ללכת ופתאום תפסתי ששכחתי את תיק המסמכים באוטובוס. לקח לי בערך שנייה להתאושש מהתדהמה (האמת, כמעט חטפתי התקף לב), וכשאני מתעלמת מההתכווצות הפתאומית והמכאיבה של שרירי הגב התחתון שלי שמגיבים בצורה כזו על לחץ, דהרתי כל עוד רוחי בי חזרה לתחנת הרכבת, מתעלמת בחפזוני מרמזורים ומעברי חצייה, וגיליתי לרווחתי את האוטובוס ממנו ירדתי עומד עדיין בתחנה, אבל נעול. הנהג התגלה במשרד הקטן שעמד ממול. הוא קלט מיד את בהלתי, הבין בלי יותר מידי הסברים מה קרה, פתח את האוטובוס ועלה איתי לחפש את התיק האבוד שאכן נמצא שם, ממתין לי בסבלנות. הודיתי שוב ושוב לנהג החביב שניסה להרגיע אותי שהכל בסדר ושלא קרה כלום, ודידיתי לדרכי עד למשרד רואה החשבון.
כשחזרתי הביתה נסעתי לקרייזי ליין לקנות לעצמי מתנה ליום הולדת, הבנים נתנו לי כרטיס מתנה לחנות הבגדים הזו כי אמרתי שזו החנות החביבה עלי. זה לא מדויק כל כך, (אני לא ממש אוהבת לקנות בגדים) אבל צץרץ התקיל אותי בשאלה איפה אני אוהבת לקנות בגדים וזה השם הראשון שעלה בדעתי כי לשם אימא גוררת אותי כל פעם שיש לי יום הולדת לקנות לי בגדים. רק אחרי שהוא נתן לי את כרטיס המתנה החמוד והצבעוני הבנתי למה הוא שאל. קניתי מכנסים כהים שיושבים עלי יפה, וסריג חמוד בצבע אדום עם קישוט של פרחים והוספתי על חשבוני גם שש זוגות תחתונים, זה אף פעם לא מזיק.
חוץ מזה רכשתי לי כמה ימים קודם גם זוג משקפי ראיה חדשים. גיליתי להפתעתי שאת המשקפים הקודמים קניתי לפני 8 שנים ושהם שרוטים לגמרי, והחלטתי שהגיע הזמן להתחדש. המספר של העדשות כמעט לא השתנה, אבל השריטות עליהן ממש הציקו וגרמו לי לכאבי ראש. בחרתי מסגרת נורא יקרה בצבע אדום דווקא, ועכשיו יש לי קצת נקיפות מצפון על הבזבוז. לפחות חילקתי את התשלום לעשר, והמסגרת באמת יפה ואיכותית ולמרות שהיא אולי צעירה מידי לאישה בגילי לדעתי היא הולמת אותי מאוד. מה שמזכיר לי שהשותפה לחדר של אימא בפלימן נדהמה לשמוע שאני בת 63 ואמרה שחשבה שאני רק בת חמישים. יכול להיות שחוץ מבעיות אורתופדיות יש לה גם בעיית ראיה? אולי, אבל בכל זאת הייתי מרוצה מהמחמאה.
