יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

שלושים ותשע שנים יחד

מחר אני ובעלי (כיום המילה הזו יצאה מהאפנה ואומרים בן זוגי) חוגגים 39 שנות נישואים. אם לא יקרה משהו לא צפוי והכל יסתדר ניסע יחד לאגמון החולה לטייל ולראות עגורים והכי חשוב, להיות קצת יחד בלי כל הבלגנים הרגילים שלנו.
בסוף השבוע הקרינו סרט על מלחמת יום כיפור, ג'ינג'י חובב סרטים מהסוג הזה וכשהראו את גשר הגלילים מעל התעלה הוא נדרך כולו והתחיל להעלות זיכרונות מימיו כחייל צעיר ואחר כך הלך לחפש (ביום שישי בלילה) את התמונות שלו מקורס קצינים. אין לי מושג לאן נעלמו התמונות הללו אבל הוא לא מצא אותן, ובעיקר חרה לו שנעלמה תמונות המחזור שלו מאותו קורס. הוא הפך את כל הבית ואפילו ירד לדירה למטה לחטט בארונות של אימא שלו ז"ל, אולי התמונה שם.
הוא מצא שפע תמונות ישנות שמשום מה לא סודרו באלבום, אבל את תמונת המחזור לא מצא והצטער וכעס על כך מאוד. אולי היא נמצאת באלבום התמונות של אחיו? אני מקווה כך.
מרוב חיפושים מצאנו תמונות ישנות שלנו ושוב נדהמתי לגלות כמה צעירים, יפים וחטובים היינו פעם. אני לא מבינה למה כעסתי על עצמי כל כך הרבה שנים שאני שמנה ולא מצליחה לרזות. נראיתי ממש נהדר חוץ מהתסרוקת האיומה שעשו לי, אבל זאת לא אשמתי, אלו היו שנות השמונים וככה הלכו אז.

ככה נראינו כשהיינו זוג צעיר ומלא מרץ

 ג'ינג'י בתקופה שבה היה באמת ג'ינג'י

אני במעבדת הצילום בטכניון

ראש השנה עבר עלינו בעיקר בעבודה קשה. את ערב החג בילינו קצת בבית חולים עם אימא וקצת עם דודה שלי ובעלה ובנה שבאו לחגוג אתנו והביאו שפע אוכל שאנחנו אוכלים עד עכשיו.
למחרת נסענו למרכז המבקרים וכל הזמן ענינו לטלפונים. המון אנשים רצו לבוא אלינו עם ילדים שהיו קטנים מידי. בסוף נמאס לי לסרב כל הזמן להורים לילדים בני שלוש וארבע והצעתי לג'ינג'י שנעשה סיור כוורות לקטנים. סיור קצר בלי לפתוח כוורות ובלי להתלבש בכל התלבושת המלאה שבין כה וכה גדולה מידי לקטנטנים אלא נסתפק בסיבוב קטן עם מסווה לפנים והסברים קצרים ופשוטים. להפתעתי ג'ינג'י הסכים ואפילו שיבח אותי על היזמה העסקית המוצלחת ומרגע זה מלאו ידינו עבודה. גבינו מחיר צנוע של 20 ש"ח למשתתף, הקדשנו בערך חצי שעה לכל משפחה, וראינו ברכה בעמלנו.
בחג השני כבר הייתה קבוצה גדולה (בעצם שתי קבוצות שצירפנו יחד) של סיור לגדולים עם רדיית דבש ואחר כך עוד כמה משפחות עם פעוטות. אחרי קיץ יבש ודל בהכנסות התחלנו להרוויח כסף וזה הגיע ממש בזמן.

קטנטן מתוק אחד שהתעקש ללבוש חליפה גדולה מידי. רוב הילדים בגילו פוחדים ללבוש חליפות ולא מבינים בכלל את העסק הזה של דבורים וכוורות, אבל הוא היה לא רק חמוד אלא גם מאוד אמיץ ועקשן

יום שבת, 28 בספטמבר 2019

שוב בית חולים

ביום חמישי בבוקר אבא התקשר וביקש שאבוא כי אימא לא יכולה לעמוד והוא לא יודע מה לעשות.
הגעתי בחיפזון ומצאתי את אימא שלי יושבת על כיסא השירותים בלי מכנסים ולא מסוגלת לקום. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל זה היה בלתי אפשרי. לא הצלחנו להלביש לה את המכנסיים או להעביר אותה לכורסא שלה. בסופו של דבר אחרי ויכוחים ומריבות עם אבא ובכי מר של אימא התקשרתי למד"א והזעקתי אמבולנס. הם הגיעו ממש מהר ואחרי שהבינו את המצב הזעיקו עוד צוות שהושיב את אימא על כיסא והוריד אותה לאמבולנס. אבא ואימא נסעו לבית החולים ואני חזרתי הביתה.
אחרי ששהו רוב היום במיון הוחלט לאשפז את אימא שוב באורטופדית ולמחרת בחן הרופא את צילום הסיטי שלה והחליט שאין ברירה, חייבים ניתוח.
יש לאימא הצרות חמורה בתעלת עמוד השדרה התחתון, הלחץ מונע ממנה להזיז את הרגלים וחייבים לשחרר אותו ואז אולי יש סיכוי שהוא תוכל לחזור ללכת. לרוע מזלם של הורי אימא התאשפזה בדיוק לפני החג שמחובר לסוף השבוע ולכן היא נשארת תקועה בבית החולים ורק ביום רביעי יתחילו לעשות משהו. המצב הזה גורם להורי עגמת נפש איומה ומרירות גדולה שאיכשהו יוצאת עלי. כל הזמן יש להם טענות נגדי, לא כל כך ברורות אבל מאוד תקיפות.
אני לא מבינה אותם, הם כל הזמן לבד, אני לא עוזרת מספיק, אני לא מתקשרת מספיק וכדומה.
אני באמת משתדלת אבל זו העונה הבוערת שלנו ואני לא מסוגלת לחלק את עצמי לשניים וחוץ מזה ממש לא בא לי להתקשר ולבקר כשכל הזמן מחמיצים לי פנים ומתלוננים. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם הלחץ הנפשי והפיזי הזה וכרגיל במצבים כאלה הגב שלי מתחיל לקרוס ולהכאיב. מזל שיש לי מחר טיפול פלדנקרייז. מה יהיה אחר כך, רק אלוהים יודע.

יום שישי, 20 בספטמבר 2019

סופה של אנג'ל

כתבתי פה לפני 10 ימים. מאז כמעט לא ניגשתי למחשב וסליחה מכל הבלוגרים שאני עוקבת אחריהם והפעם לא הגבתי. פשוט לא היה לי כוח. דלקת הריאות פלוס הבחירות פלוס המצב של אימא מצצו ממני את כל הכוחות. היתרון היחיד הוא שגיליתי אתמול כשעשיתי בדיקות דם שרזיתי כמה ק"ג. הופתעתי מאוד אם כי במחשבה שנייה באמת לא היה לי תיאבון לאחרונה.
אתמול סיימתי עם האנטיביוטיקה ולצערי אני עדיין די משתעלת. כואבות לי הצלעות ואני כל הזמן עייפה אבל חייבת להמשיך הלאה ולתפקד כי אין ברירה. הורי מהווים את הנטל הכי כבד. אם אני לא מתקשרת כל כמה שעות, או חלילה מפספסת ביקור יומי אצלם הם מגיבים כאילו שלחתי אותם ערומים ובלי אוכל למות על איזה קרחון. הם נעשו תלותיים בצורה מעיקה מאוד ומתקשים להבין שאני כבר לא הצעירה הנמרצת שהייתי פעם. גם לי קשה וגם לי יש בעיות בריאות ומשפחה לטפל בה.
לצערי המצב של אימא מחמיר, היא כבר לא מסוגלת להזיז את הרגליים בכלל למרות שהן לא ממש משותקות כי היא מרגישה כשנוגעים בהן. אחרי שזמן רב הם דחו כל רעיון של פיזיותרפיה וחוות דעת שנייה פתאום הם כן מסכימים אבל רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, רצוי כבר אתמול, ומתעצבנים שיש דברים שלוקחים זמן וכמובן מאשימים אותי ואת אחי שמנסה לעזור מאמריקה הרחוקה בכל עיכוב או תקלה.
חוץ מזה באמת יש להם מין מזל נאחס כזה שגורם לעיכובים. מיד יש חגים שתוקעים הכל, וקודם הייתה חופשת הקיץ שהאטה את כל התשובות, ודווקא עכשיו מדריכת הפלדנקרייז שאני תולה בה המון תקוות נורא עמוסה ואין לה זמן כי היא מטפלת באימא קשישה ויש לה המון מטופלים, וכשהיא כבר רצתה לבוא בדיוק אז נדחף פתאום רופא השיניים שגם הוא מסכים לטפל באימא שלי בבית. גם מי שכן מגיע לטפל, למשל הפיזיותרפיסט, זוכה לביקורת משתקת כי מה הוא כבר עושה וזה בכלל לא מועיל.
אבא שלי כל כך מיואש ומותש עד שהוא לא מפסיק לפזר אנרגיה שלילית ומדכאת ועם זאת להתנגד לכל הצעת עזרה, ומיד אחר כך להתלונן שאף אחד לא עוזר להם. אני חושבת שהוא לא מבין כמה הוא מייאש ומעצבן את כל מי שבא לעזור לו. הוא בעצמו על הקרשים, עייף ומפוחד אבל היחס שלו נורא מעייף ושואב אנרגיות שלצערי אין לי כרגע.
לדעתי חלק גדול מהבעיה של אימא הוא נפשי והיא פשוט מבוהלת וסובלת מטראומה בגלל שנפלה בבית החולים ואבא שלי במקום להרגיע ולעודד רק מוסיף לה לחץ ופחד. תמיד זה היה התפקיד שלה לתמוך בו ולחזק אותו נפשית ועכשיו כשהיא במצב כזה האיזון ביניהם הופר וכולנו סובלים.
חוץ מזה גם הרדמנו את הכלבה הנכה שלנו. ג'ינג'י שסירב כל הזמן להרדים אותה נכנע בסוף אחרי שלקח אותה לווטרינרית ששכנעה אותו שבאמת אין טעם להניח לה לסבול. זה עצוב אבל סך הכל היו לה כמה שנים מאוד טובות אצלנו וכולם מתים בסוף.
לצץרץ נהייתה חברה והם כל הזמן יחד, בעיקר אצלנו, והם ממש חמודים, מבשלים יחד ולומדים יחד, משמח מאוד שיש לו בת זוג.
עוגי מתמיד בעבודה ונכון לעכשיו נראה שהוא בסדר. נקווה שזה יחזיק מעמד.
גם תוצאות הבחירות די מעודדות לדעתי. עושה רושם שחלק גדול מהאנשים התחילו להתפקח מהכישוף שביבי הטיל עליהם ואולי יתחיל להיות פה קצת יותר טוב? מותר לקוות לא?

אנג'ל המסכנה בימים טובים יותר

יום שלישי, 10 בספטמבר 2019

דלקת ריאות

חיכינו בקוצר רוח ל 10/9 כדי לקחת את אימא לבדיקה בבית החולים. הורי ביקשו שאבוא אתם כי קשה להם להסתדר לבד. אימא בכיסא גלגלים ואבא לא שומע טוב, הם חייבים ליווי. הבטחתי שאבוא ורציתי מאוד להיות אתם אבל לפני כמה ימים התחלתי להשתעל שיעול שהחמיר והלך ואחר כך גם היה לי חום די גבוה. אתמול הלכתי לרופא המשפחה שבדק אותי ביסודיות כדרכו והודיע לי שיש לי דלקת ריאות. זה מדבק ואסור לי בשום פנים ואופן להיות ליד אימא שלי באמבולנס סגור (הורי שכרו אמבולנס פרטי כדי לקחת אותה לבית החולים) וגם ביקור בבית חולים לא בא בחשבון. אני חייבת לעשות מיד צילום חזה, להתחיל אנטיביוטיקה ומחר בבוקר בדיקות דם ושאפסיק מיד עם רוקסט שמכיל קודאין כי אני חייבת להשתעל ולהוציא את הליחה מהריאות.
הוא מבין שאחרי כמה ימים של שיעולים כבר כואבות לי הצלעות ומשתתף בצערי על בריחת השתן שנגרמת בגלל השיעול אבל אין ברירה ואם אתחיל להרגיש עוד יותר רע יש לי הפניה למיון. ובכלל, עלי לעזוב הכל והתרכז בהחלמה.
הורי נחרדו למשמע הבשורה. מעולם לא הייתה לי דלקת ריאות והם מבינים שעלי לשכב במיטה ולהחלים אבל מי יהיה איתם בבית החולים? למרבה המזל צץרץ היה פנוי ונידבתי אותו לנסוע איתם. האמת שדי היססתי וחששתי מכך, בעיני הוא עדיין ילד למרות שהוא כבר בן 27 אבל יש לו קשר טוב עם הורי ואיזה ברירה הייתה לי? אמנם ג'ינג'י התנדב אבל הוא עובד וחוץ מזה גם הוא לא שומע כל כך טוב וגם הסבלנות שלו לא משהו. מסתבר שזו הייתה בחירה טובה. הוא עזר להם מאוד והם היללו אותו בחום על התמיכה והעזרה שלו. עשו לאימא צילום והתברר שעמוד השדרה שלה משקם את עצמו ובונה מחדש את החוליות הסדוקות והתוצאה של הביופסיה שלילית כלומר אין לה שום זיהום ולכן אין צורך בתרופות ואין צורך בניתוח, כל מה שהיא צריכה זו פיזיותרפיה כדי שהיא תשקם את השרירים ותחזור ללכת.
אני מרוצה לשמוע שלא יהיה ניתוח ושמחה וגואה בצץרץ והלוואי ואימא תוכל להשתקם וללכת שוב. אמן כן יהי רצון.

התמונה הזו של צץרץ צולמה לפני 25 שנה בערך. הוא בן שלוש ומשהו, חמוד ומתוק להפליא. עכשיו הוא כבר נראה אחרת אבל בפנים הוא עדיין מותק של בן אדם.

יום ראשון, 25 באוגוסט 2019

יום הכלב

מחר, 26.8 הוא יום הכלב הבינלאומי. זה גם פחות או יותר התאריך בו הרדמנו את לוקה שלנו בשנת 2017אנחנו נזכרים בה מידי פעם ויש לנו תמונה גדולה שלה תלויה בחדר השינה. גידלנו אותה מאז שהייתה בת חודש ועד שמלאו לה שש. היינו חייבים להרדים אותה בגלל שהיה לה סרטן. גם אנג'ל הקשישה חולה, משותקת ולא מסוגלת ללכת. הייתי מרדימה אותה אבל לא נראה שהיא סובלת מכאבים וכל זמן שיש לה תיאבון והיא יודעת מה קורה ג'ינג'י מסרב להיפרד ממנה.
מאז שקיבלנו את לוקה ושנה אחר כך את טופי ואחר כך את אנג'ל יש לנו כל הזמן כלבים. כיום הכוכב שלנו הוא רוקי, הבורדר קולי המקסים והאהוב שלנו, וכמובן שגם טופי שכבר לא צעיר כמו שהיה וגם קצת שמן מידי הוא עדיין כלב אהוב ומפונק ומטופח.
בגלל הכלבים אני צריכה לקום כל בוקר מוקדם ולטייל אתם, זו בדרך כלל המשימה של ג'ינג'י אבל הוא התחיל לעבוד שוב בחפירות בית שערים ועד שזה לא יסתיים הכל עלי. איזה מזל שהשקעתי בטיפולים של פלדנקרייז וכיום כבר קל לי יותר ללכת ועוד היד נטויה. זה לא זול אבל אחרי מה שקרה לאימא אני לא אוותר ולא אחסוך, אני רוצה לחזור לעצמי ולהיות מסוגלת ללכת עד גיל מבוגר בלי לצלוע ולסבול.
המצב של אימא לא טוב. היא בבית, לא מסוגלת ללכת וסובלת מכאבים כל פעם שהיא מנסה לדדות בקושי מהכורסה שלה לכיסא הגלגלים. בעוד שבועיים ניסע לבית החולים לביקורת ואז נקבל סוף סוף את התוצאות הסופיות של הביופסיה. אני לא אתפלא אם זה ייגמר בניתוח. אימא מאוד פוחדת מניתוח אבל לא מוכנה להישאר במצב הזה של כאבים ונכות ומוכנה לקחת סיכון אם יש סיכוי שזה יעזור.
הורי קיבלו עזרה מביטוח לאומי ויש מטפלת שבאה כמה פעמים בשבוע אבל רוב הטיפול באימא נופל על אבא והוא עושה את זה באהבה ובמסירות ולא מוכן לשמוע שנאשפז את אימא במחלקה טיפולית בבית אבות או שנכניס עובדת זרה הביתה. יכול להיות שזה יקרה בעתיד אבל כל זמן שהוא מסוגל הוא מתעקש להיות המטפל הראשי. אני אצלם כמעט כל יום ועוזרת כמה שאפשר ומקווה בכל ליבי שאימא תצליח ללכת שוב יום אחד.
צץרץ ממשיך ללמוד ולעבוד ועוגי שחי אצלנו עד עכשיו החליט לנסות שוב לשכור דירה ולהיות יותר עצמאי. הדירה לא יקרה ונמצאת במרחק מאוד קטן מהבית ואם הוא ימצא גם עבודה הוא יסתדר לא רע, בעיקר אם הוא יבוא לאכול מידי פעם בבית.
עד היום הוא חיפש חצי משרה אבל לא מצא ורק אחרי שהראיתי לו טבלה שמצאתי באתר של ביטוח לאומי שבה מוסבר כמה מותר לו להרוויח בלי לוותר על הקצבה הוא הבין שאין צורך להתעקש על חצי משרה אפשר לעבוד יותר שעות והקצבה לא תיפגע. נדמה לי שהמצב הנפשי שלו יציב הרבה יותר כיום אחרי שהוא זנח את העישון ואולי סוף סוף הוא יתחיל לחיות כמו אדם בוגר בן 29? אני מחזיקה לו אצבעות ואעזור לו כמה שאפשר.
היום גיליתי שהשכנה שלי שאני זוכרת בהיריון עם הבת שלה הפכה לסבתא. הבת שלה שצעירה יותר מלילי נישאה לפני שנה ומיד נכנסה להיריון. השכנה מאושרת מאוד ונהנית להיות סבתא, מעניין לדעת אם זה יקרה גם לי יום אחד. נכון לעכשיו זה נראה ממש רחוק, אף אחד מהילדים לא חולם אפילו על הקמת משפחה אבל מי יודע מה יהיה בעתיד. רק שיזדרזו כי אני לא נעשית צעירה יותר עם הזמן.

יום ראשון, 4 באוגוסט 2019

בדד

כן, אני לבד עכשיו. בן זוגי ואלוף נעורי - ג'ינג'י היקר טס לו למולדבה לטיול כלבבו, כלומר הרבה הליכה ברגל, מוזאונים ואתרים עתיקים וספונטניות חסרת מעצורים. אין לי בעיה עם ספונטניות אבל לאחרונה אני מתקשה בהליכה ממושכת והתחלתי להסתייג כשהבחנתי שיש באינטרנט מעט מאוד המלצות וחוות דעת על מולדבה. פה חשדתי כמו שאומרים. מה שהרתיע אותי דווקא הדליק את ג'ינג'י חובב האתגרים. העובדה שיש שם המון אנשים שדוברים רומנית ושהמטפלת לשעבר של חמותי תהיה בחופשת מולדת הכריעה את הכף. הוא התעקש לנסוע ולנפוש לפני שיתחיל לעבוד כמנהלן בחפירות בית שערים - עבודה מתישה וקורעת פיזית ונפשית אם כי לא ארוכה. חודש ומשהו של מאמץ ויזע.
הוחלט שאני אשאר בארץ ומזל שהחלטנו ככה כי אז התחיל הברוך עם אימא שלי, וטוב שנשארתי בארץ לעזור ולתמוך. האמת היא שלמרות הכותרת הדרמאטית של הפוסט אני לא בדיוק לבד, עוגי וצץ רץ והכלבים נמצאים איתי ומעסיקים אותי די והותר. לשמחתי עוגי מצליח להתגבר על הנטייה הטבעית שלו לישון בבקרים וקם לטיול עם הכלבים, ומיד אחר כך חוזר לישון. צץרץ עסוק גם כן, עובד או לומד או מבלה ואנחנו מדברים בעיקר בנייד למרות שהוא גר בקומה מתחת.
אני די נהנית מהלבד שלי, נחה הרבה, עושה פלדנקרייז שמאוד משפר את מצבי ודי מתבטלת לי בכיף אם כי אתמול החלטתי לפצוח סוף סוף במבצע ניקוי החלונות שאני דוחה עוד מפסח. יש לנו המון חלונות ועליהם יש רשתות שלוכדות אבק וצריך לשטוף אותם לפחות פעם ברבעון, מה שאני בדרך כלל לא עושה. אתמול בבוקר היה יחסית קצת פחות חם והתחלתי לשטוף ולנקות. החלטתי לנקות כל יום קצת ולפרוש את העבודה על פני כל השבוע. מקווה שאעמוד בזה ועד שג'ינג'י יגיע כל החלונות יהיו נקיים למשעי, לא שהוא ישים לב לזה כמובן : )
אתמול דיברנו קצת בטלפון והוא סיפר שמולדבה מאוד פרימיטיבית, לא מסבירים שם פנים לתיירים והמטפלת שהוא קיווה שתדריך אותו קצת תפסה התקררות נבזית בטיול שעשתה בים השחור ושוכבת חולה בבית ככה שהוא די לבד. אתמול הוא טייל בקישינייב והיום הוא מתכנן לנסוע צפונה. לטענתו המדינה הקטנה והענייה הזו נתקעה בשנות השבעים פחות או יותר והטיול בה הוא כמו מסע בזמן. לא פלא שכל מי שיכול בורח משם לרוסיה או לאירופה כדי למצוא עבודה. באמת חבל עליהם, מה שהם צריכים זה חבורת יהודים או ישראלים מלאי מרץ ויוזמה שינערו אותם קצת ויעבירו אותם למאה העשרים ואחת. אם הם יפסיקו להיות כל כך אנטישמיים אולי זה עוד יקרה.


יום שישי, 26 ביולי 2019

עשינו זאת!

סוף סוף הצלחנו להשכיר את הבית של חמי וחמותי. זה לא היה קל בעיקר כי ג'ינג'י התעקש לשפץ אותו ולצחצח אותו היטב אחרי הזוג האחרון שגר שם עם חמישה כלבים ושני ילדים ולעולם לא ניקה ולא סידר כלום. הבית היה במצב קטסטרופלי ועד שנפטרנו מהם ירקנו דם.
השקענו בניקיון ובצביעה ואחרי שמצאנו סוף סוף מישהו שרצה להשכיר היינו צריכים להוסיף עוד מזגנים ולעשות עוד כמה שיפוצים קטנים והיום סוף סוף חתמנו על החוזה שעבר לפני כן המון שינויים והתאמות.
גם לדיירים החדשים יש כלבים אבל הם הבטיחו לנקות אחריהם ולא להזניח את הגינה. נקווה שיעמדו במילה שלהם.
הורי מתרגלים לאט לאט לחיים בבית. אימא פחות או יותר נכה ולא מסוגלת לעשות יותר מצעד אחד או שניים כשהיא נתמכת בהליכון. אחרי המון ויכוחים ומריבות אבא הסכים לקבל עזרה מביטוח לאומי. זמנית מגיעות להם 9 שעות אבל יש סיכוי טוב שיגדילו להם את השעות. שכנעתי את אבא לבקש מישהי שתעזור לו בשעות הבוקר. הוא צריך עזרה להוריד את אימא מהמיטה ולרחוץ אותה. ביום ראשון תתחיל לעבוד אצלם בחורה נחמדה שהסכימה לשעות הללו ונקווה לטוב. הפחד הכי גדול שלי הוא שאבא גם יקרוס בגלל הלחץ הגופני והנפשי ואז יהיו לי שני חולים על הראש.
לשמחתי חוץ ממני ומג'ינג'י באים לבקר אותם חברים וקרובי משפחה וכולם מביאים להם אוכל. המקרר מפוצץ ולא אתפלא אם אבא יעלה מחדש את הק"ג שהוריד בחודשיים האחרונים.
ג'ינג'י נוסע לטייל בחו"ל ביום שני ויחזור רק בעוד 12 יום. אני עדיין לא לגמרי בסדר עם הגב, יש שיפור עצום אבל עדיין קשה לי ואני מקווה שאצליח להתמודד עם הטיול עם הכלבים. אם לא אצליח עוגי יאלץ לקום מוקדם ולטייל אתם במקומי.
חוץ מזה גם נורא נורא חם, כולם בטח שמו לב לזה, והחום ממש מעיק השנה וגורם לכולם לעייפות ולעצבנות. אני ממש שונאת את הקיץ!

יום חמישי, 18 ביולי 2019

ושוב בבית

עוד אתמול אבא החליט שאימא חוזרת הביתה כי היא עשתה כבר את הביופסיה ואין לה מה לחפש יותר בבית החולים. הוא התקשר בשש בבוקר ובישר לי שהחליפו לאימא מיטה ואחות אחת אמרה לה שזה בגלל שהיא עומדת להשתחרר הביתה והוא ישר נלחץ והחליט שכנראה שהיא חוזרת כבר היום, ומאחר והוא חייב לנסוע איתה באמבולנס (לא ברור למה) הוא רוצה להגיע לבית החולים בלי רכב ולכן הוא מבקש שאסיע אותו.
הסעתי אותו לכרמל וחזרתי הביתה צולעת ואומללה. הנהיגה לא טובה לאישיאס שלי והנסיעה עם אבא היא ממש אסון. הוא כל הזמן מעיר לי ונותן לי הוראות ומצליח לבלבל אותי למרות שנהגתי לכרמל לפחות מאה פעמים בשנים האחרונות. הלחץ שלו והצורך שלו בשליטה בכל הסביבה מלחיץ גם אותי ומזיק לי פיזית. מזל שבאותו יום היה לי טיפול אצל מדריכת הפלדנקריז שלי שלא הבינה למה אני מכווצת כל כך ועוד אחרי שמצבי הוטב כל כך לאחרונה. אחרי שהסברתי לה היא נאנחה ושוב הטיפה לי שאני חייבת לשמור על עצמי ולחשוב קודם כל על עצמי ולא על אחרים.
למחרת אבא שוב דרש הסעה לכרמל ולמזלי צץרץ עבד בוקר באותו יום ומאחר ומקום העבודה שלו קרוב לכרמל הוא פשוט יצא קצת קודם והקפיץ את אבא לבית החולים. הפעם הצליח להם והם נשלחו סוף סוף, אחרי חודשיים מחוץ לבית, חזרה הביתה. שמחתי מאוד אבל שמחתי הועבה מעט בגלל דואר ישראל המרגיז. אחי חידש את הדרכון בשבוע שעבר והדרכון שלו נשלח להורי בדואר רשום. כשהגעתי לקחת את הדרכון שלו הפקידה סירבה לתת לי אותו כי רק לבעל הדרכון או למישהו שיש לו תעודה מזהה מותר לקחת את הדרכון. הסברתי שאחי בחו"ל ואין לי שום תעודה שלו וזה לא עזר למרות שהוא נתן לי ייפוי כוח חתום.
חזרתי הביתה חפוית ראש ושלחתי הודעה לאחי שיחפש את תעודת הזהות הישנה שלו.
שעתיים אחר כך הורי התקשרו שהם בדרך באמבולנס ששכרו. שאלתי אם לבוא והם הסכימו בשמחה. נסעתי אליהם ועוד הספקתי לראות את האמבולנס. אימא כבר ישבה בכורסה בבית עצבנית ומתלוננת. הנסיעה הייתה לה קשה מאוד, הכיסא היה לא נוח והיא חשה כל מהמורה בכביש וכאב לה. הושבנו אותה בכיסא הגלגלים שהבאתי לה מיד שרה והראינו לה שהוא נכנס לשירותים בלי בעיות, ואחר כך מצאתי לה כפכפים שיהיו לה נוחים.
מודאגת מאוד שמתי לב שהיא לא זוכרת איזה כפכפים יש לה בבית, ושהיא נשמעת מבולבלת וילדותית בצורה מאוד לא אופיינית לה. היא התחילה להתווכח שההליכון שלה הוא לא ההליכון שהיה לה לפני האשפוז והתלוננה שהחליפו לה את ההליכון בדגם גבוה וכבד מידי (מדובר באותו הליכון) ושהכיסא לא נוח ושהכל נורא ואיום. לצערי אבא שלי, במקום לעודד ולנסות לשפר את מצב רוחה, נסחף אחריה והתחיל להתווכח ולהיות מדוכא כמוה.
בסוף התעייפתי וחזרתי הביתה. אני מקווה שהיא תתאושש במהרה ותתחיל לחזור לעצמה. השיתוק וכאבי הגב מספיק גרועים אני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד גם עם בעיות של דמנטיה.

יום רביעי, 10 ביולי 2019

ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה

נתחיל בדברים הטובים, אחי הגיע לפני כשבוע לארץ וזו כבר הקלה ענקית. אבא לא לבד ויש כתף חסונה להניח עליה חלק מהמטען. הוא אמנם אחי הקטן אבל כיום כששנינו עברנו כבר את גיל שישים הוא מתנהג כמו אח בוגר ואחראי וזה ממש נעים ונוח. זה בערך הדבר היחיד שנעים ונוח במצב הזה. חוץ מזה הכל על הפנים. אימא חזרה לכרמל ובהתחלה הודיעו לנו שיש לה שבר לא יציב ולכן חייבים ניתוח קיבוע כי אחרת אוי ואבוי, תזוזה קטנה והיא תישאר משותקת. אימא בכתה ואבא נבהל ושניהם ממש לא רצו ניתוח אבל אחרי שיחות עם מנהל מחלקת עמוד שידרה ועוד רופאים והתייעצויות הסבירו שאין ברירה וחייבים וזה הסיכוי היחיד שלה להבריא. סוף סוף הם הסכימו ופתאום אתמול שוב מהפך - אסור בשום פנים ואופן ניתוח, עשו לה בדיקות דם והתברר שהחשד הראשוני שיש לה זיהום בעצם ובגלל זה החוליות שלה מתפוררות ובמצב כזה ניתוח זה דבר מאוד מסוכן ואסור לגעת, צריך ביופסיה ואחרי שיבררו מה טיב הזיהום להתאים לו אנטיביוטיקה ואז אחרי שהתרופה תתחיל להועיל יש מצב שהעצם תשקם את עצמה לבד ואימא תוכל לעמוד שוב על הרגליים.
למה לקח להם שבע שבועות להחליט על ביופסיה? למה לא עשו את זה מיד במקום כל השבועות הללו באשפוז ובפלימן? הרי הם חשדו בזיהום עוד בהתחלה ואז שינו את דעתם כי בדיקות הדם של אימא שללו אפשרות של זיהום ופתאום יומיים לפני הניתוח היה שינוי והוחלט שכן, זה זיהום. לא אוסטאופורוסיס גורם לעמוד השדרה שלה להתפרק אלא זיהום מסתורי שאוכל לה את החוליות. ושוב באו תלונות של כך שאי אפשר לעשות לה אם. אר. אי. כאילו שזו אשמתה שיש לה קוצב. ומה עשיתם לפני שהמציאו את מכשיר הפלא האם. אר. אי?
הורי נטרפים לגמרי מכל המצב, מיטלטלים בין תקווה לייאוש, מבוהלים מהעתיד, רוצים הביתה אבל פוחדים איך יסתדרו בתנאים האלה, אימא בוכה, אבא כועס ומתלונן ואנחנו מנסים להרגיע. לצערי עדיין קשה לי ללכת ועדיין יש לי כאבים למרות ההשקעה שלי בטיפולים (הכל פרטי ויקר מאוד) וכל המצב מייאש ומדאיג.
למרבה הצער אחי צריך לחזור לארה"ב ביום ראשון, יש לו משפחה ועבודה וחיים שם, והעול שוב ייפול עלי. העול הזה הוא בעיקר נפשי, כי הרי כל זמן שאימא מאושפזת אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשבת לידה בבית חולים ולנסות לשכנע את אבא ללכת הביתה לנוח, מה שבדרך כלל נכשל, אבל זה עול כבד ומלחיץ וגורם בסופו של דבר לכאבים פיזיים. לשמחתי אחי הצליח לגרור את אבא לרופא להיבדק בגלל עניין התאונה. הרופא הסכים שדבר ראשון צריך לתת לו מדלל דם כי אולי היה לו שבץ מוחי קטן ונתן לו לעשות המון בדיקות שהוא בטח לא יעשה כי הוא חייב לדעתו לשבת ליד אימא מהבוקר ועד הלילה. הדבר היחיד שהוא עשה זה צילום של הראש, מחלקת הדימות נמצאת בבית חולים כרמל ומאחר והוא שם כל הזמן בין כה וכה... שאר הבדיקות ידחו לאלוהים יודע מתי.
אחי שמתפרנס מטיפול באנשים ברפואה סינית עשה גם לי דיקור, ולימד אותי איך לשכב על הגב עם הרגלים מורמות בתישעים מעלות לגוף, לנשום נשימות עמוקות מהבטן ולהפעיל דמיון מודרך כדי להרפות את השרירים המכווצים ולהירגע. נשבעתי לו להקדיש לפחות חצי שעה ביום לתרגיל הפשוט הזה כדי שמצבי לא יחמיר ואולי אפילו יירגע. הוא גם המליץ לי לחזק את שרירי הליבה, פילטיס ממש טוב בזה ובאמת תכננתי להירשם לחוג כזה במתנ"ס אבל אז אימא אושפזה וכל התכניות שלי השתנו. הלוואי ויעשו כבר סוף סוף את הביופסיה הזו, יחזירו אותה הביתה ואני אוכל לבקר אצלה כל יום ולעזור יותר בלי שאצטרך לנסוע לכרמל הזוועתי (רק למצוא שם חנייה זה סיוט) ושהיא תוכל להתחיל להחלים כבר סוף סוף לפני שהמחלה שלה תגמור את כולנו.

יום רביעי, 3 ביולי 2019

יום קשוח

היום התחיל בטלפון מבשר רעות מאבא. הוא מרגיש זוועה ומבקש שאחליף אותו בשמירה על אימא. גם אני לא במיטבי. עדיין צולעת וכואבת ומתקשה ללכת יותר מכמה צעדים אבל אבא נשמע נורא ואיום ושיערתי שאחזיק מעמד כמה שעות בישיבה לצד אימא בפלימן.
הגעתי בשבע ומשהו ובהתחלה הכל היה בסדר. ארוחת בוקר, פיזיותרפיה ואחר כך היה אמור להיות רפוי בעיסוק אבל במקום נכנס רופא צעיר ונחמד אחד ואמר שהוחלט להחזיר את אימא לכרמל. צילום הסי. טי. שהיא עשתה לפני יומיים מראה שאין הטבה ואולי אפילו הרעה וברור שפלימן לא עוזר לה. אימא התחילה לבכות וביקשה שיחכו עוד יום כי היא לא רוצה לנסוע בלי אבא. הרופא התעקש והכריז שהוא נאבק למצוא לה מיטה במחלקה האורתופדית ושמחכים לה שם כבר וחבל להתעכב כי רק בכרמל יוכלו לעזור לה. הרגעתי את אימא, הבטחתי לה שיהיה בסדר והתחלתי לאסוף את החפצים הרבים שהיא צברה בשלושת השבועות שלה בפלימן.
הגענו למיון של כרמל באמבולנס עם נהג אמבולנס חביב מאוד שעזר לי עם הסלים והתיקים שגררתי איתי, אימא הושכבה במיון והתחלנו להמתין לאורתופד. לקח לו בערך שעתיים להגיע וכשהוא בא סוף סוף הוא התחיל לשאול שאלות טיפשיות מאוד שהעידו עליו שהוא לא קרא את המכתב של הרופא מפלימן והוא לא מכיר את התיק של אימא. כשניסיתי להסביר לו את המצב הוא השתיק אותי מאוד בגסות ולא התחשב בזה שאימא לוקחת תרופות חזקות נגד כאבים ומתקשה להסביר את עצמה. אני כעסתי והוא כעס ואיים עלי שיביא לי אבטחה כי אני מאיימת עליו. אני, אישה כבר לא צעירה, צולעת שמגיעה לו בקושי לכתף, והוא בחור צעיר ושרירי, ואני מאיימת עליו? רתחתי מכעס. איזה דביל חצוף! מתי רופאים ילמדו לדבר עם החולים ולהקשיב להם ולקרובים שלהם ולא להתנשא כמו אידיוטים?
דיברתי עם האחות האחראית וניסיתי להסביר את המצב ולא עזר, התקשרתי לרופא הטיפש מפלימן ששלח אותנו לכרמל והסברתי לו מה המצב וגם זה לא עזר. נשארתי תקועה במיון, קופאת מקור כי המיזוג שם מוגזם מאוד ורותחת מכעס. כולם התקשרו אלי כל הזמן ונדנדו בטלפון ושום דבר לא זז. אימא נשארה תקועה במיון ואחרי שביקשתי שלוש פעמים שיחליפו לה חיתול ונעניתי בעוד מעט שאף פעם לא הגיע החלפתי לה לבד ושכנעתי בחורה מכוח העזר להחליף לה את הסדין שהיה כבר רטוב. לא לקחתי כדורים נגד כאבים והרגל הרגה אותי והיה לי קר נורא והכי גרוע האוטו נשאר בפלימן ככה שהייתי תקועה שם. בסוף צץרץ שסיים את העבודה מוקדם יותר הגיע לקחת אותי לאסוף את הרכב מפלימן ואבא שאכל צהריים אצל הדוד שלי הגיע קצת אחר כך להחליף אותי. ג'ינג'י שכעס לשמע הסיפור שלי התקשר להנהלת בית החולים וצרח שם על מחלקת תלונות הציבור ועשה סקנדל ואז סוף סוף באו לעשות לה צילומים, עוד פעם ואפילו החליפו שוב חיתול ולפני שעה הודיעו שיאשפזו אותה שוב באותה מחלקה חסרת תועלת.
אחי שעקב אחרי הבלגן מארה"ב הודיע שהוא טס הלילה ומחר בבוקר ינחת בארץ. אולי הוא יצליח לשכנע את הורי לעזוב את בית החולים הדפוק וחסר התועלת הזה ולחפש רופאים שיודעים מה הם עושים. אני איבדתי את האמון בבית חולים כרמל ולדעתי המחלקה האורתופדית שלהם לא מסוגלת להתמודד עם בעיות כמו של אימא שלי וחבל לבזבז שם זמן.

יום רביעי, 26 ביוני 2019

תאונה

אתמול בבוקר אימא התקשרה אלי ממש מוקדם לספר לי שאבא עשה תאונה עם הרכב שלו ואני חייבת לנסוע אליו מהר ולראות מה שלומו. ג'ינג'י טייל עם הכלבים והייתי לבד, הלחץ והאדרינלין השכיחו ממני את הכאב, דהרתי למכונית ופשוט טסתי לבית של הורי. אבא נתקע בחומה בשולי הדרך די קרוב לדירה שלהם. הרכב שלו אמנם הניע אבל ציר הגלגל הקדמי היה עקום וברור היה שצריך גרר. הוצאתי את אבא שהיה המום וקצת מבולבל מהמכונית שלו והסעתי אותו לבית שלנו. בינתיים היו כמובן טלפונים מכל המשפחה, הדוד והבנות דוד וכולם לחוצים ורוצים לדעת מה קרה. אבא רצה רק להגיע מהר לאימא ולדאוג שהיא תתקלח ותאכל ארוחת בוקר. אחרי כמה ויכוחים משפחתיים מיותרים הוחלט שאני אשאר ליד הרכב ואחכה לגרר ואילו אבא וג'ינג'י ייסעו לפלימן. הבעיה הייתה שקבענו עם חבורה של חוסים צעירים מכפר תקווה להיפגש במרכז המבקרים. זה ביקור שהיה מתוכנן כבר מזמן והם חיכו לו בקוצר רוח וכבר הוזמן רכב והכל. בכפר תקווה שוהים אנשים מוגבלים שחיים שם עם מדריכים והשגחה כמובן אבל מנסים שהם יהיו כמה שיותר עצמאיים. ביטול פשוט לא בא בחשבון ולכן נלחצנו ואיכשהו הספקנו הכל. אבא הגיע לאימא, הגרר הגיע לרכב ואפילו אני הגעתי למרכז המבקרים לעבוד עם ג'ינג'י. החוסים והמלווים שלהם נהנו מאוד מהביקור. קיבלנו מתנה נאה של סל קלוע נצרים עם קופסת עוגיות מלוחות ואפילו הספקנו לאכול ארוחת צהריים ולנוח קצת לפני שנסענו לרופא. הרופא בדק אותי ביסודיות רבה ואמר שאני צודקת ובאמת יש לי אישיאס והמליץ שאמשיך בפיזיותרפיה. סיפרתי לו גם על התאונה של אבא ועל הבלבול ואולי העילפון שהוא לקה בו למשך כמה שניות והוא המליץ מאוד על בדיקות.
כולם כולל אחי מארה"ב התנפלו על אבא שהוא חייב להיבדק כדי שלא יחלה גם כן. אבא מחה שהוא בסדר והוא רק התייבש כי לא שתה מספיק ואין לו זמן לבדיקות, הוא חייב לטפל באימא. מצד אחד הוא באמת חייב להיבדק, מצד שני להיות חולה רציני וממושמע זו עבודה קשה שמחייבת הקדשת זמן ומאמץ והוא מעדיף להקדיש את זמנו לאימא. בעיה.
אצל הרופא קרה משהו ממש מפתיע, הוא ביקש שלפני שהוא בודק לי את לחץ הדם שאנסה להירגע, לעצום עיניים ולנשום עמוק במשך כמה דקות. עשיתי את זה ובעזרת כוח הרצון הרגעתי את עצמי ותוצאות לחץ הדם שלי היו פשוט מעולות למרות היום הקשה שעבר עלי. 122/78 אם זה מעניין מישהו. לפעמים אני מפתיעה את עצמי לטובה.
אני ממשיכה בפיזיותרפיה כולל דיקור ובפלדנקרייז. הרופא גם מצא את תוצאות ה MRI שעשיתי לפני כמה שנים ומתברר שיש לי סיבה מוצדקת לסבול מכאבי גב אבל אם אמשיך לטפל בעצמי ואתמיד בפיזיותרפיה אוכל להמשיך לחיות עם הגב הפגום הזה עד מאה ועשרים.