ביום שלישי נסענו אני צץרץ והחברה שלו לחתונה של האחיינית שלי. ג'ינג'י סירב להגיע בטענה שהוא כועס על אחיו. היה להם איזה סכסוך לא רציני והוא השתמש בו כתירוץ לא להגיע לחתונה. כל ההפצרות והבקשות לא עזרו, הוא התעקש לסרב.
החתונה הייתה ברחובות ותכננו לאסוף את לילי בדרך, אבל ברגע האחרון גם היא השתמטה בטענה שהיא מקוררת ולא מרגישה טוב. השקעתי מאמץ וקניתי שמלה חדשה וחגיגית וכתבתי כרטיס ברכה נאה אליו צירפתי סכום מכובד למדי ונסענו. החתונה נערכה במה שנקרא כפר אירועים והיה שפע מקום ותפאורה נעימה. קבלת הפנים הייתה נחמדה, המון אנשים שלא הכרתי כולם לבושים יפה, דוכנים עם שפע טעימות וכמובן בר משקאות עשיר. החופה נערכה באולם אחר, הייתה במה שעליה הציבו חופה מקושטת פרחים, הייתה בריכה עם מגשים צפים עם פרחים ונרות וכסאות בשביל הקהל שנאסף. שני ילדים קטנים לבושים בבגדים חגיגיים הלכו ופיזרו פרחים על הגשר ואז הופיעו החתן והכלה שהגיעו כמעט בזמן, איחור של ארבעים דקות זה לא רציני. הכרוז קרא להורי החתן והורי הכלה והאחיות והאחים וכולם פסעו בחגיגיות על גשר שעבר מעל הבריכה והתייצבו על הבמה ואז התחיל טקס החתונה.
הרב היה כנראה בדרן מתוסכל וברגע שהוא אחז במיקרופון הוא לא הפסיק לדבר, ואחר כך גם שר, את ירושלים של זהב דווקא. הכל היה בווליום עצום וחזק וזו הייתה רק ההתחלה. באולם שבו אכלנו היו רמקולים ענקיים תלויים מהתקרה והם לא נחו לרגע. הדי. ג'י. לא נתן לנו לאכול בשקט, מוזיקה רעשנית עם בסים מהדהדים חיסלו כל ניסיון לדבר אחד עם השני או לאכול. בין המנות האורחים פצחו בריקוד סוער ורעשני להחריד, ואחר כך חזרו לאכול. גם התאורה הייתה איומה, חושך שהואר באלומות אור צבעוניות מהבהבות. על הקירות הוקרנו תמונות ענקיות של החתן והכלה שהצטלמו כנראה כמה ימים קודם בפוזות רומנטיות על שפת הים. שנאתי כל רגע ובסוף ברחתי החוצה לאולם היציאה שלמרבה המזל היה בו בר קפה משוכלל עם מגשים עמוסי עוגות ושוקולד, ותאורה נורמאלית ולא מהבהבת.
השוקולד היה טעים מאוד וגם העוגות, אבל הקפה היה כשר, כלומר במקום חלב שמו חלב סויה מגעיל. אחרי שתי לגימות זרקתי אותו לפח. בדרך חזרה רבתי עם צץרץ שהתעקש שככה מקובל וזה מה שעושים היום, וגם בחתונה שלו תהיה מוזיקה בווליום דומה וירקדו תוך כדי האוכל. הוא גם כעס עלי שאמרתי למלצרית שאני לא מסוגלת לאכול ברעש כזה שגורם לי בחילה וטען שצעקתי עליה, בטח שצעקתי, אחרת היא לא הייתה שומעת אותי. הטענה שלי שאפשר היה לחכות עם הריקודים עד שהאורחים יגמרו לאכול נדחתה בטענה שכיום זה ככה ואין מה לעשות. לדעתי אם אתה מממן את החתונה וקובע את התפריט ואת העיצוב אתה בהחלט יכול לקבוע גם את עוצמת המוזיקה, אבל צץרץ שהיה עייף ועצבני רב איתי שאני טועה.
לא יודעת אם זו אני או הם אבל העובדה העצובה היא שלמרות שהחתונה הזו נערכה במקום יפה וברור שהשקיעו בה כסף רב ומאמצים רבים לא נהניתי ממנה, ויום אחר כך עוד סבלתי מכאב ראש נוראי. אני מבינה שיש אנשים שאוהבים את הרעש והראוותנות הזו, אבל בטח יש גם המון כמוני, אנשים יותר מבוגרים שרוצים לדבר בשקט עם קרובי משפחה ולאכול בנחת ורצוי באור ולא במין חשכה מוזרה עם אורות צבעוניים מהבהבים. שידחו את הריקודים והתאורה המהבהבת לאחרי האוכל. מה דחוף לרקוד תוך כדי הארוחה? לא ברור. הפריע לי גם מאוד שהיו המון ילדים קטנים. הרעש הזה הורס את השמיעה ואני חוששת שעד שהילדים האלה יגיעו לבית הספר הם כבר היו חרשים למחצה.
אחרי שסיפרתי לג'ינג'י את מה שעבר עלי הוא שמח מאוד שלא הגיע ואיים לא להגיע גם לחתונה של צץרץ.