יום שבת, 29 בספטמבר 2018

נעלבתי

כל בוקר יום שישי עמדתי במטבח ובישלתי כדי שיהיה מבחר טעים וטרי של אוכל לסוף השבוע. לילי הייתה אמורה להגיע לביקור ורציתי שיהיה לה שפע של אוכל. היא מבקרת לעיתים ממש רחוקות ותמיד מגיעה באוטובוס האחרון. אתמול דיברתי איתה כשישבה באוטובוס ושאלתי למה היא נוסעת תמיד באוטובוס האחרון ומגיעה ממש מאוחר והיא אמרה בכנות, "כי משעמם לי אצלכם ואני רוצה להיות בבית כמה שפחות זמן."
היא אמרה לא פעם שמשעמם אצלנו בקריה ושאין מצב שהיא תחזור לגור בצפון ולכן היא מתעקשת לגור רק בתל אביב, זה לא דבר חדש ואני באמת לא יודעת למה הפעם זה פגע בי בצורה כל כך חמורה. אמרתי לה שמה שהיא אמרה ממש מעליב, סגרתי לה בפנים והלכתי עם הכלבים, רותחת מזעם. חבל שלא אמרתי לה לרדת מהאוטובוס ולחזור לדירה שלה בתל אביב. נסתדר יפה מאוד בלעדיה חשבתי, כועסת, והצטערתי שהקדשתי כל כך הרבה זמן לקניות ולבישול, אפילו קניתי לה חלב דל לקטוז כי היא רגישה ללקטוז.
בימי שישי יש בדרך כלל מעט מאוד אנשים בפארק אבל הפעם עבר שם איש אחד שרכב לאט מאוד על אופניים, ולפניו נסע בנו הצעיר גם על אופניים. רוקי, כמו תמיד כשהוא רואה אופניים, התחיל להתרוצץ סביבם,  זה עצבן נורא את האיש והוא התחיל לצרוח על רוקי וכנראה שניסה לבעוט בו, לא בטוח, ואחר כך צעק שרוקי נשך אותו. רצתי אליו כמובן, הוא היה במרחק של אולי 10 מטר ממני, וראיתי שיש לו ספק שריטה קטנה על הקרסול, אבל אולי זה היה רק סימן מהגומי של הגרביים, קשה לדעת. האיש צרח בקולי קולות שהוא יגיש נגדי תלונה ושישימו את הכלב שלי בהסגר וזה יעלה לי הרבה כסף, כל הבנות שבאו עם הכלבים שלהן הסתכלו נדהמות, והבן שלו כל הזמן התחנן וביקש די אבא, בוא נלך מפה.
התנצלתי שוב ושוב והסברתי שהכלב רק ניסה לשחק ולא ניסה לתקוף אותו (רוקי שוקל בקושי 20 ק"ג ונראה הכי פחות מפחיד בעולם, עוד לא קרה שמישהו פחד ממנו והוא בחיים לא נשך איש) אבל האיש לא נרגע ואמר שזה לא בסדר שהכלב לא קשור (סביבנו היו עוד המון כלבים לא קשורים) ומה אם הוא היה מתנפל על הילד שלו? הילד רצה לקבור את עצמו מרוב מבוכה ורק רצה ללכת משם ורוקי עמד והביט בתימהון באיש הכועס ולא הבין מה נפל עליו.
אמרתי לאיש שאם הוא רוצה להתלונן אז בבקשה, שיתלונן והסתלקתי.
אחר כך אמרה לי בחורה אחרת שהייתה שם עם הכלב שלה שרוקי כנראה זיהה שההוא שמוק ולכן ניסה לנשוך אותו. אני עדיין לא משוכנעת שהוא באמת נשך, אולי שרט אותו טיפה עם הרגל, לא היה דם, רק פס אדום ורוד כזה שנראה כמו סימן של גרב עם גומי, חוץ מזה איך הוא יכול להתלונן עלי אם הוא לא יודע מי אני ואיפה אני גרה? ובכל זאת הייתי לחוצה ומודאגת.
האיש היה גועלי ולחוץ אבל בעיקרון צדק, זה לא בסדר שרוקי רץ אחרי אופניים ואחרי מכוניות. אנשים בדרך כלל מתייחסים לזה בחיוך ולא כועסים אבל תמיד יש כאלה שלא אוהבים כלבים והאמת שזה ממש מלחיץ לרכב על אופניים כשסביבך מתרוצץ כלב במעגלים. אפשר ליפול ככה וזה לא נעים.
אחר כך היה המקרה השני הלא נעים עם הגור שרוקי משחק איתו תמיד. הגור הזה גדל במהירות מבהילה ונעשה ממש גדול למרות שהוא בקושי בן חצי שנה. הוא קופץ על רוקי, הופך אותו, רומס אותו, הכל במשחק, אבל ברגע שהבדלי המשקל נעשים גדולים מידי זה מתחיל להיות כנראה מעיק. עד לפני חודש רוקי שמח לשחק איתו אבל לאחרונה הוא מנסה לחמוק ממנו ומסרב לשתף פעולה וההוא מתעקש, מנצל את משקלו העודף, מפיל את רוקי על הדשא ותוקף אותו בכאילו בלי לשים לב שרוקי לא בעניין, אתמול רוקי הדהים אותי כשגילה התנגדות למשחק הפראי הזה וכנראה שנשך אותו קלות. לא ראיתי מה בדיוק קרה, אבל שמעתי את הגור משמיע יבבה חדה וראיתי אותו בורח. זה כבר הגדיש את הסאה, הודעתי לרוקי שזהו, גמרנו עם הטיול להיום, קשרתי אותו והלכתי איתו הביתה, נוזפת בו כל הדרך ונותנת לו להבין שאני כועסת עליו. רוקי רגיש מאוד לשפת הגוף של אנשים ולטון הקול שלהם והוא תמיד יודע מתי כועסים עליו. לא תמיד הוא מבין למה אבל תמיד קולט מתי הוא בצרות.
כבר בדרך הביתה הרגשתי כאבים בצד ימין של המותן והעכוז וכשהגעתי הביתה היה לי עימות לא נעים עם לילי שניסתה להתנצל ולפייס, אבל אני נשארתי כועסת, או כמו שהיא קראה לזה - פסיב אגרסיב. לא יודעת למה, הייתי לגמרי אגרסיב ואמרתי לה ישירות שנעלבתי ושמצידי שלא תבוא יותר הביתה אף פעם. בערב כבר הלכתי עקומה כמו הגיבן מנוטרדם ובבוקר ג'ינג'י היה צריך לטייל פעם עם לוסי ואחר כך עם הכלבים שלנו כי לא הצלחתי לזוז מרוב כאבים. גם לעבוד איתו לא הלכתי היום, כואב לי וגם הגרון כואב והראש... מרגישה חולה.
רק כשאני שוכבת במיטה לא כואב לי אבל כשאני קמה, לשירותים נניח, זה כואב נורא. גיליתי שעדיף להסתובב קצת למרות הכאבים, ושדווקא התנועה מיטיבה איתי. נקווה שעד מחר אני אשתפר ואחזור ללכת כאחד האדם.
אני ולילי כשעוד לא שעממתי אותה

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

יותר מידי חגים

השנה יש לי משום מה תחושה שיש יותר מידי חגים. אני אוהבת חגים כמו כולם אבל הרצף המתיש הזה של ערב חג, חג, יום שישי ואחריו כמובן שבת ומיד אחר כך עוד חג... די, כמה אפשר להכין ארוחות חגיגיות ולארח ולהתארח ולאכול ולנסות להעסיק הורים מרוששים וילדים היפראקטיביים?
מבחינתי אפשר היה לעצור כבר אחרי יום כיפור אבל מי שואל אותי?
את יום כיפור עברנו השנה בכיף עם נשיונל גיאוגרפיק הנהדר. אני מנויה על סלקום שלמרבה הכעס השבית את עצמו בכיפור, אבל ככה גיליתי שיש לו שלושה ערוצים של נשיונל גיאוגרפיק שכמו בכל שנה המשיכו לשדר בלי תרגום לעברית. למרבה השמחה התברר שעדיין אפשר לחזור אחורה שבוע שלם (מין פטנט נחמד של הוי. או. די. של סלקום) ולראות את כל השידורים עם תרגום. הופתעתי הפתעה נעימה לגלות המון שידורים של 'מדע הטיפשות', אחת התכניות החביבות עלי ביותר. גיליתי גם תכנית מקסימה שחוקרת כל מיני אגמים וימים על ידי ייבוש וירטואלי שלהם. ממש מראים כאילו המים נסוגים אחורה (זה לא באמת, לא צריך להיבהל) ומתחילים לבדוק מה נמצא על הקרקעית. כל מיני ספינות עתיקות וצוללות ממלחמת העולם השנייה ואפילו עדויות למטאור שפגע במפרץ מקסיקו וגרם להעלמות הדינוזאורים. תענוג גדול למי שלא מצליח למצוא מה לראות בערוצים הישראלים שמפגיזים את הצופים בכל מיני ריאליטי דלוחים ותחרויות מטופשות.
חוץ מזה עוגי החליט לאשפז את עצמו שוב. מיד אחרי כיפור הוא אמר שהוא מרגיש רע, יש לו חרדות ומחשבות לא טובות והוא רוצה שוב לטירה. אני וצץרץ לקחנו אותו לשם למיון ובלי שום בעיות הם הסכימו לאשפז אותו שוב. נסענו לבקר אותו בערב סוכות ויצאנו מדוכאים מאוד. כבר לא מרשים למבקרים לשבת בחוץ עם המטופל שלהם אלא דוחסים את כולם לחדרון פעוט וצפוף ואי אפשר לדבר בפרטיות ככה, וחוץ מזה כל הזמן התקשרו הורים לארגן סיורים בכוורת וזה ממש הפריע. הכי הרגיזה אותי שיחה עם אימא צעירה אחת שהודיעה שהיא חרדית ושהיא לא רוצה שהילדים שלה יצפו בסרט ההדרכה על חיי הדבורים כי היא לא רוצה שהם יראו טלוויזיה. כל ההסברים שלי שזה רק מסך שמראה הסברים על דבורים לא עזרו. בסוף ג'ינג'י התעצבן ואמר לה שלא תבוא וזהו. כמה דקות אחר כך התקשרה בחורה אחרת ואחרי שווידאה שאני זו אני הציגה את עצמה כאחותה של החרדית הקודמת והתחילה להתווכח למה לא מוכנים לקבל את אחותה ומה זו ההפליה הזו רק בגלל שהיא חרדית? הסברתי שאין לי בעיה שהיא תבוא עם הילדים אבל אני לא יכולה לכבות את הטלוויזיה רק בגללה כי יש עוד מבקרים שכן אוהבים לצפות בסרט, התחיל ויכוח טיפשי שעלה לי על העצבים ובסוף צעקתי עליה שתעזוב אותי, הבן שלי מאושפז עכשיו והיא מבלבלת לי במוח ואין לי סבלנות לשטויות שלה וניתקתי בכעס.
אחר כך הצטערתי כי אני באמת משתדלת להיות סבלנית עם אנשים (למרות שלפעמים זה ממש קשה) וחבל שלא אמרתי לה שאנחנו עובדים בשבתות ובחגים ולכן עדיף שלא יבקרו אצלנו כי זה לא מתאים לחרדים.
בגלל שלוסי - הכלבה של עוגי - שוב אצלנו יוצא שאני מטיילת עם הכלבים גם בבוקר וגם בערב וג'ינג'י מטייל עם לוסי. לוסי כלבה נהדרת אבל חזקה מידי בשבילי וכל העסק מתיש ומעצבן ומעייף מאוד ולמרבה הצער גם לא עוזר לי להוריד במשקל אבל מידי פעם יוצאות לי תמונות יפות. גם זה משהו.
רוקי משקיף על העמק

גם בחגים האלה גיסי הגיע להתארח יחד עם הבת הצעירה שלו. הגדולה נשארה הפעם אצל החבר שלה. הוא והבנות שלו מתאמצים מאוד לא להישאר בבית כי יש שם בעיות עם האימא שלהן. הבעיה שהם דתיים והם לא נוסעים בשבת ובחג ככה שהם נשארים לישון ומאחר וגיסי נוחר הבת שלו לא מוכנה לישון איתו באותו חדר ולכן הוא בא לישון אצלנו. אין לי בעיה עם זה, יש לנו מספיק חדרים אבל מרגיז אותי שהוא מרשה לעצמו למתוח ביקורת על זה שהכלבים ישנים בבית ויש קצת שערות על הרצפה. יושב לו בנחת על הספה (אחרי שסילק את הכיסוי כי הכלבים יושבים עליו) רואה איך אני מזיעה עם המטאטא כדי לנקות ומותח ביקורת ומודיע לי שהוא לא מוכן שכלבים יחיו אצלו בבית. אפשר לחשוב שאצלך בבית יותר טוב? הרי עוד לא פירקתם את הארגזים ממעבר הדירה מלפני חצי שנה. 
גם עם האוכל יש אתם תמיד בעיות, ולכן נסענו הפעם וקנינו אוכל מוכן בשער העמקים. הם הרחיבו את החנות והיה מבחר נהדר וטעים. חשבתי שמה שאני קונה יספיק לכל השבוע אבל איפה? חיסלו הכל בארוחה אחת ולנו נשארו שאריות. מזל שקניתי בשר טחון לקציצות שאני הולכת לטגן עכשיו.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

משבר הקרפעלך הגדול

בשנים האחרונות אני כל שנה אצל חמותי. גם אחרי שהיא עברה לגור אצלנו נשארתי בבית כדי שהיא לא תהיה לבד בחגים. השנה החלטתי שנמאס לי. לעשות חג בלי הורי ובלי המשפחה ורק עם בעלי והעובדת הזרה שאני לא כל כך מחבבת והם כולם מדברים רומנית שאני לא מבינה, לא תודה.
השנה אני גם חוששת שלא רק אני לא מבינה אלא גם חמותי לא ממש מבינה איפה היא ומה עובר עליה. היא הפסיקה לדבר כמעט וסתם יושבת ובוהה וחייבים להאכיל אותה כמו שמאכילים תינוק. האדם שהכרתי כבר לא שם בעצם, נשארה רק קליפה. מדכא לחגוג ככה והשנה הורי ממש הפצירו בי להיות אתם אצל הבת דודה שלי שאוהבת מאוד לארח את כולנו בביתה הגדול. היא אפילו הזמינה את הדודה מכפר יונה עם בעלה והבן שלהם שגם בגיל ארבעים נסחב עם ההורים לכל מקום.
כשהודעתי לג'ינג'י שאני עומדת לחגוג השנה את ראש השנה עם הורי אצל הבת דודה הוא החמיץ פנים ורטן וכמובן סירב לבוא גם כן למרות שהוזמן. הפעם החלטתי להתעקש, מגיע גם לי להיות קצת עם המשפחה שלי ונמאס לי להיות עם המטפלת של אימא שלו ועם אחיו שבורח כל חג לאימא כי הוא לא מסתדר עם אשתו (ואני מדברת על אנשים בני שישים פלוס, לא זוג צעיר).
לצערי ברגע האחרון הבת שלי הודיעה שהיא חולה, היא נדבקה מהשותפה שלה לדירה, יש לה וירוס שגורם לבחילות ואין לה כוח להגיע אלינו. היא נשארת בתל אביב. לכן נסענו אני ושני הבנים לבת דודה שכדרכה קיבלה אותנו בחביבות רבה ובשפע עצום של אוכל שהיא ואימא שלה ואימא שלי- כולן בשלניות מעולות הכינו.
ברגע האחרון התברר שאבוי, אין קרפעלך. גם אימא שלי וגם הדודה הכינו המון קרפעלך אבל כל אחת חשבה שהשנייה מביאה ובמקום קרפעלך קיבלנו ויכוח. כמה דקות אחר כך התברר שגם את הכבד הקצוץ הדודה שכחה (אני מקווה שהיא לא מתחילה לפתח דמנציה חלילה) ועל כן היא והבעל של הבת דודה נסעו חיש לבית שלה בקריות ושבו עם כבד קצוץ וקרפעלך וככה נפתר המשבר וכולנו ישבנו לאכול. היה שפע אוכל והכל היה טעים להפליא. אכלתי המון, כל כך הרבה עד שלא נשאר לי מקום למנה האחרונה.
כשחזרתי ג'ינג'י כבר ישן ולמחרת נסענו כמובן לעבודה. כל עם ישראל על טפיו וילדיו רצה שנעסיק את הילדים שלו וניתן לו קצת שקט. בשנה האחרונה קצת נמאס לנו מזה ודחינו המון אנשים ואני מאוד מקווה שעד השנה הבאה נצליח לצאת לפנסיה ונסגור את העסק ואולי אפילו נברח כמו שעושים הרבה אנשים לחו"ל? אמן כן יהי רצון.

יום חמישי, 6 בספטמבר 2018

כאב ראש

הפוסט האחרון של כמו מניפה העלה דמעות בעיני. פתאום קלטתי שגם אנחנו... הרי גם עוגי ניסה להתאבד ואפילו פעמיים. זה נטל שמעיק מאוד לשאת, כל הזמן כאילו מרחף מעל הראש ענן שחור ומבשר רעות.
אתמול הגיע סוף סוף הזמן לניתוח שהוא ציפה לו כבר מעל חצי שנה. ניקו את רצפת הפה, הוציאו שוב אבן מבלוטת הרוק ואת השאריות שלה ואולי סוף סוף יהיה לו קצת שקט ומנוח מהכאבים הפיזיים?
היה לי אתמול יום עמוס להחריד, בניגוד לשאר הימים שגם הם מאוד מאוד עמוסים ומלאים במטלות קטנות ומרגיזות שדחוף מאוד לעשות. למזלי הטוב צץרץ היה פנוי והסיע אותו לבית החולים - ביקשו שיגיע בשש וחצי בבוקר - ומשום מה (אולי בגלל הצער והחרטה שאני לא יכולה להיות איתו בבית החולים) לא הצלחתי להירדם באותו לילה. זה כמעט אף פעם לא קורה לי אבל הפעם קרה ובגדול. השינה ברחה ממני ובבוקר הייתי מותשת ועצבנית וסבלתי מכאב ראש נוראי. הכלבים קיבלו באותו בוקר טיול קצר מאוד כי פשוט לא היה לי כוח. אחר כך כבר החלו כל ההתרוצצויות הרגילות. לנסוע, להביא, להחזיר, לקחת, להתקשר, לברר... וכל הזמן המועקה הזו שהילד לבד בבית חולים, עובר הרדמה וניתוח לגמרי לבד.
בצהריים הוא התקשר ונשמע די טוב אבל עייף והבטיח לחזור כבר מחר. הבטחתי שאבוא לקחת אותו ושאלתי אם הוא רוצה שנבוא לבקר. הוא אמר שלא, חבל שניסע כי הוא הולך לישון ואז התקשר ג'ינג'י וביקש שאסע ואביא משהו דחוף ובאמת נסעתי, עם הכלבים, ואפילו טיילתי אתם קצת ופתאום עוגי מתקשר, משחררים אותי, תוכלי לבוא לקחת אותי?
השעה הייתה כבר אחרי שמונה בערב, אני שונאת לנהוג בלילה ומה עם העייפות שהלכה והצטברה במשך היום... חוץ מזה הרכב לא היה בכלל אצלי כי ג'ינג'י נסע לטקס סיום החפירות ואפילו נעלב קצת שסירבתי לבוא בגלל העייפות.
למזלי צץרץ שוב בא לעזרה ועוגי שוב בבית. אפילו בכלבה שלו לא היינו צריכים לטפל כי הבן של בעלת הבית שלו התנדב לעשות זאת.
חוץ מזה הכל כרגיל - אחרי שהמכונת כביסה תוקנה החליט המזגן בסלון להתקלקל. אני יושבת פה וממתינה לטכנאי מזגנים וגם לשליח של הוט שיביא לי ממיר חדש כי הממיר של חמותי שמתעקשת על הוט (נכון יותר התעקשה כי כיום היא לא מתעקשת יותר על כלום ובקושי מדברת) התקלקל. השליח מאחר וגם הטכנאי לא נראה באופק, רק הראש שלי עדיין כואב.