לצערי אני ממש לא מצליחה לחזור לשגרה. מנסה ומסבירה לעצמי שזה חשוב ומוכרחים להמשיך לחיות וכמה אפשר להיות מדוכא וחסר מנוחה? כבר חודש שאני מתעוררת בארבע לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם שוב. לא מצליחה לחזור לקרוא ספר או להתרכז באיזה סדרה או משהו שלא קשור לחדשות.
גם לפני המלחמה המצב בארץ היה לא טוב. ההפגנות וההפיכה המשטרית והממשלה הזוועתית שהרכיב לנו ביבי... מאוד מדאיג ומטריד, ועכשיו השבת השחורה וכל הזמן עוד ועוד סיפורים נוראיים. מרגיש כמו יום אחד ארוך וזוועתי שלא נגמר. בשבועות הראשונים הרגשתי שלא רק אני חסרת מנוחה ומודאגת אלא גם כל האחרים. הייתה תנועה מעטה בכבישים, אנשים לא יצאו מהבית כמעט, היו כיתות כוננות ששמרו על הכבישים וכולם היו מדוכדכים ורציניים.
למרות המצב פתחנו כרגיל את מרכז המבקרים שלנו אבל לא היו לנו מבקרים כמעט. להפתעתי בשבועיים האחרונים נראה שהכל נרגע, בשער של המושב שבו אנחנו עובדים הפסיקו לעמוד שומרים אם כי השער סגור, ויש פתאום מבקרים ואורחים, אתמול אפילו הייתה קבוצה של מטיילים שבאו עם מיניבוס.
יכול להיות שסתם ביקשנו הלוואה מהבנק? יש מסלול מיוחד של הלוואות בערבות מדינה בשביל עסקים קטנים שנפגעו מהמלחמה ובאמת נפגענו במשך כחודש, אבל המצב מתאושש לאיטו. מוזר. מצד שני אנחנו בכל זאת בגליל המערבי, אמנם בקצה שלו והיו אצלנו רק שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא, אבל לך תדע מה יקרה בעוד כמה ימים. אנחנו שוקלים להתקין ממ"ד בבית (יש לנו חדר מתאים שצריך לסדר לו דלת וחלון) אבל לא מצליחים להשיג אף חברה כי תפוס או לא עונים בטלפונים של החברות שמטפלות במיגון בתים.
אנשים לא באמת חזרו לשגרה, כולם מדמיינים מה יקרה אם מחבלים ינסו לפרוץ אליהם הביתה ולחטוף אותם ואף אחד לא סומך יותר על הצבא שלנו שיגן עלינו. אז כן, אני עושה הכל כרגיל, מנקה ומבשלת והולכת לפלדנקרייז ואפילו מטפלת בגינה שלנו ומטיילת עם הכלבים אבל לא מפסיקה לדאוג ולהיות מוטרדת מהמצב.
