יום שלישי, 30 במרץ 2021

העבודות הראשונות שלי

 אני די בטוחה שכבר כתבתי על זה בזמנו אבל עוד פעם לא תזיק. העבודה הראשונה שבאמת הרווחתי בה כסף הייתה עוד כשהייתי בתיכון. רציתי כסף בשביל לשלם על חוג ג'ודו. משום מה זה נראה לי רעיון מגניב אבל הורי סירבו לממן את החוג הזה. לא היה להם די כסף ובזמנו חוגים לילדים לא נחשבו למשהו נחוץ במיוחד. חיפשתי עבודה בעיתון המקומי ומצאתי - חלוקת עיתונים. העובדה שהיה צריך לקום ממש מוקדם, חמש או ארבע וחצי בבוקר, לא הפחידה אותי. תמיד הייתי אדם של בוקר ובלי בעיות קמתי בזמן, נסעתי עם הבוס שלי שהיה אחראי על חלוקת העיתונים לרחוב שבו הייתי אמורה לחלק וחילקתי את העיתונים לפי רשימת הכתובות שנתנו לי. די מהר למדתי את המסלול ואחרי שמישהו שגם חילק פרש בגלל השעה המוקדמת קיבלתי את המסלול שלו גם כן והרווחתי סכום עתק של מאה לירות. בתחילת שנת השבעים זה היה סכום גדול בשביל ילדה בת חמש עשרה.

אחרי החלוקה הייתי אמורה ללכת לבית הספר אבל פעמים רבות לא התחשק לי, לא אהבתי את בית הספר הזה ופשוט חזרתי הביתה. ההורים היו בעבודה, אחי בבית הספר, אף אחד לא ידע עד שנגמרה שנת הלימודים והתברר שנשארתי כיתה. בגלל התעלול הזה השתנה כל מסלול חיי. עברתי לבית ספר מקצועי בחיפה, למדתי צילום, בצבא התקבלתי לחיל אוויר לגף צילום ואחרי הצבא התחלתי לעבוד בטכניון במעבדת צילום ובהסעות של הטכניון פגשתי את מי שהפך להיות בעלי. וכל זה קרה כי במקום ללכת אחרי חלוקת העיתונים לבית הספר חזרתי הביתה לקרוא ספרים ולאכול שוקולד.

עוד עבודה ראשונית הייתה מיד אחרי השחרור. הלכתי ללשכת העבודה והתקבלתי לעבודה בחוות הניסיונות החקלאית "נווה יער". העבודה הייתה למנוע הפריית מלונים. ניסו לעשות זן חדש של מלונים שנקרא טל דבש ובשביל זה היה צריך לקום מוקדם מאוד בבוקר, לפני הדבורים, ולחסום את האבקת הדבורים עם קפסולת פלסטיק גדולה שנועדה במקור לתרופות של בעלי חיים ככה שיהיה בטוח שהמלון הוא מזן טל דבש ולא זן אחר. את הקפסולה היו מלבישים על הפרח שנועד להפוך למלון. עבדתי בעבודה המוזרה הזו כל הקיץ ובסתיו התקשר מישהו שפגשתי בצבא ושאל אם בא לי לעבוד במעבדת צילום בטכניון והשאר הוא היסטוריה.

יום חמישי, 18 במרץ 2021

גם ים וגם בריכה

בדיוק עכשיו מראים בטלוויזיה את מרכז המבקרים החדש של תל דור. אני זוכרת היטב את החוף הזה עוד לפני שעשו שם חפירות. ביליתי שם כמעט כל קיץ עם המשפחה, היה חוף נהדר והיה ממש כיף. גם את הברכה בקריה שלנו אני זוכרת לטובה. אני לא שחיינית גדולה אבל אבא לימד אותי שחיית חזה ואני לא אטבע במים אפילו היום.

מתי הפסקתי ללכת לים ולבריכה? אחרי שילדתי, הגוף השתנה, המשקל עלה וחוץ מזה לכי תיסחבי לים או לבריכה עם תינוקת בלונדינית שנשרפת אפילו מאור הירח. דווקא הבנים אהבו מאוד את הים והבריכה ושניהם נעשו שחיינים טובים. עשינו מאמץ ושלחנו את כולם לאימוני שחייה כדי שידעו לשחות היטב ואפילו צץרץ שכילד נורא פחד ממים למד לבסוף לשחות וכיום הוא שוחה היטב.

איכשהו עם הזמן הפסקנו ללכת לים. החום הנוראי, השמש החזקה שתמיד שורפת, הצפיפות הנוראית והרעש והלכלוך. בשנים האחרונות ויתרנו על התענוג הזה והפסקנו ללכת לים ולבריכה. חבל. אולי בכל זאת ניסע ביום הבחירות לחוף דור לראות את מרכז המבקרים החדש.

תמונה משפחתית שלנו מתחילת שנות השישים. אז עוד לבשתי ביקיני בלי שמץ מודעות לגזרה ונהניתי מכל רגע.


אני בחוף דור, כשעוד לא הייתי כל כך שמנה.

יום חמישי, 11 במרץ 2021

סבים וסבתות

 זכיתי להכיר ולאהוב את סבא וסבתא שלי משני הצדדים, של אבא ושל אימא. הייתי נכדה ראשונה במשפחה ועקב כך קיבלתי שפע של תשומת לב ואהבה ועד היום אני אסירת תודה על כך.

שני זוגות הסבים והסבתות שלי היו פולנים. ההורים של אימא היו קומוניסטים מסורים שברחו בזמן המלחמה לרוסיה. גם ההורים של אבא ברחו לשם כי היו יהודים וציונים. כשנגמרה המלחמה הם נפגשו כולם בעיירה קטנה ונחמדה ליד קרקוב ושם הורי הכירו זה את זו והתחתנו. ברגע שגומולקה הרשה ליהודים לעזוב את פולין כולם קמו ועלו לארץ. ההורים של אבא קיבלו דירונת קטנה בקרית ים וגרו שם עד שנפטרו, קודם סבא שמת תוך כדי ניתוח עוד כשהייתי חיילת, ושנים רבות אחריו נפטרה סבתא.

ההורים של אימא ניסו לגור בקיבוץ, הרי הם היו קומוניסטים אבל משום מה זה לא הסתייע והם עברו לגור במקום בו אני גרה עד היום. שלוש שנים אחר כך גם הורי עברו לשם וסבא וסבתא היו שכנים שלנו עד שהייתי בת עשר בערך. סבתא לאה שביתי קרויה על שמה הייתה נהדרת. היא הייתה תופרת, בשלנית, קומוניסטית אדוקה ואישה רבת פעלים ומרץ. אני ואחי גרנו אצלם בדירה במשך כשנה בזמן שהורי גרו בצריף במעברה. רק אחרי שהם הצליחו לרכוש דירה מעמידר חזרנו לגור איתם וכמעט כל יום היינו הולכים אליה. היא הלכה במפתיע לעולמה בשנת 73 . הלכה ברחוב וכנראה קיבלה שטף דם במוח ונפטרה במקום. אני זוכרת שאבא שלי פרץ בבכי כשנודע שהיא נפטרה וזו הפעם הראשונה שראיתי גבר מבוגר בוכה. לצערי יש לי מעט מאוד תמונות שלה אבל למרבה המזל יש לי תמונה ממש מוצלחת שלי כתינוקת עם אימא של אבא.


אני וסבתא חנה. אימא של אבא. היא זו שהורישה לי את העיניים הכחולות

יום שלישי, 16 בפברואר 2021

מחט בערמת מלח

לפני כמה ימים התברר ששוב עוגי איבד את תעודת הזהות שלו. זה קורה לו מידי פעם וזה תמיד מעצבן מאוד. עולה כסף לחדש את התעודה וצריך ללכת למשרד הפנים ולחכות בתור, מעצבן! הפעם הוא נשבע שהקפיד לא לקחת איתו את התעודה לשום מקום. היא לא יצאה מהבית הצהיר ובכל זאת נעלמה איכשהו.

עוגי מתכנן לעבור לגור עם שותף בחיפה וכמעט כל בגדי החורף שלו ארוזים כבר, הפכתי את כל המגרות שלו וזרקתי המון זבל ושטויות ורק את התעודה האבודה לא מצאתי.

אם לא די בכך ג'ינג'י איבד את משקפי הקריאה שלו. הם נפלו כנראה מהכיס כשעבד אצל מישהי שהוא עוזר לה לשקם את המכוורת שלה אחרי שריפה. הוא ביקש משאר האנשים שעובדים שם לפקוח עין ולשים לב וחזר הביתה בלי משקפיים. זו בעיה כי המשקפים די יקרים ובעצם אסור לו לנהוג בלעדיהם וגם לצפות בטלוויזיה בלי משקפיים הוא מתקשה.

כשסיפר על זה למכרה שלו היא יעצה לו לשים מלח בכוס ולתקוע בערמת המלח מחט. הוא סיפר לי על זה אחר כך ושנינו צחקנו על הרעיונות המוזרים שיש לאנשים, אבל בינתיים המשקפיים לא נמצאו וג'ינג'י כבר תכנן ללכת שוב לאופטומטריסט להזמין חדשים והופתע לשמוע שגם בתקופת הסגר היה אפשר לקנות משקפיים כי זה נחשב מצרך חיוני.

הבוקר הוא שוב נסע לדבוראית ההיא לסדר שם משהו ואחרי התלבטות קצרה נכנס שם לאיזה מחסן חשוך הדליק את הפנס של הנייד כמו שצץרץ לימד אותו ואיזה יופי, הוא מצא את המשקפיים האבודים מונחים ממש באמצע המבנה, שלמים לגמרי למרות שהמון אנשים הסתובבו שם ביומיים האחרונים. הוא התקשר אלי מיד לבשר לי שנמצאה האבדה, ומעודדת מאוד מהבשורה חזרתי לחפש את התעודה האבודה של עוגי ואני באמת לא יודעת למה, צץ לי פתאום רעיון לחפש בצ'ימידן הצבאי הגדול שבו אחסנתי את בגדי הקיץ שלו ואיזה פלא, התעודה האבודה נחה לה שם בשלווה בכיס צדדי.

כשג'ינג'י חזר בישרתי לו בשמחה את הבשורה הטובה והתלוצצתי על עניין המחט במלח ולתדהמתי הוא שלף שקית עם כוס חד פעמית מלאה מלח גס ומחט תקועה בתוך המלח. הבוקר הוא החליט לעשות ניסוי ולא סיפר לי עליו כי ידע שאצחק ממנו והנה, תראו מי צוחק עכשיו.

אין לי הסבר לזה. ההיגיון אומר שהיינו מוצאים את האבדות גם בלי המחט במלח, אבל מצד שני חיפשנו כבר כמה ימים ודווקא היום אחרי שהוא תקע מחט במלח מצאנו. מוזר מאוד.



יום שלישי, 26 בינואר 2021

מלחמת המפרץ

במלחמת המפרץ לילי הייתה רק בת שנה וחצי. ממש קטנה, ולכן קיבלנו עבורה מין אוהל פלסטיק מוזר שבתוכו היא הייתה אמורה לשהות בזמן התקפה כימית. אנחנו קיבלנו מסכות אב"ך והחלטנו שהחדר המוגן שלנו יהיה בקומה התחתונה. כיום יש שם יחידת דיור, אבל אז היה שם משרד ומחסן. המחסן היה חפור ממש בתוך הגבעה שעליה עומד הבית ולא היה לו חלון או קיר חיצוני. מקום אידאלי למקלט. במשרד הצמוד אליו היה מטבחון ושירותים. הורדנו לשם טלוויזיה קטנה שחור לבן ורדיו טרנזיסטור עם בטריות, מתחנו חוט טלפון עד למטה והרגשנו מוכנים. 

עבדתי אז בטכניון ומשום מה הם התעקשו שצריך להמשיך לעבוד בכל מקרה. לילי הייתה במעון וג'ינג'י התנדב עם עוד כמה אבות למגן את המעון עם נילונים ומסקינטייפ. עשינו הכל כמו שהורו לנו, אבל כל הזמן היינו בטוחים שזה סתם ומי יפציץ בכלל מקום קטן ונידח כמו הקריה שלנו שצמודה לכפר ערבי גדול? 

קישטנו את הקופסאות המרובעות של המסכות בתמונות צבעוניות והיינו די רגועים עד שלילה קר אחד בתחילת ינואר נפל טיל על קניון לב המפרץ שהיה אז בבנייה. הקניון נמצא די רחוק מאיתנו, לפחות 20 קילומטר, אבל הרגשנו כאילו הטיל נפל ממש ליד ונבהלנו נורא. אני זוכרת את עצמי רצה במדרגות מהקומה העליונה בה ישנו עד למקלט שלנו עם תינוקת בוכה, עטופה בשמיכה, רועדת מפחד ולא יודעת למי לדאוג קודם, להורי שגרו בצד השני של הקריה או להורים של בעלי שגרו בנהריה. לילי נכנסה להיסטריה כששמנו את המסכות והפכנו מהוריה המוכרים למפלצות וסירבה בכל תוקף להיכנס לממ"ט או איך שלא קראו לאוהל המטופש הזה. ישבנו שם סתם כמו טיפשים, מגבת רטובה מתחת לדלת, וניסינו לקלוט משהו ברדיו או בטלוויזיה ולהריח את הגז כדי לדעת אם אנחנו חייבים לשים מסכה או לא. מזל שיכולנו לדבר עם כל בני המשפחה לברר שכולם חיים כי טלפונים ניידים לא היו אז. 

אני זוכרת שהראו בטלוויזיה ילדה קטנה שהפציצו לה את הדירה והיא בכתה שכל אוסף הברביות שלה נעלם ומישהו שנהרס לו כל הבית וצילמו אותו עומד בתוך ההריסות ורק ראשו מציץ מתוכם, אבל הוא לא נפגע כלל. בנס איש לא נהרג בהפצצות הללו, רק אדם אחד קיבל התקף לב וילדה אחת מסכנה נחנקה למוות מהמסכה.

רק בפורים הסתיים מצב החירום והודיעו על זה ברדיו בדיוק כשאני ובעלי נסענו במכונית לאיזה מקום. ברגע הזה הרגשתי בבת אחת הקלה עצומה, כאילו הורידו מעלי טון שלם, זה היה כשעוד האמנו למה שהודיעו לנו ברדיו. כיום מיד הייתי מתחילה לחשוד איפה מנסים לסדר אותנו ולדפוק אותנו. לא אהבתי את שמיר ואת הממשלה שלו ולא הצבעתי בשבילם בבחירות, אבל אף פעם לא חשבתי שהוא משקר או מסית נגד מי שלא בדעה הפוליטית שלו, ובטח שלא חשדתי שהוא מנסה לתחמן אותנו וחושב על עצמו לפני שהוא דואג לאזרחים שלו.


יום שלישי, 19 בינואר 2021

השריטות שלי

אבל לי אין שום שריטות התקוממתי ברגע שקלטתי שזה הנושא החם ואז הבנתי שבעצם גם זה סוג של שריטה.

בנושא ניקיון באמת שאין לי שריטות, בזמנו הייתי מאוד מסודרת ונקיה והשקעתי שעות רבות באירגון ובניקיון ובהצקה למשפחתי שהם מבלגנים ומלכלכים ולא עוזרים לי. שנים הייתי בטוחה שהעולם יחרב אם לא אנקה את הבית ביום שישי, ומטעמי ליכלוך התעקשתי לא להכניס כלב הביתה. הכלב הראשון שלנו, חץ החכם והמסכן ישן בפטיו על כורסה ישנה ורק בלילות חורף קשים במיוחד הילדים היו מגניבים אותו הביתה. 


חץ ז"ל

עם הזמן למדתי לשחרר, הפסקתי להקפיד, התעייפתי והזדקנתי והגב התחיל לכאוב לי כל כך עד שפשוט לא הצלחתי להקפיד על ניקיון. זה התחיל במרד קטן וחסר חשיבות במגרות הגרביים והתחתונים ומשם הדרדר לאט לאט עד למצב הנוכחי. הבית לא כל כך מסודר, הרצפה לא תמיד נקייה, ואני מנקה רק כשמלוכלך, לא כי יום שישי וצריך. יוצא מהכלל הם מסרקים מטונפים, אני שונאת לראות דבר כזה, מיד שוטפת ומצחצחת, יש לי מברשת מיוחדת למסרק, ושונאת מגבות לחות, כשאהיה עשירה אקנה מתלה מגבות חשמלי שמחמם ומייבש אותן.

ההתרופפות במשמעת גלשה גם לאזורים אחרים. שנים שאני כבר לא צובעת שער כי זו יותר מידי עבודה וזה מציק ומעצבן. הפסקתי להישקל ולדאוג באובססיה מהמשקל שלי. בעיקרון הפסקתי להתאמץ כי חיים רק פעם אחת ואף אחד לא יעשה לך מצבה מזהב גם אם אפשר יהיה לאכול אצלך מהרצפה. מצד שני יש בי מן התנגדות שקשה לי להסביר לשכור מנקה. אני אומרת שקשה למצוא מישהי אמינה וזה יקר וגם בעייתי בגלל הכלבים, המון מנקות לא מוכנות להיכנס לבית עם כלבים, אבל האמת היא שאני פשוט לא רוצה שמישהו יסתובב לי בבית ויגע בכל החפצים שלי. למה? ככה. לא רוצה ודי.

על מה אני כן מקפידה? על זה שהכלבים יעשו טיול פעמיים ביום, על זה שתמיד יהיה מה לאכול בבית, ועל כיור נקי מכלים מלוכלכים. אין דבר מבאס יותר מלקום בבוקר לכיור מפוצץ מכלים מטונפים. מקפידה גם על קיפול הכביסה ברגע שאני מורידה אותה מהחבל. אין אצלי חניות ביניים. יבש מיד מקופל ועף לארון. עוד שריטה שלדעתי היא מאוד חיובית, ולדעת בעלי היא פלילית, לא לשמור חפצים ספרים או בגדים מיותרים. זורקת או תורמת בכיף כל מה שלא נחוץ ולא נמצא בשימוש. אין טעם לשמור כי אולי נצטרך פעם, כי גם אם זה יקרה לא תמצא את החפץ בגלל הבלגן סביבו. וכן, גם אני שונאת לאחר ותמיד מגיעה לפני הזמן, כולם כתבו את זה ואני תוהה איפה מתחבאים כל המאחרים הכרוניים שממררים את חיינו, אולי הם פשוט לא כותבים בלוגים?

יום רביעי, 23 בדצמבר 2020

גשם של צרות

לפני כמה ימים כאבה לעוגי השן והסעתי אותו לרופא שיניים שנתן לו אנטיביוטיקה, נתתי לו גם כדורים נגד כאבים, אבל לא השגחתי שיאכל קודם משהו והוא לקח אוגמנטין על קיבה ריקה ואחר כך התחיל להרגיש רע, הקיא ושלשל וטען שהכדורים עשו לו חור בבטן. אחרי יומיים כאלה שבהם גם עלה לו החום המצב נרגע קצת אבל כאבי הבטן לא חלפו.

התחלתי לדאוג שאולי יש לו אפנדיציט, ידוע שזה מסוכן וחייבים לנתח מיד. היה לנו כבר סיפור כזה עם צץרץ כשהיה בן 16. החלטנו שצריך בדיקה דחופה במיון ואחרי שהוא היה בקופת חולים וקיבל הפנייה למיון הוא נסע לשם אתמול עם חבר שהסיע אותו ובמיון כמו במיון הכל לוקח זמן. עוגי שיש לו הפרעת קשב וסבלנות קצרה מאוד השתגע שם. הוא התקשר אלי כל הזמן להתלונן שלא בודקים אותו ולא שמים לב אליו ושהוא רוצה לחזור הביתה מיד. הוא פשוט התחרפן שם מרוב עצבים, ופרק כרגיל הכל עלי.

חיכו לתוצאות בדיקות הדם שלו והוא לא היה מוכן לקבל שדבר כזה לוקח זמן. אחרי חמש שעות בערך ואחרי שהוא צעק וצרח וכמעט ברח החוצה ועשה מהומה שלמה ולא הפסיק לשגע אותנו בטלפון סוף סוף הוא קיבל מכתב שחרור ואיזה חבר שהיה בחיפה הקפיץ אותו הביתה. לפי תוצאות הבדיקה אין לו דלקת והמליצו לו לנוח בבית.

וכמובן שאי אפשר שתהיה רק צרה אחת, חייבות להיות כמה בבת אחת, פתאום התחיל לגרד לי בעין שמאל, וכאב והתנפח ויש לי נפיחות נוראית מתחת לעין אחת, נראה זוועה וגם מרגיש לא נעים בכלל. קמתי בבוקר ונראיתי כמו מפלצת, עשיתי לי קומפרס מתה קמומיל ואחר כך הלכתי לקופת חולים. האחות בקופ"ח הפנתה אותי מיד לרופא שלי שגם היה חולה ולכן הלכתי לרופא אחר. הוא בדק אותי בתשומת לב והחליט שזו שעורה בעין ונתן לי משחה. אחר כך נזכרתי שתלשתי כמה שתילים של כתלית יהודה. אני אלרגית לאבקנים של הפרח הזה וחשבתי שבגלל שהוא עוד לא פרח הוא עדיין לא מסוכן לי ולכן לא השתמשתי בכפפות וכנראה שגם שפשפתי את העין. אולי בגלל זה היא התנפחה ככה? לא יודעת.

וכמובן שצרות באות בשלשות ופתאום הטלוויזיה שלנו השתגעה והמסך שלה נעשה נורא חשוך. זה כבר קרה בעבר אבל אחרי כמה דקות המסך התבהר, עכשיו הוא נותר חשוך כל הזמן ועוגי החליט שזה בגלל שיש תקלה בטלוויזיה. לא מצאתי את האחריות אבל הייתי בטוחה שהיא כבר פגה כי קנינו אותה לפני כשנתיים. השגתי את הספק שלה ודיברתי שם עם בחורה נחמדה שגילתה לי איך יודעים מאיזה דגם הטלוויזיה. צריך ללחוץ ארבע פעמים על כפתור ההשתק ומספר הדגם והסדרה מופיע על המסך, בעודי מבצעת את התעלול הנחמד הזה נמלכה פתאום הטלוויזיה שלנו והתבהרה כמו שצריך. בינתיים הבחורה במוקד השירות גילתה לי שיש לנו אחריות לשלוש שנים ושלחה לי מסרון עם הוראות איך לצלם מסך של תמונת ביקורת ומספר ווטסאפ שאפשר לשלוח אליו את התמונה כשהתקלה תשוב.

אני מלאת התפעלות מהשכלולים הדיגיטליים הללו שמאפשרים לנו לקבל שירות בקלות כזו ובלי לצאת מהבית. נקווה שהכל יסתדר בסופו של דבר ויהיה בסדר, אולי.

יום שלישי, 15 בדצמבר 2020

יום משוגע

היה לי אתמול יום כזה משוגע, קודם כל הבוילר של יחידת הדיור של צץרץ התחיל לנזול, טיפול בדברים כאלה זו משימה לגברים אבל לצערי ג'ינג'י היה חייב לנסוע למושב מנות שבצפון כי הוא עוזר שם לנגה ראובני שנשרף לה מכון הדונג והדבש והוא כבר הבטיח לה שיגיע, לכן, במקום שהוא יעלה לגג ויראה מה הבעיה עלה לגג צץרץ.

אחרי שהחלטנו שהוא לא מבין מספיק קראנו לטכנאי דודים שישר אמר שצריך להחליף את כל הדוד כי הוא כבר ישן (בן עשר זה עתיק ממש) והיה מוכן מיד להביא לי דוד חדש. התקשרתי לג'ינג'י שדבר ראשון התנגד וסירב ואמר שהוא רוצה שאזמין את הטכנאי דודים הקבוע שלנו שצריך לחפש את המספר שלו כי אין לו אותו בנייד, כי החלפתי לו, למורת רוחו, את הנייד המקרטע שלו למשהו חדש שהוא מתקשה להסתדר איתו.

רבנו קצת בטלפון אבל הוא התעקש ובסוף נאלצתי לבקש מהבחור שהגיע (והיה מאוד סימפטי בעיני) ללכת לדרכו, אחרי ששילמתי לו כמובן על הביקור. מרוב כעס על ההתנגדות הלא מוצדקת שלו להחלטה שלי וחוסר האמון שלו בבחירה שעשיתי (הוא פחות או יותר אמר שבטח עובדים עלי ושלא אעשה כלום לבד) צעקתי על ג'ינג'י שאני לא מטפלת יותר בעניין, שיעשה הכל לבד אם הוא לא סומך על שיקול הדעת שלי. הוא התרגז ואמר שאם ככה אז שאעשה מה שאני רוצה ושלא אציק לו יותר.

קל להגיד נמאס לי ותטפל בזה לבד, אבל זה אומר שצץרץ והחברה שלו יצטרכו לבוא אלינו להתקלח כי אין להם מים חמים. בסוף נרגעתי ואחרי שג'ינג'י נזכר בשם של הטכנאי מצאתי אותו באינטרנט והתקשרתי, ובאמת הגיעו מהחברה שלו והתקינו את הדוד, ובסוף הכל עלה אותו דבר כי גם הוא וגם הטכנאי הראשון הם סוכנים של כרומגן. ג'ינג'י גם התעקש שישאירו אצלנו את הדוד הישן כדי שהוא יבדוק אם אפשר לתקן אותו. כמובן שאי אפשר, אחרי עשר שנים על הגג הוא חלוד ודפוק. עכשיו צריך למצוא מישהו שיעזור לסלק אותו ומדובר בדוד כבד של 150 ליטר.

באמצע כל הבלגן עם הטכנאים שבאו לחליף את הדוד פתאום ג'ינג'י שוב מתקשר ומספר שנתקע עם האוטו באדמה חולית, וגררו אותו עם טרקטור ועכשיו האוטו לא מניע ושאני אבדוק בפוליסה איזה חברת גרר יש לנו ואתקשר לתאם איתם, ואחרי שהם יגררו את הרכב למוסך צריך לנסוע למנות להביא אותו הביתה. וכל זה בזמן שהטכנאים נאבקים להעלות את הדוד לגג, והכלבים עומדים ונובחים עליהם ומפחידים אותם.

אני שומרת את הפוליסות שלנו בארכיון של ג'ימייל ומעשה שטן דווקא ברגע שרציתי להיכנס למייל ולבדוק עם איזה גרר אנחנו עובדים נתקע הג'ימייל והודיעו שיש לו תקלה. הרגשתי שאני מתחילה להזיע בשיניים מרוב עצבים. התקשרתי לסוכנות הביטוח שאנחנו מבטחים דרכה, ביררתי את שם חברת הגרר, התקשרתי אליהם והזמנתי גרר למושב מנות וסוף סוף הצלחתי לנשום כמו שצריך.

הטכנאים התקינו את הדוד, ועמדו להסתלק, מרוצים מהטיפ שנתתי להם - צנצנות דבש לכל אחד מהם. הייתי נותנת מזומן אבל כל המזומן שלי הלך לטכנאי הקודם ושוב טלפון מג'ינג'י. האוטו בסוף שוב מניע, תבטלי את הגרר. ביטלתי את הגרר והלכתי לטייל עם הכלבים. טופי המסכן צלע וגם אני הייתי מותשת, רק רוקי היה עליז ומלא מרץ למרות שהתחיל גשם.

חזרתי וגם עוגי חזר מהעבודה, צולע קשות. מישהו פתח מגירה ונתן לו מכה בברך. הוא המשיך לעבוד כרגיל, אבל עכשיו הברך נפוחה והוא מתקשה לדרוך. שלחתי אותו לנוח, ולבקשתו כתבתי ווטסאפ לבוס שלו שאולי הוא לא יוכל לעבוד מחר. עוגי תמיד מבקש שאכתוב לו את ההודעות כי הוא כותב בשגיאות כתיב ומתפדח מזה. הבוס ענה שיעבוד רק כמה שעות בבוקר ואחר כך ילך הביתה. עוגי ביקש צלחת פסטה עם רוטב עגבניות, נשכב במיטה עם הפסטה ונרדם לפני שסיים לאכול.

סוף סוף ג'ינג'י חזר מותש מכל היום הזה, וסיפר שנתקע בפקקים בשפרעם והאוטו נדפק וצריך לנסוע מחר למוסך ורק אלוהים יודע כמה זה יעלה, ואולי בכלל נצטרך להשבית את הויטו. היום נסענו למוסך להשאיר שם את הויטו האומלל וידוע הסבל שלנו, המוסכניק שלנו הבטיח לבדוק אותו ולהודיע לנו מה גזר דינו, נקווה לטוב.



יום שבת, 5 בדצמבר 2020

שבת מתישה ומעצבנת במיוחד

אני מרגישה שזו קצת כפיות תודה להתלונן. כי מה? עדיף שלא יבואו אנשים לקנות דבש? וודאי שעדיף שיבואו, זו הפרנסה שלנו, אבל למה כל הנודניקים המעצבנים נופלים דווקא עלינו?

מאז שהתחיל החורף יש אצלנו התעוררות מבורכת במרכז המבקרים. אנשים באים, קונים, יש פרנסה וזה נהדר. הגענו גם להסכם עם המושב שעשה לנו הנחה ענקית בשכר הדירה' וגם זה מעולה. בכל זאת אני מסיימת כל שבת גמורה מעייפות. השבת הזו הייתה מתישה במיוחד. היה רצף של נשים שקנו מעט והציקו המון. מורגש שמשעמם להן והן מחפשות מישהו לנדנד לו ולהציף אותו בשאלות (טיפשיות ודביליות בדרך כלל) וככה להעביר את הזמן.

ג'ינג'י היה סבלני להפליא וענה באדיבות לכל השאלות למרות שהן עיכבו אותו ומנעו ממנו לאכול צהריים. רק הלכה קרצייה אחת ובאה אחרת, כולן שואלות אותן שאלות ומדברות המון. כמה שהן מדברות יותר ככה הן קונות פחות. היינו לחוצים בזמן כי הייתה אמורה להגיע קבוצה של מטיילים. מזל שהם אחרו כי אחרת הוא היה נשאר רעב. הקבוצה הייתה קטנה והאנשים קנו מעט מאוד כי הם ביקרו קודם בחוות התבלינים ובזבזו שם את כל הכסף. אחרי שכולם חזרו לאוטובוס נשארו רק המדריכה ומרכזת הקבוצה שפשוט הטריפה אותנו. היא רצתה לקנות, אבל לא ידעה מה, רצתה משהו מיוחד שעוד אין לה וכל דבר שהצענו לה היא דחתה, ובכל זאת המשיכה להתעקש שהיא רוצה משהו. בסוף ג'ינג'י פשוט איבד את הסבלנות והעיף אותה החוצה, למרבה המבוכה של המדריכה שמכירה אותנו כבר שנים. אחר כך הוא קלט שאולי היא פשוט רצתה שניתן לה מתנה ולא רצתה להוציא כסף.

השעה הייתה רק שלוש אחרי הצהריים, אבל שנינו היינו פשוט שפוכים מעייפות. הלכנו הביתה והתמוטטנו במיטה. מזל שהחברה החמודה של צץרץ התנדבה לטייל עם הכלבים והורידה ממני את המשימה הזו.


ובלי שום קשר לשבתות המתישות שלנו, ראיתי תכנית על ארון הברית. מעניין מאוד. בתכנית הסבירו את המצב של ההתיישבות בארץ ישראל בתקופת הברזל בערך 800 שנה לפני הספירה וציינו שההתיישבות היהודית בארץ כללה שתי מדינות - ישראל ויהודה. ישראל הייתה מירושלים צפונה ויהודה מירושלים דרומה. ישראל הייתה עשירה ומצליחה, יהודה ענייה ודלה. 

אני לא אתפלא אם בסופו של דבר זה מה שיקרה אצלנו. כל הדתיים והביביסטים יהיו במדינת יהודה, וכל מי שיש לו השכלה ומפעיל את המוח בלי דף הוראות מאיזה רב או פוליטיקאי יחיה במדינת יהודה, ויניח לישראל לנהל את חייה כמו מדינה מודרנית, בלי דתיים שיחנקו אותה, או פוליטיקאים נוכלים שינצלו אותה.

יום חמישי, 5 בנובמבר 2020

עוד יום הולדת

 ביום שני חגגתי יום הולדת 64. זה היה יום הולדת די מעפן. לא שימי הולדת אחרים שלי היו משהו, אבל הקורונה בצירוף יום הזיכרון ה - 25 לרבין והבחירות בארה"ב, כל אלו השרו אווירת נכאים, עלי בכל אופן.

בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז לקחנו את הכלבים ויצאנו לטיול קטן בנחל אלרואי, ואחר כך בבריכת הסוסים. הכלבים די נהנו, אני לא כל כך. לאחרונה גיליתי שאני סובלת מבחילות בנסיעות, גם אם הן קצרות. סליחה, זו לא אשמתי, אבל הפכתי לקשישה נרגנת והורסת מסיבות.

פה המקום להתוודות שאני ממש מתעבת את הנשיא הנוכחי של אמריקה. עזבו אותי עם רשימת הדברים הטובים שהוא עשה למען ישראל, והשיפור שחל בכלכלה בארה"ב בזכותו. אני רק אישה פשוטה ולא מבינה הרבה בפוליטיקה. אני מסתכלת על הבן אדם, רואה איך הוא מדבר, ואיך הוא זז ומתנהג, ומגבשת דעה עליו. לדעתי טראמפ מוקיון בלתי נסבל, וביבי שקרן ונוכל. זו הדעה שגיבשתי עליהם מרגע שראיתי אותם, ועד היום לא ראיתי שום סיבה לשנות אותה. לא סובלת את שניהם והאמת, עוד לא ראיתי אף פוליטיקאי שגרם לי לחבב אותו. חבורה נתעבת, גם גנץ, שממש רציתי לסמוך עליו, התגלה כטיפוס עלוב, לא פסיכופט נרקיסיסט כמו טראמפ ולא נוכל דמגוג כמו ביבי אלא סתם למלם מסכן. נדמה לי שגם מי שכנראה יהיה הנשיא הבא של אמריקה הוא מאותו סוג. ימים יגידו.

ואגב, אברי גלעד שפעם ממש החזקתי ממנו, ועד היום אני נהנית לראות את תכנית הבוקר שלו (חוץ מההתעמלות שמעצבנת אותי)  ממש מרגיז אותי כיום. החיבה המשונה שהוא רוכש לטראמפ למרות שהוא מודה שהבן אדם שקרן ופסיכופט מעוררת בי סלידה. וההשמצות שלו על ביידן, שהוא מטריד נשים וסנילי... בחים לא פגשת את הבן אדם, מאיפה אתה מביא את זה? ואגב, להתגולל על ביידן שהוא מטריד נשים ולא להגיד כלום על טראמפ, בחייך אברי? 

מזל שצץרץ הציל את היום והביא לי בערב עוגת גלידה עם ציפוי פסיפלורה ועודד אותי קצת. אחי שחי בארה"ב בירך אותי כמו כולם כיום, בווטסאפ, והוסיף שהוא מאחל לי שביידן יזכה כמתנה בשבילי. נראה שזה עומד לקרות אלא אם כן טראמפ ייקח דוגמא מביבי וגם הוא יתקע בבית הלבן כמו מסמר בלי ראש בכל מיני טענות מגוכחות, ויוציא לכולם את הנשמה כמו שביבי עושה.


מעיין הסוסים

יום שלישי, 27 באוקטובר 2020

תקופה מוזרה ומטרידה

 אין לי הרבה מה לספר, הכל אותו דבר, כמעט שאין חדש חוץ מזה שלמרבה השמחה עוגי קיבל עוד 20 חודשים של נכות. כלומר תהיה לו קצבה וגם הסיפור של פשיטת הרגל שלו נגמר בשעה טובה.

הוא עובד פה ושם, התחיל היום משהו חדש, נראה כמה זמן זה ימשך.

חוץ מזה הכל אצלנו רגיל לגמרי. אני קופצת להורי כל יומיים שלושה, העבודה על המדרגון הסתיימה וכיום יש להם מעין רמפה שעולה ויורדת במדרגות ואימא יכולה לרדת למטה עם כיסא הגלגלים שלה. הוא גם הזמין כיסא גלגלים חדש עם מנוע והוא מקווה שיוכל לטייל עם אימא בחוץ בעזרת הכיסא הזה. נראה לי שאימא פחות מתלהבת אבל אולי עם הזמן היא תתרגל ותהנה מכל העסק.

החברה של צץרץ סיימה את הלימודים והיא מחפשת עבודה עכשיו. מאחלים לה הצלחה ומקווים שהיא תצליח. צץרץ ממשיך ללמוד וגם לילי לומדת, הכל בזום. זו תקופה קשה מאוד לצעירים וגם לנו הקשישים לא קל, אבל לפחות אני לא צריכה לתחזק ילדים קטנים שתקועים בבית.

אנחנו חיים בתקופה מוזרה ומטרידה מאוד, בשבוע הבא יחול יום הולדתי השישים וארבע, יום אחרי זה יהיו בחירות. אני מקווה שטראמפ לא ייבחר כי אני מתעבת אותו (ואל תגידו לי שהוא לטובת ישראל, עם חבר כזה לא צריך אויבים) אבל גם המתחרה השני לא נראה לי במיוחד. איך זה שלא מצאו בן אדם צעיר ונמרץ יותר? ואיך זה שאצלנו אין מישהו שיכול לתת קונטרה לנתניהו?

תקופה מאוד מוזרה וקשה ובתוספת הקורונה זה בכלל טירוף מוחלט. יכול להיות שבגלל זה החורף מסרב להגיע? לא יפליא אותי בכלל.