ראשית אני רוצה להודות לכל המגיבים והמנחמים. לא הגבתי בפוסט הקודם כי לא היה לי זמן וגם לא היה לי ראש למחשב. איכשהו, למרות שלא עשיתי שום דבר, לא היה לי רגע שקט או מנוחה. כל הזמן התרוצצתי מפה לשם ויצאתי עייפה ועם כאב גב, ומשום מה גם כתף שמאל כואבת. הלילה נשברתי ולקחתי אקמול פוקוס שעזר מאוד, הכאב נרגע וסוף סוף הצלחתי לישון טוב. כבר בחמש בבוקר סיפר לי אחר כך ג'ינג'י אחיו והמטפלת הזיזו רהיטים בדירה למטה והחזירו את הבית לסדר הרגיל שלו, אבל אני לא שמעתי כלום, ישנתי עמוק וקמתי רעננה ונטולת כאבים.
השבעה הייתה חוויה מאלפת ולמיזנתרופית כמוני גם מתישה למדי. הדירה של חמותי נמצאת אצלנו, כלומר בכתובת שלנו, אבל מתחת לבית, והגישה אליה היא מסביב ומי שלא מכיר לא יודע איך להגיע וצריך לרדת איזה מאה מדרגות וכמובן לעבור דרך החצר שלנו ודרך הכלבים... חוויה לא נעימה למי שפוחד מכלבים, ובחושך זה עוד פחות נחמד. חוץ מזה גם ירד גשם כמעט בלי הפסקה ביומיים שלושה הראשונים של השבעה, ומודעת האבל שהמועצה שמה ברחוב מול הירידה לבית שלנו נרטבה ונקרעה, מה שבלבל אנשים עוד יותר.
מחברת חשמל, שם עובד גיסי, הגיעו גדודים של מנחמים, אבל עוד קודם הגיע שליח עמוס שקיות משופרסל עם שפע של עוגות, עוגיות, בייגלה מכל הסוגים, כולל עבאדי כמובן, קפה שחור ונס קפה, ליטרים של מיץ מכל הסוגים, וגם חבילה של מים מינראליים. גם צלחות וכוסות חד פעמיים לא שכחו להוסיף לכל הכיבוד. זו הטבה של חברת חשמל לעובדים שיושבים שבעה הסבירו לנו. נותרנו המומים ואסירי תודה מול השפע שחסך לנו קניות והוצאות.
מי שהכי סבלה מכל העניין הייתה המטפלת של חמותי שלא ממש מכירה את נוהגי השבעה ולא ידעה שהדירה שהייתה עד לרגע זה פרטית שלה ושל חמותי תהפוך למקום ציבורי. הגיעו המון אנשים זרים שלא דיברו בשפתה, ובלילה אחרי שהם הפסיקו להגיע גיסי והבת שלו נשארו לישון שם, הטלוויזיה סולקה מהסלון, והיה עליה ללכת לחדר השינה הנטוש של חמותי כדי לצפות בטלוויזיה. החדר שלה נותר פרטי אבל חוץ מזה כל השגרה שלה נפגעה מאוד, וכל זה קרה כמה ימים לפני חג המולד שכמובן נהרס לגמרי בגלל האבל והבלגן. על כל זה נוספה כמובן החרדה מפני העתיד. היא צריכה למצוא עבודה חדשה ובזריזות רבה כי יש לה בבית בת ונכדה, ובן עם נכד וכלה שכולם מתפרנסים ממנה. ג'ינג'י החל להתקשר לכל חברות ההשמה של העובדים הזרים שיש בארץ (לפי רשימה של משרד האוכלוסין וההגירה יש 101 כאלה) והבוקר הם נסעו לחיפה לאחד המשרדים שרוצה לפגוש אותה.
כפי שציינתי בעלי לא כל כך מקפיד בנוגע לשבעה, ולמרות שהצעתי לו לשבת בבית בשבת, יום העבודה העיקרי שלנו, הוא התעקש להגיע למרכז המבקרים ולעבוד. למרות שהיה יום מאוד יפה לא היו לנו כמעט לקוחות. העסקנו את עצמנו באריזת מוצרים שונים ובטעימת הליקרים שג'ינג'י רוקח. טעים מאוד אבל מסחרר את הראש. בצהריים חזרתי הביתה וטיילתי עם הכלבים כהרגלי, ופתאום טלפון מג'ינג'י - בחמש וחצי תבוא קבוצה של מטיילים שמגיעים מנצרת. נסענו יחד חזרה למרכז המבקרים, הכנו הכל כולל מיחם עם תה וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו... המדריך התקשר כל כמה זמן להתלונן שיש פקקים והם לא מצליחים לצאת מנצרת ושנחכה עוד קצת. לדעתי עדיף היה להם לוותר כל העניין ולנסוע ישר לתל אביב ממנה באו, אבל שתקתי כי למה שאגרש לקוחות משלמים?
הם הגיעו אחרי שבע, עייפים וקצת עצבניים, וישר רצו לבית השימוש, ואחר כך למיחם התה שנגמר במהירות מפתיעה. בסוף גם קנו קצת, לא לפני שעשו בלגן נוראי ובלבלו את המוח כמו שתמיד קורה עם קבוצות. חזרנו הביתה אחרי שמונה בלילה, שפוכים מעייפות, וג'ינג'י נשאר עוד קצת עם אחיו כדי לשוחח עם האחיינית שלו שהביאה את החבר שלה. בגלל זה לא יצא לי לפגוש אותו אבל מילא, יהיו עוד הזדמנויות.
היום ביקרנו בבוקר בקבר שוב, חשבנו איזה כיתוב להוסיף על המצבה של חמי כי הם שניהם קבורים באותו קבר. (חידוש של השנים האחרונות בגלל מחסור במקום לקבורה). גם אני וג'ינג'י ניקבר באותה אופן, אחד על השני, ובקבר לידם בחלקה שג'ינג'י רכש אחרי שאביו נפטר. לדעתי זה היה סתם בזבוז כסף, אבל הוא התעקש וכרגיל ויתרתי לו. מוזר לדעת איפה תיקבר, אבל רוב הזמן אני מצליחה להדחיק את המחשבה על זה. לצערי אימא שלי, שמבוגרת ממני בעשרים שנה בסך הכל, לא מצליחה להדחיק את המחשבות על המוות הצפוי לכולנו. אתמול, בעודי מטיילת עם הכלבים (זה הופך למוטיב חוזר בבלוג שלי), טלפון לחוץ מאבא, תבואי מהר אימא שלך השתגעה ואימא בוכה ברקע... חשתי הביתה ואחרי שהאכלתי את הכלבים ויתרתי על מקלחת ונסעתי להורי. מתברר שאימא שלי שהתחילה להשתפר מבחינת כאבי הגב קיבלה עוד התקף כאבים אחרי הלוויה של חמותי, וכשסיפרה על כך לתומה למדריכת הפלדנקרייז שלנו (שמעניקה לה טיפולים פרטיים מועילים מאוד אבל יקרים מידי לטעמו של אבא) היא המליצה לה על טיפול פסיכולוגי ואולי אפילו לקיחת ציפרלקס או משהו דומה. אימא עשתה טעות וסיפרה על כך לאבא, והוא התחרפן והתרגז, מה שרק הרע את המצב. קשה לו לקבל שחלק מכאבי הגב של אימא הם משהו נפשי ושיש קשר חזק בין גוף לנפש, ובכלל, הוא מגיב לכאבים של אימא כאילו זה משהו נגדו, וכועס איך זה שהיא לא מבריאה כבר, הרי הוא כל כך משתדל להקל עליה ואפילו התחיל לבשל קצת, בהדרכה של אימא כמובן. מאז שאימא התחילה לסבול מכאבי גב הוא מתעצבן כאילו מישהו האשים אותו בכאבים שלה, מה שכמובן לא נכון.
עצוב ומפחיד לראות איך ההורים שלי שתמיד היו צעירים ובריאים וחזקים, משענת יציבה ותומכת, מתחילים להזדקן ולהתערער. בכל פעם שהם במצוקה הם פונים אלי ואני כמובן עושה כמיטב יכולתי ומנסה לעזור, לנחם ולתמוך, ולהסתיר מהם את הבהלה שהמצב הזה גורם לי. בראש שלי אני עוד הילדה שלהם, ומה פתאום הם צריכים שאני אגיע לעזור להם? ומה אני כבר יודעת לעשות שהם לא יודעים יותר טוב? למרבה הפלא בינתיים הנוכחות שלי מרגיעה אותם. אני מעדיפה לא לחשוב מה יהיה בעתיד כשהם יזדקנו עוד יותר, ומה יהיה איתי אחרי שהם כבר לא יהיו ואני אהיה הזקנה התשושה שצריך לטפל בה? עדיף לא לחשוב על זה.
השבעה הייתה חוויה מאלפת ולמיזנתרופית כמוני גם מתישה למדי. הדירה של חמותי נמצאת אצלנו, כלומר בכתובת שלנו, אבל מתחת לבית, והגישה אליה היא מסביב ומי שלא מכיר לא יודע איך להגיע וצריך לרדת איזה מאה מדרגות וכמובן לעבור דרך החצר שלנו ודרך הכלבים... חוויה לא נעימה למי שפוחד מכלבים, ובחושך זה עוד פחות נחמד. חוץ מזה גם ירד גשם כמעט בלי הפסקה ביומיים שלושה הראשונים של השבעה, ומודעת האבל שהמועצה שמה ברחוב מול הירידה לבית שלנו נרטבה ונקרעה, מה שבלבל אנשים עוד יותר.
מחברת חשמל, שם עובד גיסי, הגיעו גדודים של מנחמים, אבל עוד קודם הגיע שליח עמוס שקיות משופרסל עם שפע של עוגות, עוגיות, בייגלה מכל הסוגים, כולל עבאדי כמובן, קפה שחור ונס קפה, ליטרים של מיץ מכל הסוגים, וגם חבילה של מים מינראליים. גם צלחות וכוסות חד פעמיים לא שכחו להוסיף לכל הכיבוד. זו הטבה של חברת חשמל לעובדים שיושבים שבעה הסבירו לנו. נותרנו המומים ואסירי תודה מול השפע שחסך לנו קניות והוצאות.
מי שהכי סבלה מכל העניין הייתה המטפלת של חמותי שלא ממש מכירה את נוהגי השבעה ולא ידעה שהדירה שהייתה עד לרגע זה פרטית שלה ושל חמותי תהפוך למקום ציבורי. הגיעו המון אנשים זרים שלא דיברו בשפתה, ובלילה אחרי שהם הפסיקו להגיע גיסי והבת שלו נשארו לישון שם, הטלוויזיה סולקה מהסלון, והיה עליה ללכת לחדר השינה הנטוש של חמותי כדי לצפות בטלוויזיה. החדר שלה נותר פרטי אבל חוץ מזה כל השגרה שלה נפגעה מאוד, וכל זה קרה כמה ימים לפני חג המולד שכמובן נהרס לגמרי בגלל האבל והבלגן. על כל זה נוספה כמובן החרדה מפני העתיד. היא צריכה למצוא עבודה חדשה ובזריזות רבה כי יש לה בבית בת ונכדה, ובן עם נכד וכלה שכולם מתפרנסים ממנה. ג'ינג'י החל להתקשר לכל חברות ההשמה של העובדים הזרים שיש בארץ (לפי רשימה של משרד האוכלוסין וההגירה יש 101 כאלה) והבוקר הם נסעו לחיפה לאחד המשרדים שרוצה לפגוש אותה.
כפי שציינתי בעלי לא כל כך מקפיד בנוגע לשבעה, ולמרות שהצעתי לו לשבת בבית בשבת, יום העבודה העיקרי שלנו, הוא התעקש להגיע למרכז המבקרים ולעבוד. למרות שהיה יום מאוד יפה לא היו לנו כמעט לקוחות. העסקנו את עצמנו באריזת מוצרים שונים ובטעימת הליקרים שג'ינג'י רוקח. טעים מאוד אבל מסחרר את הראש. בצהריים חזרתי הביתה וטיילתי עם הכלבים כהרגלי, ופתאום טלפון מג'ינג'י - בחמש וחצי תבוא קבוצה של מטיילים שמגיעים מנצרת. נסענו יחד חזרה למרכז המבקרים, הכנו הכל כולל מיחם עם תה וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו... המדריך התקשר כל כמה זמן להתלונן שיש פקקים והם לא מצליחים לצאת מנצרת ושנחכה עוד קצת. לדעתי עדיף היה להם לוותר כל העניין ולנסוע ישר לתל אביב ממנה באו, אבל שתקתי כי למה שאגרש לקוחות משלמים?
הם הגיעו אחרי שבע, עייפים וקצת עצבניים, וישר רצו לבית השימוש, ואחר כך למיחם התה שנגמר במהירות מפתיעה. בסוף גם קנו קצת, לא לפני שעשו בלגן נוראי ובלבלו את המוח כמו שתמיד קורה עם קבוצות. חזרנו הביתה אחרי שמונה בלילה, שפוכים מעייפות, וג'ינג'י נשאר עוד קצת עם אחיו כדי לשוחח עם האחיינית שלו שהביאה את החבר שלה. בגלל זה לא יצא לי לפגוש אותו אבל מילא, יהיו עוד הזדמנויות.
היום ביקרנו בבוקר בקבר שוב, חשבנו איזה כיתוב להוסיף על המצבה של חמי כי הם שניהם קבורים באותו קבר. (חידוש של השנים האחרונות בגלל מחסור במקום לקבורה). גם אני וג'ינג'י ניקבר באותה אופן, אחד על השני, ובקבר לידם בחלקה שג'ינג'י רכש אחרי שאביו נפטר. לדעתי זה היה סתם בזבוז כסף, אבל הוא התעקש וכרגיל ויתרתי לו. מוזר לדעת איפה תיקבר, אבל רוב הזמן אני מצליחה להדחיק את המחשבה על זה. לצערי אימא שלי, שמבוגרת ממני בעשרים שנה בסך הכל, לא מצליחה להדחיק את המחשבות על המוות הצפוי לכולנו. אתמול, בעודי מטיילת עם הכלבים (זה הופך למוטיב חוזר בבלוג שלי), טלפון לחוץ מאבא, תבואי מהר אימא שלך השתגעה ואימא בוכה ברקע... חשתי הביתה ואחרי שהאכלתי את הכלבים ויתרתי על מקלחת ונסעתי להורי. מתברר שאימא שלי שהתחילה להשתפר מבחינת כאבי הגב קיבלה עוד התקף כאבים אחרי הלוויה של חמותי, וכשסיפרה על כך לתומה למדריכת הפלדנקרייז שלנו (שמעניקה לה טיפולים פרטיים מועילים מאוד אבל יקרים מידי לטעמו של אבא) היא המליצה לה על טיפול פסיכולוגי ואולי אפילו לקיחת ציפרלקס או משהו דומה. אימא עשתה טעות וסיפרה על כך לאבא, והוא התחרפן והתרגז, מה שרק הרע את המצב. קשה לו לקבל שחלק מכאבי הגב של אימא הם משהו נפשי ושיש קשר חזק בין גוף לנפש, ובכלל, הוא מגיב לכאבים של אימא כאילו זה משהו נגדו, וכועס איך זה שהיא לא מבריאה כבר, הרי הוא כל כך משתדל להקל עליה ואפילו התחיל לבשל קצת, בהדרכה של אימא כמובן. מאז שאימא התחילה לסבול מכאבי גב הוא מתעצבן כאילו מישהו האשים אותו בכאבים שלה, מה שכמובן לא נכון.
עצוב ומפחיד לראות איך ההורים שלי שתמיד היו צעירים ובריאים וחזקים, משענת יציבה ותומכת, מתחילים להזדקן ולהתערער. בכל פעם שהם במצוקה הם פונים אלי ואני כמובן עושה כמיטב יכולתי ומנסה לעזור, לנחם ולתמוך, ולהסתיר מהם את הבהלה שהמצב הזה גורם לי. בראש שלי אני עוד הילדה שלהם, ומה פתאום הם צריכים שאני אגיע לעזור להם? ומה אני כבר יודעת לעשות שהם לא יודעים יותר טוב? למרבה הפלא בינתיים הנוכחות שלי מרגיעה אותם. אני מעדיפה לא לחשוב מה יהיה בעתיד כשהם יזדקנו עוד יותר, ומה יהיה איתי אחרי שהם כבר לא יהיו ואני אהיה הזקנה התשושה שצריך לטפל בה? עדיף לא לחשוב על זה.
הורי בשנת 1954
אבא ואני בשנת 1958
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה