יום ראשון, 29 בינואר 2023

מבצע מולדובה

 


סוף סוף, אחרי הרבה התלבטויות והתייעצויות ולבטי נפש הוחלט שאין ברירה, והמטפלת לשעבר של חמותי ז"ל חייבת לחזור למולדובה, או להפוך לשוהה בלתי חוקית. היא יכולה גם לוותר על אשרת השהייה שלה כעובדת סיעוד ולעבוד בבית אבות, או בית חולים, ובכך לוותר על הכסף שנצבר עבורה בבנק מזרחי בנמל התעופה בן גוריון, כסף שהמדינה מחייבת את כל מי שמעסיק עובד סיעוד להפקיד עבורו מידי חודש בחודשו. הכסף הזה מועבר לידי העובד רק אחרי שהוא קונה כרטיס טיסה ויוצא מהארץ.

בדרך כלל מי שמטפל בעניין אלו לשכות העבודה הפרטיות שמוצאות לעובדים הזרים עבודה, אבל במקרה של המטפלת המולדובית היא הועסקה בלי מעורבות של לשכת עבודה (סידור חוקי אבל פחות מקובל) ולכן מי שדאג לסדר את העניין הייתי אני בתוקף היותי האדם היחידי בבית שמתעסק עם מחשב.

ג'ינג'י שלקח חסות עליה מאז שנפגשו דאג לשאר העניינים. אחרי שהיא התאוננה על כאבי בטן הוא סידר לה בדיקות רפואיות, וגם הסיע אותה לבדיקות הללו, ואחרי שהתברר שיש לה אבן בדרכי המרה הוא גם סידר לה תור לניתוח בבית חולים כרמל. היא עבדה בינתיים באשדוד, ולקראת הניתוח החליטה לעזוב את העבודה שם וחזרה לגור אצלנו. מפה לשם התברר שאין ברירה והיא לא תוכל להישאר יותר בארץ, וחוץ מזה נמאס לה לעבוד עם קשישים, ולהיות שוהה לא חוקית ולעבוד בלי רישיון עבודה היא פוחדת אז זהו, צריך להתארגן לעזיבה.

בשבועיים האחרונים היינו עסוקים כל הזמן בבעיות ובסידורים שלה. אחרי הניתוח הייתה איזה תביעה משפטית שג'ינג'י שכנע אותה לעשות נגד מעסיקה שלה שזרקה אותה מהעבודה בלי פיצויים ובלי שימוע. המעסיקה כבר נפטרה בינתיים, אבל הבנים שלה שירשו אותה נתבעו ובמצוות בית המשפט נאלצו לשלם למולדבית את הכסף, ואז היה ביקור אצל כירורג שיוציא את התפרים מהניתוח. רק אז התברר לה שבעצם כרתו לה את כיס המרה, מה שהפתיע אותה לרעה ודי דיכא אותה.

בין לבין היא וג'ינג'י נסעו לטייל בכל רחבי הארץ, ובכל רגע פנוי היא עשתה קניות. די מהר היא מילאה ארבע ארגזים ענקיים בבגדים, בשימורים, בחומרי ניקוי ובכל מיני דברים שאין במולדובה ויש בארץ.

ביומיים האחרונים הם התרוצצו בחיפה בחיפוש אחרי טבעת זהב, אבל שיהיה זהב אדום ושיתאים לאצבע שלה, ושיהיה יפה בעיניה. ג'ינג'י היה חוזר מהמסעות הללו מותש ועייף, וכל פעם קצת פחות סבלני ויותר עצבני. היה גם עניין הכסף של הפיקדונות, רק הבוקר התקבל סוף סוף האישור שהיא יכולה להוציא את הכסף בשדה התעופה. אם לא היינו מקבלים את האישור בזמן רשות ההגירה והאוכלוסין הייתה מפקידה לה את הכסף בבנק שלה במולדובה, אבל מתברר שאין לה חשבון בנק, ושאף פעם לא היה לה, והרעיון שעליה לפתוח חשבון בנק לבד, בלי עזרה, מטיל עליה פחד נוראי. בארץ היה לה חשבון בבנק הדואר, אבל היא פתחה אותו בעזרת ג'ינג'י ולבד היא חסרת ישע. גם את הכרטיס נסיעה סידרתי לה דרך האינטרנט, ובאמת אין לי מושג איך עובדות זרות אחרות מסתדרות.

מאז שהכל עובד דרך מחשב אנשים שלא מסתדרים עם מחשבים ולא יודעים מילה באנגלית הם פשוט אבודים. ג'ינג'י נסע איתה ברכבת לנתב"ג כי היא פוחדת לנסוע לבד מחשש שלא תדע איפה לרדת. מדהים שאחרי שש שנים בארץ היא לא יודעת מילה בעברית.

היום, סוף סוף, אחרי כל הטרחה והמאמצים וההתרוצצויות היא חוזרת לארצה, ולפי חוקי מדינת ישראל אסור לה בשום פנים ואופן לחזור אפילו לא כתיירת. בזמן שהיא גרה בישראל שני הילדים שלה עזבו את מולדובה, מבעלה היא התגרשה כבר מזמן ומעכשיו היא בעצם תהיה שם לבד, והמצב שם לא טוב בכלל. הכל נורא יקר ואין עבודה וכולם פוחדים שפוטין יכבוש אותם, ובניגוד אלינו אצלם יש חורף אמיתי ומחסור בדלק ובחימום. לא פלא שהיא עוזבת בחוסר רצון ובחשש מהעתיד.

במשך כל השבועיים וחצי הללו הקפדתי מאוד שאבא שלי לא ידע שהיא אצלנו כי בפעם האחרונה שהיא גרה אצלנו הוא לא הפסיק לחפור לי על זה, ולהתעצבן על בעלי שמקדיש כל כך הרבה זמן לאישה זרה, ועלי שאני לא רבה איתו יותר על זה.

הפעם הייתי נחושה לא לספר לו כלום כדי שלא יתעצבן ויוטרד. הבעיה היא שהוא רגיל להגיע אלי לארוחת צהריים כל יום שישי. העניין ממש הדיר שינה מעיני. אחרי התייעצות עם ג'ינג'י שבהתחלה התעצבן ואחר כך נרגע הוא לקח אותה ביום שישי הראשון לאכול במסעדה, ביום שישי שאחריו דודה שלי ובעלה באו לביקור אצל אבא והארוחה הייתה אצלו, וביום שישי האחרון הייתי מקוררת והרגשתי רע אז ביטלנו את עניין הארוחה.

למרות שלא התלהבתי יותר מידי לארח את המולדבית ויתרתי ולא אמרתי כלום, התאפקתי לא לריב ושיתפתי פעולה, ואפילו הצלחתי קצת להבין את נקודת המבט של ג'ינג'י שנורא מרחם עליה ורוצה לעזור לה, אם כי נדמה לי שלאחרונה גם לו נשבר מכל העסק והוא רוצה לנוח ממנה סוף סוף.



יום שלישי, 3 בינואר 2023

זהירות, עוקץ כספי לפניך

 תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה, אני אמנם כבר נחשבת קשישה אבל אני לא טמבלית ולא תמימה ומסתדרת עם מחשבים וניידים והנה, גם אני נפלתי. זה קרה במוצאי שבת, קיבלתי פתאום מסרון מביט. פה כבר הייתי צריכה לחשוד, אבל כמו טיפשה האמנתי שהם כתבו שיש בעיה עם החשבון שלי בביט ושאתן להם את פרטי כרטיס האשראי שלי ושלחו בלינק מין טופס דיגיטלי כזה שמילאתי מיד וחיכיתי לקוד שהיה אמור להישלח אלי במסרון. הקוד לא הגיע ורק אז קלטתי שאולי עבדו עלי אבל כבר היה מאוחר ומה אפשר לעשות בעשר בלילה במוצאי שבת?

הלכתי לישון ולמחרת ניסיתי ליצור קשר עם שירות הלקוחות של ביט. לא הצלחתי כמובן, שירות לקוחות זה משהו שלא ממש עובד באף חברה, אבל באתר שלהם ראיתי שעוד אנשים תהו לגבי המסרון ששלחו להם ושאלו אם זה עשוי להיות עוקץ. בביט כמובן שלא טרחו לענות. גם לטלפונים הם לא עונים ורק מבקשים שתפנה אליהם דרך הווטסאפ ותדבר עם איזה בוט. תודה רבה, באמת.

בעוד אני תוהה מה לעשות התקשרו פתאום מחברת האשראי, אמרו לי שזיהו פעילות חשודה בכרטיס האשראי שלי והחליטו לחסום אותו. סיפרתי לבחורה החביבה מחטיבת הביטחון של כרטיסי האשראי על המסרון שקיבלתי מביט והיא ביקשה שבעתיד לא אמסור לאיש את פרטי כרטיס האשראי שלי והבטיחה לשלוח תוך 10 ימי עבודה כרטיס חדש.

צץרץ היה פחות אדיב וסבלני ממנה וצרח עלי שאיך אני עושה שטויות כאלה ושאסור לתת פרטי כרטיס אשראי לאף אחד. מה להגיד, צודק. יצאתי זקנה טיפשה ותמימה.

חוץ מזה אנחנו לא מצליחים למכור את הבית של חמי וחמותי וגרוע מזה לא מצליחים להוציא את הדיירים שלנו מהבית. הם טוענים שהם לא מוצאים משהו אחר ופשוט מסרבים להתפנות למרות שנגמר להם החוזה. הם גם סירבו לתת לג'ינג'י להיכנס ולראות מה קורה שם ואנחנו חושדים שבגלל ההתנהגות שלהם והבלגן שהם עשו בבית הם מבריחים קונים. נצטרך להגיע לבית משפט ולהוציא צו הוצאה מהבית וזה ייקח זמן ובטח גם כסף. נקווה לטוב, ושיהיה לנו בהצלחה.


יום שני, 5 בדצמבר 2022

כמעט סוף שנה

לאחרונה די התנתקתי מעולם הבלוגים והכתיבה בבלוג. בכל זאת עוד מעט שנת 2022 מסתיימת והגיע הזמן לנער קורי עכביש מהבלוג המשמים שלי.

אין לי הרבה חדשות טובות לצערי. החיים ממשיכים כדרכם וגם הצרות מסרבות לעזוב. היום אבא עשה את הטיפול הראשון בסרטן שלפוחית השתן שלו. למעשה זו כימותרפיה אבל סך הכל מדובר בשטיפת השלפוחית בחומר שאמור לעודד מלחמה של הגוף בסרטן שעוד נשאר לו בגוף אחרי שני ניתוחים. מכניסים לשלפוחית וירוס של שחפת וזה למרבה הפלא עוזר. אבא התעקש שרק צץרץ יסיע אותו ויהיה איתו בזמן הטיפול שהתברר כקל ולא כואב כלל. יום קודם הוא היה בחרדות ולא ישן בלילה מרוב חשש ולמרבה השמחה הוא סתם דאג ופחד. הכל עבר קל ומהר. יש לו עוד חמישה טיפולים כאלה ואני מקווה שצץרץ יוכל להיות איתו כי רק איתו הוא מרגיש רגוע ובטוח.

אחי ואישתו המתגוררים בארה"ב היו אצלנו בביקור והיה ממש נחמד. גיסתי החליטה להילחם בהתחלת הסכרת שהתפתחה אצלה בדיאטה חמורה מאוד של המנעות מפחמימות בעוד שאחי מקפיד על אי אכילת בשר. היה די מאתגר לארח אותם. למרבה המזל שניהם אוהבים מאוד אוכל מזרחי והם אכלו בעיקר חומוס וטחינה, היא עם בשר והוא עם פיתות. גיסתי רזתה בצורה מדהימה אבל אני לא חושבת שהיא תצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בלי פחמימות בכלל.

מה שהכי מעיק עלינו זה הקושי למכור את הבית בנהרייה. ג'ינג'י מתעקש לקבל עליו 2 מיליון ש"ח. בכל מקום אחרהמחיר הזה לבית צמוד קרקע עם חצר היה נחשב זול, אבל באיזור הזה של נהרייה זה יקר. עובדה שאף אחד עוד לא הסכים לתת את הכסף. עוד בעיה הם הדיירים שלנו שלא מצליחים למצוא מקום אחר ותקועים בבית ואם לא די בזה מתקשים לשלם שכר דירה. יש להם כל מיני בעיות כספיות בגלל הגרושה של הבעל ואיזה פשיטת רגל שלו. חבל מאוד, אבל למה זה בא על חשבוננו? אם לא נמכור את הבית לא נוכל לעזור לצץרץ ולאשתו לקנות דירה חדשה ולכן לא נוכל לשפץ ולעבור לדירה למטה. מאוד מתסכל.

ביום רביעי ייגזר דינו של עוגי. רוב הסיכויים שהוא יצא די בזול יחסית למה שהוא עשה ובכל זאת ג'ינג'י לא מפסיק לרחם עליו ולדאוג למצבו ולתכנן איך לעזור לו כשהוא ישתחרר (בעוד בערך שנתיים וחצי כנראה). למען האמת זה די מרגיז אותי, לא נראה לי שיש סיבה לרחם עליו כל כך. הוא עשה מה שעשה על דעת עצמו ועכשיו הוא משלם את המחיר וככה צריך. והוא עוד יצא בזול יחסית. אין שום תועלת בזה שנותנים לו הרגשה שנעשה לו עוול ואוי ואבוי. אנחנו עוזרים לו כמובן ובאים לכל הדיונים ושולחים כל הזמן כסף שהוא מבזבז כמובן על סיגריות ובעצם שורף את הכסף שאנחנו עובדים כמו חמורים להרוויח. למה צריך עוד לרחם עליו? לג'ינג'י פתרונים.

אני מרגישה שהחיים שלי תקועים ולא מתקדמים לשום מקום. כל הזמן עבודה ודאגות בגלל בעיות של אחרים, מתי יגיע הזמן שלי לנוח ולהירגע קצת ושמישהו ידאג לי כמו שאני דואגת לכל המשפחה? אולי אחרי שהמשיח יבוא.

ובינתיים, עד שהמשיח יבוא, נסענו לטיול באגמון החולה ונהנינו ממרכז המבקרים החדש ומטיול בעגלת מסתור, ושבועיים אחר כך נסענו לטיול מאורגן ביפו. למרות שהלכנו המון ברגל היה ממש מרתק. יפו עיר עתיקה ומעניינת עם היסטוריה ארוכה ומלאת תהפוכות, וכדאי מאוד לבקר בשדרות ירושלים, או לפחות לעיין בספר 'השדרה' שמספר את תולדות שדרות ירושלים.

סיירנו שם עם ורד נבון שכתבה את הספר והיה ממש מעניין.

המסגד בשדרות ירושלים

אני נהנית מהנוף במרכז המבקרים החדש באגמון החולה. מומלץ מאוד לבקר.

יום חמישי, 13 באוקטובר 2022

תכלה שנה וקללותיה

 פעם היה מקובל לסכם את השנה, פעם זה היה אפילו נחמד, השנה קצת פחות. הייתה שנה איומה למדי. חוץ מהחתונה של צץרץ לא קרה שום דבר טוב וגם החתונה... אני מאושרת שהוא התחתן והכל עבר בשלום, אבל לא ממש נהניתי בחתונה, לא באשמתו, אני פשוט לא אוהבת חתונות כפי שמקובל לעשות אותן בארץ. 

גם את צץרץ אני אוהבת וחושבת שהוא גדל להיות אדם נהדר, אבל האופי שלנו והטעמים שלנו שונים מאוד. הוא אדם מוחצן וטיפוס של שופוני, אוהב חברה, רעש וצלצולים, אני הרבה פחות. גם אשתו יותר שקטה וביישנית, אבל היא אוהבת אותו וזורמת איתו. היא צעירה ויש לה כוח לזה, לי כבר אין. השנה הזו אזלו כוחותי לגמרי. אני פשוט מרגישה מותשת.

חוץ מהמחלות והבעיות המשפחתיות הסתבכנו בתביעת דיבה שמישהו תבע את ג'ינג'י. הוא ניסה לסדר את בעלי הרגזן שלא התבייש וכתב את דעתו עליו בפייסבוק ועכשיו לך תוכיח שאמת דיברתי. המשפט כבר היה ועכשיו מחכים לפסק הדין ואני די חוששת שנחטוף קנס כבד. מרוב עבודה והתמודדות עם אבא אין לי כל כך כוח לחשוב על זה אבל זו עוד בעיה שנאלץ לפתור אחרי החגים.

רצף הצרות התחיל עם המוות האיום והמיותר כל כך של רוקי האהוב שלנו שגם הוא, עם כל האהבה אליו, היה כלב נמרץ ומשוגע מידי בשבילי, ואחר כך אימא שנפטרה בצורה איומה כזו, ואז ההתמודדות המתישה עם אבא שנכנס לדיכאון וכל הזמן מתלונן על בדידות ודורש תשומת לב יום יומית, וזה שפתאום גילו לו סרטן בשלפוחית השתן בטח לא הועיל. ואם זה לא מספיק אז באמצע הטיפול הרופא שלו פתאום חלה במשהו ופרש יום לפני שעשו לאבא ביופסיה מישנית. שוב לחפש רופא חדש, ושוב כל הבדיקות, ופגישה עם מרדים וקביעת תור, ובאמצע החגים המציקים האלא שתוקעים כל דבר. אבא הוציא לנו את הנשמה עד שעשו לו את הביופסיה השנייה, הוא נורא פוחד מהרדמה והוא טיפוס פסימי ורואה שחורות ובטוח תמיד שהכל ישתבש ויתחרבש ונהנה לספר את זה לכולם ולדכא את כל מי שמדבר איתו. איזה מזל שצץרץ בקשר טוב איתו ועזר לי כל כך, הסיע והחזיר ונתן כתף בכל דבר.

תוך כדי כל הבלגן עם אבא טופי שלנו חלה והיה צורך להרדים אותו ולילי פיתחה פתאום מין גירוד מציק וחסר הסבר. עשתה ביופסיה שאת התשובה שלה איש לא מבין. היום היא כבר אצל המומחה השלישי, אולי הוא יעזור? ואם לא די בכך פתאום גילו איזה גוש חשוד אצל הכלבה של עוגי שעדיין תקוע בבית הסוהר. כבר ניתחו אותה ומחכים לתוצאות הביופסיה, מישהו רואה כאן דפוס חוזר?

החגים זו תקופה עמוסה מאוד אצלנו, המון ביקורים וסיורים בכוורת, אנשים מתקשרים כל היום וגם בערבים ואני מנסה לג'נגל בין העבודה ובין החולים על שתיים ועל ארבע ולצאת בסדר עם כולם. יום אחרי הבחירות ימלאו לי 66, אני די בטוחה שכמתנה ליום הולדתי אני אקבל את ביבי כראש ממשלה, לא קל. 

מאחלת לעצמי שנה חדשה ופחות מעיקה, עם יותר הכנסות ופחות מחלות ושרק נהיה כולנו בריאים.



יום שני, 12 בספטמבר 2022

טופי 2011-2022

 קיבלנו את טופי ממכרים שלנו שהתקשו להתמודד עם גור אנרגטי כל כך. רצינו חבר ללוקה ובראש השנה 2012 הוא הצטרף למשפחה והיה חבר נאמן ואהוב. גם אחרי שלוקה מתה מסרטן וצירפנו את רוקי הוא המשיך להיות כלב נעים וסבלני והתגבר על התעלולים של רוקי ועל התוקפנות של הרוטווילרית של עוגי שפצעה אותו קשות והמשיך להיות אותו טופי זללן ושמח.

אחרי שרוקי מת הבאנו כלבה אחרת וגם צץרץ צירף את הכלבה שלו ואחר כך גם הכלבה של עוגי... הוא הסתדר עם כולם יפה וגם אם נעשה איטי יותר המשיך להיות שמח ועם תיאבון בריא, אבל לאחרונה גילינו אצלו סרטן וכשהוא סירב לאכול ולא יכולנו לתת לו יותר תרופות היה ברור שזה הסוף. לקחנו אותו לווטרינרית הותיקה שלנו שמכירה אותו שנים והיא הרדימה אותו בתוך הרכב כדי לחסוך לו לרדת ממנו.

קברנו אותו בחצר ויותר לא נשמע אותו נובח את הנביחה המיוחדת שלו כל פעם שמישהו מהמשפחה מגיע הביתה ולא נצטרך לטאטא את השערות הבהירות שלו מהרצפה. זהו, טופי הלך לעולם שכולו טוב והשאיר אותו עצובים ומתגעגעים.

טופי ולוקה

טופי נהנה מטיול בוקר שמשי

מנמנם על השטיח


פצוע אחרי שלוסי לעסה אותו

מלך הבית

 על המשמר

סוקר את העולם

גזוז אחרי תספורת

נוסע לטיול עם רוקי

התמונה האחרונה 


יום שלישי, 30 באוגוסט 2022

למה התחתנתי דווקא איתו?


רציתי לכתוב למה התאהבתי בו, אבל אחרי מחשבה מעמיקה ופשפוש נמרץ בזיכרונותיי קלטתי שאני לא יכולה לכתוב את זה כי בעצם מעולם לא התאהבתי בבחור שהתחתנתי איתו. כשהייתי צעירה יותר התאהבתי עמוקות באיזה בחור וזו הייתה אהבה נכזבת שצילקה אותי קשות, והחלטתי שאני עם הקטע הזה של אהבה גמרתי.

התחתנתי עם ג'ינג'י כי הוא (בלי לכרוע ברך או משהו מסוג זה) סיפר לי שאימא שלו הודיעה לו שאחרי שלוש שנים שאנחנו ביחד הוא צריך להתחתן איתי או להיפרד ממני כי אחרת הוא סתם מבזבז לי את הזמן. שנינו היינו בגיל המתאים, (אני 23 והוא 28) והיינו חברים די טובים וגם הסקס היה סביר ואפילו השתפר עם הזמן ובדיוק סיימתי ללמוד אז מה עוד היה לי לעשות? נכון, לא ממש נמשכתי אליו גופנית כי הוא היה שמנמן ובהיר ואני העדפתי דווקא שחומים, אבל מניסיון מר ידעתי שצריך להתרחק ממי שעושה לי פרפרים בלב מפני שזה ייגמר בבכי ולכן הסכמתי מיד.

כשנפגשנו (בהסעה של הטכניון ששנינו עבדנו בו בזמנו) הוא נראה הבחור הכי פחות מגניב בעולם והכי פחות מודע לזה, אבל גם אני לא הייתי אף פעם מגניבה וגם לי זה לא היה ממש אכפת אז כנראה שהתאמנו זה לזו.

עם ג'ינג'י הרגשתי ביטחון, הייתי בבית, ולכן השלמתי עם המגרעות שלו – משפחתו הגלותית המעצבנת, השמנגוציות שלו והטעם הנוראי שלו בבגדים.

מה ששיחק לזכותו היה העיתוי המוצלח שבו הוא הפציע בחיי, העובדה שהיה בגיל המתאים ומהעדה המתאימה וגם פחות או יותר בהשקפת החיים שתאמה לשלי ורשמתי לזכותו גם את המרץ והחריצות שלו ואת הנחישות שלו להצליח בחיים.

ג'ינג'י עלה לארץ עם הורים מרומניה כשהיה בן 11 בערך ועד היום יש לו מבטא רומני, הוא רצה מאוד להיות כמה שיותר ישראלי ולהתערות בארץ ומבחינתו זה אמר להיות תלמיד טוב, להיות קצין בצבא, לבנות בית צמוד קרקע ולהתחתן עם בחורה צברית. אני לא בדיוק צברית (הגעתי לארץ בגיל 7 חודשים) אבל מספיק צברית בשבילו, ובזמנו גם הייתי נאה למדי והצלחתי לא לריב עם אימא שלו (נקודה חזקה מאוד לזכותי) אז התחתנו ואנחנו נשואים מעל ארבעים שנה, לא תמיד באושר ובטח שלא בעושר ועם חריקות פה ושם אבל מחזיקים מעמד איכשהו גם בלי רומנטיקה. פתאום אני נזכרת בכל מה שעברנו יחד, טיפולי הפוריות הקשים, בניית הבית, האימוץ של הילדים, בעיות הבריאות של ההורים ואחר כך שלנו ומה עם קשיי הפרנסה שעדיין מעיקים? שרדנו את זה והמשכנו הלאה.

יכול להיות שהדוסים צודקים וכל הקשקוש הזה של אהבה ולבבות ופרפרים זו אשליה שמתפוגגת די מהר ומה שמחזיק אנשים יחד זו חברות ומחויבות אחד לשני? ואין לזלזל גם במשכנתא ובחובות שמהווים דבק די חזק.

קראתי שוב מה שכתבתי וקלטתי שזה פוסט די מדכדך ואפילו מבאס ואני באמת מצטערת שזו המציאות שלי. אני משווה את הזוגיות שלי ושל ג'ינג'י לזו של צץרץ ואשתו הטריה ותוהה כמה זמן הם עוד ימשיכו לפנק אחד את השנייה עם מתנות חמודות ומחוות רומנטיות ולקרוא זה לזו מאמי? מקווה שעוד הרבה זמן ומאחלת להם חיים קלים יותר ממה שהיו לנו.



יום שישי, 26 באוגוסט 2022

בשורות רעות וצרות מלא החופן

 מהרגע שצץרץ טס למקסיקו לירח דבש אבא שלי התהפך לגמרי. הוא מאוד סומך על הנכד הזה, נהנה לנסוע איתו מפה לשם ומרגיש טוב יותר כשהוא הולך איתו לסידורים ולרופאים. עלי הוא סומך הרבה פחות ולמרות שיש לי רשיון כבר 25 שנים ואני נהגת זהירה מאוד הוא משוכנע שאני לא יודעת לחנות וכל פעם שאני מגיעה בשלום הביתה זה נס משמים. על ג'ינג'י הוא סומך יותר משום מה. לרוע המזל נקבעה לו פגישה עם הרופא שניתח אותו והוא נאלץ לסמוך עלי ועל הג'ינג'י שניקח אותו. לצערי הרב ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול להתפנות כי הברז בבית שאנחנו משכירים בנהריה התחיל לנזול והניסיון של השוכר בעל הידיים השמאליות לתקן רק הרע את המצב וגם השרברב שהם שכרו היה לא יוצלח. בקיצור, ג'ינג'י הוזעק להציל את המצב ואבא שלי פשוט התחרפן מדאגה ומלחץ.

בסופו של דבר הגעתי איתו לפשרה, ניסע באוטובוס. קניון לב המפרץ מחובר לתחנה המרכזית ומאוד נוח לעלות לאוטובוס ממוזג להגיע בשלווה לקניון, לעלות לקומה השלישית ולהיכנס לאסותא. מובן שהוא לא ממש האמין לי שנוח לנסוע באוטובוס והתפלא מאוד להיווכח כמה זה קל. אני שילמתי חצי מחיר, הוא לא שילם כלום כי הוא כבר מעל 75 ויש לו רב-קו זהב. הגענו ממש מוקדם ואפילו הספקנו לאכול גלידה בלג'נדה ולהתפלא כמה הרבה ילדים התרוצצו בקניון ואז נכנסו סוף סוף לרופא וחטפנו מכה. מסתבר שהוא זימן את אבא כי הגיעו תוצאות של הביופסיה והן ממש לא טובות. לאבא יש סרטן וצריך עוד ביופסיה לברר אם יש חדירה לדופן שריר שלפוחית השתן וצריך דחוף לעשות צילום סי. טי. של השלפוחית. אבא ניסה לדחות את הכל לחודש עד שצץרץ יחזור אבל הודעתי לו בתקיפות שאין מצב, חייבים לפעול מיד ובזריזות וקבענו תור לביופסיה כבר בחמישי לחודש. הרופא ביקש שקודם אבא יעשה סי. טי. ולתומי חשבתי שזו לא בעיה. טעיתי טעות חמורה. 

ראשית הלכתי למכון הסי. טי. בבית חולים אסותא שהיה ממש ליד משרדו של הרופא, ובדרך נוכחתי לדעת שאבא שאף פעם לא היה לו חוש התמצאות טוב נעשה מבולבל לגמרי ולא ידע איך להגיע. השעה הייתה כבר חמש אחרי הצהרים והבחורה שישבה שם נתנה לי מספר להתקשר אליו למחרת ולקבוע תור דרך המוקד של אסותא. כמובן שאפשר גם דרך קופת חולים כללית אבל אין מצב שהיו קובעים לנו תור לשבוע הבא, לתומי חשבתי שדרך אסותא שהוא בית חולים פרטי שלוקח סכום נאה על הצילום זה יהיה פשוט ומהיר. טעיתי ובגדול.

כבר למחרת בבוקר התחלתי להתקשר ופשוט לא ענו, קיבלתי רק הקלטה שסיפרה לי בעליזות כמה כיף לקבל טיפול רפואי באסותא. אחרי כשעה נואשתי והשארתי את מספר הטלפון שלי, בטוחה שהם לא יחזרו כמו שהבטיחו. טעיתי, אחרי כמה שעות הם חזרו וניהלתי שיחה הזויה עם בחור אחד שנשמע חצי ישן, או סתם מסטול. לקח לו שעות להבין מה אני רוצה והתברר שצילום כזה אי אפשר לעשות בחיפה, והוא שלח אותי לבאר שבע. כאן איבדתי את זה וצרחתי עליו שאני לא אגרור בן אדם בן תישעים עם סרטן מחיפה לבאר שבע ושימצא לי משהו קרוב יותר. הוא קבע לי בסוף תור בראשון לציון, אבל בשבע בבוקר, והתענוג יעלה אלף ש"ח. הסכמתי בלית ברירה, אבל כמה דקות אחר כך אבא קיבל מסרון שיש לו תור בראשון לציון לאולטראסאונד. אני בפירוש ביקשתי סי. טי. וקיבלתי אולטראסאונד שאבא אגב כבר עשה עוד לפני הביופסיה הראשונה. לא היה עם מי לדבר באסותא ורק אחרי מאמצים רבים הצלחתי לבטל את התור המגוחך הזה ולדאוג מה יהיה עכשיו. 

בכללית יש רק מכון דימות אחד שמבצע את הבדיקה המסוימת הזו בחיפה ואין להם תורים עד השנה הבאה. התחלתי לבדוק במחשב והתברר לי שבהרצליה מדיקל סנטר אין שום בעיה לקבוע תור לבדיקה, וכבר ביום שני אחרי הצהריים ניסע עם אבא להרצליה לעשות את הצילום סי. טי. הזה, מה שיאלץ את אבא לוותר על 1650 ש"ח. איזה מזל שיש לו די כסף לממן את הרפואה הציבורית החינמית בישראל. איזה מזל שיש לאבא קרובי משפחה שיש להם מכונית ומחשב וזמן לטפל בכל ענייני הבריאות שלו, מי שלא נהנה מהמותרות האלה פשוט מת בגלל הזנחה, תורים ארוכים וחוסר מענה בטלפון. וזה לא רק באסותא זה בכל מקום, קשה נורא להשיג מישהו פשוט לדבר ולהסביר מה הבעיה ומה אתה צריך וזה קשה במיוחד לאנשים מבוגרים שלא מסתדרים עם ניידים ועם כל הטכנולוגיה המודרנית.

אם לא די בכך אחרי היום המזעזע שעבר עלי במאבק עם הרפואה בישראל ג'ינג'י חזר מותש ופתאום טלפון מאישה מאוד עצבנית שטענה שהיא קבעה איתנו במרכז המבקרים והבטחנו סיור בכוורת ורדיית דבש לה ולמשפחה שלה שמונה רק 40 איש בערך והם הגיעו מירושלים ואיפה אנחנו? אמרתי לבעלי היקר שהוא דביל, התנצלנו בפני הכלבים שהיום אחרי הצהריים לא יהיה טיול ונסענו למרכז המבקרים. שבט שלם של סרוגים ירושלמיים על נשיהם וטפם חיכה לנו שם. זה היה פשוט טירוף מוחלט מה שקרה שם. המון ילדים ותינוקות וגברים שעצרו הכל לתפילת מנחה ובנות שהתעקשו ללבוש חצאיות על הסרבלים של הדבוראים. פשוט טירוף. הם נהנו מאוד ומרחו את הרצפה והקירות בדבש מרוב התלהבות, אנחנו רק התאמצנו להחזיק מעמד. בסוף הם הלכמו מרוצים ויכולנו להתמוטט בשקט בבית. היום יש עוד קבוצה, הפעם רק 20 איש. תחזיקו לי אצבעות.


יום שישי, 19 באוגוסט 2022

מזל טוב לנו!

 זהו, החתונה עברה בשלום וחזרנו בריאים ושלמים הביתה. הייתה חתונה עמוסה ורועשת ברמות, כמו שמקובל היום. המון אנשים שאת רובם לא הכרתי, המון בנות לבושות שמלמלות קטנות ומבריקות חושפות טפחיים ומכסות בקושי טפח. היו נשיקות ואיחולים ולחיצות ידיים, המון צילומים וסלפי ורעש, הרבה מאוד רעש. צץרץ הזמין גם את הוריו הביולוגיים לעמוד מתחת לחופה והיה שם קצת צפוף אבל הרב לא האריך בדברים, לא התבדח ולא שר אלא חיתן אותם בכובד ראש ועל פי כל כללי הטקס ובלי שום אילתורים מביכים. אחר כך הייתה הארוחה שבגלל המוזיקה הרועמת די נהרסה מבחינתי וברחנו משם עוד לפני הקינוח. 

לילי הגיעה כמה שעות לפני החתונה והתברר שאין לה נעליים מתאימות לשמלה. נסענו חיש לחנות הנעליים הסמוכה לביתנו ורכשתי לה שתי זוגות, היה מבצע, ממוכרת חביבה מאוד שהייתה בהיריון מתקדם וגילתה לנו שהיא הייתה מורה בעברה אבל העדיפה לפרוש ולמכור נעליים במקום לעבוד כמורה. לא מבשר טובות למערכת החינוך בארץ שלילי עומדת להצטרף אליה רשמית בתחילת ספטמבר. ממש לפני שיצאנו לאסוף את אבא שלי ובחור שהיה בן זוג לחתונה של לילי, (רק ידיד טוב וחבר ילדות לא חבר חבר), ג'ינג'י עשה סיבוב עם הכלבים וחזר בלי ריילי, הכלבה החמודה והשובבה של צץרץ. היינו בלחץ נוראי וכבר שקלנו לצאת בלי לחכות לה אבל כשכבר עמדנו ליד האוטו היא צצה פתאום ויכולנו לנשום לרווחה.

מאוד שמחתי שהיה לי די שכל לסרב לאיפור של מאפרת הכלות שאיפרה גם את בנות המשפחה של הכלה והחתן. כלתי היא בחורה נאה וחמודה אבל עם תוספות השער האיומות שהדביקו לה ועם האיפור הכבד שטייחו על פניה היא נראתה מבוגרת יותר בעשר שנים מגילה האמיתי ולדעתי הרגישה מאוד לא נוח.צץרץ נראה מדהים עם החליפה אבל מיד אחרי החופה הם החליפו לבגדים נוחים יותר ונראו משוחררים הרבה יותר. הם נהנו אני מקווה, אני שמחתי בעיקר שזה נגמר ואפשר היה לחזור לשגרה המבורכת.


הברחנית הקטנה שבסוף תמיד חוזרת

יום שלישי, 9 באוגוסט 2022

עין הרע?

 אבא התאשפז הבוקר באסותא ועבר את הספק ניתוח ספק בדיקה. מדובר בציטוסקופיה בגלל דימום בשתן. התברר שיש לו ארבע גידולים, כנראה סרטניים, בשלפוחית השתן. הרופא הודיע לו שעליו להישאר באשפוז עוד יומיים ואחרי שתתקבל התוצאה של בדיקת המעבדה יקבע גם סוג הטיפול. 

אני וצץרץ היינו איתו כל הזמן ואחר כך הגיע גם אחיו הצעיר ואשתו, הדודה והדוד שלי, לביקור. התכנון המקורי שלהם היה לנסוע לטיול בפולין מיד אחרי החתונה של צץרץ. בגלל הניתוח של אבא הוא נאלץ לבטל את הטיול שלו והם תכננו לנסוע בלעדיו, אבל למרבה הצער והזוועה אחרי הביקור אצל אבא הם ירדו למגרש החניה התת קרקעי שם השאירו את מכוניתם ואיכשהו הדודה נכשלה באיזה בליטה בקרקע ונפלה בצורה לא מוצלחת. התברר שהיא שברה את מפרק הירך ושיהיה עליה להתאשפז לניתוח ולהחלמה בבית החולים, מה שיטרפד כמובן את הטיול ביש המזל לפולין.

אם לא די בכך לילי סובלת פתאום מאיזה פריחה מציקה ומכאיבה במותן. מיד חשדתי שאולי מדובר בשלבקת חוגרת. זו פריחה שהגורם לה הוא וירוס שמקנן בכל מי שחלה באבעבועות רוח ולילי חלתה במחלה המציקה הזו כשהייתה בת שנתיים. ביום ראשון היא הולכת לרופא לבדיקה ואז נדע בבירור.

גם ככה מספר האנשים מהמשפחה שלנו שיגיעו לחתונה של צץרץ בטל בשישים לעומת משפחתה הענפה של הכלה והנה גם הם נופלים אחד אחד ומתמעטים. שעה לפני שהדודה נפלה היא אמרה לי בצער שהשנה הזו הייתה פשוט שנה איומה, גם אימא שלי שמתה וגם הבת שלה, הבת דודה היקרה שלי שמתמודדת עם סרטן שד ועכשיו אבא שלי שהתגלה אצלו סרטן... פחות משעה אחרי השיחה הזו גם היא התאשפזה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם טופי כלבנו הקשיש מרגיש רע וסובל מאיזה דלקת. יכול להיות שמישהו הטיל עלינו עין רעה? אולי צריך להחליף מזוזות?



יום חמישי, 28 ביולי 2022

שוב בעיות בריאות

פתאום אבא שהיה עד עתה סלע איתן למרות גילו המתקדם, באביב הבא ימלאו לו 90, התחיל לפתח בעיות בריאות מדאיגות. דם בשתן, מפחיד ומדאיג. הרופא שלח אותו לבדיקת אולטראסאונד של הבטן התחתונה וביקש בדיקות שתן. מתי יהיה האלוטרסאונד? באמצע אוגוסט. שמעתי והתפלצתי, הזעקתי את צץרץ ושנינו החלטנו פה אחד לא להתנהל בקצב המאוד מנומנם של קופת חולים כללית שתמיד יש לה זמן אלא לזרז עניינים. קבענו תור זריז יותר לאולטרסאונד בזכרון יעקוב. אבא נבהל קצת כי הוא רגיל למרפאה בקריות ומה זכרון יעקוב עכשיו? אבל צץרץ הסיע אותו לשם ויומיים אחר כך התברר שיש לו גידולים בשלפוחית השתן וצריך הפניה לאורולוג וכמובן שבקופת חולים אתה צריך המון סבלנות וזמן עד שתגיע לרופא מומחה. 

נכנסנו לאינטרנט הפעלנו את הביטוח המושלם וכבר באותו ערב צץרץ הסיע אותו לאורולוג שעלה אמנם קצת כסף אבל מיד קבע לו תור למעין ניתוח שהוא גם בדיקה אבל בהרדמה כללית. אבא כרגיל שוב היה בלחץ נוראי, מה פתאום ומה יהיה וצריך לעשות המון בדיקות עוד קודם ורופא המשפחה שלו בחופש עכשיו ואיך הוא יארגן הכל? לא ויתרנו לו, התעקשתי שחייבים לטפל בזה מהר ככל האפשר. את אימא היה ניתן להציל לדעתי אם הורי היו יותר אסרטיביים ופחות צייתנים. הטיפול שלה נמרח והשתהה וכל פעם היו חגים וחופשים של הרופאים ועד שהיא הגיעה לניתוח היא כבר הייתה משותקת. הפעם זה לא יקרה.

היום בבוקר הוא היה בקופת חולים ולא זז משם עד שעשו בדיקות דם וא.ק.ג. ונתנו הפנייה לצילום חזה שהתבצע עוד באותו יום. בשבוע הבא ניקח אותו לפגישה עם המרדים וכמה ימים אחר כך יהיה הניתוח. למרבה הצער הוא יאלץ לוותר על הנסיעה לפולין שתוכננה יום אחרי החתונה של צץרץ. האורולוג מתנגד בתוקף לנסיעה לחו"ל כמה ימים אחרי ניתוח וגם עוד אורולוג, מכר שלו, מסכים עם הדעה הזו. חבל אבל הבריאות קודמת לכל.

חוץ מזה הכל כרגיל. עוגי עדיין במעצר ושום דבר לא זז כי יש פגרה של בתי המשפט. סירבו להוציא אותו לגמילה בקהילה ועליו לחכות במעצר עד למשפט. אנסים ורוצחים יוצאים למעצר בית בלי בעיות אבל דווקא הוא שבחיים לא פגע באיש תקוע בכלא. אפילו לחתונה של אחיו מסרבים לתת לו לצאת. כל הזמן מזכירים לו שהוא העביר סמים בסכומים נורא גבוהים, כאילו שהיה לו מושג מה בדיוק יש במזוודה ההיא שהוא העביר. הוא היה רק בלדר טיפש ודפוק, אבל מאחר ואת ברון הסמים שהיה אמור להרוויח מההברחה אי אפשר לתפוס אז מוציאים את הכעס על עוגי המסכן. ג'ינג'י מתחרפן מהמצב הזה וכל הזמן מרגיש שאנחנו לא עושים מספיק בשביל הילד. אולי הוא צודק אבל אין לי מושג מה אנחנו יכולים לעשות. 

חם מאוד אם כי המצב אצלנו טוב יותר מאשר בתל אביב אבל עדיין, חם ולח ומעיק. הכלבה של עוגי שגרה אצלנו נובחת כל לילה ומעירה אותי ואני מוצאת את עצמי עובדת קשה סביב ארבעה כלבים שאני אמנם אוהבת אבל זה בכל זאת המון עבודה והתרוצצות וכמובן כל הזמן ניקיון ושאיבת שערות. אני מחכה בקוצר רוח שאוגוסט המאוס יסתיים, החתונה תעבור (מקווה שבשלום וכולם יהיו מרוצים) יגיע ספטמבר ונדע כמה שנים יקבל עוגי בכלא ואולי גם החום יוקל כבר סוף סוף.


יום שני, 16 במאי 2022

הצרה השלישית


 יכול להיות שזו סתם אגדה או אמונה טפלה אבל מניסיוני בחיים יש משהו באמרה שצרות באות בשלשות. קודם רוקי המסכן שלנו נדרס, אחר כך אימא חלתה ונפטרה (להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן אבל בכל זאת...) ואז הגיעה הצרה השלישית, עוגי נעצר בנתב"ג מנסה להבריח מזוודה מלאת סמים.

לנו הוא סיפר שהוא נוסע לטיול בדרום. לא היה לנו מושג לאן הוא נסע ומה הוא עומד לעולל. פתאום אנחנו נחקרים במשטרה, עושים לנו חיפוש בבית וכמובן שוב אנחנו צריכים להתמודד עם בעל בית שהשכיר לו דירה. לרוע המזל הדירה שהוא שכר נמצאת בקומה רביעית בלי מעלית. היינו צריכים לפנות אותה ולסחוב הכל למטה וכשהגענו הביתה מותשים ותשושים חיכו לנו חוקרים שהפכו את כל המזוודות והתיקים בחיפוש אחרי אלוהים יודע מה.

עוגי נמצא עכשיו בבית חולים פסיכיאטרי להסתכלות. מחר יהיה עוד דיון בעניינו. מישהו מיסתורי שכר לו עורך דין שמתעסק בענייניו. עוגי בטוח שיוציאו אותו מהסיפור בגלל העבר הנפשי שלו. אני לא בטוחה בזה. נחיה ונראה מה יהיה.