יום שלישי, 27 באוקטובר 2020

תקופה מוזרה ומטרידה

 אין לי הרבה מה לספר, הכל אותו דבר, כמעט שאין חדש חוץ מזה שלמרבה השמחה עוגי קיבל עוד 20 חודשים של נכות. כלומר תהיה לו קצבה וגם הסיפור של פשיטת הרגל שלו נגמר בשעה טובה.

הוא עובד פה ושם, התחיל היום משהו חדש, נראה כמה זמן זה ימשך.

חוץ מזה הכל אצלנו רגיל לגמרי. אני קופצת להורי כל יומיים שלושה, העבודה על המדרגון הסתיימה וכיום יש להם מעין רמפה שעולה ויורדת במדרגות ואימא יכולה לרדת למטה עם כיסא הגלגלים שלה. הוא גם הזמין כיסא גלגלים חדש עם מנוע והוא מקווה שיוכל לטייל עם אימא בחוץ בעזרת הכיסא הזה. נראה לי שאימא פחות מתלהבת אבל אולי עם הזמן היא תתרגל ותהנה מכל העסק.

החברה של צץרץ סיימה את הלימודים והיא מחפשת עבודה עכשיו. מאחלים לה הצלחה ומקווים שהיא תצליח. צץרץ ממשיך ללמוד וגם לילי לומדת, הכל בזום. זו תקופה קשה מאוד לצעירים וגם לנו הקשישים לא קל, אבל לפחות אני לא צריכה לתחזק ילדים קטנים שתקועים בבית.

אנחנו חיים בתקופה מוזרה ומטרידה מאוד, בשבוע הבא יחול יום הולדתי השישים וארבע, יום אחרי זה יהיו בחירות. אני מקווה שטראמפ לא ייבחר כי אני מתעבת אותו (ואל תגידו לי שהוא לטובת ישראל, עם חבר כזה לא צריך אויבים) אבל גם המתחרה השני לא נראה לי במיוחד. איך זה שלא מצאו בן אדם צעיר ונמרץ יותר? ואיך זה שאצלנו אין מישהו שיכול לתת קונטרה לנתניהו?

תקופה מאוד מוזרה וקשה ובתוספת הקורונה זה בכלל טירוף מוחלט. יכול להיות שבגלל זה החורף מסרב להגיע? לא יפליא אותי בכלל.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

טרללת הקורונה

שרדתי את היום המפחיד שכתבתי עליו בפוסט הקודם. למזלי הרופא של עוגי החליט שבמקום פגישה הוא רק ידבר איתו בטלפון ככה שנחסכה ממני נסיעה ליוקנעם, אבל עורכת הדין של עוגי נלחצה נורא כי היא הייתה חייבת את סיכום הפגישה בשביל הועדה.

למזלי הצלחתי לשכנע את המזכירה של הרופא לשלוח לי את הסיכום במייל ולמרבה השמחה עוגי אירגן לעצמו טרמפ לחיפה ככה שנחסכה מאיתנו הנסיעה לחיפה. אם לא היה שוב סגר הוא היה נוסע באוטובוס אבל כיום לך תדע מה קורה עם התחבורה הציבורית.

גם החששות שלי בגלל הנסיעה לספרית של רוקי התבדו. הכל היה בסדר, נתקעתי קצת במחסום אבל לא נורא, הכלב עבר את הדילול והחזרתי אותו הביתה בריא ושלם.

גם יום כיפור עבר די בנחת. ג'ינג'י שבדרך כלל צם כל היום נשבר באמצע יום כיפור ואכל. מזל שהכנתי לזניות וכולם אכלו והיו מרוצים. הנטפליקס כל הזמן נתקע לי בגלל שהאינטרנט אצלנו די רעוע אבל יש לי סלקום וראיתי המון תכניות יפות והיום עבר בכיף.

לצערי מצב העסק שלנו ממש לא טוב. אין קבוצות, אין קהל שבא, יש רק הזמנות מעטות וקשה לחיות ככה. נפגשנו עם מזכיר המושב שאנחנו שוכרים ממנו את מרכז המבקרים שלנו וביקשנו הנחה בשכר דירה. הוא אמר שיביא את הנושא בפני המועצה וייתן תשובה אחרי החגים. אנחנו שם כבר חמש עשרה שנים וזו הפעם הראשונה שאנחנו לא יכולים לשלם שכר דירה.

שמתי לב שכל הזמן מדברים על סגר ויש המון גרפים והסברים אבל אף אחד לא מסביר ממה עצמאים שהעסק שלהם מת אמורים לחיות. בסגר הראשון קיבלנו קצת כסף מהפעימות ומה יהיה עכשיו? מזל שיש לנו פנסיה ושכר דירה מהבית של הוריו של ג'ינג'י.

לא ראיתי את הורי מאז שהתחיל הסגר, אני הולכת רק לקניות של אוכל וג'ינג'י הולך רק לעבודה בכוורות. שאר הזמן רואים טלוויזיה, גם זה נעשה קשה, יש אנשים שאני פשוט לא מסוגלת לראות יותר. לא את ראש הממשלה ולא את שאר הגרורים שלו. גם את גנץ נמאס לי לראות כי הוא פשוט לא אומר שום דבר משמעותי. גם כל הגרפים וההסברים די עוברים לי מעל הראש, לא ברור ולא מובן ולא עוזר בכלום.

כך היינו

בשביעי לחודש נחגוג 40 שנות נישואים. רצינו לנסוע לטיול, אולי אפילו לחו"ל אבל אין כסף ואין חשק וזה גם מסובך ומסוכן. הכל נראה נורא הזוי ומטופש ולא הגיוני. היום למשל הייתי בדואר, קיבלתי חולצות שהזמנתי מזמן, עוד לפני הקורונה וכבר שכחתי שהזמנתי. חיכיתי המון זמן ורוב הזמן הייתי בחוץ, בחום, כי משום מה ביטלו את האפשרות להזמין תור מראש. גם קיצרו את שעות הפתיחה של הדואר ככה שכל הזמן צפוף שם. למה? מי יודע. הכל נעשה מטורלל וחסר היגיון. אילו הם חיינו בזמן האחרון.