יום שלישי, 30 במרץ 2021

העבודות הראשונות שלי

 אני די בטוחה שכבר כתבתי על זה בזמנו אבל עוד פעם לא תזיק. העבודה הראשונה שבאמת הרווחתי בה כסף הייתה עוד כשהייתי בתיכון. רציתי כסף בשביל לשלם על חוג ג'ודו. משום מה זה נראה לי רעיון מגניב אבל הורי סירבו לממן את החוג הזה. לא היה להם די כסף ובזמנו חוגים לילדים לא נחשבו למשהו נחוץ במיוחד. חיפשתי עבודה בעיתון המקומי ומצאתי - חלוקת עיתונים. העובדה שהיה צריך לקום ממש מוקדם, חמש או ארבע וחצי בבוקר, לא הפחידה אותי. תמיד הייתי אדם של בוקר ובלי בעיות קמתי בזמן, נסעתי עם הבוס שלי שהיה אחראי על חלוקת העיתונים לרחוב שבו הייתי אמורה לחלק וחילקתי את העיתונים לפי רשימת הכתובות שנתנו לי. די מהר למדתי את המסלול ואחרי שמישהו שגם חילק פרש בגלל השעה המוקדמת קיבלתי את המסלול שלו גם כן והרווחתי סכום עתק של מאה לירות. בתחילת שנת השבעים זה היה סכום גדול בשביל ילדה בת חמש עשרה.

אחרי החלוקה הייתי אמורה ללכת לבית הספר אבל פעמים רבות לא התחשק לי, לא אהבתי את בית הספר הזה ופשוט חזרתי הביתה. ההורים היו בעבודה, אחי בבית הספר, אף אחד לא ידע עד שנגמרה שנת הלימודים והתברר שנשארתי כיתה. בגלל התעלול הזה השתנה כל מסלול חיי. עברתי לבית ספר מקצועי בחיפה, למדתי צילום, בצבא התקבלתי לחיל אוויר לגף צילום ואחרי הצבא התחלתי לעבוד בטכניון במעבדת צילום ובהסעות של הטכניון פגשתי את מי שהפך להיות בעלי. וכל זה קרה כי במקום ללכת אחרי חלוקת העיתונים לבית הספר חזרתי הביתה לקרוא ספרים ולאכול שוקולד.

עוד עבודה ראשונית הייתה מיד אחרי השחרור. הלכתי ללשכת העבודה והתקבלתי לעבודה בחוות הניסיונות החקלאית "נווה יער". העבודה הייתה למנוע הפריית מלונים. ניסו לעשות זן חדש של מלונים שנקרא טל דבש ובשביל זה היה צריך לקום מוקדם מאוד בבוקר, לפני הדבורים, ולחסום את האבקת הדבורים עם קפסולת פלסטיק גדולה שנועדה במקור לתרופות של בעלי חיים ככה שיהיה בטוח שהמלון הוא מזן טל דבש ולא זן אחר. את הקפסולה היו מלבישים על הפרח שנועד להפוך למלון. עבדתי בעבודה המוזרה הזו כל הקיץ ובסתיו התקשר מישהו שפגשתי בצבא ושאל אם בא לי לעבוד במעבדת צילום בטכניון והשאר הוא היסטוריה.

יום חמישי, 18 במרץ 2021

גם ים וגם בריכה

בדיוק עכשיו מראים בטלוויזיה את מרכז המבקרים החדש של תל דור. אני זוכרת היטב את החוף הזה עוד לפני שעשו שם חפירות. ביליתי שם כמעט כל קיץ עם המשפחה, היה חוף נהדר והיה ממש כיף. גם את הברכה בקריה שלנו אני זוכרת לטובה. אני לא שחיינית גדולה אבל אבא לימד אותי שחיית חזה ואני לא אטבע במים אפילו היום.

מתי הפסקתי ללכת לים ולבריכה? אחרי שילדתי, הגוף השתנה, המשקל עלה וחוץ מזה לכי תיסחבי לים או לבריכה עם תינוקת בלונדינית שנשרפת אפילו מאור הירח. דווקא הבנים אהבו מאוד את הים והבריכה ושניהם נעשו שחיינים טובים. עשינו מאמץ ושלחנו את כולם לאימוני שחייה כדי שידעו לשחות היטב ואפילו צץרץ שכילד נורא פחד ממים למד לבסוף לשחות וכיום הוא שוחה היטב.

איכשהו עם הזמן הפסקנו ללכת לים. החום הנוראי, השמש החזקה שתמיד שורפת, הצפיפות הנוראית והרעש והלכלוך. בשנים האחרונות ויתרנו על התענוג הזה והפסקנו ללכת לים ולבריכה. חבל. אולי בכל זאת ניסע ביום הבחירות לחוף דור לראות את מרכז המבקרים החדש.

תמונה משפחתית שלנו מתחילת שנות השישים. אז עוד לבשתי ביקיני בלי שמץ מודעות לגזרה ונהניתי מכל רגע.


אני בחוף דור, כשעוד לא הייתי כל כך שמנה.

יום חמישי, 11 במרץ 2021

סבים וסבתות

 זכיתי להכיר ולאהוב את סבא וסבתא שלי משני הצדדים, של אבא ושל אימא. הייתי נכדה ראשונה במשפחה ועקב כך קיבלתי שפע של תשומת לב ואהבה ועד היום אני אסירת תודה על כך.

שני זוגות הסבים והסבתות שלי היו פולנים. ההורים של אימא היו קומוניסטים מסורים שברחו בזמן המלחמה לרוסיה. גם ההורים של אבא ברחו לשם כי היו יהודים וציונים. כשנגמרה המלחמה הם נפגשו כולם בעיירה קטנה ונחמדה ליד קרקוב ושם הורי הכירו זה את זו והתחתנו. ברגע שגומולקה הרשה ליהודים לעזוב את פולין כולם קמו ועלו לארץ. ההורים של אבא קיבלו דירונת קטנה בקרית ים וגרו שם עד שנפטרו, קודם סבא שמת תוך כדי ניתוח עוד כשהייתי חיילת, ושנים רבות אחריו נפטרה סבתא.

ההורים של אימא ניסו לגור בקיבוץ, הרי הם היו קומוניסטים אבל משום מה זה לא הסתייע והם עברו לגור במקום בו אני גרה עד היום. שלוש שנים אחר כך גם הורי עברו לשם וסבא וסבתא היו שכנים שלנו עד שהייתי בת עשר בערך. סבתא לאה שביתי קרויה על שמה הייתה נהדרת. היא הייתה תופרת, בשלנית, קומוניסטית אדוקה ואישה רבת פעלים ומרץ. אני ואחי גרנו אצלם בדירה במשך כשנה בזמן שהורי גרו בצריף במעברה. רק אחרי שהם הצליחו לרכוש דירה מעמידר חזרנו לגור איתם וכמעט כל יום היינו הולכים אליה. היא הלכה במפתיע לעולמה בשנת 73 . הלכה ברחוב וכנראה קיבלה שטף דם במוח ונפטרה במקום. אני זוכרת שאבא שלי פרץ בבכי כשנודע שהיא נפטרה וזו הפעם הראשונה שראיתי גבר מבוגר בוכה. לצערי יש לי מעט מאוד תמונות שלה אבל למרבה המזל יש לי תמונה ממש מוצלחת שלי כתינוקת עם אימא של אבא.


אני וסבתא חנה. אימא של אבא. היא זו שהורישה לי את העיניים הכחולות