עברנו

 בשעה טובה עברנו בסוף השבוע האחרון ואנחנו גרים בדירה החדשה כבר שבוע שלם. לכאורה זה היה אמור להיות הכי קל ופשוט, נשארנו בעצם באותה כתובת, רק ירדנו קומה אחת למטה וכמובן יש פחות מטרז', אין מדרגות הכל פשוט ונגיש יותר והחיים שלנו דבש. 

אני הכי מרוצה מחדר השינה שהוא ממש גדול ויש בו מקום למשרדון קטן ויש גם חדר ארונות מרווח והמון מקום לבלגן שג'ינג'י אוהב לחזיק ליד המיטה שלו. חבל שלא החלפנו גם שם את הבלטות אבל התקציב לחץ ואותי בעתיד... נחיה ונראה.

השמש הצבעונית זו מדבקה שהדבקתי במו ידי ואני אוהבת אותה מאוד

יש מקום למחשב וגם לסחלבים שלי

האמת היא שאני מתקשה מאוד להסתגל למעבר, נאבקת למצוא מקום לכל החפצים הרבים מידי שלנו ומרגישה כאילו עברתי לעיר אחרת למרות שבעצם הכל נשאר אותו דבר. אתמול סוף סוף התקינו לי את דלתות הזכוכית בויטרינה של המטבח ובערב בא החשמלאי החביב שלנו והעביר שני גופי תאורה שנשארו למעלה לדירה למטה והתקין במקומם משהו אחר שאולי הדיירים שעוד אין ירצו ואולי לא. קשה לדעת. 

הצלחנו למצוא חברת ניקיון ששלחה שלוש עובדים נמרצים שניקו תוך כמה שעות את הבית שהיה ממש מטונף ועכשיו אני יכולה להראות אותו לדיירים בלי להרגיש מבוכה בגלל האבק והטינופת. עוד יש בעיות פה ושם, יש דליפות מים קטנות במטבח ובמקלחת. צריך למצוא שרברב שיודע לעבוד בניגוד לקבלן שלנו שלא יודע להתקין צנרת מים כמו שצריך. צריך לתלות עוד כמה תמונות ולסדר כמו שצריך את הממ"ד שנעשה בלית ברירה מין מחסן, וצריך לזרוק המון גרוטאות מהמחסן שג'ינג'י אזר סוף סוף אומץ והתחיל לפנות. 

בינתיים הכל מתעכב כי הוא מאושפז בגלל עניין ההכנה לדיאליזה וחלק נכבד מהזמן הקדשנו למאבק בבירוקרטיה של קופת חולים שמצד אחד דורשת בדיקות שונות ומשונות לפני ניתוח (צריך לעשות לו גם ניתוח שבר טבורי לפני דיאליזה צפקית) ומצד שני אין תורים. בשביל לעשות צילום סי. טי. של החזה בלי ניגוד שולחים אותנו לירושלים, ובשביל בדיקה במכון לב צריך לחכות כמה חודשים. אחרי צעקות והתרגזויות של ג'ינג'י (שטוב בדברים כאלה) הצליחה הרופאה שלו בבית החולים לסדר לו את כל הבדיקות בבית החולים באותו יום. נשארה רק הבעיה המעיקה של החנייה הלא קיימת בבית החולים, אבל נתגבר גם על זה. או שנחנה במגרש חנייה יקר להחריד, או שניסע בתחבורה ציבורית. העיקר שנסיים את הבדיקות הארורות האלה.

ומאחר שצרות תמיד באות בצרורות הצלחתי לעשות פנצ'ר בגלגל של הרכב שלי כשחזרתי מבית החולים אחרי שהפקדתי שם את ג'ינג'י. השעה הייתה כבר שבע בערב ואני תקועה בכביש ראשי עם פנצ'ר ברינו שאוהבים להחביא את הגלגל הרזרבי ולהקשות על הוצאתו מהבגז'. למזלי צץרץ היה בבית והוא הגיע אחרי כחצי שעה, נאבק קצת ברינו העקשן ובסוף החליף לי את הגלגל. אתמול הייתי חייבת לקנות צמיג חדש כי הקודם נהרס לגמרי בגלל שנסעתי עליו כי הפנצ'ר קרה בכביש בלי שוליים, ועד שמצאתי מקום לעצור הלך הצמיג. אני שונאת להגיע לבד למוסך, אבל אין ברירה, עשיתי זאת בעזרת ליווי של בעלי שדיבר בטלפון מבית החולים עם המוסכניק.

ג'ינג'י התאשפז בזמן הכי גרוע שאפשר, אנחנו עוד לא מאורגנים כמו שצריך בדירה החדשה, יש עוד דברים רבים שצריך לסדר ולהחליט עליהם, וקשה לי להתמודד לבד עם הכל, והכי גרועה זו הדאגה לבריאות שלו, וגם למצב הנפשי והקוגניטיבי שלו שהולך ומתדרדר בגלל מצב הכליות. הוא מתקשה לזכור דברים, מתקשה להבין מה שמנסים להסביר לו, וגם כועס ומתרגז כל הזמן בגלל דברים טיפשיים. את הקבלן הוא העיף למרות שהוא לא סיים את העבודה, עלי הוא צועק וכועס כל הזמן, ומה שהכי מעיק מבחינתי זה שהוא החליט שהוא שונא את אבא שלי (אדם בן 93) והוא מחרים אותו ולא מוכן לדבר איתו, ולא מוכן שאבא יגיע אלינו יותר. 

אבא שלי נפגע ולוקח את זה מאוד קשה למרות ההסברים שלי שמדובר באדם חולה ולא יציב. אני תקועה בין שניהם וזה עוד מוסיף לי דאגות וכאב ראש ולב. בגלל שאבא אדם חרדתי וקצת נודניק לא סיפרתי לו שג'ינג'י מאושפז כי אם הוא ידע הוא לא יפסיק לחפור לי ולהציק עוד יותר. בקיצור, אל תקנאו בי, מקווה שאשרוד את התקופה הקשה הזו ושנצליח סוף סוף להשכיר את הבית.

המטבח הישן והענקי שלי

המטבח החדש והקומפקטי, כולל הכניסה לבית. 

אלו הם חיי בזמן האחרון

 אנחנו גרים בבית הזה משנת 89 ומפה לשם הצלחנו לאסוף כמות מדהימה של חפצים. הבית באמת גדול ויש לנו שפע של מקומות אחסון. המון ארונות קיר גבוהים ועמוסי מדפים שלא לדבר על מחסנים חיצוניים. עקב כך הורי והורי בעלי נהגו להעביר אלינו כל מיני חפצים שחבל לזרוק אבל אין מקום לשמור. עם כל כך הרבה שמיכות וכלי בית ובעיקר צלחות וכוסות הייתי יכולה לפתוח מלון. הבעיה היא שאנחנו מנסים להעביר את עצמנו ואת הרכוש העצום שנצבר לדירה הרבה הרבה יותר קטנה. במקום ארבע חדרי שינה יש רק אחד גדול ועוד אחד קטן שהוא גם ממ"ד. בשטח המצומצם הזה אני אמורה לדחוס שלוש ארונות ענקיים שעמדו בסלון הגדול מאוד של חמותי ז"ל ואת הספה שצץרץ השאיר מאחור, וגם את הריהוט שלנו. צר המקום מלהכיל את הכל ובלית ברירה אני נאלצת להיפטר מהמון ספרים שמיכות בגדים וכלי בית. למרבה המזל יש אצלנו בקריה מוסד רב תועלת ששמו מגרש האוצרות ואליו מביאים התושבים חפצים שהם לא רוצים בהם אבל משערים שאחרים כן ירצו. איזה מזל שהמגרש הזה נמצא סמוך מאוד לביתי ופתוח שלוש פעמים בשבוע. הדהמתי אותם ואת עצמי כשהבאתי כוסות יין מהודרות באריזה המקורית ועוד כל מיני מגשים וסטים לקפה, כולם באריזות המקוריות כאילו יצאו זה עתה מחנות. עד שלא צללתי למעמקי הבוידם לא זכרתי בכלל שיש לי אותם ואין לי מושג איך הם הגיעו לשם. אני בטח לא קניתי דברים מפונפנים ושבירים כאלה. לשמחתי הרבה גם הקבלן שלנו וגם העובדת של ג'ינג'י שמחו לאמץ חלק מהכלים ואפילו העובדים הזרים מסרילנקה שצובעים ומשפצים את הבית שמחו לאמץ סירים וצלחות.

הידעתם שאי אפשר לתרום שמיכות צמר או פוך לאף אחד? לא חנות המציאות של ויצ"ו ולא מגרש האוצרות, אף אחד לא רוצה שמיכות. אולי אמצא איזה עמותה לבעלי חיים שתסכים? ויש גם את שטיחי הצמר שהכין ג'ינג'י אי אז במאה הקודמת ואיש לא חפץ בהם. ויש את הכוננית ושולחן הכתיבה של לילי עם מיטת הנוער התואמת שאין לי מה לעשות איתה, אולי הדייר שישכור את הבית ירצה בה. ומה נעשה עם פינת האיפור החדשה שכלתי קנתה לא מזמן והשאירה מאחור כי אין לה איפה לשים אותה? המון בעיות ודברים שצריך לפתור ואני מתמודדת עם הרוב די לבד כי ג'ינג'י מתעייף מהר מאוד בזמן האחרון ומתקשה להתמודד עם המצב. איכשהו נוצר מצב שהדירה למטה עוד לא ראויה למגורים כי אין שם מים ועוד לא התקינו את השיש במטבח ובמקלחת ובבית קשה לגור כי הוא בתהליכי צביעה והכל מבולגן ומאובק. אני רצה כל היום למעלה ולמטה ובאמצע גם מלחמה פתאום וכלבים ששרויים בדיכאון מכל הבלגן והבן של הקבלן שנפצע בתאונת דרכים ובגלל זה הקבלן השאיר לנו את העובדים שלו והלך לשמור על הילד בבית חולים וכל מידי בעיות בריאות של אבא שלי שלא פה המקום לפרט... ועיקר שכחתי, הבן ואישתו מצפים לתאומים שיוולדו בשעה טובה באוגוסט. אני מאוד מקווה שנצליח להשכיר את הבית עד סוף החודש ושנעבור לגור למטה ושנחזיק מעמד עד אז כי בקרוב יהיו לנו שלושה נכדים.

את השטיח הזה אולי נשמור

צרות בריאות

 ג'ינג'י בעלי היקר במצב בריאותי לא פשוט. הוא היה מאושפז בחול המועד פסח בגלל הכליות שלו שלא כל כך מתפקדות לאחרונה. בגלל המלחמה הוא שהה ברמב"ם בחנייה כמו כל שאר המאושפזים וסירב בתוקף שאני או מישהו אחר יבקר אצלו. הוא טען שנורא צפוף ומבולגן ואין חנייה והתעקש שנישאר בבית. 

אחרי 5 ימים הוא שוחרר וכנראה שבקרוב יצטרכו לחבר אותו לדיאליזה. זה עניין מסובך מאוד וצריך לעשות בדיקות ולהחליט מתי ואיזה דיאליזה מתאימה לו אבל החיים שלו ושלי כבר לא יהיו כמו פעם. בינתיים הוא בדיאטה מיוחדת של פרה דיאליזה ועליו לשתות מעט ולוותר על סטייקים מבשר בקר ולקחת עוד תרופות. המצב מבאס מאוד והוא די מדוכא ומודאג, אני גם.

חוץ מזה השיפוץ מתקדם לאיטו ויש סיכוי שבקרוב, בעוד חודש חודשיים, נעבור לדירה למטה. בינתיים מתחילים לחפש דיירים לבית ולחשוב מה עושים עם הכוורות ומרכז המבקרים. שום דבר עוד לא ברור וצריך לעשות עוד בדיקות ובירורים ולראות מה יקרה בעתיד. נכון שבסופו של דבר כולנו נמות כמובן אבל השאלה היא כמה זמן זה ייקח וכמה נסבול בדרך.

פסח מלחיץ

 ושוב פסח, החג השנוא עלי. השנה הוא גם מלחיץ ומדאיג בגלל המלחמה. וחוץ מזה יש גם את השיפוץ הלא נגמר שלנו. סוף סוף התחילו לרצף את המטבח וצריך לסיים את המקלחת והשירותים. בקצב שהקבלן שלנו עובד זה ייקח עוד חודשים. איכשהו הוא מצליח למרוח עבודה של שבוע לכמה חודשים, ובעצם עובד רק בשישי שבת כי הפועלים שלו הם עובדים זרים מסרילנקה שבאים לעבוד רק כשהם לא צריכים להיות בעבודה הקבועה שלהם. אני מקווה שבפסח הם יסיימו לפחות את המטבח ונוכל להגיע לממ"ד בלי לחצות ארגז חול שפעם, בעתיד, יהיה רצפת מטבח. נכון לעכשיו הרצפות בבית מלאות חול כי אנשים עולים כל הזמן למעלה אלינו עם נעליים מלוכלכות בחול ואני עסוקה כל הזמן בטאטוא החול. חוץ מזה יש גם אבקה של אלונים ואורנים כי אביב, ויש גם את האובך שאוהב לבקר אותנו לקראת פסח. הכל מאובק ומלוכלך ומאוד מייאש.

למרבה המזל יש לנו יחסית מעט אזעקות. אנחנו לא מספיק אטרקטיביים בשביל האירנים ורחוקים מידי מחיזבאללה. השנה החלטנו לעשות את פסח אצלנו בבית רק עם אבא שלי ועם לילי שתבוא לבד בלי החבר שיהיה אצל אימא שלו. הבן ואשתו עם הילד יהיו בחיפה אצל ההורים שלה. נקווה רק שהם יגיעו לשם בשלום כי לחטוף הפגזות כשאתה ברכב עם ילד בן שנתיים זה ממש מפחיד ומלחיץ. 

גם כלתי וגם הבן נאלצים לעבוד למרות שיש להם ילד בן שנתיים שאין לו מעון. הפתרון הוא לגייס אותנו לפעם בשבוע, (קיבלנו את ימי ראשון) ובשאר הימים הם עובדים לסירוגין, פעם הוא בחופש ופעם היא. אנחנו אוהבים מאוד את הנכד אבל מאוד מעייף לנסות להעסיק ילד כל כך צעיר ונמרץ כשעליך להיות צמוד לבית. לשמחתי הוא בתקופת הבלונים שלו ורוב הזמן אנחנו מנפחים בלונים ומעיפים אותם ורודפים אחריהם ואחריו. אחרי יום כזה עם הקטן אני צריכה עוד יום כדי לנוח ועם כל האהבה שלי אליו אני שמחה שהוא לא יהיה איתנו בחג. מנהגי האכילה שלו די מזעזעים והוא הכי אוהב, כשהוא אצלנו, לזרוק אוכל לכלבים שמסתובבים בשמחה סביב הכסא שלו.

על העבודה שלנו אין מה להגיד. אין עבודה ואין מבקרים ואין מכירות. חודש שלם לא הרווחנו כלום. היו אמורות להגיע קבוצות של מבקרים שכמובן ביטלו והפרנסה בקרשים. העיקר שאנחנו אריות שואגים.

השיפוץ

 עד היום לא כתבתי על השיפוץ שלנו. דיבורים על שיפוצים הם די משעממים למי שלא חי את הנושא. אני נאלצת לכתוב על זה כי זה כל כך מתסכל ומעצבן, לא השיפוץ בעצם אלא בעלי היקר שנהנה לחקור כל נושא ולדוש ולהתעמק עד שבא לי לצרוח או לברוח או גם וגם.

מאז שבנינו בשנות השמונים עבר המון זמן ודברים השתנו והוא עדיין תקוע בעבר ומתקשה להשלים שיש שינויים. על כך דבר קטן יש ויכוח ודיון ומחקר והזמן נסחב ונסחב והדירה תקועה חצי הרוסה ושום דבר לא זז. זה פשוט משגע אותי. הוא כבר הספיק להעיף שני אינסטולטורים ומספר אין סופי של קבלנים. עכשיו הוא מדבר עם איזה שרברב מסכן שרוצה להיות קבלן, אני די בטוחה שבסוף הוא יברח או שג'ינג'י יעיף אותו, בכל מקרה זה לא יגמר בשיפוץ.

אתמול קנינו סוף סוף ריצוף למטבח וכמובן ששוב יש ויכוח ומריבה, הפעם על ההובלה. הוא מתעקש שלא יביאו אלינו את הריצוף אלא שהוא ייסע לחנות ויביא הכל לבד וככה יחסוך 400 ש"ח אבל יהרוס לעצמו את הגב. הוא עוד לא השלים עם זה שקנינו יותר אריחים ממה שהוא תכנן כדי שהריצוף במטבח יהיה אחיד ולא טלאים שמורכבים מכל מיני אריחים שנשארו מהקבלן שבנה את הדירה של צץרץ. 

שיטת העבודה שלו כל כך איטית ומתישה. לפעמים אני חושבת שהוא בכלל לא רוצה שנסיים ונעבור לשם. הוא פשוט גורר רגליים וכל הזמן כועס שאני פזיזה מידי ועושה הכל מהר. זו דירה כל כך קטנה ובזמן שהשקענו בתכנון ובחיפוש אנשי מקצוע אפשר היה לבנות מגדל דירות.

אלו המרצפות שבחרתי. יש מצב שאצטרך לבטל את ההזמנה😞😞😞

טיול לתל אביב

 פעם בחודש, פחות או יותר, אנחנו נוסעים לסיור עם קבוצת המשמרים. מטיילים כל פעם במקום אחר וזה תמיד מעניין גם אם לפעמים מעייף. אחרי הסיור הקודם במטולה ובמנרה שהיה מאלף מאוד נסענו ביום שלישי האחרון לתל אביב למוזאון של יוסף באו. אני מניחה שאף אחד לא מכיר אותו כי הוא היה אדם מאוד צנוע ונחבא אל הכלים אבל הוא אחד האנימטורים הראשונים בארץ, איש מוכשר מאוד, מצחיק ומקורי. הבנות שלו הפכו את הסטדיו שלו ברחוב ברדיצ'בסקי 9 למוזאון לזכרו. הן נתנו לנו הרצאה מרתקת וכולם הקשיבו ונהנו מאוד ואז יצאנו החוצה למין מרפסת כניסה קטנה וכמעט שעזבנו אבל פתאום הן ביקשו שניכנס לעשות צילום פרידה. כמו סתומה השארתי את שני התרמילים הקטנים שלנו על המעקה שנשקף לרחוב ונכנסתי פנימה עם המעיל שלי שלמרבה המזל החזקתי בכיס שלו את כרטיס הרב קו שלי. עוד מזל הוא שג'ינג'י החזיק אצלנו את הארנק שלו בעוד שאני הסתומה השארתי את הארנק שלי עם כרטיסי האשראי והכסף (היה ממש קצת אבל בכל זאת) ואת הניידים שלנו בחוץ על המעקה. כמה דקות אחר כך כשגמרנו להצטלם התרמילים כבר לא היו.

לקח לי די הרבה זמן לקלוט מה קרה ולבדוק מה נגנב ומה נשאר. הבנות המקסימות של באו השאילו לי את הנייד של אחת מהן והתקשרתי לחברת אשראי אחת לבטל את הכרטיס. לשנייה לא התקשרתי כי פשוט לא זכרתי את שמה. הייתי כל כך מבולבלת ונסערת ורק רציתי הביתה. למרבה המזל לא שמרתי את הקודים של כרטיסי האשראי בפתק, כמו שאנשים עושים לפעמים, ועוד מזל שהניידים שלנו שתוך שנייה נותקו מהרשת הם ישנים ולא ממש שווים. הנסיעה הביתה הייתה עגומה מאוד. לזכותו של ג'ינג'י עלי לציין שהוא לא האשים אותי ורק ניסה להרגיע ולנחם. 

למחרת התברר שהגנבים הספיקו להשתמש רק בכרטיס אשראי אחד ולבזבז 400 ש"ח על קניות. כל פעם קנו ב 200 ש"ח. אחרי שאני אצליח להגיע למי שמטפל בזה אבטל את הקניה הזו. אני מקווה שזה יסתדר. בינתיים אני מתעסקת כל הזמן בטלפונים לחברות אשראי ולחברת פלאפון, וזה מתיש ומעצבן. בסיכום סופי של העניין נגנבו שלוש כרטיסי אשראי, שני ניידים, שני תרמילים קטנים, שתי מטריות מתקפלות וקופסת עוגיות ג'ינג'ר תוצרת בית שאפיתי רק יום קודם.

יום אחרי הגניבה נסענו לקנות טלפונים חדשים עם סימים כמובן ועל הדרך מתעסקים גם בענייני השיפוץ. שכחתי כמה זה מייגע להחליט איזה מטבח ואיזה כיורים ואיזה כיריים ואיזה אסלה... המון החלטות קטנות שמצטרפות לבית אחד. לפחות הרווחתי טלפון חדש ואילצתי את ג'ינג'י להחליף את הנייד הקשיש והאיטי שלו. גם זה לטובה.

שהחיינו

 סוף סוף התחלנו את השיפוץ המיוחל. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן עד שחשבתי שזה לא יקרה אף פעם. ג'ינג'י בלבל את המוח לכל קבלן שהגיע והצליח לפסול כמה מועמדים שנראו לו לא מספיק רציניים. במפתיע הוא התקשר אתמול למישהו שכבר דיבר איתו קודם ופתאום הכל הסתדר, גם המחיר וגם לוח הזמנים והיום התחילו לעבוד. קודם שוברים קירות ומנסרים קיר בטון. סיפור מאוד רעשני ומלכלך. מחר ימשיכו לפנות את השברים ולשבור עוד כמה קירות ואם הכל יסתדר כמו שצריך עד יום שני יגמרו לבנות קירות חדשים. חשבנו ותכננו המון זמן איך להפיק את המקסימום מהדירונת הקטנה שיש לנו מתחת לבית. יהיה ממ"ד, לא כל כך תקני אבל מוגן לא רע. יהיה מטבח גדול יותר ומתוכנן יותר טוב עם חלונות יותר גדולים. יהיו מקלחת ושירותים גדולים ונוחים יותר ואפילו חדר ארונות אמיתי כמו שיש לי בבית. 

נראה לי שבסוף אבא לא יעבור לגור אצלנו וזה לא מפתיע במיוחד. אחרי בערך 65 שנה באותה דירה קשה להאמין שבגילו הוא יעבור דירה. הוא אמנם לא אמר את זה בפירוש אבל אני מרגישה שהוא נסוג מהרעיון שלו לעבור לגור אצלנו ביחידת הדיור. קשה להגיד שאני מצטערת. אני מעדיפה קצת מרחק ביני לבינו ואני ממש רוצה לעבור לגור בדירה קטנה ונוחה יותר לתחזוק. המדרגות מתחילות להכביד עלי. 

גם הכלבות שחששתי בהתחלה שיפריעו לקבלן ולעובדים שלו התנהגו ממש יפה ובגלל שהן קצת פוחדות מרעש הן שמרו מרחק מהם וכולם היו מרוצים. נכון לעכשיו זו רק ההתחלה, צריך עוד המון עבודה עד שאפשר יהיה לגור שם. אני חושבת שייקח לנו עוד שנה בערך עד שנסיים הכל. זו תהיה מתנה נאה ליום הולדתי ה 70.

דלת הממ"ד

חלון המטבח

אחרי החגים

 הנה סוף סוף הגיע אחרי החגים ואפשר לחזור, בערך, לשגרה. חגי תשרי הם התקופה הכי עמוסה שלנו. עבדנו כמעט כל יום ונכון שהרווחנו יפה אבל התעייפנו מאוד מאוד.

גם אני וגם ג'ינג'י כבר עברנו את גיל הפנסיה ושנינו מתקשים להתרוצץ ימים שלמים. שכרנו בחורה נחמדה שעובדת עם ג'ינג'י בכוורת וגם באה לעזור במרכז המבקרים כשיש לה אפשרות (יש לה ילד קטן שחוזר בצהריים מהגן). חוץ מזה גם תרמנו יום עבודה בחול המועד להישאר עם הנכד המתוק שלנו. מתי כבר יפסיקו לשגע את ההורים העובדים עם החופשים הארוכים האלה? בין המחלות של הילד ובין החופשים הוא כמעט לא נמצא בגן והוריו נאלצים לקחת המון ימי חופש. אנחנו מנסים לעזור כמה שאפשר אבל לא תמיד יכולים. הוא ילד חמוד מאוד ומלא מרץ ואני מודה שאחרי כמה שעות איתו אני מותשת מאוד.

שמחתי מאוד כשהחטופים חזרו סוף סוף. אבן ירדה מעל ליבי אבל השמחה הייתה קצרה מאוד. מכונת הרעל חזרה בשיא העוצמה, שוב תהליכים להפיכה משטרית ושוב חיילים נהרגים. הגעתי למצב שפשוט אין לי כוח לשמוע חדשות. אני נתקפת בחילה כל פעם שאחד מהשרים או חברי הכנסת מופיעים בטלוויזיה או ברדיו. גם הנשיא טרמפ לא מוסיף לי בריאות. באמת תודה רבה לו שעזר להחזיר את החטופים אבל כולם יודעים שהוא עשה את זה בעיקר בגלל מניעים של כבוד וכסף. לא כי הוא בן אדם הגון. די מחריד לשמוע ולראות אותו. זה נשיא המעצמה הכי גדולה וחזקה בעולם? שאלוהים יעזור לנו ולאמריקאים.

גם השנה לא חגגנו את יום הנישואים שלנו (45 שנים עברו מאז) כי הוא ב 7.10 וחוץ מזה עבדנו באותו יום, אבל  אחי מגיע לביקור בתחילת נובמבר ואז גם יהיה לי יום הולדת 69. אני פשוט לא מצליחה להאמין שאני כל כך זקנה ומה שחמור יותר שאני מרגישה בת 169. אני מרגישה שחוקה וחסרת כוחות מהשנתיים הנוראיות שעברו עלינו. אולי המצב ישתפר קצת בחורף הבא עלינו לטובה והלוואי שירד קצת יותר גשם מאשר בשנה שעברה ושלא יהרגו יותר חיילים ושנתחיל כבר סוף סוף את השיפוץ המיוחל שהתעכב עד היום.

פעם היה פה גשם בעיתו
.

הם עזבו

 צץרץ עבר בסוף השבוע האחרון (עם משפחתו כמובן) לדירה החדשה. הדירה החדשה שלהם יפה מאוד, והם השקיעו המון זמן וכסף ומחשבה לארגן הכל כראוי. אנחנו בעיקר שמרנו על הנכד כשהם היו עסוקים בסידורים וניסינו להועיל בעצות בעיקר.

התרגלנו לראות את הנכד המתוק שלנו כל יום ופתאום יש ריקנות. ג'ינג'י מעסיק את עצמו בפירוק הדירה שלהם ובהכנות לשיפוץ. אחרי המון ויכוחים ושרטוטים ובדיקות הצלחנו סוף סוף להיסגר על תכנית ואם הכל יעלה יפה תהיה לנו דירה נהדרת. התכנית הייתה שנעבור לגור בה ונשכיר את הבית הגדול מידי שלנו אבל אבא שלי הפתיע והכריז פתאום שהוא רוצה לעבור לגור בדירה אחרי השיפוץ כי קשה לו להיות לבד והוא החליט למכור את דירתו ולשכור את הדירונת שלנו. מאוד הופתענו כי חשבנו שהוא אוהב מאוד את הדירה שלו ושהוא לעולם לא יעזוב אותה אחרי שגר בה מאז 1960 וגידל בה אותי ואת אחי וחי בה כל כך הרבה שנים עם אימא ז"ל. 

כמובן שאמרנו לו שנשמח מאוד ושזה רעיון נהדר אבל אני עדיין בספק אם הוא באמת יעזוב את הדירה שלו. נחיה ונראה. בינתיים אנחנו מתיצבים מחר שוב לתפקיד סבא וסבתא כי הנכד שוב חולה. הפעם זה יקרה בדירה החדשה ואני מקווה שנצלח בשלום את המשימה.

ושוב מלחמה

 אחרי יומיים של אזעקות ליליות החליט אבא שלי (שאין לו ממ"ד ובלי אוזניות הוא חרש לגמרי) לעבור לגור אצלנו. למזלי יש לנו בית ממש גדול. יש יחידת דיור קטנה לבן ולאשתו ולנכד ויש את הבית הגדול עם 4 חדרי שינה.

יש גם 3 כלבים. הם די פוחדים מהאזעקות. כלתי לעומת זאת פוחדת מאוד מאוד. רק להסתכל עליה כשאנחנו בממ"ד המאולתר שלנו מכניס אותי ללחץ.

תחליף הממ"ד שלנו הוא מין חצי מרתף כזה. אין לי מושג עד כמה הוא יעיל. מצד שני הרבה פעמים, בעיקר בלילות אין לי כוח לרדת שלוש קומות למטה. עד עכשיו היה בסדר, אבל לך תדע.

ביומיים שלושה הראשונים היה נחמד. הבן לא עבד ואכלנו יחד כל יום והייתה הרגשה של קצת חג. עם הזמן זה התחיל להיות קצת מעיק. הנכד לא הולך לפעוטון כי מלחמה ולכן אימא שלו לא עובדת ולמרות ההשתדלות שלנו זה לא קל כי הוא ילד נמרץ מאוד וקשה להעסיק אותו. אימא שלי הייתה סבתא בגיל חמישים פלוס, זה גיל טוב להיות סבתא. אני לעומת זאת קצת מבוגרת מידי (68) ומתקשה לעמוד בקצב שלו למרות שהוא חמוד ומקסים והכל.

חוץ מזה פשוט נמאס. נמאס מזה שאין פרנסה ואין שום דבר נורמאלי בטלוויזיה, כל יום יומיים חיילים נהרגים בעזה, החטופים עדיין חטופים ויש כל הזמן מתח כזה באוויר. נמאס כבר!

דרך אגב, זה חוקי לא להרשות לאזרחים לטוס לחו"ל? אין לי שום תכניות לטוס אבל מרגיז נורא שאסור.

מותשים מהמצב

האביב המעיק הזה

 מאז שאימא נפטרה לפני שלוש שנים, בדיוק בערב פסח, נוספה עוד מועקה לחג המאוס הזה. גם קודם תיעבתי את פסח ועכשיו יש לי עוד סיבה לסלוד ממנו, ואם לא די בכך אבא שלי חוגג יום הולדת ארבע ימים אחרי היורצייט שלה. הוא מתעקש לציין את פטירתה בתאריך הלועזי ה 15.4 ויום הולדתו חל ב 19.4.

אני אישית לא מחבבת את הצירוף הזה של יום ההולדת של אבא לאזכרה של אימא אבל ככה יצא ואי אפשר לדרוש מאנשים מבוגרים כל כך להגיע לצפון הרחוק פעמיים בשבוע ואפילו לא בחודש. אני יודעת שאני נשמעת סוציומטית ואפילו גועלית אבל אני שונאת אירועים משפחתיים, בעיקר כשאני אחראית וכאילו המארחת. אני נלחצת נורא ולא נהנית בכלל, ומאז שאימא איננה אני פשוט סובלת.

כשמלאו לו 90 ציינו את האזכרה לאימא יחד עם יום ההולדת. עשינו את המסיבה בבית וזה היה ממש קשה לוגיסטית. השנה החלטנו ללכת למסעדה אחרי האזכרה. זה יוצא יקר להחריד, אבל אבא מתעקש שלא נעשה ארוחה חגיגית בבית כדי לא לההעמיס עלי את הבישול והאירוח. את האזכרה / יום הולדת נעשה ביום האחרון של החג. אבא יעזור עם התשלום למסעדה ונקווה שזה יעבור בשלום כי רוב המשתתפים הם מבוגרים מאוד ומתקשים להתנייד. 

לפני שנה לא עשינו שום דבר כי הייתה מלחמה אבל השנה ג'ינג'י מתעקש שחייבים לחגוג לו יום הולדת כי בגילו מי יודע כמה ימי הולדת עוד נחגוג. בשבוע שעבר הייתה לנושנוש יום הולדת שנה שחגגנו אצלנו. היו איזה 20 איש ולשמחתי כלתי והבן עשו כמעט הכל לבד. אני הכנתי רק כדורי שוקולד עם קוקוס. את הסדר נעשה אצל הבת דודה שלי ואני אמורה להביא עוגה שתהיה כמובן כשרה לפסח. נקווה שתהיה גם אכילה. 

השנה האביב ממש קשה לי, אביך וחמסיני והאלרגיות שלי משתוללות. האף סתום והעיניים מגרדות והכדורים נגד אלרגיה לא עוזרים ועל כל המועקה הזו יש גם את התוספת של המצב במדינה שנורא מדאיג ומחריד אותי. שונאת את התקופה הזו, הלוואי שזה שייגמר כבר.

עוגת יום ההולדת הראשונה של נושנוש