יום ראשון, 28 באפריל 2024

פוסט קורונה

 כמה ימים לפני הלידה של הנכד הגיע אחי לביקור השנתי שלו בארץ. כמו תמיד הוא שכר רכב וביקר את כל הקרובים ובין   לבין היה אצל אבא. הכל היה טוב ויפה ולמרות שהוא החמיץ את יום הולדתו של אבא הוא הספיק להיות באזכרה לאימא. למרבה האכזבה הטיסה שהזמין חזרה לארה"ב בוטלה והוא הצליח לעלות על טיסה של אל על שעלתה הון אבל מה לעשות? ככה זה במלחמה. מיד אחרי שאחי טס חזרה הוא דיווח בווטסאפ המשפחתי שהוא חולה קורונה ואחריו גם אנחנו התחלנו ליפול אחד אחרי השני. כולנו, כולל אבא, שמלאו לו תשעים ואחת (מסיבת יום הולדתו בוטלה עקב הקורונה) חלינו בקורונה. חלק גדול מהקרובים לא הגיעו לברית בגלל שהיו חולים ולצערי גם אני חליתי והייתי אמנם בברית אבל הצצתי מהצד מוגנת במסכה ולא העזתי לגעת בתינוק. 


סבא ונין

גם סדר הפסח שלנו היה די עולב. היינו רק ארבע איש. ג'ינג'י, אבא, אני ולילי ששמה נפשה בכפה והייתה איתנו בסדר וגם למרבה השמחה לא נדבקה. בגלל שהגיעו מעט מאוד אנשים לברית נשארנו עם המון עוגיות פסח ופיצוחים וסידורי פירות וירקות שהוגשו לאורחים שלא הגיעו ואנחנו אוכלים אותם עד היום

למרות שגם אבא וגם אני וגם ג'ינג'י נחשבים אוכלוסיה בסיכון הבראנו די מהר, אבל גיליתי להפתעתי שפוסט קורונה זה לא אגדה אורבנית אלא דבר אמיתי לגמרי. אני כבר בלי חום מעל שבוע ובבדיקות כבר אין לי שני פסים אבל עדיין אני מרגישה תשושה מאוד. אין לי תיאבון, יש לי טעם מוזר בפה ואני רק רוצה לישון כל הזמן. נדמה לי שגם הזיכרון שלי נפגע אבל אולי זה סתם הגיל. גם אבא וג'ינג'י מתלוננים על עייפות מופרזת. גם החום האיום ששרר בסוף השבוע לא הוסיף כלום. 

מובן שגם המצב בארץ לא מעודד כלל וגם בלי כל בעיות הבריאות די בו כדי להיות מדוכא ולא חגיגי כלל. לפחות הנכד הטרי שלנו בריא וחמוד וגורם נחת ושמחה לכולנו.

יום שבת, 13 באפריל 2024

סבתא

 היום בשעה שלוש אחרי הצהריים הפכתי לסבתא. הייתי עם כלתי בלידה יחד עם הבן ועם אחותה. היה מרגש ונהדר! החיים של כולנו לא יחזרו להיות מה שהיו.

מאושרת ועייפה ומקווה לטוב



יום שני, 25 במרץ 2024

הללויה ואמרו אמן

 סוף סוף, אחרי המון עיכובים והתלבטויות וגם קצת מריבות ותיסכולים ג'ינג'י הסכים למכור את הבית של הוריו בנהריה. אתמול חתמנו חוזה עם האישה שרצתה לקנות אותו עוד לפני שנתיים והוא סירב ברגע האחרון. מכרנו במחיר שהוא רצה למרות שכולם, כולל המתווכים, אמרו לו שזה מחיר מוגזם והוא בחיים לא יקבל מחיר כזה. ג'ינג'י התעקש ועמד כחומה בצורה מול כל הטענות והמענות שלי שדי כבר, ושזה בית נורא ישן באזור דפוק, ומי רוצה לגור בנהריה בכלל? מסתבר שיש כאלה. האישה שקנתה רצתה מאוד את הבית כי אימא שלה ואחיה גרים ממש ליד והיא מכירה את הבית ואת הסביבה.


לג'ינג'י היה מאוד קשה להיפרד מהבית הזה. הוא בנה חלק ממנו במו ידיו ויש לו קשר נפשי לבית שהוריו גרו בו בארבעים השנים האחרונות שלהם. אני אגב לא כל כך אהבתי אותו.  שנים היינו נסחבים עד נהריה כדי לבקר את הוריו ולדעתי הוא היה מתוכנן ממש גרוע ובסביבה לא כל כך מוצלחת. מאז שהחליפו את ראש העיר המיתולוגי של נהריה המקום מאוד התפתח ויש שכונה חדשה של מגדלים עם דירות יפות מסביב, והוסיפו גם פארק יפה. ג'ינג'י רצה שצץרץ ייקח את הבית, ישפץ ויגור שם, אבל צץרץ חשש להיכנס לפרויקט הזה. גם אישתו לא התלהבה כל כך מהרעיון. הם מעדיפים דירה חדשה ולא מתלהבים מטיפוח גינה. יותר מידי עבודה ומאמץ. 
חלק גדול מהכסף ילך על קניית דירה בשבילם בשכונה חדשה בקריות. הם כבר בחרו את השכונה ואת הדירה. מדהים לראות איך בונים כיום לזוגות צעירים. אם אני משווה למה שהיה מקובל פעם אני די המומה. דירה עם 4 חדרי שינה, שלוש חדרי שירותים, מרפסת גדולה והכל במגדל של 20 קומות. ניסינו למצוא דירה במקום קרוב יותר אלינו אבל המחירים ממש בלתי אפשריים וצץרץ חושש להתחייב למשכנתא גדולה מידי.

כלתי אמורה ללדת ממש בקרוב ואני מניחה שבפעם הבאה שאכתוב כבר אהיה סבתא. כל זה משמח מאוד, אבל מה שבאמת מעסיק אותי זה השיפוץ שאני מתכננת ביחידת הדיור שלנו. צץרץ ואשתו אמורים לעזוב בעוד שנה ומשהו (בהנחה שהם יקנו את הדירה שהם רוצים) ואני משתוקקת לעבור לגור במקומם בדירה קטנה בלי מדרגות. משהו צנוע וקל לתחזוק, ואז ארגיש סוף סוף שיצאתי לפנסיה.


יום רביעי, 14 בפברואר 2024

בתים וגעגוע

בכל ימי חיי גרתי בעצם רק בשלושה בתים, אולי ארבע? את בית הילדים בו אופסנתי כשהגענו לארץ אני לא מחשיבה, לא זוכרת אותו כלל אבל זוכרת טוב את הבית של סבתא בו גרתי בערך שנה אחרי שהורי עזבו את הקיבוץ וקיבלו דירונת במעברה. הדירה הייתה קטנה ושרצה עכברושים ואימא שלי התחלחלה מהרעיון לתת לי ולאחי הקטן ממני לגור שם ולכן עברנו לגור אצל סבא וסבתא שכבר הייתה להם דירה אמיתית בקצה השני של הקרייה. את הבית אני לא ממש זוכרת אבל הייתה חצר וחורשה שגבלה בחצר והיו המון חברים בגילנו. היה כיף ועד היום אני זוכרת את העץ שטיפסנו עליו אני ובת השכנים ופחדנו לרדת ממנו. מזל שבסוף הגיע מישהו, אולי סבא ואולי אחיה הגדול של בת השכנים והוריד אותנו.

אחר כך גרתי שנים רבות בדירה בה גדלתי ובה גר אבא שלי עד היום. הדירה הייתה קטנה אבל עם הזמן סגרו מרפסת ואחר כך הוסיפו עוד חדר ואחרי שהתחתנתי ועזבתי שיפצו פעם אחת ואחר כך שנייה וכיום היא נראית שונה לגמרי מהדירה בה גדלתי. 

אחרי החתונה עברנו לגור בדירה פעוטה שקיבלנו מהוריו של בעלי. לא אהבתי אותה כלל ועוד יותר לא אהבתי את הסביבה שהלכה והתחרדה עם הזמן. עברנו משם כשהייתי בתחילת חודש תשיעי להיריון. לא היה קל לעבור דירה לבית שלא היה לגמרי גמור ועוד עם בטן ענקית אבל כל כך שמחתי לברוח משם שלא היה לי אכפת. בזכות עקשנותו הגדולה של ג'ינג'י שהחליט שהוא לא רוצה יותר לגור בדירה אלא רוצה בית עם שטח אדמה ובזכות מזל ועיניה החדות של אימא שלי שעבדה אז במועצה והבחינה במכרז של עמידר למכירת דירות זכינו לקנות (אמנם בקושי אבל הצלחנו) בית דו משפחתי זעיר של 30 מ"ר שנמצא בשורה השנייה של הבתים ברחוב. 

ככה הבית נראה כשקנינו אותו

כשבאנו לראות את הבית לא נכנסנו פנימה כי משום מה המפתח נעלם. קנינו את הבית בלי לראות אותו מבפנים וכשפתחנו סוף סוף את הדלת חשכו עינינו. היה שם מטונף ומסריח שאין לתאר. הקשיש שגר שם קודם התאלמן כמה שנים לפני כן ופשוט הפסיק לנקות. הבית נראה כמו סיוט וגם הריח ככה אבל הוא גובל בואדי יפה ומלא עצים ויש חלקת אדמה נחמדה ושביל שאפשר להגיע לאחורי הבית ולחנות בו. השכרנו אותו כמה שנים עד שהשוכרת רצתה לקנות אותו מאיתנו ואמרה שהיא תבנה שם וילה נהדרת. ג'ינג'י שעד אותו רגע התלבט מה לעשות עם הבית נדלק והחליט שאין מצב, הוא זה שיבנה שם וילה, לא היא, וכך היה.


הבית שלנו בתהליכי הבנייה

לקח לנו שנה שלמה עד שהסכמנו על התכניות לבית (לקחנו אדריכל צעיר ומוכשר שכיום הוא כבר ותיק וידוע) ועוד כמה שנים עד שסיימנו לבנות ורק אחרי שהצלחתי להרות וסוף סוף הצלחנו למכור את הדירה בה גרנו עשינו מאמץ ועברנו ואנחנו גרים שם עד עצם היום הזה. בזמנו היה לנו משרד מתחת לבית, אחר כך הפכנו אותו לדירה קטנה שהשכרנו כמה שנים, אחר כך גרה שם חמותי עם המטפלת. אחרי שהיא נפטרה צץרץ עבר לגור שם וכיום הוא גר שם עם אשתו. בעתיד, נקווה שלא הרחוק מידי, נשפץ את יחידת הדיור הקטנה (יש כבר תכניות מפורטות) ונעבור לגור שם ואת הבית נשכיר. אני אוהבת את הבית שלי ואת הסביבה הירוקה והיפה שלו ומקווה שמשם אעבור רק לבית הקברות של הקרייה שלנו, רכשנו שם כבר חלקת קבר כפולה.


הבית שלי

יום שני, 22 בינואר 2024

ביש גדא

זוכרים את הדרדס ביש גדא? לפעמים אני חושבת שעוגי חולק איתו את חוסר המזל. תמיד כל התקלות והבעיות קורות כשהוא בסביבה. לא באשמתו אבל איכשהו הוא מזמן אליו את הנאחס.

אז מה קרה הפעם? בהתחלה הכל היה בסדר גמור. ביום חמישי בצהריים, אחרי שהיו לנו שתי קבוצות של מבקרים שהשאירו לנו המון כסף, נסענו ג'ינג'י ואני לעשות קניות של אוכל ויין. הוצאנו המון כסף, על בשר ודגים בעיקר, ובערב כבר התחלתי לבשל. בלילה לילי הגיעה, ולמחרת נסענו להביא את עוגי והגענו בשלום הביתה.

צץרץ ואישתו נסעו לעניינים שלהם, החבר של לילי הגיע והביא איתו בצק שמרים להכין לנו עוגת קופים וגם פוקאצ'ה. השלמתי את הבישולים ולקינוח הכנתי עוגה מעולה עם קליפות הדרים מסוכרות ואכלנו ארוחת צהריים טובה (בימי שישי אבא שלי מגיע לאכול איתנו ובדרך כלל גם לוקח איתו עוגה אחת שיהיה לו בבית).

מאחר והיינו שלוש ערבים יכולתי לנסוע לעבוד עם ג'ינג'י וטוב שכך כי היה מזג אוויר יפה והמוני בית ישראל טיילו בכל רחבי הגליל, וחלק הגיעו גם לקנות אצלנו דבש. בצהריים חזרתי הביתה ולילי עם החבר הנחמד שלה, שכבר הכין את העוגה, נסעו לבקר אצל ג'ינג'י ונהנו מאוד. בערב הם נסעו יחד למסעדה לחגוג חצי שנת חברות, ובינתיים התברר שעוגי נשאר בעצם בלי מעיל. את המעיל של הכלא הוא החזיר כי הוא התחיל לעבוד מחוץ לכלא ומותר להם להיות עם בגדים אזרחיים, ובעצם אין לו מעיל, והוא גם רוצה עוד בגדים. הבעיה היא שיש המון כללים לבגדים שמותר לאסירים ללבוש. אסור קפוצ'ון, אסור צבע שחור או ירוק או כחול. נשארו רק בגדים בלבן או בוורוד. נורא קשה לקנות לו בגדים. הוא סמך על איזה חבר שייסע ויקנה לו אבל החבר אכזב והבנתי שהוא עומד לעבור את שאר החורף בלי מעיל, ולכן החלטתי לפתור את הבעיה בכוחות עצמי. נסעתי לקניון שיש לנו ברמת ישי והתחלתי להתרוצץ שם ולחפש בגדים שיתאימו. לצערי זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לכל החולצות מפוטר יש קפוצ'ון, וכולן בצבעים לא מתאימים. מיואשת התחלתי לחזור לרכב וממש ביציאה נכנסתי לחנות של פוקס ודווקא שם מצאתי הכל. חליפת פוטר אפורה בלי הכובע המטופש הזה, מעיל נטול כובע בצבע חום בהיר מאוד וגם שפע של גרביים ותחתונים, ולתוספת של הרגע האחרון סוודר קרדיגן חמוד בשביל לילי בצבע ורוד פוקסיה עז. בתקווה שהיא תסכים ללבוש אותו.


חזרתי הביתה במצב רוח מרומם (קניות משפרות מאוד את מצב הרוח, שלי בכל אופן) בלי לדעת שברגע זה נגמר המזל הטוב ומתחיל הנאחס. עוגי דיבר עם מישהו מהכלא והחליט שהוא חוזר ביום ראשון אחרי הצהריים ולא ביום שני בבוקר כמו שנקבע כי יש איזה קבוצת גיבוש שחשוב מאוד שהוא ישתתף בה, וחבל שיפסיד בעיקר כי זה חשוב לחוות הדעת שהוא אמור לקבל לקראת השחרור על תנאי.

ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול לבוא איתנו, אבל מה הבעיה שאסע לבד עם לילי, נחזיר את עוגי ונחזור לשגרה חשבתי בתמימות. אכלנו ארוחת צהריים קלה ויצאנו לדרך. קודם כל לתחנת המשטרה בנשר להחתים אותם (זה הנוהל כשאסיר חוזר מחופשה) ואחר כך מתחילים לנסוע צפונה וכמה ק"מ אחרי היציאה מנשר, פנצ'ר!

אף אחד מאיתנו לא יודע באמת איך להחליף גלגל, ולכן אחרי שעצרתי בצד ושמנו משולש אדום התקשרתי לג'ינג'י שעבד בכוורות לא רחוק משם, ועד שהוא יגיע ניסינו להוציא לפחות את הגלגל הרזרבי. יש לי רינו קליאו ומסתבר שיש להם מין פטנט כזה שהגלגל הרזרבי תלוי מתחת לאוטו ונורא קשה לחלץ אותו משם. התקשרנו לצץרץ שהיה בעבודה והוא ניסה להסביר ואפילו שלח סרטון הדרכה. עשינו הכל כמו שצריך ולא עזר. גם ג'ינג'י שהגיע אחר כך לא הצליח והחליט להוריד את הגלגל המפונצ'ר, לנסוע איתו לתקן ולהחזיר אותו אחר כך. בינתיים גם צץרץ יצא מהעבודה ונסע אלינו ואז, כמה דקות לפני שהוא הגיע, הצליחה פתאום לילי לשחרר את הגלגל הרזרבי!

שמחה גדולה. ג'ינג'י ועוגי הרכיבו את הרזרבי אבל אסור לנסוע איתו מעל 80 קמ"ש והחלטנו שמאחר וצץרץ כבר שם אני והוא ניסע עם עוגי להחזיר אותו, ואילו לילי תיסע חזרה הביתה להחזיר את הרינו ואחר כך תוכל להתארגן ולחזור בנחת לתל אביב באוטובוס. בסוף הכל הסתדר, לא? לא! רק אחרי שהתחלנו לנסוע פתאום קלטתי שהמפתח לרכב נשאר אצלי ולילי לא תוכל להתניע אותו. גם ג'ינג'י שאצלו היה המפתח השני כבר נסע והיא, מסכנה, נשארה בשולי הכביש בלי שתוכל להניע את המכונית. איזה מזל שיש טלפון נייד בעולם. אחרי התייעצות קלה בין כולנו הוחלט שג'ינג'י יחזור לתת לה מפתחות לרכב ואילו אנחנו, עוגי ושני הערבים שלו, נמשיך צפונה לכלא. היו פקקים בדרך אבל התגברנו, ואחרי שהתנצלתי מאה פעם ששכחתי את המפתחות, הגענו בשלום עם עוגי, החזרנו אותו עם כל הבגדים (שאני מקווה שיאשרו) ונסענו סוף סוף הביתה.

הבוקר נסע ג'ינג'י עם הרינו לפנצ'ריה והתברר שצריך להחליף גלגל כי הוא שחוק נורא כי הגלגלים לא מאוזנים וצריך גם לעשות איזון פרונט. מזל שהפנצ'ר קרה ליד הבית ולא באמצע הדרך לכלא, אז אולי עוגי לא כזה ביש גדא?

יום רביעי, 17 בינואר 2024

וכרגיל, צרות בצרורות

הפוסטים הארוכים והמרתקים של אמפי עושים לי חשק לשפוך גם כן את הלב. ולצערי לאחרונה יש המון מה לשפוך, אני מרגישה שאני כל הזמן מכבה שריפות ודואגת כל פעם בגלל בעיה אחרת. רק נפתרת בעיה אחת ומיד צצות שתיים חדשות, גרועות ממנה, ואין לזה סוף, ועוד לא אמרתי כלום על המלחמה, והנופלים, והחטופים, וממשלת הרשע והפשע שממשיכה למרר את חיינו.

קודם כל הכלבים. ריילי של צץרץ נפצעה בקרב עם כלבה אחרת ואפילו בעלת הכלבה הודתה שלא ריילי אשמה אלא כלבתה. ריילי כלבה עדינה ורגועה ואיכשהו הסתבכה בקרב עם כלבה מרושעת אחת ורק למחרת הבחנו שהיא פצועה. למזלה יש לה פרווה עבה וסמיכה מאוד והפצע לא היה רציני ולא חייב תפירה, רק אנטיביוטיקה שכמובן אני אחראית לתת בגלל שאני זו שמאכילה את הכלבים.

אחר כך הצליחה גם הכלבה של עוגי שבעצם היא שלנו להיחתך בכף הרגל. הפעם חבישה ואנטיביוטיקה. לא הצלחנו לשים לה את הצווארון הזה שקיבלנו כי היא לא הסכימה, ומאחר והיא גדולה ועקשנית והיא לא נגעה בתחבושת ויתרנו לה. היו קצת סצנות שלא הרשינו לה לטייל בחוץ עם השאר, אבל חוץ מזה היה בסדר עד שהיום גיליתי שהיא פתאום נשכה ומשכה וסילקה חלק מהתחבושת, והכי גרוע, נהמה ואיימה עלי כשניסיתי לראות מה קורה. לא התחשק לי לחטוף ביס אז עזבתי.

האמת, אני מצטערת שהבאתי אותה. היא נבחנית ועקשנית וכבר איבדתי שעות שינה רבות בגללה כי היא הריחה חזירי בר או קיפודים ונבחה כמו משוגעת באמצע הלילה וגם השכנים התחילו לכעוס עליה ועלינו בגללה. היא מתאימה לעוגי והוא מתאים לה, רק בעיות וצרות מלא החופן ומעט מאוד נחת רוח.

כל השלישיה שלנו

הבעיות עם עוגי הן עניין ישן ועכשיו בעיה חדשה. כל פעם שהוא יוצא מהכלא לחופש צריך שיהיו לו שני ערבים. אני כמובן ערב מס' אחד ומאחר וג'ינג'י מבוגר מידי הוא לא יכול להיות ערב וצריך שצץרץ יתגייס לעניין. הוא היה ערב שלוש פעמים עד שנמאס לו לגמרי. החופשים של עוגי התארכו ל 72 שעות וכמה ימי עבודה יכול בן אדם להפסיד? ומאז שאישתו בהיריון והתגלתה אצלה סכרת היריון שמדאיגה את צץרץ מאוד הוא בכלל איבד את החשק והסבלנות. בשני החופשים האחרונים גייסנו את לילי לעזרה, אבל עכשיו הגדילו לה את המשרה ונהיה לה חבר, וגם לה נמאס מכל העניין הזה. קשה לה לנסוע מתל אביב אלינו ולהיות צמודה לבית ולא ללכת לשום מקום. לא כיף. עוגי הבטיח שבקרוב יורידו לו את מספר הערבים לאחד, אבל הוא מילא טופס מאוחר מידי, וצריך לחכות לוועדה שלא יודעים מתי תתכנס, ומצד שני הוא חייב לצאת לחופש כל חודש כדי להמשיך את השיקום. כולם צודקים ולכולם יש טענות שאי אפשר להכחיש והכל נופל עלי. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שהם שניהם יחד איתי נחתום ערבות לעוגי, וככה מותר להם להתחלף בשמירה עליו, וכשנחזיר אותו לילי לא צריכה לנסוע איתו חזרה לכלא כי מספיק שרק שני ערבים יחזירו אותו. ככה צץרץ יוכל לבלות עם אשתו ביום שישי, ולילי תוכל לבלות עם החבר שלה ביום שבת, ולחזור הביתה בראשון בערב, וצרץרץ לא יפסיד יום עבודה ביום ראשון הלחוץ אצלו אלא רק שעה וחצי מיום שני בבוקר. נשמע מסובך? בצדק. אני חושבת שאחרי שארגנתי את החופשה הזו של עוגי אני כבר יכולה להתמודד עם החמאס.


קלואי המדהימה - הכלבה היחידה שעוד לא עושה בעיות

חוץ מזה סבלתי כל השבוע האחרון מבחילות וסחרחורות וורטיגו שנבע מכאבים באוזן וגם נחרשתי באוזן הזו מה שגרם לי לעצבנות וקשיי תקשורת. קבעתי ללכת מחר לרופא א.א.ג. אבל פתאום התקשרה מדריכת טיולים שמביאה אלינו למרכז המבקרים שני אוטובוסים מלאי מטיילים. אולי סוף סוף תהיה קצת פרנסה? מצב האוזן כבר הוטב מאוד ולכן דחיתי את הביקור אצל הרופא בכמה ימים. מקווה שמחר יכנס קצת כסף שישפר את מצב הרוח השפוף. מלחמות עושות רע מאוד לעסקי התיירות ומאז השביעי לאוקטובר אנחנו די על הפנים. שרק חיזבאללה לא יחליט לעשות לנו שמח כי באמת היה לנו כבר מספיק ודי.

יום רביעי, 6 בדצמבר 2023

תקשורת בזמן מלחמה

 כמו כולם גם אני הייתי דבוקה לטלוויזיה ולרדיו בשבועות הראשונים אבל עם הזמן נרגעתי קצת כי כמה אפשר? אני כל הזמן מזפזפת בין הערוצים ומתחמקת מכתבים ומרואיינים שמעצבנים אותי. יש לי רשימה מפורטת של כאלה שאסור להקשיב להם או לצפות בהם מטעמי גועל נפש ועצבים. יש את איילה חסון המעצבנת והצבועה, יש את עמית סגל עם חיוכו המדושן עונג והמרגיז, יש את מבחר שרי הליכוד שכל אחד מהם שקרן וטיפש יותר מהשני וכמובן ראש וראשון, אבי האומה ושמש העמים - מר נתניהו שגורם לי לברוח לערוץ דיסקברי החביב עלי או לנשיונל גיאוגרפיק או סתם לכבות את הטלוויזיה.

אני אוהבת מאוד את רביב דרוקר וממש חבל שאין יותר פינת טרלול, אוהבת את ברוך קרא ואת רוב השידורים של התאגיד ושונאת את הפרסומות הארוכות והמייגעות כל כך בערוצים האחרים.

בהתחלה לא יכולתי לראות שום דבר שלא קשור למלחמה אבל אחרי כחודש נקעה נפשי. פשוט לא יכולתי יותר לשמוע סיפורי זוועה וגבורה. הייתי חייבת הפוגה וקצת אסקפיזם כדי לא לצאת מהדעת. התכנית האהובה עלי ביותר היא "ציידי האוצרות" תכנית בריטית על בחור וולשי נחמד שקונה ומוכר חפצים עתיקים. מהתכנית הזו התפתחה עוד תכנית בת שמספרת על כל בעלי המקצוע שעסוקים בשחזור עתיקות. יש נגרים, ורפדים ואיש חביב אחד שמתמחה בעור ועוד אחד שהוא נפח אמן. כולם מדברים אנגלית בריטית עם מבטאי שונים ומשונים ומתעסקים בחפצים יפים ועתיקים ואף אחד לא צועק או כועס או חלילה מת. פשוט תענוג!

אני צופה גם בממתק המטופש והזוהר שנקרא העידן המוזהב. סדרה עתירת מלמלות ומשי. עלילה חמודה ולא מסובכת, והתלבושות... הו התלבושות. 



יום ראשון, 19 בנובמבר 2023

חזרה לשגרה

לצערי אני ממש לא מצליחה לחזור לשגרה. מנסה ומסבירה לעצמי שזה חשוב ומוכרחים להמשיך לחיות וכמה אפשר להיות מדוכא וחסר מנוחה? כבר חודש שאני מתעוררת בארבע לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם שוב. לא מצליחה לחזור לקרוא ספר או להתרכז באיזה סדרה או משהו שלא קשור לחדשות. 

גם לפני המלחמה המצב בארץ היה לא טוב. ההפגנות וההפיכה המשטרית והממשלה הזוועתית שהרכיב לנו ביבי... מאוד מדאיג ומטריד, ועכשיו השבת השחורה וכל הזמן עוד ועוד סיפורים נוראיים. מרגיש כמו יום אחד ארוך וזוועתי שלא נגמר. בשבועות הראשונים הרגשתי שלא רק אני חסרת מנוחה ומודאגת אלא גם כל האחרים. הייתה תנועה מעטה בכבישים, אנשים לא יצאו מהבית כמעט, היו כיתות כוננות ששמרו על הכבישים וכולם היו מדוכדכים ורציניים. 

למרות המצב פתחנו כרגיל את מרכז המבקרים שלנו אבל לא היו לנו מבקרים כמעט. להפתעתי בשבועיים האחרונים נראה שהכל נרגע, בשער של המושב שבו אנחנו עובדים הפסיקו לעמוד שומרים אם כי השער סגור, ויש פתאום מבקרים ואורחים, אתמול אפילו הייתה קבוצה של מטיילים שבאו עם מיניבוס.

יכול להיות שסתם ביקשנו הלוואה מהבנק? יש מסלול מיוחד של הלוואות בערבות מדינה בשביל עסקים קטנים שנפגעו מהמלחמה ובאמת נפגענו במשך כחודש, אבל המצב מתאושש לאיטו. מוזר. מצד שני אנחנו בכל זאת בגליל המערבי, אמנם בקצה שלו והיו אצלנו רק שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא, אבל לך תדע מה יקרה בעוד כמה ימים. אנחנו שוקלים להתקין ממ"ד בבית (יש לנו חדר מתאים שצריך לסדר לו דלת וחלון) אבל לא מצליחים להשיג אף חברה כי תפוס או לא עונים בטלפונים של החברות שמטפלות במיגון בתים. 

אנשים לא באמת חזרו לשגרה, כולם מדמיינים מה יקרה אם מחבלים ינסו לפרוץ אליהם הביתה ולחטוף אותם ואף אחד לא סומך יותר על הצבא שלנו שיגן עלינו. אז כן, אני עושה הכל כרגיל, מנקה ומבשלת והולכת לפלדנקרייז ואפילו מטפלת בגינה שלנו ומטיילת עם הכלבים אבל לא מפסיקה לדאוג ולהיות מוטרדת מהמצב. 

יום חמישי, 26 באוקטובר 2023

לעולם לא עוד

היום שמעתי ראיון עם נתן סלור הנכד של אלתרמן. הוא סיפר על חבר מהלימודים שהלחין שיר של סבא שלו מתקופת השואה. "אימא עכשיו כבר מותר לבכות?" המלחין ואשתו שהיו מוזיקאים נרצחו בשבת השחורה ההיא, אבל הצליחו להגן בגופם על בנם בן הששעשרה שנותר בחיים. ואז קלטתי פתאום שאירועי השבת הנוראית הזאת הפעילו אצל עם ישראל את הטריגר של השואה, של לעולם לא עוד. 

אנשי החאמס חושבים שהם יודעים עלינו הכל, שהם מכירים אותנו היטב ומבינים מה מפעיל אותנו, הם צודקים אבל לא לגמרי. נכון, אנחנו עם חפץ חיים, אנחנו מעדיפים לשגשג ולהתפתח, להשאיר את המלחמות מאחורינו ולחתור לשלום גם במחיר של ויתורים על אדמה. אולי לא כולם, אבל הרוב כן. הדם קדוש יותר מהאדמה. החיים יקרים וקדושים. 

אלו המסקנות שיצאנו מהם מכור המצרף של השואה ושל כל הפוגרומים והרדיפות של שנות הגלות שעברו עלינו. בגלל זה אנחנו נאבקים ונלחמים ורוצים את המדינה שלנו, חלקת אלוהים הקטנה שלנו שתגן עלינו ונוכל לפרוח בה. בגלל זה הגענו לפה משבעים גלויות בכל העולם, ופתאום קם הארגון הרצחני הזה וניסה לעשות לנו שוב שואה. 

הורים וילדים מתחבאים בחושך ורועדים מפחד, רוצחים משפחות שלמות על נשותיהן וטפן. נער מתחבא מאחורי גופת אימו המתה, פתאום חזרנו לבאבי יאר ולאושוויץ? אבל אז היינו חלשים וחסרי צבא והיום אנחנו חזקים יותר, יודעים להילחם ומבינים מה לעשות ונעשה את זה גם אם כל העולם יצקצק וירחם על הילדים המסכנים של עזה. 

בבת אחת הם הפכו את עצמם לעמלק מודרני, לנאצים, ובזה חתמו את גזר דינם למוות. זה או אנחנו או הם, והקרב יסתיים רק אם אחד מאיתנו ינצח כי כבר מזמן נשבענו שלעולם לא עוד.



יום ראשון, 22 באוקטובר 2023

מאז השבת ההיא

מאז השבת השחורה הכל מתפרק ונופל לי מהידיים. הראש פשוט לא עובד יותר. אני מתקשה להתרכז ולפעמים, בעיקר אחרי שאני שומעת עוד סיפור זוועות מעוטף עזה, אני נתקפת מין קוצר נשימה וחולשה מוזרה. הרגלים נעשות ממש משותקות ואני חייבת לשבת ולהתרכז בנשימה או שאתעלף. אני מנסה להפסיק להקשיב ולראות חדשות ובעיקר לא תיעוד של זוועות, אבל לא יכולה להפסיק לחשוב על ילדים קטנים בשבי החמאס. זה פשוט הורס אותי.

מעדיפה לכעוס ולזעום על הממשלה והעומד בראשה ומשפחתו המגעילה במקום לחשוב על החטופים שלנו.

אני גרה במקום די קטן ורחוק מהפעילות, אבל היו לנו שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא ובכל זאת היו מפחידות. במלחמת לבנון השנייה היו יותר אזעקות וגם נפילות אבל אז לא פחדתי כל כך. היום אני פוחדת יותר משום מה. לא רק אני פוחדת, גם שאר הציבור מבוהל מאוד. הקימו קבוצת ווטסאפ יישובית ואנשים כל הזמן מתלוננים שאין שמירה אצלנו, האמת שיש, ושהשמירה לא מספיקה ולא חוסמים את כל הכניסות ליישוב. הקריה שלנו יושבת על הכביש הראשי לצפון ומוקפת שדות וחורשות. אפשר אולי לחסום את הכבישים, אבל לא את כל הכניסות. אנחנו שכנים של כפר ערבי בדואי גדול שעד היום היו לנו יחסים מצוינים איתו, אבל לך תדע? אנשים פשוט פוחדים ואי אפשר להאשים אותם.

הנזק הממשי נגרם בעיקר לעוטף עזה וליישובי הצפון, אבל כל מדינת ישראל נפגעה מהטרור הזה וכולנו מבוהלים ועל הקצה בגלל אירועי השבת השחורה.

עוד צרה אלו המטוסים. אנחנו קרובים מאוד לרמת דוד ויש ימים שבקושי אפשר לדבר או לשמוע רדיו בגלל הרעש האיום של המטוסים והמסוקים שנשמעים כאילו הם עוברים לנו בתוך הבית.

יש המון דיווחים על כלבים מבוהלים שברחו מהבית בגלל הרעשים. לשמחתי הכלבים שלנו אדישים לגמרי לרעש. גם כשהייתה אזעקה הם התעלמו בשלוות נפש. אני מקווה שאם יגיעו אלינו מחבלים הם ינבחו ויזעיקו אותנו.

יום שבת, 7 באוקטובר 2023

יום נישואים 43

 דווקא היום יצא יום הנישואים הארבעים ושלוש שלנו. ביום שישי התקשרה מדריכת טיולים אחת שאנחנו מכירים וקבעה שהבוקר תגיע קבוצה של 50 איש למרכז המבקרים שלנו. התכנון היה שהם יאכלו אצלנו ארוחת בוקר ואחרי שיקנו דבש ימשיכו הלאה בטיול.

בבוקר כששמעתי את החדשות הייתי בטוחה שהטיול בוטל אבל לא, היא הודיעה שהם בדרך ולכן הכנו הכל. קפה, תה, חלב, מים חמים וקרים ומפות על השולחנות, כי הם אכלו בגינה הקטנה שיש לנו במרכז המבקרים. 

כבר עברתי הרבה אירועים ומלחמות אבל משום מה הפעם הייתי מודאגת וחרדה יותר מהרגיל. סוף סוף הבנתי למה הכוונה - נפגע חרדה. היה לי קשה לנשום והרגלים היו חלשות ורועדות ובכל זאת תפקדתי כתמיד. קניתי בכפר הערבי הסמוך חלב וקפה, עזרתי לג'ינג'י להכין הכל ושמרתי על חיוך רגוע. הקבוצה הגיעה, עליזים וטובי לב ומאוד רעבים וצמאים. לזכותם אגיד שרובם לא ממש מדברים עברית וכנראה שחלק מהם בעצם תיירים מרוסיה. רק המדריכה הייתה בעניינים והייתה עצבנית ומודאגת, המטיילים חשבו רק על דבש ואוכל. 

הם עזבו רק אחרי אחת עשרה בבוקר וסוף סוף יכולתי לקרוס. נסענו הביתה ופגשנו את צץרץ ואישתו שבילו את סוף השבוע בנופש בטבריה. צץרץ מחכה שיזעיקו אותו למילואים ומודאג מאוד בגלל שאשתו בהיריון ופוחדת מאוד. אני מניחה שאם יהיו תקיפות גם בצפון הוא יאלץ לעזוב את אשתו ולהתגייס. 

לילי גרה כיום ביפו וגם לה אנחנו דואגים מאוד. מזל שהחבר שלה איתה, ושיש לה מקלט בבניין, לנו אין. יש לנו מין חדר ביטחון לא ממש בטוח ביחידת הדיור של צץרץ ותו לא. איך זה יגמר רק אלוהים יודע. תשמרו על עצמכם.

אני וג'ינג'י בימים טובים יותר