אוגוסט האיום

אני שונאת את החודש הנוראי הזה והשנה הוא איום מתמיד, נכון שכל שנה אני אומרת אותו דבר, אבל כל שנה אני צודקת וכיום גם המדע מסכים איתי. כל שנה חם יותר ולח יותר וזו לא רק אני, זה באמת ככה. כדי להתעודד קצת (וגם כדי לחגוג שסוף סוף קיבלנו כסף שהגיע לנו מזמן ונתקע בצנרת הבירוקרטיה) הלכתי וקניתי לי נייד חדש. הישן כבר היה ממש ישן, אחרי חמש שנים הבטריה נגמרה נורא מהר וגם הרמקול היה דפוק. החדש הוא גם של סמסונג אבל חזק יותר ויפה יותר וזריז יותר ויש לו מצלמה נהדרת. צילמתי את הכלבה שלי וסוף סוף יצאה תמונה טובה, גם בגלל המצלמה וגם כי תפסתי אותה בפוזה טובה וגם האור היה מוצלח. מאוד קשה לצלם כלבים שחורים, כלבים בהירים יותר פוטוגניים. הייתי כל כך מרוצה עד ששלחתי את התמונה עם איחולי שנה טובה לבעלים הקודמים שלה שנפרדו ממנה בצער רב ועדיין מתגעגעים.

קליאו נחה מעט בטיול הבוקר

חוץ מזה אין הרבה חדש. על המצב במדינה אני מעדיפה לא לכתוב. כולם יודעים כמה המצב נוראי עם הממשלה הימנית מלא מלא. אצלנו דווקא לא רע למרות שלא מכרנו עדיין את הבית בנהריה. מצד שני צץרץ לא לקח משכנתא ולא הסתבך עם ריבית גבוהה וזה דווקא טוב. 

לילי עברה דירה ובתחילת אוגוסט עשינו מה שהבטחנו לה מזמן ונתנו לה את הספה הישנה של סבא. בעזרת צץרץ העמסנו אותה על הרכב של ג'ינג'י והוספנו כורסא ושולחן סלוני ישן ונסענו ליפו. היה די קשה לסחוב הכל לדירה אבל בעזרת השותף שלה ושכן טוב לב הצלחנו. נתנו לה גם את הטלוויזיה הישנה של סבא, ישנה אבל גדולה וחכמה. לילי מרוצה מאוד.

החדשות הכי טובות הן שכנראה מצאנו מישהו שיקנה מאיתנו את העסק של הדבורים. הוא בא כמדריך של קבוצת אנשים מכפר תקווה שהם אנשים בעלי צרכים מיוחדים שגרים במין כפר כזה שמאפשר להם להיות עצמאיים ככל האפשר. בחור נחמד שנהנה מאוד מהביקור וברגע ששמע שאנחנו רוצים לפרוש לפנסיה ולמכור אותו אמר שהוא מעוניין. כיום הוא בא פעמיים בשבוע ועובד עם ג'ינג'י, לומד את רזי הדבוראות ולאט לאט ייקח את המכוורת ומרכז המבקרים על עצמו. הוא בחור רציני ואוהב לעבוד עם בעלי חיים ואני מאוד מחבבת אותו ומקווה שזה יצליח. 

הספה המפורסמת בימיה הטובים בסלון של הורי

עידכונים מנעשה בחיי

 מעדכנת למרות שתכל'ס לא קורה אצלי הרבה. כלומר קורה וכל הזמן יש משהו להתעסק איתו, אבל לעומת מה שקורה בעולם ובמדינה החיים שלי ממש שיגרתיים ומשעממים, ותודה לאל אין שום אסונות נוראיים.

ראשית אבא שלי, שיהיה בריא, נסע עם אחיו ואשתו של האח (להלן הדודה והדוד) לטיול בפולין. הטיול תוכנן לשנה שעברה, אבל בגלל שגילו לאבא סרטן בשלפוחית השתן, ואם לא די בכך גם הדודה שבאה לבקר אצלו החליקה במגרש החנייה ושברה את הרגל, הטיול בוטל. למרבה השמחה כולם החלימו וחזרו לעצמם ולכן הם יצאו לטיול השנה. הטיול היה מוצלח מאוד, הם נהנו וביקרו בכל מקום שתכננו, פגשו חברים ותיקים, ואיכשהו הגיעו להרצות בבית ספר פולני, ואפילו רואיינו בטלוויזיה על חיי היהודים בפולין לפני ובזמן המלחמה. מסתבר שהפולנים מתגעגעים מאוד ליהודים ורוצים מאוד לדעת כמה שיותר עליהם. למה הם נזכרו רק עכשיו לא ברור, אבל עובדה.

עוגי מתאחד עם הכלבה שלו

עוד דבר משמח שקרה זה שעוגי יצא סוף סוף לחופש מהכלא. החופשה הראשונה הייתה רק של 8 שעות שחלקן התבזבזו על נסיעה למשטרה כדי לחתום על נוכחות. מתברר שאסיר שיוצא לחופש צריך שני ערבים שמתחייבים להיות איתו לאורך כל החופשה, ולחתום כשהוא יוצא וכשהוא חוזר. משום מה אדם מעל גיל 69 לא יכול להיות ערב ולכן ג'ינג'י לא יכול להיות ערב והיינו צריכים לגייס את צץרץ שלא כל כך התלהב להפסיד יום עבודה, אבל לא הייתה לו ברירה. ג'נג'י הזמין את המשפחה הביולוגית של עוגי וצץרץ לפגוש אותו כי לא אישרו להם לבקר אותו בבית הסוהר, והם לא ראו אותו כבר שנה שלמה. לכבוד החופש שלו עשינו על האש והיו המון אנשים כי הגיעה גם אחותו עם שני הילדים שלה וכלב, וגם אחיו שגם בא עם כלב. רק האימא הביולוגית לא באה. היא תגיע בחופשה הבאה, והפעם הודעתי לג'ינג'י שלא תהיה שום ארוחה מפוארת. אם הוא רוצה לעשות שוב על האש, ולהאכיל את כולם שיעשה את זה בעצמו. יצאתי מותשת מהאירוח הזה, ואחרי כל הטרחה עוד הייתי צריכה לנסוע שוב עם צץרץ ועוגי לבית הסוהר כדי להחזיר אותו, ובגלל אילוצי לוח זמנים גם נסעתי עם צץרץ ואישתו לגיניקולוג בחיפה. הם מתאמצים להתרבות וקצת נלחצים מכל העסק למרות שהם נשואים פחות משנה והלחץ רק מזיק. 

החופש הבא של עוגי יהיה  יממה, ואני מקווה שהוא יהיה פחות לחוץ ופחות עמוס. החופשה השלישית שלו תהיה עוד יותר ארוכה ואת צץרץ יחליף אחיו השני, זה שיש לו כלב שצמוד אליו כל הזמן. מזל שזה בורדר קולי חביב ורגוע.

חוץ מזה חיברו אותנו סוף סוף לסיבים אופטיים. מקווה שזה ישפר את איכות חיינו ועוד יותר את איכות חייו של צץרץ שהרבה פעמים עובד מהבית וזקוק לאינטרנט יציב. מה שעוד ישפר את חיינו בהרבה יהיה אם ג'ינג'י יצליח למכור את הבית של הוריו ככה שנוכל לעזור לצץרץ ולאשתו לקנות בית לעצמם ואנחנו נוכל לעבור לדירה למטה, אחרי שנשפץ אותה כמובן. אם גם יתווסף נכד/ה למשפחה הכל יהיה מושלם. 

מה עוד אני צריכה כדי שחיי יהיו מושלמים? אני אשמח מאוד אם לילי תמצא עבודה חדשה - היא עזבה את בית הספר בו לימדה עד כה כי נמאס לה, ואם היא תמצא דירה חדשה כי בעל הבית הקודם שלה מכר את הדירה והיא צריכה לעזוב, ואם היא גם תמצא בן זוג זה בכלל יהיה נהדר. וכדי שלא תגידו שאני אגואיסטית שחושבת רק על עצמי אשמח מאוד אם הממשלה המזעזעת שיש לנו תיפול ותהיה ממשלה קצת פחות מופרעת, ואולי גם ניפטר מביבי? יום אחד גם זה יקרה, אני מקווה שאחיה עד אז.

הימים הנוראים

 הימים הללו בין יום השואה ליום העצמאות הם הימים הנוראיים של החילונים. ימים קשים ועצובים וכיום גם נוסף מתח וכעסים וחרדות... קשה ולחוץ. אצלי השנה נוספה גם המועקה של יום הולדת ראשון של אבא בלי אימא. לרוע המזל יום ההולדת התשעים שלו יצא סמוך מאוד ליום השנה למותה של אימא. היה גם ויכוח מתי בעצם נציין את היורצאיט של אימא? היא נפטרה בערב פסח, אבל אבא התעקש על התאריך הלועזי שיצא ארבע ימים לפני יום הולדתו. בסוף הוא החליט שנעשה לאימא אזכרה ביום ההולדת שלו ואחר כך נחגוג את יום הולדתו. חישוב זריז העלה שמדובר בעשרים איש וללכת עם כולם למסעדה יצא נורא יקר ומסורבל ולכן החלטתי בפזיזות שנזמין את כולם לעשות אצלנו על האש. כמה ימים לפני האירוע דחינו אותו מיום רביעי לחמישי כי גם לילי וגם צץרץ לא היו פנויים ביום רביעי אחרי הצהריים. אחי שמע על הדחייה והתבאס, הוא תכנן להיות אצלנו ביום רביעי וביום חמישי לחזור לארה"ב והרסנו לו את התכניות. התנצלתי מאוד אבל לא שיניתי שוב בעיקר כי ביום רביעי היה חמסין איום.

למרבה הצער כמה ימים לפני יום ההולדת אבא נפל כשעשה את ההליכה היומית שלו וחטף מכה רצינית בפנים ובידים. בקופת חולים חבשו את ידיו וביקשו שנלך למיון קהילתי כי הוא חטף מכה בעין ובפה וצריך בדיקה רצינית יותר. במיון הקהילתי חבשו שוב והתעקשו שנלך למיון אמיתי בבית חולים לעשות צילום סי. טי כי אדם בגיל מעל שבעים שמקבל מכה בראש חייב להיבדק. אבא די התבאס וטען שהוא מרגיש סך הכל טוב ואלו רק מכות יבשות ומסתבר שהוא צדק אבל עד שהרופאים הסכימו איתו נאלצנו לבלות יום שלם במיון והוא עבר סדרת בדיקות מתישה שהתארכה מאוד. עשו סי. טי. לראש וצילום לשיניים ואחר כך בדיקה אצל רופא עיניים. בצהריים שלחתי את בעלי העייף מאוד הביתה שינוח ונשארתי עם אבא עד שש בערב ואז בא צץרץ והסיע אותנו הביתה. אבא נשאר עם פנס בעין ושפה פצועה ותחבושות על הידיים. עד היום הולדת התחבושות והפנס הצטמצמו מאוד אבל הבטחון העצמי שלו נפגע מאוד והוא קצת חושש עכשיו לצאת להליכות. מזל שהוא לא שבר שום דבר.

אחי ואני בילינו עם אבא ועם הדודים ביום רביעי, עשינו טיול על שפת הים ואכלנו במסעדה והיה נחמד אם כי חם מאוד. למחרת הייתה האזכרה ואחר כך היום הולדת. הבעיה העיקרית הייתה איך להושיב עשרים איש ברחבה שיש לנו בחצר ככה שכולם יראו את כולם וכולם יהנו. יש לנו ארבע שולחנות ובסוף הצלחנו לסדר אותם בצורה מוצלחת והיה מקום לכולם. בגלל האילוץ של האזכרה הכנו את האוכל מראש והשארנו בתנור שלא יתקרר ושיהיה לנו אוכל חם מיד כשנגיע. יומיים קודם כבר התחלנו בקניות וג'ינג'י לא הפסיק להציק שהאוכל לא יספיק ושכולם יצאו רעבים ככה שקנינו יותר מידי בשר ובירות ויין והדודות הביאו פשטידות וכמובן שקניתי שתי עוגות יום הולדת ומישהי הביאה עוד עוגה בהפתעה. כצפוי היה יותר מידי אוכל ואנחנו אוכלים אותו עד עכשיו. 

התכנון היה שהכלבים יהיו סגורים בחצר הקדמית ולא יציקו אבל ברגע שכולם נכנסו לחצר הם התלהבו מאוד מהכלבים ובעיקר מהכלבה המתוקה של צץרץ וגם השחורות שלי זכו לליטופים ולמחמאות ובעצם הן היו כוכבות האירוע. ג'ינג'י רטן והתלונן כל הזמן שיש בלגן ושום דבר לא מאורגן וכל אחד עושה מה שבא לו ויש ברדק, מה שהיה נכון בעצם, אבל כולם נהנו והיה כיף גדול למרות, ואולי בזכות הבלגן וכולם יצאו שבעים וקצת שתויים ומאוד מאושרים. 

לכבוד האירוע קנינו גרלנדה לתאורה כי חששנו שיהיה חשוך מידי ולא הבנו למה היא לא נדלקת. בסופו של דבר לא היה חשוך כמו שחששנו אבל התרגזנו על הגרלנדה הסרבנית עד שהתברר שהכל באשמתנו, היינו צריכים להבריג את המנורות חזק יותר, זה הכל. 

יום ההולדת 80 של אבא

כשאבא היה בן שמונים אימא שכרה אוטובוס ומדריך טיולים והזמינה את כל המכרים והחברים והמשפחה לטיול בעמק יזרעאל שהסתיים בארוחה במסעדה. היה נהדר ושמח. רציתי מאוד לעשות משהו דומה לכבוד יום ההולדת התשעים של אבא אבל עשר שנים שעברו מאז חוללו שינויים רבים. המון אנשים, כולל אימא, נפטרו מאז וחלק גדול ממי שנשאר חי היה חולה ולא היה מסוגל למאמץ גדול. אפילו בני הדור שלי, הצעירים יותר כבר לא במיטבם. אני יצאתי מותשת לגמרי מהאירוע הזה והחלטתי שלא עוד. את יום ההולדת הבא של אבא נחגוג במסעדה.

ריילי, הכוכבת האמיתית של יום ההולדת

יום הולדת תשעים לאבא

לאחרונה אין לי כל כך חשק לכתוב ואפילו לא להגיב. המהפכה המשפטית נורא מדאיגה ומלחיצה אותי והממשלה הימנית המלאה הזאת מעוררת בי קבס. בעלי חושב שאני מגזימה כשאני טוענת שהמצב הזה הורס לי את הבריאות אבל לחץ נפשי גורם לי לכאבי גב וממש פוגע בי פיזית. עוד סיבה לסלוד מביבי ושות'. 

מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך מחבבת את פסח המאותגר קולינרית ומתעצבנת מהגדרתו כחג החירות כשבפועל הוא חג העבדות של עקרות הבית. כיום אני כבר לא משועבדת לניקיון ולבישולים כמו פעם אבל עדיין... חג מאוס לדעתי וזה שאימא נפטרה בערב החג בשנה שעברה חיסל אותו סופית מבחינתי.

ליל הסדר אצלנו היה לא משהו. בכלל התקופה הזו למרות יפי הטבע והפריחה לא עושה לי טוב. קודם כל האלרגיות שמעיקות ובתוספת החמסין והאובך מצבי בכלל זוועתי. חוץ מזה יש גם את התאריך הזה שהוא גם היורצאייט של אימא שלי ז"ל. היא נפטרה בערב פסח וזה די הורס לי את מעט שמחת החג שפעם הייתה. היינו אצל בת הדודה שלי שעומדת לעבור דירה בקרוב ואולי בגלל זה היא איבדה את כל ההגדות שהיו לה בבית. ניסינו לקרוא את ההגדה מהנייד, אבל זה לא היה מוצלח ודי מהר חתכנו לאוכל. האוכל היה טוב מאוד ואם החברה של הבן של הבת דוד לא הייתה מספרת לנו שהיא הצביעה לביבי אולי אפילו הייתי נהנית. לא יודעת למה הילדונת הזו, החמודה והטיפשה כל כך, עצבנה אותי ככה אבל עובדה. לפחות לילי ניחמה אותי קצת בנוכחותה ואפילו נשארה עוד יום אחד בבית. אני שמחה שהיא הלכה איתי לקניות והספקתי לקנות לה שתי חולצות נחמדות.

אבא החליט (החלטה די תמוהה אבל הוא התעקש) לקיים את האזכרה של אימא בצירוף ליום הולדתו התשעים. הוא התעקש להתעלם מהתאריך העברי של פטירתה ולהתייחס רק ללועזי שיוצא סמוך מאוד ליום ההולדת שלו (ודרך אגב גם ליום השואה) רציתי שנחגוג לו את יום ההולדת בפאר ובהדר ובאירוע חגיגי כמו שחגגנו את יום הולדת שמונים שלו אבל לא הסתייע. לפני עשר שנים אימא שכרה אוטובוס ומדריך והזמינה את כל החברים והמשפחה לסיור בעמק יזרעאל ואחר כך הלכנו למסעדה. היה מקסים. עשר שנים אחר כך חלק גדול מהמוזמנים אז הלכו לעולמם ומי שנשאר כבר מבוגר מאוד וחולה. לזה בעיות ברכיים, ולהוא בעיות לב, וחלק כבר לא ממש איתנו... אבא לא רצה להטריח אותם פעמיים, פעם לאזכרה ופעם ליום הולדת ולכן  החליט שנעשה לאימא אזכרה בבית הקברות בו היא טמונה, ואחר כך נחזור הביתה ונעשה על האש בחצר הבית. גם אחי אמור להופיע ב"הפתעה" אבל החלטתי שבגילו של אבא הוא לא צריך הפתעות כאלה וסיפרתי לו שאחי צפוי להגיע. נקווה שמזג האוויר שעד היום לא גילה התחשבות יהיה סביר כי אחרת נאלץ להרים את בן דודי (שיושב על כיסא גלגלים) ולהכניס אותו הביתה עם כיסא הגלגלים.

רשתות חברתיות ואני

 פעם פייסבוק היה שוס גדול ומשהו מרגש ומודרני וקצת מפחיד. נכנסתי לזה כי בתקופה ההיא התחלנו עסק חדש - מרכז מבקרים לענייני דבש - ואמרו לנו שצריך דף פייסבוק. שכרנו איזה מומחית שפתחה לנו דף לעסק שצורף לדף פייסבוק שלנו. בהתחלה הייתי פעילה מאוד והעלתי המון פוסטים ותמונות ועם הזמן נמאס לי ונוכחתי לדעת שעדיף להתפרסם בצורה אחרת. בעיקר מפה לפה ובעזרת מודעות ופליירים.

עם הזמן גם ג'ינג'י התחיל לבדוק את דף הפייסבוק, בעיקר כדי לקרוא ולהגיב בקבוצות של דבוראים, ובסוף מחקתי משם את עצמי והשארתי רק אותו. הוא עד היום לא קלט איך בדיוק הפיד עובד אבל נהנה בכל זאת לקרוא פה ושם ולתת עצות לדבוראים מתחילים ולקטר עם כולם על התנהלות המועצה שלנו בקבוצות המיועדות לזה.

בתקופת המחאה החברתית של 2011 פתחתי לי בשם בדוי דף פייסבוק נפרד משלי, והוא נועד בעיקר כדי לקרוא חדשות ודעות של אנשים שאני מעריכה ומחבבת. אפשר להגיד שבניתי לי תיבת תהודה קטנה, ליברלית ופריווילגית משלי ואני נהנית לקרוא שם בעיקר בתקופות מצוקה כמו התקופה הזו - תקופת "הרפורמה המשפטית" שמרגישה כמו בליצקריג על הדמוקרטיה והחופש שלנו.

אני מודעת לזה שרוב הויכוחים והעניין מתנהלים בטוויטר ואולי באינסטגרם אבל אין לי כוח וזמן לפתוח גם שם חשבונות. פעם העליתי תמונות, בעיקר של הכלבים שלנו ושל נופים יפים מהסביבה שאני גרה בה. לאחרונה אני כל כך מוטרדת ומרגישה רדופה בגלל המצב בארץ עד שאין לי חשק לצלם כלום וגם לקרוא ולצרוך קצת אסקפיזם אני לא מצליחה. אני צורכת המון חדשות, יותר מידי כנראה, ואני פוחדת וכועסת ומתרגזת. אפילו במלחמת יום כיפור לא הרגשתי ככה, אולי כי הייתי צעירה ואופטימית יותר ואולי כי אז לא היה אינטרנט ולא ידענו מה באמת קורה אם כי הרגשנו שקורים דברים רעים מאוד, היום אני חשה שקורים דברים רעים עוד יותר ואני מבוגרת הרבה יותר ופחות חזקה ובריאה ואופטימית ואני פוחדת, מאוד פוחדת.

אני בבתקופה תמימה ואופטימית הרבה יותר

לישון יחד או לחוד

 

אצלנו עניין השינה יחד הוא סיפור עונתי. בחורף אוהבים להתכרבל יחד ולהתחמם מתחת לפוך. בקיץ פחות. למזלנו יש לנו מספיק חדרי שינה וחדר השינה בקומה הראשונה קריר הרבה יותר, אני נמלטת לשם בקיץ כי החום הורס לי את השינה. באוגוסט לפני כשנתיים ישנתי שם ולא הרגשתי כשג'ינג'י קם להשתין, איבד את ההכרה ונפל על הרצפה. מזל שבסוף הוא הצליח לקום ולקרוא לי. את שאר אותו לילה הוא בילה כבר במיון.

הייתה גם תקופה לפני שנים רבות כשעוד גרנו בדירה הישנה שהוא עלה מאוד במשקל ונחר. ממש סבלתי מזה ולמזלי הוא ירד במשקל והנחירות נרגעו.

לפעמים כשהוא כועס עלי הוא הולך בהפגנתיות לישון בחדר אחר. פעם זה מאוד העליב אותי והלחיץ אותי. היום פחות. התרגלתי והבנתי שעדיף לתת לו להירגע והאמת שלפעמים נעים לישון באלכסון, בעיקר כשלא קר.

אנחנו מתכננים בעתיד לעבור בסופו של דבר לישון ביחידת הדיור הקטנה שיש בה רק חדר שינה אחד. מה נעשה אז אם נרצה להיפרד ללילה? עוד לא החלטתי, או שנסדר ספה נוחה בחדר העבודה או שנדאג לספה טובה בסלון, אבל גם בנישואים טובים צריך אופציה לישון לפעמים בנפרד.

מבצע מולדובה

 

סוף סוף, אחרי הרבה התלבטויות והתייעצויות ולבטי נפש הוחלט שאין ברירה, והמטפלת לשעבר של חמותי ז"ל חייבת לחזור למולדובה, או להפוך לשוהה בלתי חוקית. היא יכולה גם לוותר על אשרת השהייה שלה כעובדת סיעוד ולעבוד בבית אבות, או בית חולים, ובכך לוותר על הכסף שנצבר עבורה בבנק מזרחי בנמל התעופה בן גוריון, כסף שהמדינה מחייבת את כל מי שמעסיק עובד סיעוד להפקיד עבורו מידי חודש בחודשו. הכסף הזה מועבר לידי העובד רק אחרי שהוא קונה כרטיס טיסה ויוצא מהארץ.

בדרך כלל מי שמטפל בעניין אלו לשכות העבודה הפרטיות שמוצאות לעובדים הזרים עבודה, אבל במקרה של המטפלת המולדובית היא הועסקה בלי מעורבות של לשכת עבודה (סידור חוקי אבל פחות מקובל) ולכן מי שדאג לסדר את העניין הייתי אני בתוקף היותי האדם היחידי בבית שמתעסק עם מחשב.

ג'ינג'י שלקח חסות עליה מאז שנפגשו דאג לשאר העניינים. אחרי שהיא התאוננה על כאבי בטן הוא סידר לה בדיקות רפואיות, וגם הסיע אותה לבדיקות הללו, ואחרי שהתברר שיש לה אבן בדרכי המרה הוא גם סידר לה תור לניתוח בבית חולים כרמל. היא עבדה בינתיים באשדוד, ולקראת הניתוח החליטה לעזוב את העבודה שם וחזרה לגור אצלנו. מפה לשם התברר שאין ברירה והיא לא תוכל להישאר יותר בארץ, וחוץ מזה נמאס לה לעבוד עם קשישים, ולהיות שוהה לא חוקית ולעבוד בלי רישיון עבודה היא פוחדת אז זהו, צריך להתארגן לעזיבה.

בשבועיים האחרונים היינו עסוקים כל הזמן בבעיות ובסידורים שלה. אחרי הניתוח הייתה איזה תביעה משפטית שג'ינג'י שכנע אותה לעשות נגד מעסיקה שלה שזרקה אותה מהעבודה בלי פיצויים ובלי שימוע. המעסיקה כבר נפטרה בינתיים, אבל הבנים שלה שירשו אותה נתבעו ובמצוות בית המשפט נאלצו לשלם למולדבית את הכסף, ואז היה ביקור אצל כירורג שיוציא את התפרים מהניתוח. רק אז התברר לה שבעצם כרתו לה את כיס המרה, מה שהפתיע אותה לרעה ודי דיכא אותה.

בין לבין היא וג'ינג'י נסעו לטייל בכל רחבי הארץ, ובכל רגע פנוי היא עשתה קניות. די מהר היא מילאה ארבע ארגזים ענקיים בבגדים, בשימורים, בחומרי ניקוי ובכל מיני דברים שאין במולדובה ויש בארץ.

ביומיים האחרונים הם התרוצצו בחיפה בחיפוש אחרי טבעת זהב, אבל שיהיה זהב אדום ושיתאים לאצבע שלה, ושיהיה יפה בעיניה. ג'ינג'י היה חוזר מהמסעות הללו מותש ועייף, וכל פעם קצת פחות סבלני ויותר עצבני. היה גם עניין הכסף של הפיקדונות, רק הבוקר התקבל סוף סוף האישור שהיא יכולה להוציא את הכסף בשדה התעופה. אם לא היינו מקבלים את האישור בזמן רשות ההגירה והאוכלוסין הייתה מפקידה לה את הכסף בבנק שלה במולדובה, אבל מתברר שאין לה חשבון בנק, ושאף פעם לא היה לה, והרעיון שעליה לפתוח חשבון בנק לבד, בלי עזרה, מטיל עליה פחד נוראי. בארץ היה לה חשבון בבנק הדואר, אבל היא פתחה אותו בעזרת ג'ינג'י ולבד היא חסרת ישע. גם את הכרטיס נסיעה סידרתי לה דרך האינטרנט, ובאמת אין לי מושג איך עובדות זרות אחרות מסתדרות.

מאז שהכל עובד דרך מחשב אנשים שלא מסתדרים עם מחשבים ולא יודעים מילה באנגלית הם פשוט אבודים. ג'ינג'י נסע איתה ברכבת לנתב"ג כי היא פוחדת לנסוע לבד מחשש שלא תדע איפה לרדת. מדהים שאחרי שש שנים בארץ היא לא יודעת מילה בעברית.

היום, סוף סוף, אחרי כל הטרחה והמאמצים וההתרוצצויות היא חוזרת לארצה, ולפי חוקי מדינת ישראל אסור לה בשום פנים ואופן לחזור אפילו לא כתיירת. בזמן שהיא גרה בישראל שני הילדים שלה עזבו את מולדובה, מבעלה היא התגרשה כבר מזמן ומעכשיו היא בעצם תהיה שם לבד, והמצב שם לא טוב בכלל. הכל נורא יקר ואין עבודה וכולם פוחדים שפוטין יכבוש אותם, ובניגוד אלינו אצלם יש חורף אמיתי ומחסור בדלק ובחימום. לא פלא שהיא עוזבת בחוסר רצון ובחשש מהעתיד.

במשך כל השבועיים וחצי הללו הקפדתי מאוד שאבא שלי לא ידע שהיא אצלנו כי בפעם האחרונה שהיא גרה אצלנו הוא לא הפסיק לחפור לי על זה, ולהתעצבן על בעלי שמקדיש כל כך הרבה זמן לאישה זרה, ועלי שאני לא רבה איתו יותר על זה.

הפעם הייתי נחושה לא לספר לו כלום כדי שלא יתעצבן ויוטרד. הבעיה היא שהוא רגיל להגיע אלי לארוחת צהריים כל יום שישי. העניין ממש הדיר שינה מעיני. אחרי התייעצות עם ג'ינג'י שבהתחלה התעצבן ואחר כך נרגע הוא לקח אותה ביום שישי הראשון לאכול במסעדה, ביום שישי שאחריו דודה שלי ובעלה באו לביקור אצל אבא והארוחה הייתה אצלו, וביום שישי האחרון הייתי מקוררת והרגשתי רע אז ביטלנו את עניין הארוחה.

למרות שלא התלהבתי יותר מידי לארח את המולדבית ויתרתי ולא אמרתי כלום, התאפקתי לא לריב ושיתפתי פעולה, ואפילו הצלחתי קצת להבין את נקודת המבט של ג'ינג'י שנורא מרחם עליה ורוצה לעזור לה, אם כי נדמה לי שלאחרונה גם לו נשבר מכל העסק והוא רוצה לנוח ממנה סוף סוף.

זהירות, עוקץ כספי לפניך

 תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה, אני אמנם כבר נחשבת קשישה אבל אני לא טמבלית ולא תמימה ומסתדרת עם מחשבים וניידים והנה, גם אני נפלתי. זה קרה במוצאי שבת, קיבלתי פתאום מסרון מביט. פה כבר הייתי צריכה לחשוד, אבל כמו טיפשה האמנתי שהם כתבו שיש בעיה עם החשבון שלי בביט ושאתן להם את פרטי כרטיס האשראי שלי ושלחו בלינק מין טופס דיגיטלי כזה שמילאתי מיד וחיכיתי לקוד שהיה אמור להישלח אלי במסרון. הקוד לא הגיע ורק אז קלטתי שאולי עבדו עלי אבל כבר היה מאוחר ומה אפשר לעשות בעשר בלילה במוצאי שבת?

הלכתי לישון ולמחרת ניסיתי ליצור קשר עם שירות הלקוחות של ביט. לא הצלחתי כמובן, שירות לקוחות זה משהו שלא ממש עובד באף חברה, אבל באתר שלהם ראיתי שעוד אנשים תהו לגבי המסרון ששלחו להם ושאלו אם זה עשוי להיות עוקץ. בביט כמובן שלא טרחו לענות. גם לטלפונים הם לא עונים ורק מבקשים שתפנה אליהם דרך הווטסאפ ותדבר עם איזה בוט. תודה רבה, באמת.

בעוד אני תוהה מה לעשות התקשרו פתאום מחברת האשראי, אמרו לי שזיהו פעילות חשודה בכרטיס האשראי שלי והחליטו לחסום אותו. סיפרתי לבחורה החביבה מחטיבת הביטחון של כרטיסי האשראי על המסרון שקיבלתי מביט והיא ביקשה שבעתיד לא אמסור לאיש את פרטי כרטיס האשראי שלי והבטיחה לשלוח תוך 10 ימי עבודה כרטיס חדש.

צץרץ היה פחות אדיב וסבלני ממנה וצרח עלי שאיך אני עושה שטויות כאלה ושאסור לתת פרטי כרטיס אשראי לאף אחד. מה להגיד, צודק. יצאתי זקנה טיפשה ותמימה.

חוץ מזה אנחנו לא מצליחים למכור את הבית של חמי וחמותי וגרוע מזה לא מצליחים להוציא את הדיירים שלנו מהבית. הם טוענים שהם לא מוצאים משהו אחר ופשוט מסרבים להתפנות למרות שנגמר להם החוזה. הם גם סירבו לתת לג'ינג'י להיכנס ולראות מה קורה שם ואנחנו חושדים שבגלל ההתנהגות שלהם והבלגן שהם עשו בבית הם מבריחים קונים. נצטרך להגיע לבית משפט ולהוציא צו הוצאה מהבית וזה ייקח זמן ובטח גם כסף. נקווה לטוב, ושיהיה לנו בהצלחה.

כמעט סוף שנה

לאחרונה די התנתקתי מעולם הבלוגים והכתיבה בבלוג. בכל זאת עוד מעט שנת 2022 מסתיימת והגיע הזמן לנער קורי עכביש מהבלוג המשמים שלי.

אין לי הרבה חדשות טובות לצערי. החיים ממשיכים כדרכם וגם הצרות מסרבות לעזוב. היום אבא עשה את הטיפול הראשון בסרטן שלפוחית השתן שלו. למעשה זו כימותרפיה אבל סך הכל מדובר בשטיפת השלפוחית בחומר שאמור לעודד מלחמה של הגוף בסרטן שעוד נשאר לו בגוף אחרי שני ניתוחים. מכניסים לשלפוחית וירוס של שחפת וזה למרבה הפלא עוזר. אבא התעקש שרק צץרץ יסיע אותו ויהיה איתו בזמן הטיפול שהתברר כקל ולא כואב כלל. יום קודם הוא היה בחרדות ולא ישן בלילה מרוב חשש ולמרבה השמחה הוא סתם דאג ופחד. הכל עבר קל ומהר. יש לו עוד חמישה טיפולים כאלה ואני מקווה שצץרץ יוכל להיות איתו כי רק איתו הוא מרגיש רגוע ובטוח.

אחי ואישתו המתגוררים בארה"ב היו אצלנו בביקור והיה ממש נחמד. גיסתי החליטה להילחם בהתחלת הסכרת שהתפתחה אצלה בדיאטה חמורה מאוד של המנעות מפחמימות בעוד שאחי מקפיד על אי אכילת בשר. היה די מאתגר לארח אותם. למרבה המזל שניהם אוהבים מאוד אוכל מזרחי והם אכלו בעיקר חומוס וטחינה, היא עם בשר והוא עם פיתות. גיסתי רזתה בצורה מדהימה אבל אני לא חושבת שהיא תצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בלי פחמימות בכלל.

מה שהכי מעיק עלינו זה הקושי למכור את הבית בנהרייה. ג'ינג'י מתעקש לקבל עליו 2 מיליון ש"ח. בכל מקום אחרהמחיר הזה לבית צמוד קרקע עם חצר היה נחשב זול, אבל באיזור הזה של נהרייה זה יקר. עובדה שאף אחד עוד לא הסכים לתת את הכסף. עוד בעיה הם הדיירים שלנו שלא מצליחים למצוא מקום אחר ותקועים בבית ואם לא די בזה מתקשים לשלם שכר דירה. יש להם כל מיני בעיות כספיות בגלל הגרושה של הבעל ואיזה פשיטת רגל שלו. חבל מאוד, אבל למה זה בא על חשבוננו? אם לא נמכור את הבית לא נוכל לעזור לצץרץ ולאשתו לקנות דירה חדשה ולכן לא נוכל לשפץ ולעבור לדירה למטה. מאוד מתסכל.

ביום רביעי ייגזר דינו של עוגי. רוב הסיכויים שהוא יצא די בזול יחסית למה שהוא עשה ובכל זאת ג'ינג'י לא מפסיק לרחם עליו ולדאוג למצבו ולתכנן איך לעזור לו כשהוא ישתחרר (בעוד בערך שנתיים וחצי כנראה). למען האמת זה די מרגיז אותי, לא נראה לי שיש סיבה לרחם עליו כל כך. הוא עשה מה שעשה על דעת עצמו ועכשיו הוא משלם את המחיר וככה צריך. והוא עוד יצא בזול יחסית. אין שום תועלת בזה שנותנים לו הרגשה שנעשה לו עוול ואוי ואבוי. אנחנו עוזרים לו כמובן ובאים לכל הדיונים ושולחים כל הזמן כסף שהוא מבזבז כמובן על סיגריות ובעצם שורף את הכסף שאנחנו עובדים כמו חמורים להרוויח. למה צריך עוד לרחם עליו? לג'ינג'י פתרונים.

אני מרגישה שהחיים שלי תקועים ולא מתקדמים לשום מקום. כל הזמן עבודה ודאגות בגלל בעיות של אחרים, מתי יגיע הזמן שלי לנוח ולהירגע קצת ושמישהו ידאג לי כמו שאני דואגת לכל המשפחה? אולי אחרי שהמשיח יבוא.

ובינתיים, עד שהמשיח יבוא, נסענו לטיול באגמון החולה ונהנינו ממרכז המבקרים החדש ומטיול בעגלת מסתור, ושבועיים אחר כך נסענו לטיול מאורגן ביפו. למרות שהלכנו המון ברגל היה ממש מרתק. יפו עיר עתיקה ומעניינת עם היסטוריה ארוכה ומלאת תהפוכות, וכדאי מאוד לבקר בשדרות ירושלים, או לפחות לעיין בספר 'השדרה' שמספר את תולדות שדרות ירושלים.

סיירנו שם עם ורד נבון שכתבה את הספר והיה ממש מעניין.

המסגד בשדרות ירושלים

אני נהנית מהנוף במרכז המבקרים החדש באגמון החולה. מומלץ מאוד לבקר.

תכלה שנה וקללותיה

 פעם היה מקובל לסכם את השנה, פעם זה היה אפילו נחמד, השנה קצת פחות. הייתה שנה איומה למדי. חוץ מהחתונה של צץרץ לא קרה שום דבר טוב וגם החתונה... אני מאושרת שהוא התחתן והכל עבר בשלום, אבל לא ממש נהניתי בחתונה, לא באשמתו, אני פשוט לא אוהבת חתונות כפי שמקובל לעשות אותן בארץ. 

גם את צץרץ אני אוהבת וחושבת שהוא גדל להיות אדם נהדר, אבל האופי שלנו והטעמים שלנו שונים מאוד. הוא אדם מוחצן וטיפוס של שופוני, אוהב חברה, רעש וצלצולים, אני הרבה פחות. גם אשתו יותר שקטה וביישנית, אבל היא אוהבת אותו וזורמת איתו. היא צעירה ויש לה כוח לזה, לי כבר אין. השנה הזו אזלו כוחותי לגמרי. אני פשוט מרגישה מותשת.

חוץ מהמחלות והבעיות המשפחתיות הסתבכנו בתביעת דיבה שמישהו תבע את ג'ינג'י. הוא ניסה לסדר את בעלי הרגזן שלא התבייש וכתב את דעתו עליו בפייסבוק ועכשיו לך תוכיח שאמת דיברתי. המשפט כבר היה ועכשיו מחכים לפסק הדין ואני די חוששת שנחטוף קנס כבד. מרוב עבודה והתמודדות עם אבא אין לי כל כך כוח לחשוב על זה אבל זו עוד בעיה שנאלץ לפתור אחרי החגים.

רצף הצרות התחיל עם המוות האיום והמיותר כל כך של רוקי האהוב שלנו שגם הוא, עם כל האהבה אליו, היה כלב נמרץ ומשוגע מידי בשבילי, ואחר כך אימא שנפטרה בצורה איומה כזו, ואז ההתמודדות המתישה עם אבא שנכנס לדיכאון וכל הזמן מתלונן על בדידות ודורש תשומת לב יום יומית, וזה שפתאום גילו לו סרטן בשלפוחית השתן בטח לא הועיל. ואם זה לא מספיק אז באמצע הטיפול הרופא שלו פתאום חלה במשהו ופרש יום לפני שעשו לאבא ביופסיה מישנית. שוב לחפש רופא חדש, ושוב כל הבדיקות, ופגישה עם מרדים וקביעת תור, ובאמצע החגים המציקים האלא שתוקעים כל דבר. אבא הוציא לנו את הנשמה עד שעשו לו את הביופסיה השנייה, הוא נורא פוחד מהרדמה והוא טיפוס פסימי ורואה שחורות ובטוח תמיד שהכל ישתבש ויתחרבש ונהנה לספר את זה לכולם ולדכא את כל מי שמדבר איתו. איזה מזל שצץרץ בקשר טוב איתו ועזר לי כל כך, הסיע והחזיר ונתן כתף בכל דבר.

תוך כדי כל הבלגן עם אבא טופי שלנו חלה והיה צורך להרדים אותו ולילי פיתחה פתאום מין גירוד מציק וחסר הסבר. עשתה ביופסיה שאת התשובה שלה איש לא מבין. היום היא כבר אצל המומחה השלישי, אולי הוא יעזור? ואם לא די בכך פתאום גילו איזה גוש חשוד אצל הכלבה של עוגי שעדיין תקוע בבית הסוהר. כבר ניתחו אותה ומחכים לתוצאות הביופסיה, מישהו רואה כאן דפוס חוזר?

החגים זו תקופה עמוסה מאוד אצלנו, המון ביקורים וסיורים בכוורת, אנשים מתקשרים כל היום וגם בערבים ואני מנסה לג'נגל בין העבודה ובין החולים על שתיים ועל ארבע ולצאת בסדר עם כולם. יום אחרי הבחירות ימלאו לי 66, אני די בטוחה שכמתנה ליום הולדתי אני אקבל את ביבי כראש ממשלה, לא קל. 

מאחלת לעצמי שנה חדשה ופחות מעיקה, עם יותר הכנסות ופחות מחלות ושרק נהיה כולנו בריאים.

טופי 2011-2022

 קיבלנו את טופי ממכרים שלנו שהתקשו להתמודד עם גור אנרגטי כל כך. רצינו חבר ללוקה ובראש השנה 2012 הוא הצטרף למשפחה והיה חבר נאמן ואהוב. גם אחרי שלוקה מתה מסרטן וצירפנו את רוקי הוא המשיך להיות כלב נעים וסבלני והתגבר על התעלולים של רוקי ועל התוקפנות של הרוטווילרית של עוגי שפצעה אותו קשות והמשיך להיות אותו טופי זללן ושמח.

אחרי שרוקי מת הבאנו כלבה אחרת וגם צץרץ צירף את הכלבה שלו ואחר כך גם הכלבה של עוגי... הוא הסתדר עם כולם יפה וגם אם נעשה איטי יותר המשיך להיות שמח ועם תיאבון בריא, אבל לאחרונה גילינו אצלו סרטן וכשהוא סירב לאכול ולא יכולנו לתת לו יותר תרופות היה ברור שזה הסוף. לקחנו אותו לווטרינרית הותיקה שלנו שמכירה אותו שנים והיא הרדימה אותו בתוך הרכב כדי לחסוך לו לרדת ממנו.

קברנו אותו בחצר ויותר לא נשמע אותו נובח את הנביחה המיוחדת שלו כל פעם שמישהו מהמשפחה מגיע הביתה ולא נצטרך לטאטא את השערות הבהירות שלו מהרצפה. זהו, טופי הלך לעולם שכולו טוב והשאיר אותו עצובים ומתגעגעים.

טופי ולוקה

טופי נהנה מטיול בוקר שמשי

מנמנם על השטיח

פצוע אחרי שלוסי לעסה אותו

מלך הבית

 על המשמר

סוקר את העולם

גזוז אחרי תספורת

נוסע לטיול עם רוקי

התמונה האחרונה