חזרה לשגרה

לצערי אני ממש לא מצליחה לחזור לשגרה. מנסה ומסבירה לעצמי שזה חשוב ומוכרחים להמשיך לחיות וכמה אפשר להיות מדוכא וחסר מנוחה? כבר חודש שאני מתעוררת בארבע לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם שוב. לא מצליחה לחזור לקרוא ספר או להתרכז באיזה סדרה או משהו שלא קשור לחדשות. 

גם לפני המלחמה המצב בארץ היה לא טוב. ההפגנות וההפיכה המשטרית והממשלה הזוועתית שהרכיב לנו ביבי... מאוד מדאיג ומטריד, ועכשיו השבת השחורה וכל הזמן עוד ועוד סיפורים נוראיים. מרגיש כמו יום אחד ארוך וזוועתי שלא נגמר. בשבועות הראשונים הרגשתי שלא רק אני חסרת מנוחה ומודאגת אלא גם כל האחרים. הייתה תנועה מעטה בכבישים, אנשים לא יצאו מהבית כמעט, היו כיתות כוננות ששמרו על הכבישים וכולם היו מדוכדכים ורציניים. 

למרות המצב פתחנו כרגיל את מרכז המבקרים שלנו אבל לא היו לנו מבקרים כמעט. להפתעתי בשבועיים האחרונים נראה שהכל נרגע, בשער של המושב שבו אנחנו עובדים הפסיקו לעמוד שומרים אם כי השער סגור, ויש פתאום מבקרים ואורחים, אתמול אפילו הייתה קבוצה של מטיילים שבאו עם מיניבוס.

יכול להיות שסתם ביקשנו הלוואה מהבנק? יש מסלול מיוחד של הלוואות בערבות מדינה בשביל עסקים קטנים שנפגעו מהמלחמה ובאמת נפגענו במשך כחודש, אבל המצב מתאושש לאיטו. מוזר. מצד שני אנחנו בכל זאת בגליל המערבי, אמנם בקצה שלו והיו אצלנו רק שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא, אבל לך תדע מה יקרה בעוד כמה ימים. אנחנו שוקלים להתקין ממ"ד בבית (יש לנו חדר מתאים שצריך לסדר לו דלת וחלון) אבל לא מצליחים להשיג אף חברה כי תפוס או לא עונים בטלפונים של החברות שמטפלות במיגון בתים. 

אנשים לא באמת חזרו לשגרה, כולם מדמיינים מה יקרה אם מחבלים ינסו לפרוץ אליהם הביתה ולחטוף אותם ואף אחד לא סומך יותר על הצבא שלנו שיגן עלינו. אז כן, אני עושה הכל כרגיל, מנקה ומבשלת והולכת לפלדנקרייז ואפילו מטפלת בגינה שלנו ומטיילת עם הכלבים אבל לא מפסיקה לדאוג ולהיות מוטרדת מהמצב. 

לעולם לא עוד

היום שמעתי ראיון עם נתן סלור הנכד של אלתרמן. הוא סיפר על חבר מהלימודים שהלחין שיר של סבא שלו מתקופת השואה. "אימא עכשיו כבר מותר לבכות?" המלחין ואשתו שהיו מוזיקאים נרצחו בשבת השחורה ההיא, אבל הצליחו להגן בגופם על בנם בן הששעשרה שנותר בחיים. ואז קלטתי פתאום שאירועי השבת הנוראית הזאת הפעילו אצל עם ישראל את הטריגר של השואה, של לעולם לא עוד. 

אנשי החאמס חושבים שהם יודעים עלינו הכל, שהם מכירים אותנו היטב ומבינים מה מפעיל אותנו, הם צודקים אבל לא לגמרי. נכון, אנחנו עם חפץ חיים, אנחנו מעדיפים לשגשג ולהתפתח, להשאיר את המלחמות מאחורינו ולחתור לשלום גם במחיר של ויתורים על אדמה. אולי לא כולם, אבל הרוב כן. הדם קדוש יותר מהאדמה. החיים יקרים וקדושים. 

אלו המסקנות שיצאנו מהם מכור המצרף של השואה ושל כל הפוגרומים והרדיפות של שנות הגלות שעברו עלינו. בגלל זה אנחנו נאבקים ונלחמים ורוצים את המדינה שלנו, חלקת אלוהים הקטנה שלנו שתגן עלינו ונוכל לפרוח בה. בגלל זה הגענו לפה משבעים גלויות בכל העולם, ופתאום קם הארגון הרצחני הזה וניסה לעשות לנו שוב שואה. 

הורים וילדים מתחבאים בחושך ורועדים מפחד, רוצחים משפחות שלמות על נשותיהן וטפן. נער מתחבא מאחורי גופת אימו המתה, פתאום חזרנו לבאבי יאר ולאושוויץ? אבל אז היינו חלשים וחסרי צבא והיום אנחנו חזקים יותר, יודעים להילחם ומבינים מה לעשות ונעשה את זה גם אם כל העולם יצקצק וירחם על הילדים המסכנים של עזה. 

בבת אחת הם הפכו את עצמם לעמלק מודרני, לנאצים, ובזה חתמו את גזר דינם למוות. זה או אנחנו או הם, והקרב יסתיים רק אם אחד מאיתנו ינצח כי כבר מזמן נשבענו שלעולם לא עוד.

מאז השבת ההיא

מאז השבת השחורה הכל מתפרק ונופל לי מהידיים. הראש פשוט לא עובד יותר. אני מתקשה להתרכז ולפעמים, בעיקר אחרי שאני שומעת עוד סיפור זוועות מעוטף עזה, אני נתקפת מין קוצר נשימה וחולשה מוזרה. הרגלים נעשות ממש משותקות ואני חייבת לשבת ולהתרכז בנשימה או שאתעלף. אני מנסה להפסיק להקשיב ולראות חדשות ובעיקר לא תיעוד של זוועות, אבל לא יכולה להפסיק לחשוב על ילדים קטנים בשבי החמאס. זה פשוט הורס אותי.

מעדיפה לכעוס ולזעום על הממשלה והעומד בראשה ומשפחתו המגעילה במקום לחשוב על החטופים שלנו.

אני גרה במקום די קטן ורחוק מהפעילות, אבל היו לנו שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא ובכל זאת היו מפחידות. במלחמת לבנון השנייה היו יותר אזעקות וגם נפילות אבל אז לא פחדתי כל כך. היום אני פוחדת יותר משום מה. לא רק אני פוחדת, גם שאר הציבור מבוהל מאוד. הקימו קבוצת ווטסאפ יישובית ואנשים כל הזמן מתלוננים שאין שמירה אצלנו, האמת שיש, ושהשמירה לא מספיקה ולא חוסמים את כל הכניסות ליישוב. הקריה שלנו יושבת על הכביש הראשי לצפון ומוקפת שדות וחורשות. אפשר אולי לחסום את הכבישים, אבל לא את כל הכניסות. אנחנו שכנים של כפר ערבי בדואי גדול שעד היום היו לנו יחסים מצוינים איתו, אבל לך תדע? אנשים פשוט פוחדים ואי אפשר להאשים אותם.

הנזק הממשי נגרם בעיקר לעוטף עזה וליישובי הצפון, אבל כל מדינת ישראל נפגעה מהטרור הזה וכולנו מבוהלים ועל הקצה בגלל אירועי השבת השחורה.

עוד צרה אלו המטוסים. אנחנו קרובים מאוד לרמת דוד ויש ימים שבקושי אפשר לדבר או לשמוע רדיו בגלל הרעש האיום של המטוסים והמסוקים שנשמעים כאילו הם עוברים לנו בתוך הבית.

יש המון דיווחים על כלבים מבוהלים שברחו מהבית בגלל הרעשים. לשמחתי הכלבים שלנו אדישים לגמרי לרעש. גם כשהייתה אזעקה הם התעלמו בשלוות נפש. אני מקווה שאם יגיעו אלינו מחבלים הם ינבחו ויזעיקו אותנו.

יום נישואים 43

 דווקא היום יצא יום הנישואים הארבעים ושלוש שלנו. ביום שישי התקשרה מדריכת טיולים אחת שאנחנו מכירים וקבעה שהבוקר תגיע קבוצה של 50 איש למרכז המבקרים שלנו. התכנון היה שהם יאכלו אצלנו ארוחת בוקר ואחרי שיקנו דבש ימשיכו הלאה בטיול.

בבוקר כששמעתי את החדשות הייתי בטוחה שהטיול בוטל אבל לא, היא הודיעה שהם בדרך ולכן הכנו הכל. קפה, תה, חלב, מים חמים וקרים ומפות על השולחנות, כי הם אכלו בגינה הקטנה שיש לנו במרכז המבקרים. 

כבר עברתי הרבה אירועים ומלחמות אבל משום מה הפעם הייתי מודאגת וחרדה יותר מהרגיל. סוף סוף הבנתי למה הכוונה - נפגע חרדה. היה לי קשה לנשום והרגלים היו חלשות ורועדות ובכל זאת תפקדתי כתמיד. קניתי בכפר הערבי הסמוך חלב וקפה, עזרתי לג'ינג'י להכין הכל ושמרתי על חיוך רגוע. הקבוצה הגיעה, עליזים וטובי לב ומאוד רעבים וצמאים. לזכותם אגיד שרובם לא ממש מדברים עברית וכנראה שחלק מהם בעצם תיירים מרוסיה. רק המדריכה הייתה בעניינים והייתה עצבנית ומודאגת, המטיילים חשבו רק על דבש ואוכל. 

הם עזבו רק אחרי אחת עשרה בבוקר וסוף סוף יכולתי לקרוס. נסענו הביתה ופגשנו את צץרץ ואישתו שבילו את סוף השבוע בנופש בטבריה. צץרץ מחכה שיזעיקו אותו למילואים ומודאג מאוד בגלל שאשתו בהיריון ופוחדת מאוד. אני מניחה שאם יהיו תקיפות גם בצפון הוא יאלץ לעזוב את אשתו ולהתגייס. 

לילי גרה כיום ביפו וגם לה אנחנו דואגים מאוד. מזל שהחבר שלה איתה, ושיש לה מקלט בבניין, לנו אין. יש לנו מין חדר ביטחון לא ממש בטוח ביחידת הדיור של צץרץ ותו לא. איך זה יגמר רק אלוהים יודע. תשמרו על עצמכם.

אני וג'ינג'י בימים טובים יותר

אוגוסט האיום

אני שונאת את החודש הנוראי הזה והשנה הוא איום מתמיד, נכון שכל שנה אני אומרת אותו דבר, אבל כל שנה אני צודקת וכיום גם המדע מסכים איתי. כל שנה חם יותר ולח יותר וזו לא רק אני, זה באמת ככה. כדי להתעודד קצת (וגם כדי לחגוג שסוף סוף קיבלנו כסף שהגיע לנו מזמן ונתקע בצנרת הבירוקרטיה) הלכתי וקניתי לי נייד חדש. הישן כבר היה ממש ישן, אחרי חמש שנים הבטריה נגמרה נורא מהר וגם הרמקול היה דפוק. החדש הוא גם של סמסונג אבל חזק יותר ויפה יותר וזריז יותר ויש לו מצלמה נהדרת. צילמתי את הכלבה שלי וסוף סוף יצאה תמונה טובה, גם בגלל המצלמה וגם כי תפסתי אותה בפוזה טובה וגם האור היה מוצלח. מאוד קשה לצלם כלבים שחורים, כלבים בהירים יותר פוטוגניים. הייתי כל כך מרוצה עד ששלחתי את התמונה עם איחולי שנה טובה לבעלים הקודמים שלה שנפרדו ממנה בצער רב ועדיין מתגעגעים.

קליאו נחה מעט בטיול הבוקר

חוץ מזה אין הרבה חדש. על המצב במדינה אני מעדיפה לא לכתוב. כולם יודעים כמה המצב נוראי עם הממשלה הימנית מלא מלא. אצלנו דווקא לא רע למרות שלא מכרנו עדיין את הבית בנהריה. מצד שני צץרץ לא לקח משכנתא ולא הסתבך עם ריבית גבוהה וזה דווקא טוב. 

לילי עברה דירה ובתחילת אוגוסט עשינו מה שהבטחנו לה מזמן ונתנו לה את הספה הישנה של סבא. בעזרת צץרץ העמסנו אותה על הרכב של ג'ינג'י והוספנו כורסא ושולחן סלוני ישן ונסענו ליפו. היה די קשה לסחוב הכל לדירה אבל בעזרת השותף שלה ושכן טוב לב הצלחנו. נתנו לה גם את הטלוויזיה הישנה של סבא, ישנה אבל גדולה וחכמה. לילי מרוצה מאוד.

החדשות הכי טובות הן שכנראה מצאנו מישהו שיקנה מאיתנו את העסק של הדבורים. הוא בא כמדריך של קבוצת אנשים מכפר תקווה שהם אנשים בעלי צרכים מיוחדים שגרים במין כפר כזה שמאפשר להם להיות עצמאיים ככל האפשר. בחור נחמד שנהנה מאוד מהביקור וברגע ששמע שאנחנו רוצים לפרוש לפנסיה ולמכור אותו אמר שהוא מעוניין. כיום הוא בא פעמיים בשבוע ועובד עם ג'ינג'י, לומד את רזי הדבוראות ולאט לאט ייקח את המכוורת ומרכז המבקרים על עצמו. הוא בחור רציני ואוהב לעבוד עם בעלי חיים ואני מאוד מחבבת אותו ומקווה שזה יצליח. 

הספה המפורסמת בימיה הטובים בסלון של הורי

עידכונים מנעשה בחיי

 מעדכנת למרות שתכל'ס לא קורה אצלי הרבה. כלומר קורה וכל הזמן יש משהו להתעסק איתו, אבל לעומת מה שקורה בעולם ובמדינה החיים שלי ממש שיגרתיים ומשעממים, ותודה לאל אין שום אסונות נוראיים.

ראשית אבא שלי, שיהיה בריא, נסע עם אחיו ואשתו של האח (להלן הדודה והדוד) לטיול בפולין. הטיול תוכנן לשנה שעברה, אבל בגלל שגילו לאבא סרטן בשלפוחית השתן, ואם לא די בכך גם הדודה שבאה לבקר אצלו החליקה במגרש החנייה ושברה את הרגל, הטיול בוטל. למרבה השמחה כולם החלימו וחזרו לעצמם ולכן הם יצאו לטיול השנה. הטיול היה מוצלח מאוד, הם נהנו וביקרו בכל מקום שתכננו, פגשו חברים ותיקים, ואיכשהו הגיעו להרצות בבית ספר פולני, ואפילו רואיינו בטלוויזיה על חיי היהודים בפולין לפני ובזמן המלחמה. מסתבר שהפולנים מתגעגעים מאוד ליהודים ורוצים מאוד לדעת כמה שיותר עליהם. למה הם נזכרו רק עכשיו לא ברור, אבל עובדה.

עוגי מתאחד עם הכלבה שלו

עוד דבר משמח שקרה זה שעוגי יצא סוף סוף לחופש מהכלא. החופשה הראשונה הייתה רק של 8 שעות שחלקן התבזבזו על נסיעה למשטרה כדי לחתום על נוכחות. מתברר שאסיר שיוצא לחופש צריך שני ערבים שמתחייבים להיות איתו לאורך כל החופשה, ולחתום כשהוא יוצא וכשהוא חוזר. משום מה אדם מעל גיל 69 לא יכול להיות ערב ולכן ג'ינג'י לא יכול להיות ערב והיינו צריכים לגייס את צץרץ שלא כל כך התלהב להפסיד יום עבודה, אבל לא הייתה לו ברירה. ג'נג'י הזמין את המשפחה הביולוגית של עוגי וצץרץ לפגוש אותו כי לא אישרו להם לבקר אותו בבית הסוהר, והם לא ראו אותו כבר שנה שלמה. לכבוד החופש שלו עשינו על האש והיו המון אנשים כי הגיעה גם אחותו עם שני הילדים שלה וכלב, וגם אחיו שגם בא עם כלב. רק האימא הביולוגית לא באה. היא תגיע בחופשה הבאה, והפעם הודעתי לג'ינג'י שלא תהיה שום ארוחה מפוארת. אם הוא רוצה לעשות שוב על האש, ולהאכיל את כולם שיעשה את זה בעצמו. יצאתי מותשת מהאירוח הזה, ואחרי כל הטרחה עוד הייתי צריכה לנסוע שוב עם צץרץ ועוגי לבית הסוהר כדי להחזיר אותו, ובגלל אילוצי לוח זמנים גם נסעתי עם צץרץ ואישתו לגיניקולוג בחיפה. הם מתאמצים להתרבות וקצת נלחצים מכל העסק למרות שהם נשואים פחות משנה והלחץ רק מזיק. 

החופש הבא של עוגי יהיה  יממה, ואני מקווה שהוא יהיה פחות לחוץ ופחות עמוס. החופשה השלישית שלו תהיה עוד יותר ארוכה ואת צץרץ יחליף אחיו השני, זה שיש לו כלב שצמוד אליו כל הזמן. מזל שזה בורדר קולי חביב ורגוע.

חוץ מזה חיברו אותנו סוף סוף לסיבים אופטיים. מקווה שזה ישפר את איכות חיינו ועוד יותר את איכות חייו של צץרץ שהרבה פעמים עובד מהבית וזקוק לאינטרנט יציב. מה שעוד ישפר את חיינו בהרבה יהיה אם ג'ינג'י יצליח למכור את הבית של הוריו ככה שנוכל לעזור לצץרץ ולאשתו לקנות בית לעצמם ואנחנו נוכל לעבור לדירה למטה, אחרי שנשפץ אותה כמובן. אם גם יתווסף נכד/ה למשפחה הכל יהיה מושלם. 

מה עוד אני צריכה כדי שחיי יהיו מושלמים? אני אשמח מאוד אם לילי תמצא עבודה חדשה - היא עזבה את בית הספר בו לימדה עד כה כי נמאס לה, ואם היא תמצא דירה חדשה כי בעל הבית הקודם שלה מכר את הדירה והיא צריכה לעזוב, ואם היא גם תמצא בן זוג זה בכלל יהיה נהדר. וכדי שלא תגידו שאני אגואיסטית שחושבת רק על עצמי אשמח מאוד אם הממשלה המזעזעת שיש לנו תיפול ותהיה ממשלה קצת פחות מופרעת, ואולי גם ניפטר מביבי? יום אחד גם זה יקרה, אני מקווה שאחיה עד אז.

הימים הנוראים

 הימים הללו בין יום השואה ליום העצמאות הם הימים הנוראיים של החילונים. ימים קשים ועצובים וכיום גם נוסף מתח וכעסים וחרדות... קשה ולחוץ. אצלי השנה נוספה גם המועקה של יום הולדת ראשון של אבא בלי אימא. לרוע המזל יום ההולדת התשעים שלו יצא סמוך מאוד ליום השנה למותה של אימא. היה גם ויכוח מתי בעצם נציין את היורצאיט של אימא? היא נפטרה בערב פסח, אבל אבא התעקש על התאריך הלועזי שיצא ארבע ימים לפני יום הולדתו. בסוף הוא החליט שנעשה לאימא אזכרה ביום ההולדת שלו ואחר כך נחגוג את יום הולדתו. חישוב זריז העלה שמדובר בעשרים איש וללכת עם כולם למסעדה יצא נורא יקר ומסורבל ולכן החלטתי בפזיזות שנזמין את כולם לעשות אצלנו על האש. כמה ימים לפני האירוע דחינו אותו מיום רביעי לחמישי כי גם לילי וגם צץרץ לא היו פנויים ביום רביעי אחרי הצהריים. אחי שמע על הדחייה והתבאס, הוא תכנן להיות אצלנו ביום רביעי וביום חמישי לחזור לארה"ב והרסנו לו את התכניות. התנצלתי מאוד אבל לא שיניתי שוב בעיקר כי ביום רביעי היה חמסין איום.

למרבה הצער כמה ימים לפני יום ההולדת אבא נפל כשעשה את ההליכה היומית שלו וחטף מכה רצינית בפנים ובידים. בקופת חולים חבשו את ידיו וביקשו שנלך למיון קהילתי כי הוא חטף מכה בעין ובפה וצריך בדיקה רצינית יותר. במיון הקהילתי חבשו שוב והתעקשו שנלך למיון אמיתי בבית חולים לעשות צילום סי. טי כי אדם בגיל מעל שבעים שמקבל מכה בראש חייב להיבדק. אבא די התבאס וטען שהוא מרגיש סך הכל טוב ואלו רק מכות יבשות ומסתבר שהוא צדק אבל עד שהרופאים הסכימו איתו נאלצנו לבלות יום שלם במיון והוא עבר סדרת בדיקות מתישה שהתארכה מאוד. עשו סי. טי. לראש וצילום לשיניים ואחר כך בדיקה אצל רופא עיניים. בצהריים שלחתי את בעלי העייף מאוד הביתה שינוח ונשארתי עם אבא עד שש בערב ואז בא צץרץ והסיע אותנו הביתה. אבא נשאר עם פנס בעין ושפה פצועה ותחבושות על הידיים. עד היום הולדת התחבושות והפנס הצטמצמו מאוד אבל הבטחון העצמי שלו נפגע מאוד והוא קצת חושש עכשיו לצאת להליכות. מזל שהוא לא שבר שום דבר.

אחי ואני בילינו עם אבא ועם הדודים ביום רביעי, עשינו טיול על שפת הים ואכלנו במסעדה והיה נחמד אם כי חם מאוד. למחרת הייתה האזכרה ואחר כך היום הולדת. הבעיה העיקרית הייתה איך להושיב עשרים איש ברחבה שיש לנו בחצר ככה שכולם יראו את כולם וכולם יהנו. יש לנו ארבע שולחנות ובסוף הצלחנו לסדר אותם בצורה מוצלחת והיה מקום לכולם. בגלל האילוץ של האזכרה הכנו את האוכל מראש והשארנו בתנור שלא יתקרר ושיהיה לנו אוכל חם מיד כשנגיע. יומיים קודם כבר התחלנו בקניות וג'ינג'י לא הפסיק להציק שהאוכל לא יספיק ושכולם יצאו רעבים ככה שקנינו יותר מידי בשר ובירות ויין והדודות הביאו פשטידות וכמובן שקניתי שתי עוגות יום הולדת ומישהי הביאה עוד עוגה בהפתעה. כצפוי היה יותר מידי אוכל ואנחנו אוכלים אותו עד עכשיו. 

התכנון היה שהכלבים יהיו סגורים בחצר הקדמית ולא יציקו אבל ברגע שכולם נכנסו לחצר הם התלהבו מאוד מהכלבים ובעיקר מהכלבה המתוקה של צץרץ וגם השחורות שלי זכו לליטופים ולמחמאות ובעצם הן היו כוכבות האירוע. ג'ינג'י רטן והתלונן כל הזמן שיש בלגן ושום דבר לא מאורגן וכל אחד עושה מה שבא לו ויש ברדק, מה שהיה נכון בעצם, אבל כולם נהנו והיה כיף גדול למרות, ואולי בזכות הבלגן וכולם יצאו שבעים וקצת שתויים ומאוד מאושרים. 

לכבוד האירוע קנינו גרלנדה לתאורה כי חששנו שיהיה חשוך מידי ולא הבנו למה היא לא נדלקת. בסופו של דבר לא היה חשוך כמו שחששנו אבל התרגזנו על הגרלנדה הסרבנית עד שהתברר שהכל באשמתנו, היינו צריכים להבריג את המנורות חזק יותר, זה הכל. 

יום ההולדת 80 של אבא

כשאבא היה בן שמונים אימא שכרה אוטובוס ומדריך טיולים והזמינה את כל המכרים והחברים והמשפחה לטיול בעמק יזרעאל שהסתיים בארוחה במסעדה. היה נהדר ושמח. רציתי מאוד לעשות משהו דומה לכבוד יום ההולדת התשעים של אבא אבל עשר שנים שעברו מאז חוללו שינויים רבים. המון אנשים, כולל אימא, נפטרו מאז וחלק גדול ממי שנשאר חי היה חולה ולא היה מסוגל למאמץ גדול. אפילו בני הדור שלי, הצעירים יותר כבר לא במיטבם. אני יצאתי מותשת לגמרי מהאירוע הזה והחלטתי שלא עוד. את יום ההולדת הבא של אבא נחגוג במסעדה.

ריילי, הכוכבת האמיתית של יום ההולדת

יום הולדת תשעים לאבא

לאחרונה אין לי כל כך חשק לכתוב ואפילו לא להגיב. המהפכה המשפטית נורא מדאיגה ומלחיצה אותי והממשלה הימנית המלאה הזאת מעוררת בי קבס. בעלי חושב שאני מגזימה כשאני טוענת שהמצב הזה הורס לי את הבריאות אבל לחץ נפשי גורם לי לכאבי גב וממש פוגע בי פיזית. עוד סיבה לסלוד מביבי ושות'. 

מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך מחבבת את פסח המאותגר קולינרית ומתעצבנת מהגדרתו כחג החירות כשבפועל הוא חג העבדות של עקרות הבית. כיום אני כבר לא משועבדת לניקיון ולבישולים כמו פעם אבל עדיין... חג מאוס לדעתי וזה שאימא נפטרה בערב החג בשנה שעברה חיסל אותו סופית מבחינתי.

ליל הסדר אצלנו היה לא משהו. בכלל התקופה הזו למרות יפי הטבע והפריחה לא עושה לי טוב. קודם כל האלרגיות שמעיקות ובתוספת החמסין והאובך מצבי בכלל זוועתי. חוץ מזה יש גם את התאריך הזה שהוא גם היורצאייט של אימא שלי ז"ל. היא נפטרה בערב פסח וזה די הורס לי את מעט שמחת החג שפעם הייתה. היינו אצל בת הדודה שלי שעומדת לעבור דירה בקרוב ואולי בגלל זה היא איבדה את כל ההגדות שהיו לה בבית. ניסינו לקרוא את ההגדה מהנייד, אבל זה לא היה מוצלח ודי מהר חתכנו לאוכל. האוכל היה טוב מאוד ואם החברה של הבן של הבת דוד לא הייתה מספרת לנו שהיא הצביעה לביבי אולי אפילו הייתי נהנית. לא יודעת למה הילדונת הזו, החמודה והטיפשה כל כך, עצבנה אותי ככה אבל עובדה. לפחות לילי ניחמה אותי קצת בנוכחותה ואפילו נשארה עוד יום אחד בבית. אני שמחה שהיא הלכה איתי לקניות והספקתי לקנות לה שתי חולצות נחמדות.

אבא החליט (החלטה די תמוהה אבל הוא התעקש) לקיים את האזכרה של אימא בצירוף ליום הולדתו התשעים. הוא התעקש להתעלם מהתאריך העברי של פטירתה ולהתייחס רק ללועזי שיוצא סמוך מאוד ליום ההולדת שלו (ודרך אגב גם ליום השואה) רציתי שנחגוג לו את יום ההולדת בפאר ובהדר ובאירוע חגיגי כמו שחגגנו את יום הולדת שמונים שלו אבל לא הסתייע. לפני עשר שנים אימא שכרה אוטובוס ומדריך והזמינה את כל החברים והמשפחה לסיור בעמק יזרעאל ואחר כך הלכנו למסעדה. היה מקסים. עשר שנים אחר כך חלק גדול מהמוזמנים אז הלכו לעולמם ומי שנשאר כבר מבוגר מאוד וחולה. לזה בעיות ברכיים, ולהוא בעיות לב, וחלק כבר לא ממש איתנו... אבא לא רצה להטריח אותם פעמיים, פעם לאזכרה ופעם ליום הולדת ולכן  החליט שנעשה לאימא אזכרה בבית הקברות בו היא טמונה, ואחר כך נחזור הביתה ונעשה על האש בחצר הבית. גם אחי אמור להופיע ב"הפתעה" אבל החלטתי שבגילו של אבא הוא לא צריך הפתעות כאלה וסיפרתי לו שאחי צפוי להגיע. נקווה שמזג האוויר שעד היום לא גילה התחשבות יהיה סביר כי אחרת נאלץ להרים את בן דודי (שיושב על כיסא גלגלים) ולהכניס אותו הביתה עם כיסא הגלגלים.

רשתות חברתיות ואני

 פעם פייסבוק היה שוס גדול ומשהו מרגש ומודרני וקצת מפחיד. נכנסתי לזה כי בתקופה ההיא התחלנו עסק חדש - מרכז מבקרים לענייני דבש - ואמרו לנו שצריך דף פייסבוק. שכרנו איזה מומחית שפתחה לנו דף לעסק שצורף לדף פייסבוק שלנו. בהתחלה הייתי פעילה מאוד והעלתי המון פוסטים ותמונות ועם הזמן נמאס לי ונוכחתי לדעת שעדיף להתפרסם בצורה אחרת. בעיקר מפה לפה ובעזרת מודעות ופליירים.

עם הזמן גם ג'ינג'י התחיל לבדוק את דף הפייסבוק, בעיקר כדי לקרוא ולהגיב בקבוצות של דבוראים, ובסוף מחקתי משם את עצמי והשארתי רק אותו. הוא עד היום לא קלט איך בדיוק הפיד עובד אבל נהנה בכל זאת לקרוא פה ושם ולתת עצות לדבוראים מתחילים ולקטר עם כולם על התנהלות המועצה שלנו בקבוצות המיועדות לזה.

בתקופת המחאה החברתית של 2011 פתחתי לי בשם בדוי דף פייסבוק נפרד משלי, והוא נועד בעיקר כדי לקרוא חדשות ודעות של אנשים שאני מעריכה ומחבבת. אפשר להגיד שבניתי לי תיבת תהודה קטנה, ליברלית ופריווילגית משלי ואני נהנית לקרוא שם בעיקר בתקופות מצוקה כמו התקופה הזו - תקופת "הרפורמה המשפטית" שמרגישה כמו בליצקריג על הדמוקרטיה והחופש שלנו.

אני מודעת לזה שרוב הויכוחים והעניין מתנהלים בטוויטר ואולי באינסטגרם אבל אין לי כוח וזמן לפתוח גם שם חשבונות. פעם העליתי תמונות, בעיקר של הכלבים שלנו ושל נופים יפים מהסביבה שאני גרה בה. לאחרונה אני כל כך מוטרדת ומרגישה רדופה בגלל המצב בארץ עד שאין לי חשק לצלם כלום וגם לקרוא ולצרוך קצת אסקפיזם אני לא מצליחה. אני צורכת המון חדשות, יותר מידי כנראה, ואני פוחדת וכועסת ומתרגזת. אפילו במלחמת יום כיפור לא הרגשתי ככה, אולי כי הייתי צעירה ואופטימית יותר ואולי כי אז לא היה אינטרנט ולא ידענו מה באמת קורה אם כי הרגשנו שקורים דברים רעים מאוד, היום אני חשה שקורים דברים רעים עוד יותר ואני מבוגרת הרבה יותר ופחות חזקה ובריאה ואופטימית ואני פוחדת, מאוד פוחדת.

אני בבתקופה תמימה ואופטימית הרבה יותר

לישון יחד או לחוד

 

אצלנו עניין השינה יחד הוא סיפור עונתי. בחורף אוהבים להתכרבל יחד ולהתחמם מתחת לפוך. בקיץ פחות. למזלנו יש לנו מספיק חדרי שינה וחדר השינה בקומה הראשונה קריר הרבה יותר, אני נמלטת לשם בקיץ כי החום הורס לי את השינה. באוגוסט לפני כשנתיים ישנתי שם ולא הרגשתי כשג'ינג'י קם להשתין, איבד את ההכרה ונפל על הרצפה. מזל שבסוף הוא הצליח לקום ולקרוא לי. את שאר אותו לילה הוא בילה כבר במיון.

הייתה גם תקופה לפני שנים רבות כשעוד גרנו בדירה הישנה שהוא עלה מאוד במשקל ונחר. ממש סבלתי מזה ולמזלי הוא ירד במשקל והנחירות נרגעו.

לפעמים כשהוא כועס עלי הוא הולך בהפגנתיות לישון בחדר אחר. פעם זה מאוד העליב אותי והלחיץ אותי. היום פחות. התרגלתי והבנתי שעדיף לתת לו להירגע והאמת שלפעמים נעים לישון באלכסון, בעיקר כשלא קר.

אנחנו מתכננים בעתיד לעבור בסופו של דבר לישון ביחידת הדיור הקטנה שיש בה רק חדר שינה אחד. מה נעשה אז אם נרצה להיפרד ללילה? עוד לא החלטתי, או שנסדר ספה נוחה בחדר העבודה או שנדאג לספה טובה בסלון, אבל גם בנישואים טובים צריך אופציה לישון לפעמים בנפרד.

מבצע מולדובה

 

סוף סוף, אחרי הרבה התלבטויות והתייעצויות ולבטי נפש הוחלט שאין ברירה, והמטפלת לשעבר של חמותי ז"ל חייבת לחזור למולדובה, או להפוך לשוהה בלתי חוקית. היא יכולה גם לוותר על אשרת השהייה שלה כעובדת סיעוד ולעבוד בבית אבות, או בית חולים, ובכך לוותר על הכסף שנצבר עבורה בבנק מזרחי בנמל התעופה בן גוריון, כסף שהמדינה מחייבת את כל מי שמעסיק עובד סיעוד להפקיד עבורו מידי חודש בחודשו. הכסף הזה מועבר לידי העובד רק אחרי שהוא קונה כרטיס טיסה ויוצא מהארץ.

בדרך כלל מי שמטפל בעניין אלו לשכות העבודה הפרטיות שמוצאות לעובדים הזרים עבודה, אבל במקרה של המטפלת המולדובית היא הועסקה בלי מעורבות של לשכת עבודה (סידור חוקי אבל פחות מקובל) ולכן מי שדאג לסדר את העניין הייתי אני בתוקף היותי האדם היחידי בבית שמתעסק עם מחשב.

ג'ינג'י שלקח חסות עליה מאז שנפגשו דאג לשאר העניינים. אחרי שהיא התאוננה על כאבי בטן הוא סידר לה בדיקות רפואיות, וגם הסיע אותה לבדיקות הללו, ואחרי שהתברר שיש לה אבן בדרכי המרה הוא גם סידר לה תור לניתוח בבית חולים כרמל. היא עבדה בינתיים באשדוד, ולקראת הניתוח החליטה לעזוב את העבודה שם וחזרה לגור אצלנו. מפה לשם התברר שאין ברירה והיא לא תוכל להישאר יותר בארץ, וחוץ מזה נמאס לה לעבוד עם קשישים, ולהיות שוהה לא חוקית ולעבוד בלי רישיון עבודה היא פוחדת אז זהו, צריך להתארגן לעזיבה.

בשבועיים האחרונים היינו עסוקים כל הזמן בבעיות ובסידורים שלה. אחרי הניתוח הייתה איזה תביעה משפטית שג'ינג'י שכנע אותה לעשות נגד מעסיקה שלה שזרקה אותה מהעבודה בלי פיצויים ובלי שימוע. המעסיקה כבר נפטרה בינתיים, אבל הבנים שלה שירשו אותה נתבעו ובמצוות בית המשפט נאלצו לשלם למולדבית את הכסף, ואז היה ביקור אצל כירורג שיוציא את התפרים מהניתוח. רק אז התברר לה שבעצם כרתו לה את כיס המרה, מה שהפתיע אותה לרעה ודי דיכא אותה.

בין לבין היא וג'ינג'י נסעו לטייל בכל רחבי הארץ, ובכל רגע פנוי היא עשתה קניות. די מהר היא מילאה ארבע ארגזים ענקיים בבגדים, בשימורים, בחומרי ניקוי ובכל מיני דברים שאין במולדובה ויש בארץ.

ביומיים האחרונים הם התרוצצו בחיפה בחיפוש אחרי טבעת זהב, אבל שיהיה זהב אדום ושיתאים לאצבע שלה, ושיהיה יפה בעיניה. ג'ינג'י היה חוזר מהמסעות הללו מותש ועייף, וכל פעם קצת פחות סבלני ויותר עצבני. היה גם עניין הכסף של הפיקדונות, רק הבוקר התקבל סוף סוף האישור שהיא יכולה להוציא את הכסף בשדה התעופה. אם לא היינו מקבלים את האישור בזמן רשות ההגירה והאוכלוסין הייתה מפקידה לה את הכסף בבנק שלה במולדובה, אבל מתברר שאין לה חשבון בנק, ושאף פעם לא היה לה, והרעיון שעליה לפתוח חשבון בנק לבד, בלי עזרה, מטיל עליה פחד נוראי. בארץ היה לה חשבון בבנק הדואר, אבל היא פתחה אותו בעזרת ג'ינג'י ולבד היא חסרת ישע. גם את הכרטיס נסיעה סידרתי לה דרך האינטרנט, ובאמת אין לי מושג איך עובדות זרות אחרות מסתדרות.

מאז שהכל עובד דרך מחשב אנשים שלא מסתדרים עם מחשבים ולא יודעים מילה באנגלית הם פשוט אבודים. ג'ינג'י נסע איתה ברכבת לנתב"ג כי היא פוחדת לנסוע לבד מחשש שלא תדע איפה לרדת. מדהים שאחרי שש שנים בארץ היא לא יודעת מילה בעברית.

היום, סוף סוף, אחרי כל הטרחה והמאמצים וההתרוצצויות היא חוזרת לארצה, ולפי חוקי מדינת ישראל אסור לה בשום פנים ואופן לחזור אפילו לא כתיירת. בזמן שהיא גרה בישראל שני הילדים שלה עזבו את מולדובה, מבעלה היא התגרשה כבר מזמן ומעכשיו היא בעצם תהיה שם לבד, והמצב שם לא טוב בכלל. הכל נורא יקר ואין עבודה וכולם פוחדים שפוטין יכבוש אותם, ובניגוד אלינו אצלם יש חורף אמיתי ומחסור בדלק ובחימום. לא פלא שהיא עוזבת בחוסר רצון ובחשש מהעתיד.

במשך כל השבועיים וחצי הללו הקפדתי מאוד שאבא שלי לא ידע שהיא אצלנו כי בפעם האחרונה שהיא גרה אצלנו הוא לא הפסיק לחפור לי על זה, ולהתעצבן על בעלי שמקדיש כל כך הרבה זמן לאישה זרה, ועלי שאני לא רבה איתו יותר על זה.

הפעם הייתי נחושה לא לספר לו כלום כדי שלא יתעצבן ויוטרד. הבעיה היא שהוא רגיל להגיע אלי לארוחת צהריים כל יום שישי. העניין ממש הדיר שינה מעיני. אחרי התייעצות עם ג'ינג'י שבהתחלה התעצבן ואחר כך נרגע הוא לקח אותה ביום שישי הראשון לאכול במסעדה, ביום שישי שאחריו דודה שלי ובעלה באו לביקור אצל אבא והארוחה הייתה אצלו, וביום שישי האחרון הייתי מקוררת והרגשתי רע אז ביטלנו את עניין הארוחה.

למרות שלא התלהבתי יותר מידי לארח את המולדבית ויתרתי ולא אמרתי כלום, התאפקתי לא לריב ושיתפתי פעולה, ואפילו הצלחתי קצת להבין את נקודת המבט של ג'ינג'י שנורא מרחם עליה ורוצה לעזור לה, אם כי נדמה לי שלאחרונה גם לו נשבר מכל העסק והוא רוצה לנוח ממנה סוף סוף.