יום שני, 12 בספטמבר 2022

טופי 2011-2022

 קיבלנו את טופי ממכרים שלנו שהתקשו להתמודד עם גור אנרגטי כל כך. רצינו חבר ללוקה ובראש השנה 2012 הוא הצטרף למשפחה והיה חבר נאמן ואהוב. גם אחרי שלוקה מתה מסרטן וצירפנו את רוקי הוא המשיך להיות כלב נעים וסבלני והתגבר על התעלולים של רוקי ועל התוקפנות של הרוטווילרית של עוגי שפצעה אותו קשות והמשיך להיות אותו טופי זללן ושמח.

אחרי שרוקי מת הבאנו כלבה אחרת וגם צץרץ צירף את הכלבה שלו ואחר כך גם הכלבה של עוגי... הוא הסתדר עם כולם יפה וגם אם נעשה איטי יותר המשיך להיות שמח ועם תיאבון בריא, אבל לאחרונה גילינו אצלו סרטן וכשהוא סירב לאכול ולא יכולנו לתת לו יותר תרופות היה ברור שזה הסוף. לקחנו אותו לווטרינרית הותיקה שלנו שמכירה אותו שנים והיא הרדימה אותו בתוך הרכב כדי לחסוך לו לרדת ממנו.

קברנו אותו בחצר ויותר לא נשמע אותו נובח את הנביחה המיוחדת שלו כל פעם שמישהו מהמשפחה מגיע הביתה ולא נצטרך לטאטא את השערות הבהירות שלו מהרצפה. זהו, טופי הלך לעולם שכולו טוב והשאיר אותו עצובים ומתגעגעים.

טופי ולוקה

טופי נהנה מטיול בוקר שמשי

מנמנם על השטיח


פצוע אחרי שלוסי לעסה אותו

מלך הבית

 על המשמר

סוקר את העולם

גזוז אחרי תספורת

נוסע לטיול עם רוקי

התמונה האחרונה 


יום שלישי, 30 באוגוסט 2022

למה התחתנתי דווקא איתו?


רציתי לכתוב למה התאהבתי בו, אבל אחרי מחשבה מעמיקה ופשפוש נמרץ בזיכרונותיי קלטתי שאני לא יכולה לכתוב את זה כי בעצם מעולם לא התאהבתי בבחור שהתחתנתי איתו. כשהייתי צעירה יותר התאהבתי עמוקות באיזה בחור וזו הייתה אהבה נכזבת שצילקה אותי קשות, והחלטתי שאני עם הקטע הזה של אהבה גמרתי.

התחתנתי עם ג'ינג'י כי הוא (בלי לכרוע ברך או משהו מסוג זה) סיפר לי שאימא שלו הודיעה לו שאחרי שלוש שנים שאנחנו ביחד הוא צריך להתחתן איתי או להיפרד ממני כי אחרת הוא סתם מבזבז לי את הזמן. שנינו היינו בגיל המתאים, (אני 23 והוא 28) והיינו חברים די טובים וגם הסקס היה סביר ואפילו השתפר עם הזמן ובדיוק סיימתי ללמוד אז מה עוד היה לי לעשות? נכון, לא ממש נמשכתי אליו גופנית כי הוא היה שמנמן ובהיר ואני העדפתי דווקא שחומים, אבל מניסיון מר ידעתי שצריך להתרחק ממי שעושה לי פרפרים בלב מפני שזה ייגמר בבכי ולכן הסכמתי מיד.

כשנפגשנו (בהסעה של הטכניון ששנינו עבדנו בו בזמנו) הוא נראה הבחור הכי פחות מגניב בעולם והכי פחות מודע לזה, אבל גם אני לא הייתי אף פעם מגניבה וגם לי זה לא היה ממש אכפת אז כנראה שהתאמנו זה לזו.

עם ג'ינג'י הרגשתי ביטחון, הייתי בבית, ולכן השלמתי עם המגרעות שלו – משפחתו הגלותית המעצבנת, השמנגוציות שלו והטעם הנוראי שלו בבגדים.

מה ששיחק לזכותו היה העיתוי המוצלח שבו הוא הפציע בחיי, העובדה שהיה בגיל המתאים ומהעדה המתאימה וגם פחות או יותר בהשקפת החיים שתאמה לשלי ורשמתי לזכותו גם את המרץ והחריצות שלו ואת הנחישות שלו להצליח בחיים.

ג'ינג'י עלה לארץ עם הורים מרומניה כשהיה בן 11 בערך ועד היום יש לו מבטא רומני, הוא רצה מאוד להיות כמה שיותר ישראלי ולהתערות בארץ ומבחינתו זה אמר להיות תלמיד טוב, להיות קצין בצבא, לבנות בית צמוד קרקע ולהתחתן עם בחורה צברית. אני לא בדיוק צברית (הגעתי לארץ בגיל 7 חודשים) אבל מספיק צברית בשבילו, ובזמנו גם הייתי נאה למדי והצלחתי לא לריב עם אימא שלו (נקודה חזקה מאוד לזכותי) אז התחתנו ואנחנו נשואים מעל ארבעים שנה, לא תמיד באושר ובטח שלא בעושר ועם חריקות פה ושם אבל מחזיקים מעמד איכשהו גם בלי רומנטיקה. פתאום אני נזכרת בכל מה שעברנו יחד, טיפולי הפוריות הקשים, בניית הבית, האימוץ של הילדים, בעיות הבריאות של ההורים ואחר כך שלנו ומה עם קשיי הפרנסה שעדיין מעיקים? שרדנו את זה והמשכנו הלאה.

יכול להיות שהדוסים צודקים וכל הקשקוש הזה של אהבה ולבבות ופרפרים זו אשליה שמתפוגגת די מהר ומה שמחזיק אנשים יחד זו חברות ומחויבות אחד לשני? ואין לזלזל גם במשכנתא ובחובות שמהווים דבק די חזק.

קראתי שוב מה שכתבתי וקלטתי שזה פוסט די מדכדך ואפילו מבאס ואני באמת מצטערת שזו המציאות שלי. אני משווה את הזוגיות שלי ושל ג'ינג'י לזו של צץרץ ואשתו הטריה ותוהה כמה זמן הם עוד ימשיכו לפנק אחד את השנייה עם מתנות חמודות ומחוות רומנטיות ולקרוא זה לזו מאמי? מקווה שעוד הרבה זמן ומאחלת להם חיים קלים יותר ממה שהיו לנו.



יום שישי, 26 באוגוסט 2022

בשורות רעות וצרות מלא החופן

 מהרגע שצץרץ טס למקסיקו לירח דבש אבא שלי התהפך לגמרי. הוא מאוד סומך על הנכד הזה, נהנה לנסוע איתו מפה לשם ומרגיש טוב יותר כשהוא הולך איתו לסידורים ולרופאים. עלי הוא סומך הרבה פחות ולמרות שיש לי רשיון כבר 25 שנים ואני נהגת זהירה מאוד הוא משוכנע שאני לא יודעת לחנות וכל פעם שאני מגיעה בשלום הביתה זה נס משמים. על ג'ינג'י הוא סומך יותר משום מה. לרוע המזל נקבעה לו פגישה עם הרופא שניתח אותו והוא נאלץ לסמוך עלי ועל הג'ינג'י שניקח אותו. לצערי הרב ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול להתפנות כי הברז בבית שאנחנו משכירים בנהריה התחיל לנזול והניסיון של השוכר בעל הידיים השמאליות לתקן רק הרע את המצב וגם השרברב שהם שכרו היה לא יוצלח. בקיצור, ג'ינג'י הוזעק להציל את המצב ואבא שלי פשוט התחרפן מדאגה ומלחץ.

בסופו של דבר הגעתי איתו לפשרה, ניסע באוטובוס. קניון לב המפרץ מחובר לתחנה המרכזית ומאוד נוח לעלות לאוטובוס ממוזג להגיע בשלווה לקניון, לעלות לקומה השלישית ולהיכנס לאסותא. מובן שהוא לא ממש האמין לי שנוח לנסוע באוטובוס והתפלא מאוד להיווכח כמה זה קל. אני שילמתי חצי מחיר, הוא לא שילם כלום כי הוא כבר מעל 75 ויש לו רב-קו זהב. הגענו ממש מוקדם ואפילו הספקנו לאכול גלידה בלג'נדה ולהתפלא כמה הרבה ילדים התרוצצו בקניון ואז נכנסו סוף סוף לרופא וחטפנו מכה. מסתבר שהוא זימן את אבא כי הגיעו תוצאות של הביופסיה והן ממש לא טובות. לאבא יש סרטן וצריך עוד ביופסיה לברר אם יש חדירה לדופן שריר שלפוחית השתן וצריך דחוף לעשות צילום סי. טי. של השלפוחית. אבא ניסה לדחות את הכל לחודש עד שצץרץ יחזור אבל הודעתי לו בתקיפות שאין מצב, חייבים לפעול מיד ובזריזות וקבענו תור לביופסיה כבר בחמישי לחודש. הרופא ביקש שקודם אבא יעשה סי. טי. ולתומי חשבתי שזו לא בעיה. טעיתי טעות חמורה. 

ראשית הלכתי למכון הסי. טי. בבית חולים אסותא שהיה ממש ליד משרדו של הרופא, ובדרך נוכחתי לדעת שאבא שאף פעם לא היה לו חוש התמצאות טוב נעשה מבולבל לגמרי ולא ידע איך להגיע. השעה הייתה כבר חמש אחרי הצהרים והבחורה שישבה שם נתנה לי מספר להתקשר אליו למחרת ולקבוע תור דרך המוקד של אסותא. כמובן שאפשר גם דרך קופת חולים כללית אבל אין מצב שהיו קובעים לנו תור לשבוע הבא, לתומי חשבתי שדרך אסותא שהוא בית חולים פרטי שלוקח סכום נאה על הצילום זה יהיה פשוט ומהיר. טעיתי ובגדול.

כבר למחרת בבוקר התחלתי להתקשר ופשוט לא ענו, קיבלתי רק הקלטה שסיפרה לי בעליזות כמה כיף לקבל טיפול רפואי באסותא. אחרי כשעה נואשתי והשארתי את מספר הטלפון שלי, בטוחה שהם לא יחזרו כמו שהבטיחו. טעיתי, אחרי כמה שעות הם חזרו וניהלתי שיחה הזויה עם בחור אחד שנשמע חצי ישן, או סתם מסטול. לקח לו שעות להבין מה אני רוצה והתברר שצילום כזה אי אפשר לעשות בחיפה, והוא שלח אותי לבאר שבע. כאן איבדתי את זה וצרחתי עליו שאני לא אגרור בן אדם בן תישעים עם סרטן מחיפה לבאר שבע ושימצא לי משהו קרוב יותר. הוא קבע לי בסוף תור בראשון לציון, אבל בשבע בבוקר, והתענוג יעלה אלף ש"ח. הסכמתי בלית ברירה, אבל כמה דקות אחר כך אבא קיבל מסרון שיש לו תור בראשון לציון לאולטראסאונד. אני בפירוש ביקשתי סי. טי. וקיבלתי אולטראסאונד שאבא אגב כבר עשה עוד לפני הביופסיה הראשונה. לא היה עם מי לדבר באסותא ורק אחרי מאמצים רבים הצלחתי לבטל את התור המגוחך הזה ולדאוג מה יהיה עכשיו. 

בכללית יש רק מכון דימות אחד שמבצע את הבדיקה המסוימת הזו בחיפה ואין להם תורים עד השנה הבאה. התחלתי לבדוק במחשב והתברר לי שבהרצליה מדיקל סנטר אין שום בעיה לקבוע תור לבדיקה, וכבר ביום שני אחרי הצהריים ניסע עם אבא להרצליה לעשות את הצילום סי. טי. הזה, מה שיאלץ את אבא לוותר על 1650 ש"ח. איזה מזל שיש לו די כסף לממן את הרפואה הציבורית החינמית בישראל. איזה מזל שיש לאבא קרובי משפחה שיש להם מכונית ומחשב וזמן לטפל בכל ענייני הבריאות שלו, מי שלא נהנה מהמותרות האלה פשוט מת בגלל הזנחה, תורים ארוכים וחוסר מענה בטלפון. וזה לא רק באסותא זה בכל מקום, קשה נורא להשיג מישהו פשוט לדבר ולהסביר מה הבעיה ומה אתה צריך וזה קשה במיוחד לאנשים מבוגרים שלא מסתדרים עם ניידים ועם כל הטכנולוגיה המודרנית.

אם לא די בכך אחרי היום המזעזע שעבר עלי במאבק עם הרפואה בישראל ג'ינג'י חזר מותש ופתאום טלפון מאישה מאוד עצבנית שטענה שהיא קבעה איתנו במרכז המבקרים והבטחנו סיור בכוורת ורדיית דבש לה ולמשפחה שלה שמונה רק 40 איש בערך והם הגיעו מירושלים ואיפה אנחנו? אמרתי לבעלי היקר שהוא דביל, התנצלנו בפני הכלבים שהיום אחרי הצהריים לא יהיה טיול ונסענו למרכז המבקרים. שבט שלם של סרוגים ירושלמיים על נשיהם וטפם חיכה לנו שם. זה היה פשוט טירוף מוחלט מה שקרה שם. המון ילדים ותינוקות וגברים שעצרו הכל לתפילת מנחה ובנות שהתעקשו ללבוש חצאיות על הסרבלים של הדבוראים. פשוט טירוף. הם נהנו מאוד ומרחו את הרצפה והקירות בדבש מרוב התלהבות, אנחנו רק התאמצנו להחזיק מעמד. בסוף הם הלכמו מרוצים ויכולנו להתמוטט בשקט בבית. היום יש עוד קבוצה, הפעם רק 20 איש. תחזיקו לי אצבעות.


יום שישי, 19 באוגוסט 2022

מזל טוב לנו!

 זהו, החתונה עברה בשלום וחזרנו בריאים ושלמים הביתה. הייתה חתונה עמוסה ורועשת ברמות, כמו שמקובל היום. המון אנשים שאת רובם לא הכרתי, המון בנות לבושות שמלמלות קטנות ומבריקות חושפות טפחיים ומכסות בקושי טפח. היו נשיקות ואיחולים ולחיצות ידיים, המון צילומים וסלפי ורעש, הרבה מאוד רעש. צץרץ הזמין גם את הוריו הביולוגיים לעמוד מתחת לחופה והיה שם קצת צפוף אבל הרב לא האריך בדברים, לא התבדח ולא שר אלא חיתן אותם בכובד ראש ועל פי כל כללי הטקס ובלי שום אילתורים מביכים. אחר כך הייתה הארוחה שבגלל המוזיקה הרועמת די נהרסה מבחינתי וברחנו משם עוד לפני הקינוח. 

לילי הגיעה כמה שעות לפני החתונה והתברר שאין לה נעליים מתאימות לשמלה. נסענו חיש לחנות הנעליים הסמוכה לביתנו ורכשתי לה שתי זוגות, היה מבצע, ממוכרת חביבה מאוד שהייתה בהיריון מתקדם וגילתה לנו שהיא הייתה מורה בעברה אבל העדיפה לפרוש ולמכור נעליים במקום לעבוד כמורה. לא מבשר טובות למערכת החינוך בארץ שלילי עומדת להצטרף אליה רשמית בתחילת ספטמבר. ממש לפני שיצאנו לאסוף את אבא שלי ובחור שהיה בן זוג לחתונה של לילי, (רק ידיד טוב וחבר ילדות לא חבר חבר), ג'ינג'י עשה סיבוב עם הכלבים וחזר בלי ריילי, הכלבה החמודה והשובבה של צץרץ. היינו בלחץ נוראי וכבר שקלנו לצאת בלי לחכות לה אבל כשכבר עמדנו ליד האוטו היא צצה פתאום ויכולנו לנשום לרווחה.

מאוד שמחתי שהיה לי די שכל לסרב לאיפור של מאפרת הכלות שאיפרה גם את בנות המשפחה של הכלה והחתן. כלתי היא בחורה נאה וחמודה אבל עם תוספות השער האיומות שהדביקו לה ועם האיפור הכבד שטייחו על פניה היא נראתה מבוגרת יותר בעשר שנים מגילה האמיתי ולדעתי הרגישה מאוד לא נוח.צץרץ נראה מדהים עם החליפה אבל מיד אחרי החופה הם החליפו לבגדים נוחים יותר ונראו משוחררים הרבה יותר. הם נהנו אני מקווה, אני שמחתי בעיקר שזה נגמר ואפשר היה לחזור לשגרה המבורכת.


הברחנית הקטנה שבסוף תמיד חוזרת

יום שלישי, 9 באוגוסט 2022

עין הרע?

 אבא התאשפז הבוקר באסותא ועבר את הספק ניתוח ספק בדיקה. מדובר בציטוסקופיה בגלל דימום בשתן. התברר שיש לו ארבע גידולים, כנראה סרטניים, בשלפוחית השתן. הרופא הודיע לו שעליו להישאר באשפוז עוד יומיים ואחרי שתתקבל התוצאה של בדיקת המעבדה יקבע גם סוג הטיפול. 

אני וצץרץ היינו איתו כל הזמן ואחר כך הגיע גם אחיו הצעיר ואשתו, הדודה והדוד שלי, לביקור. התכנון המקורי שלהם היה לנסוע לטיול בפולין מיד אחרי החתונה של צץרץ. בגלל הניתוח של אבא הוא נאלץ לבטל את הטיול שלו והם תכננו לנסוע בלעדיו, אבל למרבה הצער והזוועה אחרי הביקור אצל אבא הם ירדו למגרש החניה התת קרקעי שם השאירו את מכוניתם ואיכשהו הדודה נכשלה באיזה בליטה בקרקע ונפלה בצורה לא מוצלחת. התברר שהיא שברה את מפרק הירך ושיהיה עליה להתאשפז לניתוח ולהחלמה בבית החולים, מה שיטרפד כמובן את הטיול ביש המזל לפולין.

אם לא די בכך לילי סובלת פתאום מאיזה פריחה מציקה ומכאיבה במותן. מיד חשדתי שאולי מדובר בשלבקת חוגרת. זו פריחה שהגורם לה הוא וירוס שמקנן בכל מי שחלה באבעבועות רוח ולילי חלתה במחלה המציקה הזו כשהייתה בת שנתיים. ביום ראשון היא הולכת לרופא לבדיקה ואז נדע בבירור.

גם ככה מספר האנשים מהמשפחה שלנו שיגיעו לחתונה של צץרץ בטל בשישים לעומת משפחתה הענפה של הכלה והנה גם הם נופלים אחד אחד ומתמעטים. שעה לפני שהדודה נפלה היא אמרה לי בצער שהשנה הזו הייתה פשוט שנה איומה, גם אימא שלי שמתה וגם הבת שלה, הבת דודה היקרה שלי שמתמודדת עם סרטן שד ועכשיו אבא שלי שהתגלה אצלו סרטן... פחות משעה אחרי השיחה הזו גם היא התאשפזה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם טופי כלבנו הקשיש מרגיש רע וסובל מאיזה דלקת. יכול להיות שמישהו הטיל עלינו עין רעה? אולי צריך להחליף מזוזות?



יום חמישי, 28 ביולי 2022

שוב בעיות בריאות

פתאום אבא שהיה עד עתה סלע איתן למרות גילו המתקדם, באביב הבא ימלאו לו 90, התחיל לפתח בעיות בריאות מדאיגות. דם בשתן, מפחיד ומדאיג. הרופא שלח אותו לבדיקת אולטראסאונד של הבטן התחתונה וביקש בדיקות שתן. מתי יהיה האלוטרסאונד? באמצע אוגוסט. שמעתי והתפלצתי, הזעקתי את צץרץ ושנינו החלטנו פה אחד לא להתנהל בקצב המאוד מנומנם של קופת חולים כללית שתמיד יש לה זמן אלא לזרז עניינים. קבענו תור זריז יותר לאולטרסאונד בזכרון יעקוב. אבא נבהל קצת כי הוא רגיל למרפאה בקריות ומה זכרון יעקוב עכשיו? אבל צץרץ הסיע אותו לשם ויומיים אחר כך התברר שיש לו גידולים בשלפוחית השתן וצריך הפניה לאורולוג וכמובן שבקופת חולים אתה צריך המון סבלנות וזמן עד שתגיע לרופא מומחה. 

נכנסנו לאינטרנט הפעלנו את הביטוח המושלם וכבר באותו ערב צץרץ הסיע אותו לאורולוג שעלה אמנם קצת כסף אבל מיד קבע לו תור למעין ניתוח שהוא גם בדיקה אבל בהרדמה כללית. אבא כרגיל שוב היה בלחץ נוראי, מה פתאום ומה יהיה וצריך לעשות המון בדיקות עוד קודם ורופא המשפחה שלו בחופש עכשיו ואיך הוא יארגן הכל? לא ויתרנו לו, התעקשתי שחייבים לטפל בזה מהר ככל האפשר. את אימא היה ניתן להציל לדעתי אם הורי היו יותר אסרטיביים ופחות צייתנים. הטיפול שלה נמרח והשתהה וכל פעם היו חגים וחופשים של הרופאים ועד שהיא הגיעה לניתוח היא כבר הייתה משותקת. הפעם זה לא יקרה.

היום בבוקר הוא היה בקופת חולים ולא זז משם עד שעשו בדיקות דם וא.ק.ג. ונתנו הפנייה לצילום חזה שהתבצע עוד באותו יום. בשבוע הבא ניקח אותו לפגישה עם המרדים וכמה ימים אחר כך יהיה הניתוח. למרבה הצער הוא יאלץ לוותר על הנסיעה לפולין שתוכננה יום אחרי החתונה של צץרץ. האורולוג מתנגד בתוקף לנסיעה לחו"ל כמה ימים אחרי ניתוח וגם עוד אורולוג, מכר שלו, מסכים עם הדעה הזו. חבל אבל הבריאות קודמת לכל.

חוץ מזה הכל כרגיל. עוגי עדיין במעצר ושום דבר לא זז כי יש פגרה של בתי המשפט. סירבו להוציא אותו לגמילה בקהילה ועליו לחכות במעצר עד למשפט. אנסים ורוצחים יוצאים למעצר בית בלי בעיות אבל דווקא הוא שבחיים לא פגע באיש תקוע בכלא. אפילו לחתונה של אחיו מסרבים לתת לו לצאת. כל הזמן מזכירים לו שהוא העביר סמים בסכומים נורא גבוהים, כאילו שהיה לו מושג מה בדיוק יש במזוודה ההיא שהוא העביר. הוא היה רק בלדר טיפש ודפוק, אבל מאחר ואת ברון הסמים שהיה אמור להרוויח מההברחה אי אפשר לתפוס אז מוציאים את הכעס על עוגי המסכן. ג'ינג'י מתחרפן מהמצב הזה וכל הזמן מרגיש שאנחנו לא עושים מספיק בשביל הילד. אולי הוא צודק אבל אין לי מושג מה אנחנו יכולים לעשות. 

חם מאוד אם כי המצב אצלנו טוב יותר מאשר בתל אביב אבל עדיין, חם ולח ומעיק. הכלבה של עוגי שגרה אצלנו נובחת כל לילה ומעירה אותי ואני מוצאת את עצמי עובדת קשה סביב ארבעה כלבים שאני אמנם אוהבת אבל זה בכל זאת המון עבודה והתרוצצות וכמובן כל הזמן ניקיון ושאיבת שערות. אני מחכה בקוצר רוח שאוגוסט המאוס יסתיים, החתונה תעבור (מקווה שבשלום וכולם יהיו מרוצים) יגיע ספטמבר ונדע כמה שנים יקבל עוגי בכלא ואולי גם החום יוקל כבר סוף סוף.


יום שני, 16 במאי 2022

הצרה השלישית


 יכול להיות שזו סתם אגדה או אמונה טפלה אבל מניסיוני בחיים יש משהו באמרה שצרות באות בשלשות. קודם רוקי המסכן שלנו נדרס, אחר כך אימא חלתה ונפטרה (להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן אבל בכל זאת...) ואז הגיעה הצרה השלישית, עוגי נעצר בנתב"ג מנסה להבריח מזוודה מלאת סמים.

לנו הוא סיפר שהוא נוסע לטיול בדרום. לא היה לנו מושג לאן הוא נסע ומה הוא עומד לעולל. פתאום אנחנו נחקרים במשטרה, עושים לנו חיפוש בבית וכמובן שוב אנחנו צריכים להתמודד עם בעל בית שהשכיר לו דירה. לרוע המזל הדירה שהוא שכר נמצאת בקומה רביעית בלי מעלית. היינו צריכים לפנות אותה ולסחוב הכל למטה וכשהגענו הביתה מותשים ותשושים חיכו לנו חוקרים שהפכו את כל המזוודות והתיקים בחיפוש אחרי אלוהים יודע מה.

עוגי נמצא עכשיו בבית חולים פסיכיאטרי להסתכלות. מחר יהיה עוד דיון בעניינו. מישהו מיסתורי שכר לו עורך דין שמתעסק בענייניו. עוגי בטוח שיוציאו אותו מהסיפור בגלל העבר הנפשי שלו. אני לא בטוחה בזה. נחיה ונראה מה יהיה.

יום שבת, 23 באפריל 2022

יתומה

אימא שלי, האהובה והמתוקה, הלב של המשפחה ועמוד התווך שלנו נפטרה בבוקר של ערב פסח. השארנו אותה בבית חולים אחרי שנתנו לה מורפיום כדי שלא תסבול ואמרו שזה הסוף, אבל לא יודעים כמה זמן זה ייקח. למרבה הצער זה לא לקח זמן רב ותוך פחות מיממה מאז שהעבירו אותה מטיפול נמרץ ונתנו לה חדרון קטן, כמעט פרטי, היא הלכה לעולמה.


אימא מאושרת עם לילי - הנכדה הראשונה

איזה מזל שאחי ואשתו היו איתנו וגרו עם אבא לאורך כל השבעה שלא הייתה ממש שבעה. אבא היה חסר אונים לגמרי ונע בין התקפי בכי להתקפי חרדה, ואני ואחי טיפלנו בכל מה שצריך. דחינו את הלוויה ליום ראשון במחשבה שבערב החג לא יגיעו אנשים ללוויה, וגם אין מי שיפרסם מודעות אבל כי בחול המועד הכל סגור. למרבה הצער  ביום ראשון אחרי הצהריים הייתה תאונה בכביש שש וחלק גדול מהאנשים שרצו להגיע נתקעו בפקק. הלוויה הייתה קטנה מאוד ואינטימית מאוד. הורי החליטו להיקבר בקבורה לא דתית בבית קברות חילוני. הקבר של אימא נמצא מרחק כמה מטר מהקבר של הורי בעלי, אבל בבית הקברות החילוני. לפני הקבורה אנשים נשאו הספדים, אני הדהמתי את עצמי ובכיתי תוך כדי דיבור, אחי אמר קדיש חילוני שהתבסס על הקדיש בארמית והתייחס לאלוהים כאל דמות נשית, ואחר כך ישבנו קצת עם אבא וזהו, נגמר, אני יתומה.

מיד אחרי הלוויה ג'ינג'י נכנס להתקף כעס מטורף בגלל שלא פקדנו מיד אחרי טקס הקבורה של אימא את המצבה של הוריו. יום קודם רבנו כי ביקשתי שיגיד לכרוכיה המולדבית להתאפק ולא להגיע אלינו עד שלילי תיסע הביתה מפני שהיא ישנה בחדר של לילי, ולא רציתי אותה שם בזמן שאנחנו יושבים שבעה. במקום להתאבל על אימא שלי הייתי צריכה לריב איתו על השטויות האלה. 

למחרת הוא ארז את כל החפצים שלו במזוודה ענקית ועזב את הבית לאיזה מלון בחיפה. זו העונה הכי בוערת שלו בכוורות ויצא שהוא ישן במלון בחיפה, אבל היה כל הזמן באזור ועבד גם בבית המלאכה הקטן שאירגן לעצמו בחצר הבית, וגם בחלקות שלו שנמצאות בסביבה. ניסיתי לשכנע אותו שהוא יכול לגור בבית בחדר אחר ולא להתרוצץ כמו משוגע ולבזבז כסף על מלון כשהוא בעצם פה כל הזמן, אבל לקח זמן עד שהוא נרגע. כל פעם שנפטר מישהו קרוב אליו הוא מתחרפן, וככה הוא מתאבל - בהתקפי כעס חסרי היגיון. הוא הודיע לי שהוא מתכוון להוציא את הדיירים מהבית של הוריו בנהרייה ולגור שם ועד אז ישכיר לעצמו דירה. הוא החליט שאני אקבל את הבית שלנו בתנאי שאתן לו את מרכז המבקרים והכוורות שרשמית רשומות על שמי. הסכמתי כמובן, כי מה אני אעשה עם כוורות? ובכלל, הן הרי שלו. הסכמתי עם כל מה שהוא אמר ולא התווכחתי, רק נתתי לו להירגע קצת. בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה שאגיע למרכז המבקרים בכלל ושהוא יסתדר לבד, אבל בחול המועד מציפים אותנו המוני ילדים והורים ואין מצב שהוא יצליח לטפל בהם לבד. אחרי יומיים של נסיעות הלוך ושוב והרבה בדידות הוא נרגע קצת וחזר לדבר בהיגיון. ברגע שהוא שמע כמה עולה לשכור דירה, אפילו קטנה וזולה ומסכנה (בערך 2000 ש"ח), והתחיל לעשות קצת חישובים כספיים וגם עבר חוויה מזעזעת, מבחינתו, כשהלך לקנות לבד תחתונים וחזר עם תחתוני בוקסר בדוגמאות מצחיקות ירד עוד יותר מפלס הכעס. גם הכרוכיה הצליחה לצנן אותו קצת והודיעה לו שהוא משוגע (אני מניחה שזה בגלל שהיא זקוקה לו כבסיס בית יציב ומפנק ולא כהומלס תפרן) הוא חזר הביתה בסוג של התגנבות יחידים.

היום הוא ביקש רשות להביא את הכרוכיה כי היא לא מסוגלת לעבוד יותר במקום הנוכחי בגלל שהמטופלת שלה היא דמנטית שלא מניחה לה לישון בלילה. ככה בכל אופן היא מספרת, ואולי זה אפילו נכון, באמת לא אכפת לי יותר. מבחינתי הוא רק שותף לבית ולעסקים, לא בן זוג. הוא עוד שוגה באשליה שאכפת לי ממנו ומנסה להיות חביב ומנומס ומתחשב, אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.

מה עוד חדש אצלי? אימצתי שתי כלבות, זה קרה די בטעות. אחרי שרוקי המסכן שלנו מת הרגשתי צורך בעוד כלב וחיפשתי ביד2 כלבים למסירה. יש המון, זה ממש שובר לב, המון אנשים מוותרים על כלבים כי אין להם זמן וכוח לטפל בהם. מצאתי כלבה חמודה שהיא בורדרית מעורבת וגרה די רחוק מאיתנו. שוחחתי עם בעלת הכלבה והסברתי שבגלל שבדיוק עכשיו אימא שלי התאשפזה זה עלול לקחת קצת זמן, אבל אני מעוניינת. הייתי בטוחה שעד פסח אימא תחזור הביתה, לצערי יום אחר כך היא הודיעה שהיא מסרה את הכלבה למשפחה עם ילדה שרצתה אותה. השלמתי עם העובדה שאיבדתי את הבורדרית המעורבת ונסעתי עם צץרץ למשפחה שגרה ממש קרוב אלינו לראות כלבה אחרת שהם רצו למסור כי עכשיו, כשהקורונה נגמרה, אין להם זמן לכלבה, והיא מסכנה, לבד. צץרץ התלהב ממנה, אבל בעלת הבית הסבירה שהילדים שלה עכשיו בטיול והם צריכים להיפרד קודם מהכלבה. חשבתי שזה סתם תירוץ, ושהיא לא רוצה לתת את הכלבה מאיזה סיבה, וחזרתי הביתה מאוכזבת. למרבה הפלא טעיתי, וכמה ימים אחר כך היא שאלה אם אנחנו עדיין רוצים וכשאמרתי כן היא והבת שלה הביאו את הכלבה שקיבלה את השם המטופש - אלכס.

במקרה עוגי היה איתי בבית והוא והכלבה ממש התאהבו זה בזה. הוא לקח עליה בעלות והיא עליו, והרגשתי שבעצם אין לי אותה מפני שעוגי שחיפש במרץ דירה להשכיר הכריז שהוא ייקח איתו את הכלבה. יום אחר כך התקשרה שוב בעלת הבורדרית המעורבת ואמרה שהמשפחה עם הילדה החזירה את הכלבה כי הילדה פוחדת ממנה, ואם אני עדיין מעוניינת... אימא הייתה עדיין מאושפזת, אם כי אז עדיין לא ידענו כמה המצב חמור, ככה שלא יכולתי לנסוע בעצמי, אבל בדיוק למחרת היום צץרץ הלך למילואים באותו אזור, והסכים לקפוץ לשם לראות את הבורדרית, וככה היא הגיעה אלי באותו ערב. גם לה יש שם לא מוצלח לדעתי - קליאו. 

קליאו

בהתחלה לא התחברתי לאף אחת מהכלבות. המצב של אימא החמיר, אבא היה במצב נפשי קשה, אחי ואשתו הגיעו, הייתי מוטרדת ועסוקה והתרוצצתי כמו תרנגולת בלי ראש. רק אחרי שאימא נפטרה ונגמר הברוך עם ג'ינג'י (סוג של, כי הוא אמנם שוב גר בבית אבל גם הכרוכיה פה וכמובן שהוא עסוק בעיקר בה ובבעיות המנג'זות שלה) גיליתי שהן בעצם מקסימות ונאמנות וטוב שיש לי אותן. אמנם קלואי מתנהגת כמו ניצולת שואה מורעבת, וצריך לתת לה לאכול לבד אחרת היא תוקפת מי שרק מסתכל על הצלחת שלה, אבל חוץ מזה היא בסדר, והיא תירגע עם הזמן. גם אלכס שהייתה בהתחלה כעסנית ונבחנית התבררה ככלבה עדינה וחששנית שברגע שהיא נותנת אמון במישהו היא מיד מתמסרת לליטופים ופינוקים.

בתוך כל הבלגנים והסערות הצלחתי לנהל כמה שיחות עם ג'ינג'י ולהבהיר לו כמה הוא אכזב אותי ופגע בי כשלא תמך בי בשעה קשה כזו, ורב איתי על דבר שנראה לי חסר חשיבות. אני ממש לא שותפה לפולחן הקברים שלו, ולא מבינה מה הטעם בעניין הזה. הוא מטפח את הקבר של הוריו, ומבקר שם כל כמה ימים, לי זה נראה חסר טעם, אבל ככה הוא. הצלחתי להביא אותו להבין שכל אחד מאיתנו שונה, ואם אני ולילי (שגם עליה הוא כועס כמו איזה דביל כי היא חושבת שהוא טועה) לא מוצאות שום ערך לביקור בקבר זה לא אומר שאנחנו לא זוכרות ומכבדות את הוריו, ואין לו סיבה להיפגע. הוא גם טוען שהיחס שלו לכרוכיה הוא כלל לא רומנטי, והוא פשוט מרגיש שנעשה לה עוול ומנסה לעזור לה ולתמוך בה, זה הכל. היא אגב בדיוק כמוהו, כל הזמן מבקרת בקבר של אימו ומביאה עציצים ופרחים. אני לא יודעת אם הוא משקר לי או לעצמו, והאמת, כבר לא אכפת לי, שיעשה כרצונו ושיהיה לו לבריאות.

היו זמנים

יום שבת, 9 באפריל 2022

אימא

 לצערי הרב אני לא ממש במחשב לאחרונה. אימא שלי אושפזה באופן פתאומי בגללי מצוקת נשימה חמורה. התברר שיש לה אי ספיקת לב ומים בריאות. היא מאושפזת בטיפול נמרץ וזה אומר שעתיים וחצי ביקור בצהריים ועוד שעתיים בערב. שאר הזמן אסור להיות לידה. את אבא שלי זה פשוט גומר. גופנית הוא בסדר גמור יחסית לאדם שבעוד שבוע ימלאו לו 89 אבל נפשית הוא מעורער ושבור לגמרי. הוא הפסיק לנהוג ולמזלי צץרץ עוזר המון ומסיע אותו לכל מקום. בהתחלה הוא סירב לנסוע איתי בטענה שאני לא אסתדר ולא אגיע בשלום. מעליב מאוד אבל הבלגתי ומאחר וצץרץ צריך לעבוד מידי פעם הוא השלים עם זה שאני אסיע אותו. גם אחיו הצעיר של אבא (הדוד שלי) עוזר המון והוא שוהה אצלו בהפסקות בין הביקורים וגם אוכל ונח שם קצת.

כל הלוגיסטיקה מסובכת מאוד בגלל החשש של אבא לנהוג (חשש מוצדק למען האמת) אבל איכשהו אנחנו מסתדרים. גם ג'ינג'י עוזר קצת אבל יש לו את הבעיות שלו עם העיניים, (ויש גם את הכרוכיה המולדבית שהוא מטפל בענייניה במקום לתמוך בי מה שמוסיף למועקה הכללית, אבל זה נושא לאופרה אחרת).

למרבה המזל אחי שגר בארה"ב הצליח להקדים את הטיסה שתכנן למאי ויגיע היום אחרי הצהריים. משום מה אשתו מתעקשת להגיע איתו. זה יפה מאוד מצידה אבל גם די מציק. היא לא מדברת עברית ואני חוששת שבמקום לעזור היא תהיה עוד משקולת על הצוואר שלנו. היו כמה ימים קשים מאוד לאימא שנשמה בקושי וגם לא ממש קלטה מה עובר עליה וזה בצירוף החרדתיות והפסימיות של אבא היה ממש ממש קשה. למרבה המזל הצליחו לנקז מהריאות שלה המון מים ומצבה השתפר מעט אבל מי יודע מה יקרה מחר? הלוואי שיוציאו אותה סוף סוף מהטיפול הנמרץ המעיק הזה. צריך לשבת שם עם מין חלוק נילון מציק וכפפות וכמובן גם מסכה ולנסות לעודד ולהיות תומך ומכיל ואופטימי בתנאים כאלה זה ממש קשה. אני מסיימת כל יום עם כאב ראש איום. הבוקר אבא לא ענה לטלפון כי הוא התקלח בלי האוזנייה שלו. (הוא לא שומע טוב) וכבר הייתי בדרך אליו כשהוא חזר אלי והסביר למה לא ענה קודם. תוך כמה הדקות האלה עברו לי תסריטים איומים בראש ומזל שהכל נגמר בטוב, נכון לעכשיו. אחרי שאחי יגיע אבא לא יהיה לבד בדירה שהוא מתעקש לגור בה למרות הפצרותינו שיבוא אלינו. יהיה מי שיסיע אותו ויהיה פחות לחץ עלי ועל צץרץ. הלילה עשו לאימא סי. טי. ראש. נראה מה יהיו התוצאות ונקווה לטוב.


הורי בימים טובים יותר

יום שני, 28 במרץ 2022

רוקי שלנו איננו



במוצאי שבת יצאתי עם הכלבים שלי לטיול בוואדי. מול הפתח של גן לאומי בית שערים עבר מין טרקטורון גדול שהשמיע מוזיקה רועמת ובתוכו ישבו שני בחורים רעולי פנים עם קסדות, דרסו את רוקי שלנו והמשיכו הלאה.

הוא לא היה קשור כי היינו בשמורת טבע שהייתה אמורה להיות ריקה ממכוניות. אם הטרקטורון היה נוסע לאט הייתי מספיקה לתפוס את הכלב, אבל הם נסעו במהירות עצומה והגלגל של הטרקטורון נגח ברוקי ונעלם. הכלב פסע עוד כמה צעדים והתמוטט. הזעקתי את צץרץ שבמזל היה בבית. החשנו את רוקי לווטרינרית שלנו. עד שהתקשרנו אליה רוקי כבר מת. המכה שקיבל פגעה בו פגיעות פנימיות חמורות, ירד לו דם מהפה והוא נפטר.

ידעתי על הנטייה שלו לרוץ אחרי רכבים ולכן תמיד טיילנו איתו במקומות שהיו אמורים להיות בלי מכוניות. אולי הייתי אמורה להחזיק אותו קשור כל הזמן אבל איך אפשר לעשות דבר כזה לכלב שאהב לרוץ ולהיות חופשי? הוא היה אצלנו ארבע שנים ומת עוד לפני שמלאו לו חמש. היה כלב אהוב ומטופח. בשבילנו הוא היה כמו קרוב משפחה. אנחנו מתאבלים מאוד על המוות הנוראי והמיותר שלו ואני גם מרגישה אשמה נוראית כי אם הייתי קושרת אותו... תמיד חששתי שדבר כזה יקרה יום אחד והנה זה קרה.

קברנו אותו מול הבית, בוואדי שהוא כל כך אהב לטייל בו, ואף פעם לא נשכח אותו.

אני סוגרת את הפוסט לתגובות. פשוט אין לי כוח להגיב. מי שמצטער בצערי יבורך, ומי שחושב שזה סך הכל כלב ומה אני עושה סיפור מכלב כשכל כך הרבה אנשים מתים וסובלים צודק גם כן. נכון הוא היה רק כלב אבל הוא היה כלב נהדר ונשמה טובה ולא הגיע לו למות ככה.



יום חמישי, 3 במרץ 2022

עוד חתונה


 ביום שלישי נסענו אני צץרץ והחברה שלו לחתונה של האחיינית שלי. ג'ינג'י סירב להגיע בטענה שהוא כועס על אחיו. היה להם איזה סכסוך לא רציני והוא השתמש בו כתירוץ לא להגיע לחתונה. כל ההפצרות והבקשות לא עזרו, הוא התעקש לסרב.

החתונה הייתה ברחובות ותכננו לאסוף את לילי בדרך, אבל ברגע האחרון גם היא השתמטה בטענה שהיא מקוררת ולא מרגישה טוב. השקעתי מאמץ וקניתי שמלה חדשה וחגיגית וכתבתי כרטיס ברכה נאה אליו צירפתי סכום מכובד למדי ונסענו. החתונה נערכה במה שנקרא כפר אירועים והיה שפע מקום ותפאורה נעימה. קבלת הפנים הייתה נחמדה, המון אנשים שלא הכרתי כולם לבושים יפה, דוכנים עם שפע טעימות וכמובן בר משקאות עשיר. החופה נערכה באולם אחר, הייתה במה שעליה הציבו חופה מקושטת פרחים, הייתה בריכה עם מגשים צפים עם פרחים ונרות וכסאות בשביל הקהל שנאסף. שני ילדים קטנים לבושים בבגדים חגיגיים הלכו ופיזרו פרחים על הגשר ואז הופיעו החתן והכלה שהגיעו כמעט בזמן, איחור של ארבעים דקות זה לא רציני. הכרוז קרא להורי החתן והורי הכלה והאחיות והאחים וכולם פסעו בחגיגיות על גשר שעבר מעל הבריכה והתייצבו על הבמה ואז התחיל טקס החתונה. 

הרב היה כנראה בדרן מתוסכל וברגע שהוא אחז במיקרופון הוא לא הפסיק לדבר, ואחר כך גם שר, את ירושלים של זהב דווקא. הכל היה בווליום עצום וחזק וזו הייתה רק ההתחלה. באולם שבו אכלנו היו רמקולים ענקיים תלויים מהתקרה והם לא נחו לרגע. הדי. ג'י. לא נתן לנו לאכול בשקט, מוזיקה רעשנית עם בסים מהדהדים חיסלו כל ניסיון לדבר אחד עם השני או לאכול. בין המנות האורחים פצחו בריקוד סוער ורעשני להחריד, ואחר כך חזרו לאכול. גם התאורה הייתה איומה, חושך שהואר באלומות אור צבעוניות מהבהבות. על הקירות הוקרנו תמונות ענקיות של החתן והכלה שהצטלמו כנראה כמה ימים קודם בפוזות רומנטיות על שפת הים. שנאתי כל רגע ובסוף ברחתי החוצה לאולם היציאה שלמרבה המזל היה בו בר קפה משוכלל עם מגשים עמוסי עוגות ושוקולד, ותאורה נורמאלית ולא מהבהבת.

השוקולד היה טעים מאוד וגם העוגות, אבל הקפה היה כשר, כלומר במקום חלב שמו חלב סויה מגעיל. אחרי שתי לגימות זרקתי אותו לפח. בדרך חזרה רבתי עם צץרץ שהתעקש שככה מקובל וזה מה שעושים היום, וגם בחתונה שלו תהיה מוזיקה בווליום דומה וירקדו תוך כדי האוכל. הוא גם כעס עלי שאמרתי למלצרית שאני לא מסוגלת לאכול ברעש כזה שגורם לי בחילה וטען שצעקתי עליה, בטח שצעקתי, אחרת היא לא הייתה שומעת אותי. הטענה שלי שאפשר היה לחכות עם הריקודים עד שהאורחים יגמרו לאכול נדחתה בטענה שכיום זה ככה ואין מה לעשות. לדעתי אם אתה מממן את החתונה וקובע את התפריט ואת העיצוב אתה בהחלט יכול לקבוע גם את עוצמת המוזיקה, אבל צץרץ שהיה עייף ועצבני רב איתי שאני טועה.

לא יודעת אם זו אני או הם אבל העובדה העצובה היא שלמרות שהחתונה הזו נערכה במקום יפה וברור שהשקיעו בה כסף רב ומאמצים רבים לא נהניתי ממנה, ויום אחר כך עוד סבלתי מכאב ראש נוראי. אני מבינה שיש אנשים שאוהבים את הרעש והראוותנות הזו, אבל בטח יש גם המון כמוני, אנשים יותר מבוגרים שרוצים לדבר בשקט עם קרובי משפחה ולאכול בנחת ורצוי באור ולא במין חשכה מוזרה עם אורות צבעוניים מהבהבים. שידחו את הריקודים והתאורה המהבהבת לאחרי האוכל. מה דחוף לרקוד תוך כדי הארוחה? לא ברור. הפריע לי גם מאוד שהיו המון ילדים קטנים. הרעש הזה הורס את השמיעה ואני חוששת שעד שהילדים האלה יגיעו לבית הספר הם כבר היו חרשים למחצה.

אחרי שסיפרתי לג'ינג'י את מה שעבר עלי הוא שמח מאוד שלא הגיע ואיים לא להגיע גם לחתונה של צץרץ.