tag:blogger.com,1999:blog-80253137509113562412024-03-14T03:41:19.228+02:00החיים המתוקים שלירעיה ואם בישראל
Unknownnoreply@blogger.comBlogger143125tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-10956249281110462532024-02-14T15:43:00.001+02:002024-02-14T15:51:31.643+02:00בתים וגעגוע<p>בכל ימי חיי גרתי בעצם רק בשלושה בתים, אולי ארבע? את בית הילדים בו אופסנתי כשהגענו לארץ אני לא מחשיבה, לא זוכרת אותו כלל אבל זוכרת טוב את הבית של סבתא בו גרתי בערך שנה אחרי שהורי עזבו את הקיבוץ וקיבלו דירונת במעברה. הדירה הייתה קטנה ושרצה עכברושים ואימא שלי התחלחלה מהרעיון לתת לי ולאחי הקטן ממני לגור שם ולכן עברנו לגור אצל סבא וסבתא שכבר הייתה להם דירה אמיתית בקצה השני של הקרייה. את הבית אני לא ממש זוכרת אבל הייתה חצר וחורשה שגבלה בחצר והיו המון חברים בגילנו. היה כיף ועד היום אני זוכרת את העץ שטיפסנו עליו אני ובת השכנים ופחדנו לרדת ממנו. מזל שבסוף הגיע מישהו, אולי סבא ואולי אחיה הגדול של בת השכנים והוריד אותנו.</p><p>אחר כך גרתי שנים רבות בדירה בה גדלתי ובה גר אבא שלי עד היום. הדירה הייתה קטנה אבל עם הזמן סגרו מרפסת ואחר כך הוסיפו עוד חדר ואחרי שהתחתנתי ועזבתי שיפצו פעם אחת ואחר כך שנייה וכיום היא נראית שונה לגמרי מהדירה בה גדלתי. </p><p>אחרי החתונה עברנו לגור בדירה פעוטה שקיבלנו מהוריו של בעלי. לא אהבתי אותה כלל ועוד יותר לא אהבתי את הסביבה שהלכה והתחרדה עם הזמן. עברנו משם כשהייתי בתחילת חודש תשיעי להיריון. לא היה קל לעבור דירה לבית שלא היה לגמרי גמור ועוד עם בטן ענקית אבל כל כך שמחתי לברוח משם שלא היה לי אכפת. בזכות עקשנותו הגדולה של ג'ינג'י שהחליט שהוא לא רוצה יותר לגור בדירה אלא רוצה בית עם שטח אדמה ובזכות מזל ועיניה החדות של אימא שלי שעבדה אז במועצה והבחינה במכרז של עמידר למכירת דירות זכינו לקנות (אמנם בקושי אבל הצלחנו) בית דו משפחתי זעיר של 30 מ"ר שנמצא בשורה השנייה של הבתים ברחוב. </p><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><p style="text-align: right;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjJ17r09k0xwbxf9lffy98VlYAkh9NL5lLz7chOD4ivLIAkt27_-ELm8-8n-4pw2pvFNPKoa5A-fR8kBSW7iKGO3-vdPhaHbxbRHCiKAIiFZT9zkkVI37CnlV65UPYswWW7rvcTQhFkSZrUlBE_lrSLeWETDgSOXEP0l9oD2HJkF2tyrRib6jMlGNdkg7qo/s600/b16.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="427" data-original-width="600" height="228" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjJ17r09k0xwbxf9lffy98VlYAkh9NL5lLz7chOD4ivLIAkt27_-ELm8-8n-4pw2pvFNPKoa5A-fR8kBSW7iKGO3-vdPhaHbxbRHCiKAIiFZT9zkkVI37CnlV65UPYswWW7rvcTQhFkSZrUlBE_lrSLeWETDgSOXEP0l9oD2HJkF2tyrRib6jMlGNdkg7qo/s320/b16.jpg" width="320" /></a></p></blockquote></blockquote></blockquote><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><p style="text-align: center;">ככה הבית נראה כשקנינו אותו</p></blockquote><p>כשבאנו לראות את הבית לא נכנסנו פנימה כי משום מה המפתח נעלם. קנינו את הבית בלי לראות אותו מבפנים וכשפתחנו סוף סוף את הדלת חשכו עינינו. היה שם מטונף ומסריח שאין לתאר. הקשיש שגר שם קודם התאלמן כמה שנים לפני כן ופשוט הפסיק לנקות. הבית נראה כמו סיוט וגם הריח ככה אבל הוא גובל בואדי יפה ומלא עצים ויש חלקת אדמה נחמדה ושביל שאפשר להגיע לאחורי הבית ולחנות בו. השכרנו אותו כמה שנים עד שהשוכרת רצתה לקנות אותו מאיתנו ואמרה שהיא תבנה שם וילה נהדרת. ג'ינג'י שעד אותו רגע התלבט מה לעשות עם הבית נדלק והחליט שאין מצב, הוא זה שיבנה שם וילה, לא היא, וכך היה.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgPovFuLwOOZQKS34p5QwlNq5Ja_CoaBWmbELqHaG2gVcXldD8WpOUyN3CarTVVw90zBoiqHcgn4GOdOZmq_odaS-at7zLag_nB0OWinicklyClX3WM5v8-FRqXt0L7RmeaE0kAK4TMHB6caz3xVra1nyMilLG9dm3wy6nt7RUmeH2WUCmGCCxaSJ20hs_B/s487/b4.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="346" data-original-width="487" height="227" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgPovFuLwOOZQKS34p5QwlNq5Ja_CoaBWmbELqHaG2gVcXldD8WpOUyN3CarTVVw90zBoiqHcgn4GOdOZmq_odaS-at7zLag_nB0OWinicklyClX3WM5v8-FRqXt0L7RmeaE0kAK4TMHB6caz3xVra1nyMilLG9dm3wy6nt7RUmeH2WUCmGCCxaSJ20hs_B/s320/b4.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div>הבית שלנו בתהליכי הבנייה</div><p>לקח לנו שנה שלמה עד שהסכמנו על התכניות לבית (לקחנו אדריכל צעיר ומוכשר שכיום הוא כבר ותיק וידוע) ועוד כמה שנים עד שסיימנו לבנות ורק אחרי שהצלחתי להרות וסוף סוף הצלחנו למכור את הדירה בה גרנו עשינו מאמץ ועברנו ואנחנו גרים שם עד עצם היום הזה. בזמנו היה לנו משרד מתחת לבית, אחר כך הפכנו אותו לדירה קטנה שהשכרנו כמה שנים, אחר כך גרה שם חמותי עם המטפלת. אחרי שהיא נפטרה צץרץ עבר לגור שם וכיום הוא גר שם עם אשתו. בעתיד, נקווה שלא הרחוק מידי, נשפץ את יחידת הדיור הקטנה (יש כבר תכניות מפורטות) ונעבור לגור שם ואת הבית נשכיר. אני אוהבת את הבית שלי ואת הסביבה הירוקה והיפה שלו ומקווה שמשם אעבור רק לבית הקברות של הקרייה שלנו, רכשנו שם כבר חלקת קבר כפולה.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEirCLkuCPTsCcEWjpke8GwCWMGNdFE0S_AzLKMyoqyjk1twl0zqjncqBr-FIGjw2LHABtDwF3edAXMq4viqqr4igpx3tYmvkl7kf2UPZj_2BWUOyxo_b4Vqztf-Y_HwmTIQNEAMtdrQXFSzQ8or2SPiXC1JksmuLHktGwUnLZKqnD2A8012qJQjvKH35Ul9/s899/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="593" data-original-width="899" height="211" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEirCLkuCPTsCcEWjpke8GwCWMGNdFE0S_AzLKMyoqyjk1twl0zqjncqBr-FIGjw2LHABtDwF3edAXMq4viqqr4igpx3tYmvkl7kf2UPZj_2BWUOyxo_b4Vqztf-Y_HwmTIQNEAMtdrQXFSzQ8or2SPiXC1JksmuLHktGwUnLZKqnD2A8012qJQjvKH35Ul9/s320/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95.jpg" width="320" /></a></div><br /><p style="text-align: center;">הבית שלי</p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-85053509199544636892024-01-22T10:47:00.003+02:002024-01-22T10:49:17.865+02:00ביש גדא<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiM2ZA-D3jvTPDPYjv8hXRjIdxrxJIjz-lInHMesvoKD0zl_4nqNwe4RuEo4lbD4IHW4-NjdKswb4NWlfhCrObckbAmLeiLADXAnLAvnGusdD3tWEDrVIaotwLkTvw6tjytk1FnSkTKvmkgTGkHErmZ_Tph1-TS2WtBlekMgAe8vA1SyVrsq3FsvUVgKooy/s300/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%94.jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="168" data-original-width="300" height="168" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiM2ZA-D3jvTPDPYjv8hXRjIdxrxJIjz-lInHMesvoKD0zl_4nqNwe4RuEo4lbD4IHW4-NjdKswb4NWlfhCrObckbAmLeiLADXAnLAvnGusdD3tWEDrVIaotwLkTvw6tjytk1FnSkTKvmkgTGkHErmZ_Tph1-TS2WtBlekMgAe8vA1SyVrsq3FsvUVgKooy/s1600/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%94.jpeg" width="300" /></a></div><p></p><p><span face="Arial, sans-serif">זוכרים את הדרדס ביש גדא? לפעמים אני
חושבת שעוגי חולק איתו את חוסר המזל. תמיד כל התקלות והבעיות קורות כשהוא בסביבה.
לא באשמתו אבל איכשהו הוא מזמן אליו את הנאחס.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אז מה קרה הפעם? בהתחלה הכל היה בסדר
גמור. ביום חמישי בצהריים, אחרי שהיו לנו שתי קבוצות של מבקרים שהשאירו לנו המון
כסף, נסענו ג'ינג'י ואני לעשות קניות של אוכל ויין. הוצאנו המון כסף, על בשר ודגים
בעיקר, ובערב כבר התחלתי לבשל. בלילה לילי הגיעה, ולמחרת נסענו להביא את עוגי והגענו
בשלום הביתה. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">צץרץ ואישתו נסעו לעניינים שלהם, החבר
של לילי הגיע והביא איתו בצק שמרים להכין לנו עוגת קופים וגם פוקאצ'ה. השלמתי את
הבישולים ולקינוח הכנתי עוגה מעולה עם קליפות הדרים מסוכרות ואכלנו ארוחת צהריים
טובה (בימי שישי אבא שלי מגיע לאכול איתנו ובדרך כלל גם לוקח איתו עוגה אחת שיהיה
לו בבית).<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מאחר והיינו שלוש ערבים יכולתי לנסוע
לעבוד עם ג'ינג'י וטוב שכך כי היה מזג אוויר יפה והמוני בית ישראל טיילו בכל רחבי
הגליל, וחלק הגיעו גם לקנות אצלנו דבש. בצהריים חזרתי הביתה ולילי עם החבר הנחמד
שלה, שכבר הכין את העוגה, נסעו לבקר אצל ג'ינג'י ונהנו מאוד. בערב הם נסעו יחד
למסעדה לחגוג חצי שנת חברות, ובינתיים התברר שעוגי נשאר בעצם בלי מעיל. את המעיל של
הכלא הוא החזיר כי הוא התחיל לעבוד מחוץ לכלא ומותר להם להיות עם בגדים אזרחיים, ובעצם אין לו מעיל, והוא גם רוצה עוד בגדים. הבעיה היא שיש המון כללים לבגדים שמותר
לאסירים ללבוש. אסור קפוצ'ון, אסור צבע שחור או ירוק או כחול. נשארו רק בגדים בלבן
או בוורוד. נורא קשה לקנות לו בגדים. הוא סמך על איזה חבר שייסע ויקנה לו אבל החבר
אכזב והבנתי שהוא עומד לעבור את שאר החורף בלי מעיל, ולכן החלטתי לפתור את הבעיה
בכוחות עצמי. נסעתי לקניון שיש לנו ברמת ישי והתחלתי להתרוצץ שם ולחפש בגדים
שיתאימו. לצערי זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לכל החולצות מפוטר יש קפוצ'ון, וכולן בצבעים לא מתאימים. מיואשת התחלתי לחזור לרכב וממש ביציאה נכנסתי לחנות של
פוקס ודווקא שם מצאתי הכל. חליפת פוטר אפורה בלי הכובע המטופש הזה, מעיל נטול כובע
בצבע חום בהיר מאוד וגם שפע של גרביים ותחתונים, ולתוספת של הרגע האחרון סוודר
קרדיגן חמוד בשביל לילי בצבע ורוד פוקסיה עז. בתקווה שהיא תסכים ללבוש אותו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"></span></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEhC-IGP1Fj78QhgOJ_n-I6-CzMEtSQz5yYInvHuehfTJG9mzSU1uqTzoUeqIs72ZkukQsygjmfQSXtK9AWxywY8_0tKcjHyMfUXlew4TyN-Wknh5lqA9Q5LXm5AjKKwjGPEHfcME0M9F6vSzfKZ_wOtw3P1vvhImTcOyG1Tn5qG-Xy4OiZEQHMHJdsPWDLV" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="" data-original-height="839" data-original-width="629" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/a/AVvXsEhC-IGP1Fj78QhgOJ_n-I6-CzMEtSQz5yYInvHuehfTJG9mzSU1uqTzoUeqIs72ZkukQsygjmfQSXtK9AWxywY8_0tKcjHyMfUXlew4TyN-Wknh5lqA9Q5LXm5AjKKwjGPEHfcME0M9F6vSzfKZ_wOtw3P1vvhImTcOyG1Tn5qG-Xy4OiZEQHMHJdsPWDLV" width="180" /></a></div><br />חזרתי הביתה במצב רוח מרומם (קניות
משפרות מאוד את מצב הרוח, שלי בכל אופן) בלי לדעת שברגע זה נגמר המזל הטוב ומתחיל
הנאחס. עוגי דיבר עם מישהו מהכלא והחליט שהוא חוזר ביום ראשון אחרי הצהריים ולא
ביום שני בבוקר כמו שנקבע כי יש איזה קבוצת גיבוש שחשוב מאוד שהוא ישתתף בה, וחבל
שיפסיד בעיקר כי זה חשוב לחוות הדעת שהוא אמור לקבל לקראת השחרור על תנאי.<p></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול לבוא
איתנו, אבל מה הבעיה שאסע לבד עם לילי, נחזיר את עוגי ונחזור לשגרה חשבתי בתמימות.
אכלנו ארוחת צהריים קלה ויצאנו לדרך. קודם כל לתחנת המשטרה בנשר להחתים אותם (זה
הנוהל כשאסיר חוזר מחופשה) ואחר כך מתחילים לנסוע צפונה וכמה ק"מ אחרי היציאה
מנשר, פנצ'ר!<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אף אחד מאיתנו לא יודע באמת איך להחליף
גלגל, ולכן אחרי שעצרתי בצד ושמנו משולש אדום התקשרתי לג'ינג'י שעבד בכוורות לא
רחוק משם, ועד שהוא יגיע ניסינו להוציא לפחות את הגלגל הרזרבי. יש לי רינו קליאו
ומסתבר שיש להם מין פטנט כזה שהגלגל הרזרבי תלוי מתחת לאוטו ונורא קשה לחלץ אותו
משם. התקשרנו לצץרץ שהיה בעבודה והוא ניסה להסביר ואפילו שלח סרטון הדרכה. עשינו
הכל כמו שצריך ולא עזר. גם ג'ינג'י שהגיע אחר כך לא הצליח והחליט להוריד את הגלגל
המפונצ'ר, לנסוע איתו לתקן ולהחזיר אותו אחר כך. בינתיים גם צץרץ יצא מהעבודה ונסע
אלינו ואז, כמה דקות לפני שהוא הגיע, הצליחה פתאום לילי לשחרר את הגלגל הרזרבי!<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">שמחה גדולה. ג'ינג'י ועוגי הרכיבו את
הרזרבי אבל אסור לנסוע איתו מעל 80 קמ"ש והחלטנו שמאחר וצץרץ כבר שם אני והוא
ניסע עם עוגי להחזיר אותו, ואילו לילי תיסע חזרה הביתה להחזיר את הרינו ואחר כך
תוכל להתארגן ולחזור בנחת לתל אביב באוטובוס. בסוף הכל הסתדר, לא? לא! רק אחרי
שהתחלנו לנסוע פתאום קלטתי שהמפתח לרכב נשאר אצלי ולילי לא תוכל להתניע אותו. גם
ג'ינג'י שאצלו היה המפתח השני כבר נסע והיא, מסכנה, נשארה בשולי הכביש בלי שתוכל
להניע את המכונית. איזה מזל שיש טלפון נייד בעולם. אחרי התייעצות קלה בין כולנו
הוחלט שג'ינג'י יחזור לתת לה מפתחות לרכב ואילו אנחנו, עוגי ושני הערבים שלו, נמשיך
צפונה לכלא. היו פקקים בדרך אבל התגברנו, ואחרי שהתנצלתי מאה פעם ששכחתי את
המפתחות, הגענו בשלום עם עוגי, החזרנו אותו עם כל הבגדים (שאני מקווה שיאשרו) ונסענו
סוף סוף הביתה.</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הבוקר נסע ג'ינג'י עם הרינו לפנצ'ריה והתברר שצריך להחליף גלגל כי הוא שחוק נורא כי הגלגלים לא מאוזנים וצריך גם לעשות איזון פרונט. מזל שהפנצ'ר קרה ליד הבית ולא באמצע הדרך לכלא, אז אולי עוגי לא כזה ביש גדא?</span></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-24562686462134208672024-01-17T14:39:00.004+02:002024-01-17T14:39:55.445+02:00וכרגיל, צרות בצרורות<p><span style="font-family: Arial, sans-serif;">הפוסטים הארוכים והמרתקים של אמפי
עושים לי חשק לשפוך גם כן את הלב. ולצערי לאחרונה יש המון מה לשפוך, אני מרגישה
שאני כל הזמן מכבה שריפות ודואגת כל פעם בגלל בעיה אחרת. רק נפתרת בעיה אחת ומיד
צצות שתיים חדשות, גרועות ממנה, ואין לזה סוף, ועוד לא אמרתי כלום על המלחמה,
והנופלים, והחטופים, וממשלת הרשע והפשע שממשיכה למרר את חיינו.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">קודם כל הכלבים. ריילי של צץרץ נפצעה
בקרב עם כלבה אחרת ואפילו בעלת הכלבה הודתה שלא ריילי אשמה אלא כלבתה. ריילי כלבה
עדינה ורגועה ואיכשהו הסתבכה בקרב עם כלבה מרושעת אחת ורק למחרת הבחנו שהיא פצועה.
למזלה יש לה פרווה עבה וסמיכה מאוד והפצע לא היה רציני ולא חייב תפירה, רק
אנטיביוטיקה שכמובן אני אחראית לתת בגלל שאני זו שמאכילה את הכלבים.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אחר כך הצליחה גם הכלבה של עוגי שבעצם
היא שלנו להיחתך בכף הרגל. הפעם חבישה ואנטיביוטיקה. לא הצלחנו לשים לה את
הצווארון הזה שקיבלנו כי היא לא הסכימה, ומאחר והיא גדולה ועקשנית והיא לא נגעה
בתחבושת ויתרנו לה. היו קצת סצנות שלא הרשינו לה לטייל בחוץ עם השאר, אבל חוץ מזה
היה בסדר עד שהיום גיליתי שהיא פתאום נשכה ומשכה וסילקה חלק מהתחבושת, והכי גרוע,
נהמה ואיימה עלי כשניסיתי לראות מה קורה. לא התחשק לי לחטוף ביס אז עזבתי. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">האמת, אני מצטערת שהבאתי אותה. היא
נבחנית ועקשנית וכבר איבדתי שעות שינה רבות בגללה כי היא הריחה חזירי בר או
קיפודים ונבחה כמו משוגעת באמצע הלילה וגם השכנים התחילו לכעוס עליה ועלינו בגללה.
היא מתאימה לעוגי והוא מתאים לה, רק בעיות וצרות מלא החופן ומעט מאוד נחת רוח. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjWgeUgOUOnAx_pbfTNhidTgIzgHkDcttjAYsm0iLAJFKzwrsCeV2Ew-DMcos9CM6_5yyohKUSuZoIuBlRSoxI1seAtZgsq5G2Ca-LJXRk7lbWsXTGOg-ZOsjOqk8D6yjwsYwSOuqTM841nMEgyx_tL94Goz-rh5AVR1Oj6ZVK4Q70ZKconCR1PIzrpBkfh/s2641/20220911_071108.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2044" data-original-width="2641" height="248" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjWgeUgOUOnAx_pbfTNhidTgIzgHkDcttjAYsm0iLAJFKzwrsCeV2Ew-DMcos9CM6_5yyohKUSuZoIuBlRSoxI1seAtZgsq5G2Ca-LJXRk7lbWsXTGOg-ZOsjOqk8D6yjwsYwSOuqTM841nMEgyx_tL94Goz-rh5AVR1Oj6ZVK4Q70ZKconCR1PIzrpBkfh/s320/20220911_071108.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">כל השלישיה שלנו</div><p></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הבעיות עם עוגי הן עניין ישן ועכשיו
בעיה חדשה. כל פעם שהוא יוצא מהכלא לחופש צריך שיהיו לו שני ערבים. אני כמובן ערב
מס' אחד ומאחר וג'ינג'י מבוגר מידי הוא לא יכול להיות ערב וצריך שצץרץ יתגייס
לעניין. הוא היה ערב שלוש פעמים עד שנמאס לו לגמרי. החופשים של עוגי התארכו ל 72
שעות וכמה ימי עבודה יכול בן אדם להפסיד? ומאז שאישתו בהיריון והתגלתה אצלה סכרת
היריון שמדאיגה את צץרץ מאוד הוא בכלל איבד את החשק והסבלנות. בשני החופשים
האחרונים גייסנו את לילי לעזרה, אבל עכשיו הגדילו לה את המשרה ונהיה לה חבר, וגם לה
נמאס מכל העניין הזה. קשה לה לנסוע מתל אביב אלינו ולהיות צמודה לבית ולא ללכת
לשום מקום. לא כיף. עוגי הבטיח שבקרוב יורידו לו את מספר הערבים לאחד, אבל הוא
מילא טופס מאוחר מידי, וצריך לחכות לוועדה שלא יודעים מתי תתכנס, ומצד שני הוא
חייב לצאת לחופש כל חודש כדי להמשיך את השיקום. כולם צודקים ולכולם יש טענות שאי
אפשר להכחיש והכל נופל עלי. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שהם שניהם יחד איתי נחתום
ערבות לעוגי, וככה מותר להם להתחלף בשמירה עליו, וכשנחזיר אותו לילי לא צריכה
לנסוע איתו חזרה לכלא כי מספיק שרק שני ערבים יחזירו אותו. ככה צץרץ יוכל לבלות עם
אשתו ביום שישי, ולילי תוכל לבלות עם החבר שלה ביום שבת, ולחזור הביתה בראשון בערב,
וצרץרץ לא יפסיד יום עבודה ביום ראשון הלחוץ אצלו אלא רק שעה וחצי מיום שני בבוקר.
נשמע מסובך? בצדק. אני חושבת שאחרי שארגנתי את החופשה הזו של עוגי אני כבר יכולה
להתמודד עם החמאס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiVS8f1Lbh-touyeWjk0mpQ2uzGSb0ybMaU_yz_y_QI1bv17lDxn8_1cDoOdXX77G9sYw-08kFMqdbas4raRGm4Dj2giGHESQiFjcR7tG3-6P1x1hpyWMJbOESdeGcq5DKZF4TC6H_ADmb8SQlzM39_0DiVioea-8iipwIXi-ylq_UJL88Eg5rY5TUoX4sK/s4128/20220805_134851.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="3096" data-original-width="4128" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiVS8f1Lbh-touyeWjk0mpQ2uzGSb0ybMaU_yz_y_QI1bv17lDxn8_1cDoOdXX77G9sYw-08kFMqdbas4raRGm4Dj2giGHESQiFjcR7tG3-6P1x1hpyWMJbOESdeGcq5DKZF4TC6H_ADmb8SQlzM39_0DiVioea-8iipwIXi-ylq_UJL88Eg5rY5TUoX4sK/s320/20220805_134851.jpg" width="320" /></a></div><br /><div style="text-align: center;"><span style="font-family: Arial, sans-serif;">קלואי המדהימה - הכלבה היחידה שעוד לא עושה בעיות</span></div><p></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חוץ מזה סבלתי כל השבוע האחרון מבחילות
וסחרחורות וורטיגו שנבע מכאבים באוזן וגם נחרשתי באוזן הזו מה שגרם לי לעצבנות
וקשיי תקשורת. קבעתי ללכת מחר לרופא א.א.ג. אבל פתאום התקשרה מדריכת טיולים שמביאה
אלינו למרכז המבקרים שני אוטובוסים מלאי מטיילים. אולי סוף סוף תהיה קצת פרנסה?
מצב האוזן כבר הוטב מאוד ולכן דחיתי את הביקור אצל הרופא בכמה ימים. מקווה שמחר
יכנס קצת כסף שישפר את מצב הרוח השפוף. מלחמות עושות רע מאוד לעסקי התיירות ומאז
השביעי לאוקטובר אנחנו די על הפנים. שרק חיזבאללה לא יחליט לעשות לנו שמח כי באמת
היה לנו כבר מספיק ודי. </span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-52604493037951267432023-12-06T14:59:00.003+02:002023-12-06T14:59:39.204+02:00תקשורת בזמן מלחמה<p> כמו כולם גם אני הייתי דבוקה לטלוויזיה ולרדיו בשבועות הראשונים אבל עם הזמן נרגעתי קצת כי כמה אפשר? אני כל הזמן מזפזפת בין הערוצים ומתחמקת מכתבים ומרואיינים שמעצבנים אותי. יש לי רשימה מפורטת של כאלה שאסור להקשיב להם או לצפות בהם מטעמי גועל נפש ועצבים. יש את איילה חסון המעצבנת והצבועה, יש את עמית סגל עם חיוכו המדושן עונג והמרגיז, יש את מבחר שרי הליכוד שכל אחד מהם שקרן וטיפש יותר מהשני וכמובן ראש וראשון, אבי האומה ושמש העמים - מר נתניהו שגורם לי לברוח לערוץ דיסקברי החביב עלי או לנשיונל גיאוגרפיק או סתם לכבות את הטלוויזיה.</p><p>אני אוהבת מאוד את רביב דרוקר וממש חבל שאין יותר פינת טרלול, אוהבת את ברוך קרא ואת רוב השידורים של התאגיד ושונאת את הפרסומות הארוכות והמייגעות כל כך בערוצים האחרים.</p><p>בהתחלה לא יכולתי לראות שום דבר שלא קשור למלחמה אבל אחרי כחודש נקעה נפשי. פשוט לא יכולתי יותר לשמוע סיפורי זוועה וגבורה. הייתי חייבת הפוגה וקצת אסקפיזם כדי לא לצאת מהדעת. התכנית האהובה עלי ביותר היא "ציידי האוצרות" תכנית בריטית על בחור וולשי נחמד שקונה ומוכר חפצים עתיקים. מהתכנית הזו התפתחה עוד תכנית בת שמספרת על כל בעלי המקצוע שעסוקים בשחזור עתיקות. יש נגרים, ורפדים ואיש חביב אחד שמתמחה בעור ועוד אחד שהוא נפח אמן. כולם מדברים אנגלית בריטית עם מבטאי שונים ומשונים ומתעסקים בחפצים יפים ועתיקים ואף אחד לא צועק או כועס או חלילה מת. פשוט תענוג!</p><p>אני צופה גם בממתק המטופש והזוהר שנקרא העידן המוזהב. סדרה עתירת מלמלות ומשי. עלילה חמודה ולא מסובכת, והתלבושות... הו התלבושות. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj2GSF6GY2Hqvai5O4fdSfydp7bWvIOCNzKaQgDRx5ilpczSfygyqPRPWC325L1kEqIAoIBbzh-zck5CMgZVWdjlToaMZ6ShjFujce9iaYZjohha34QhPYsEuXeqOEPz2TafrbJgQrthRQCeSGg-buWxGedTNm9vmywbC-KBa1tLssWAwOUlG6ldRjY8Aay/s1920/6X8uo7DziCSL4K8GJ3h2jYElNS1.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1920" data-original-width="1280" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj2GSF6GY2Hqvai5O4fdSfydp7bWvIOCNzKaQgDRx5ilpczSfygyqPRPWC325L1kEqIAoIBbzh-zck5CMgZVWdjlToaMZ6ShjFujce9iaYZjohha34QhPYsEuXeqOEPz2TafrbJgQrthRQCeSGg-buWxGedTNm9vmywbC-KBa1tLssWAwOUlG6ldRjY8Aay/s320/6X8uo7DziCSL4K8GJ3h2jYElNS1.jpg" width="213" /></a></div><br /><p><br /></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-53138807929728030922023-11-19T13:35:00.000+02:002023-11-19T13:35:16.099+02:00חזרה לשגרה<p>לצערי אני ממש לא מצליחה לחזור לשגרה. מנסה ומסבירה לעצמי שזה חשוב ומוכרחים להמשיך לחיות וכמה אפשר להיות מדוכא וחסר מנוחה? כבר חודש שאני מתעוררת בארבע לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם שוב. לא מצליחה לחזור לקרוא ספר או להתרכז באיזה סדרה או משהו שלא קשור לחדשות. </p><p>גם לפני המלחמה המצב בארץ היה לא טוב. ההפגנות וההפיכה המשטרית והממשלה הזוועתית שהרכיב לנו ביבי... מאוד מדאיג ומטריד, ועכשיו השבת השחורה וכל הזמן עוד ועוד סיפורים נוראיים. מרגיש כמו יום אחד ארוך וזוועתי שלא נגמר. בשבועות הראשונים הרגשתי שלא רק אני חסרת מנוחה ומודאגת אלא גם כל האחרים. הייתה תנועה מעטה בכבישים, אנשים לא יצאו מהבית כמעט, היו כיתות כוננות ששמרו על הכבישים וכולם היו מדוכדכים ורציניים. </p><p>למרות המצב פתחנו כרגיל את מרכז המבקרים שלנו אבל לא היו לנו מבקרים כמעט. להפתעתי בשבועיים האחרונים נראה שהכל נרגע, בשער של המושב שבו אנחנו עובדים הפסיקו לעמוד שומרים אם כי השער סגור, ויש פתאום מבקרים ואורחים, אתמול אפילו הייתה קבוצה של מטיילים שבאו עם מיניבוס.</p><p>יכול להיות שסתם ביקשנו הלוואה מהבנק? יש מסלול מיוחד של הלוואות בערבות מדינה בשביל עסקים קטנים שנפגעו מהמלחמה ובאמת נפגענו במשך כחודש, אבל המצב מתאושש לאיטו. מוזר. מצד שני אנחנו בכל זאת בגליל המערבי, אמנם בקצה שלו והיו אצלנו רק שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא, אבל לך תדע מה יקרה בעוד כמה ימים. אנחנו שוקלים להתקין ממ"ד בבית (יש לנו חדר מתאים שצריך לסדר לו דלת וחלון) אבל לא מצליחים להשיג אף חברה כי תפוס או לא עונים בטלפונים של החברות שמטפלות במיגון בתים. </p><p>אנשים לא באמת חזרו לשגרה, כולם מדמיינים מה יקרה אם מחבלים ינסו לפרוץ אליהם הביתה ולחטוף אותם ואף אחד לא סומך יותר על הצבא שלנו שיגן עלינו. אז כן, אני עושה הכל כרגיל, מנקה ומבשלת והולכת לפלדנקרייז ואפילו מטפלת בגינה שלנו ומטיילת עם הכלבים אבל לא מפסיקה לדאוג ולהיות מוטרדת מהמצב. </p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-45928852348277549782023-10-26T14:07:00.006+03:002023-10-26T14:07:59.444+03:00לעולם לא עוד<p style="text-align: right;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh_AQ_JDD3JMScL1tF3Wc7WkYBY4_h6NkARvQpf1XyR3DcKPBCHTFwUkL_Yxn59XjFDUOHSVKtGNGgTlxlUC60sgoJuun0Q9cK0v8re8-jMnwSdm4j6fClmEZRl1LFpiqbSI466NnBmBH4MnCQK1-KYEPUCT83GRvf7_RdqaDgQw57-0TlthQVRGKs-04XQ/s225/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%94.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="225" data-original-width="225" height="225" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh_AQ_JDD3JMScL1tF3Wc7WkYBY4_h6NkARvQpf1XyR3DcKPBCHTFwUkL_Yxn59XjFDUOHSVKtGNGgTlxlUC60sgoJuun0Q9cK0v8re8-jMnwSdm4j6fClmEZRl1LFpiqbSI466NnBmBH4MnCQK1-KYEPUCT83GRvf7_RdqaDgQw57-0TlthQVRGKs-04XQ/s1600/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%94.png" width="225" /></a></p><p style="text-align: right;">היום שמעתי ראיון עם נתן סלור הנכד של אלתרמן. הוא סיפר על חבר מהלימודים שהלחין שיר של סבא שלו מתקופת השואה. "אימא עכשיו כבר מותר לבכות?" המלחין ואשתו שהיו מוזיקאים נרצחו בשבת השחורה ההיא, אבל הצליחו להגן בגופם על בנם בן הששעשרה שנותר בחיים. ואז קלטתי פתאום שאירועי השבת הנוראית הזאת הפעילו אצל עם ישראל את הטריגר של השואה, של לעולם לא עוד. </p><p>אנשי החאמס חושבים שהם יודעים עלינו הכל, שהם מכירים אותנו היטב ומבינים מה מפעיל אותנו, הם צודקים אבל לא לגמרי. נכון, אנחנו עם חפץ חיים, אנחנו מעדיפים לשגשג ולהתפתח, להשאיר את המלחמות מאחורינו ולחתור לשלום גם במחיר של ויתורים על אדמה. אולי לא כולם, אבל הרוב כן. הדם קדוש יותר מהאדמה. החיים יקרים וקדושים. </p><p>אלו המסקנות שיצאנו מהם מכור המצרף של השואה ושל כל הפוגרומים והרדיפות של שנות הגלות שעברו עלינו. בגלל זה אנחנו נאבקים ונלחמים ורוצים את המדינה שלנו, חלקת אלוהים הקטנה שלנו שתגן עלינו ונוכל לפרוח בה. בגלל זה הגענו לפה משבעים גלויות בכל העולם, ופתאום קם הארגון הרצחני הזה וניסה לעשות לנו שוב שואה. </p><p>הורים וילדים מתחבאים בחושך ורועדים מפחד, רוצחים משפחות שלמות על נשותיהן וטפן. נער מתחבא מאחורי גופת אימו המתה, פתאום חזרנו לבאבי יאר ולאושוויץ? אבל אז היינו חלשים וחסרי צבא והיום אנחנו חזקים יותר, יודעים להילחם ומבינים מה לעשות ונעשה את זה גם אם כל העולם יצקצק וירחם על הילדים המסכנים של עזה. </p><p>בבת אחת הם הפכו את עצמם לעמלק מודרני, לנאצים, ובזה חתמו את גזר דינם למוות. זה או אנחנו או הם, והקרב יסתיים רק אם אחד מאיתנו ינצח כי כבר מזמן נשבענו שלעולם לא עוד.</p><p><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTil9E2rfo1nQhwRF__tHj-07zAK3UkVoh1UolHyGwuOgRKfkcR0rhEwml3X3ZXzPrYvVjlBOdO5UBj_9JoLVlBJ_4HloZMKT0jmW5hdmYAiyfrC7pv_PicVpFTEkRJm9iynCF_9u9hPhMYaChFnGReHYfhCt10eGufsIXcq6hTAZhpi8Jcci6HZmh6NQR/s306/images.jpeg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="165" data-original-width="306" height="165" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTil9E2rfo1nQhwRF__tHj-07zAK3UkVoh1UolHyGwuOgRKfkcR0rhEwml3X3ZXzPrYvVjlBOdO5UBj_9JoLVlBJ_4HloZMKT0jmW5hdmYAiyfrC7pv_PicVpFTEkRJm9iynCF_9u9hPhMYaChFnGReHYfhCt10eGufsIXcq6hTAZhpi8Jcci6HZmh6NQR/s1600/images.jpeg" width="306" /></a></p><br /><p><br /></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-21357549777905906682023-10-22T12:22:00.003+03:002023-10-26T14:10:22.742+03:00מאז השבת ההיא<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixvov4NISsmTWn4paYpnCUVwxA-qvL8fK_QYGSuemeK_LPLN_BkIy4CcJ80jt8Iv3iG7mUntpIzW29QRYzCrToHOKMiCJrfiiFpnUL7jH4DirBAIGhBYMDgN2eNNDL6QQdACVlklpUxnIre-DHrbLLu2wr3x68KQZEcrv0W5_dEArzwj_pK9qyCtwMrRFa/s330/October_2023_Gaza%E2%88%92Israel_conflict.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="286" data-original-width="330" height="277" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixvov4NISsmTWn4paYpnCUVwxA-qvL8fK_QYGSuemeK_LPLN_BkIy4CcJ80jt8Iv3iG7mUntpIzW29QRYzCrToHOKMiCJrfiiFpnUL7jH4DirBAIGhBYMDgN2eNNDL6QQdACVlklpUxnIre-DHrbLLu2wr3x68KQZEcrv0W5_dEArzwj_pK9qyCtwMrRFa/s320/October_2023_Gaza%E2%88%92Israel_conflict.png" width="320" /></a></div>מאז השבת השחורה הכל מתפרק ונופל לי
מהידיים. הראש פשוט לא עובד יותר. אני מתקשה להתרכז ולפעמים, בעיקר אחרי שאני
שומעת עוד סיפור זוועות מעוטף עזה, אני נתקפת מין קוצר נשימה וחולשה מוזרה. הרגלים
נעשות ממש משותקות ואני חייבת לשבת ולהתרכז בנשימה או שאתעלף. אני מנסה להפסיק
להקשיב ולראות חדשות ובעיקר לא תיעוד של זוועות, אבל לא יכולה להפסיק לחשוב על
ילדים קטנים בשבי החמאס. זה פשוט הורס אותי.<p></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מעדיפה לכעוס ולזעום על הממשלה והעומד
בראשה ומשפחתו המגעילה במקום לחשוב על החטופים שלנו. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אני גרה במקום די קטן ורחוק מהפעילות,
אבל היו לנו שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא ובכל זאת היו מפחידות. במלחמת לבנון
השנייה היו יותר אזעקות וגם נפילות אבל אז לא פחדתי כל כך. היום אני פוחדת יותר
משום מה. לא רק אני פוחדת, גם שאר הציבור מבוהל מאוד. הקימו קבוצת ווטסאפ יישובית
ואנשים כל הזמן מתלוננים שאין שמירה אצלנו, האמת שיש, ושהשמירה לא מספיקה ולא
חוסמים את כל הכניסות ליישוב. הקריה שלנו יושבת על הכביש הראשי לצפון ומוקפת שדות
וחורשות. אפשר אולי לחסום את הכבישים, אבל לא את כל הכניסות. אנחנו שכנים של כפר
ערבי בדואי גדול שעד היום היו לנו יחסים מצוינים איתו, אבל לך תדע? אנשים פשוט פוחדים
ואי אפשר להאשים אותם.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הנזק הממשי נגרם בעיקר לעוטף עזה
וליישובי הצפון, אבל כל מדינת ישראל נפגעה מהטרור הזה וכולנו מבוהלים ועל הקצה
בגלל אירועי השבת השחורה. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עוד צרה אלו המטוסים. אנחנו קרובים
מאוד לרמת דוד ויש ימים שבקושי אפשר לדבר או לשמוע רדיו בגלל הרעש האיום של
המטוסים והמסוקים שנשמעים כאילו הם עוברים לנו בתוך הבית.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">יש המון דיווחים על כלבים מבוהלים
שברחו מהבית בגלל הרעשים. לשמחתי הכלבים שלנו אדישים לגמרי לרעש. גם כשהייתה אזעקה
הם התעלמו בשלוות נפש. אני מקווה שאם יגיעו אלינו מחבלים הם ינבחו ויזעיקו אותנו.</span></p><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-39032950165504222232023-10-07T20:27:00.001+03:002023-10-07T20:27:15.000+03:00יום נישואים 43<p> דווקא היום יצא יום הנישואים הארבעים ושלוש שלנו. ביום שישי התקשרה מדריכת טיולים אחת שאנחנו מכירים וקבעה שהבוקר תגיע קבוצה של 50 איש למרכז המבקרים שלנו. התכנון היה שהם יאכלו אצלנו ארוחת בוקר ואחרי שיקנו דבש ימשיכו הלאה בטיול.</p><p>בבוקר כששמעתי את החדשות הייתי בטוחה שהטיול בוטל אבל לא, היא הודיעה שהם בדרך ולכן הכנו הכל. קפה, תה, חלב, מים חמים וקרים ומפות על השולחנות, כי הם אכלו בגינה הקטנה שיש לנו במרכז המבקרים. </p><p>כבר עברתי הרבה אירועים ומלחמות אבל משום מה הפעם הייתי מודאגת וחרדה יותר מהרגיל. סוף סוף הבנתי למה הכוונה - נפגע חרדה. היה לי קשה לנשום והרגלים היו חלשות ורועדות ובכל זאת תפקדתי כתמיד. קניתי בכפר הערבי הסמוך חלב וקפה, עזרתי לג'ינג'י להכין הכל ושמרתי על חיוך רגוע. הקבוצה הגיעה, עליזים וטובי לב ומאוד רעבים וצמאים. לזכותם אגיד שרובם לא ממש מדברים עברית וכנראה שחלק מהם בעצם תיירים מרוסיה. רק המדריכה הייתה בעניינים והייתה עצבנית ומודאגת, המטיילים חשבו רק על דבש ואוכל. </p><p>הם עזבו רק אחרי אחת עשרה בבוקר וסוף סוף יכולתי לקרוס. נסענו הביתה ופגשנו את צץרץ ואישתו שבילו את סוף השבוע בנופש בטבריה. צץרץ מחכה שיזעיקו אותו למילואים ומודאג מאוד בגלל שאשתו בהיריון ופוחדת מאוד. אני מניחה שאם יהיו תקיפות גם בצפון הוא יאלץ לעזוב את אשתו ולהתגייס. </p><p>לילי גרה כיום ביפו וגם לה אנחנו דואגים מאוד. מזל שהחבר שלה איתה, ושיש לה מקלט בבניין, לנו אין. יש לנו מין חדר ביטחון לא ממש בטוח ביחידת הדיור של צץרץ ותו לא. איך זה יגמר רק אלוהים יודע. תשמרו על עצמכם.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjjr4As6r87Tma1cXUfvXuvPkW-QcDdAljBJuJTG2fwBzoGlwe5q_ZjyXKRnQzBzVxx5DgtDecawhuu7fGIwJ0GDGzwSTLHNsWc2mKGiorsLBKCMGJu8_zZ9IUURi4-xuo6twnQZb2wxg2cNkQsBrQXKeEhvwFR46hEzlxv9Xy2oArPG8YpsRITvpTOHmFa/s600/15.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="600" data-original-width="410" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjjr4As6r87Tma1cXUfvXuvPkW-QcDdAljBJuJTG2fwBzoGlwe5q_ZjyXKRnQzBzVxx5DgtDecawhuu7fGIwJ0GDGzwSTLHNsWc2mKGiorsLBKCMGJu8_zZ9IUURi4-xuo6twnQZb2wxg2cNkQsBrQXKeEhvwFR46hEzlxv9Xy2oArPG8YpsRITvpTOHmFa/s320/15.jpg" width="219" /></a></div><p style="text-align: center;">אני וג'ינג'י בימים טובים יותר</p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-91681859582965715422023-08-23T20:14:00.001+03:002023-08-23T20:16:13.796+03:00אוגוסט האיום<p>אני שונאת את החודש הנוראי הזה והשנה הוא איום מתמיד, נכון שכל שנה אני אומרת אותו דבר, אבל כל שנה אני צודקת וכיום גם המדע מסכים איתי. כל שנה חם יותר ולח יותר וזו לא רק אני, זה באמת ככה. כדי להתעודד קצת (וגם כדי לחגוג שסוף סוף קיבלנו כסף שהגיע לנו מזמן ונתקע בצנרת הבירוקרטיה) הלכתי וקניתי לי נייד חדש. הישן כבר היה ממש ישן, אחרי חמש שנים הבטריה נגמרה נורא מהר וגם הרמקול היה דפוק. החדש הוא גם של סמסונג אבל חזק יותר ויפה יותר וזריז יותר ויש לו מצלמה נהדרת. צילמתי את הכלבה שלי וסוף סוף יצאה תמונה טובה, גם בגלל המצלמה וגם כי תפסתי אותה בפוזה טובה וגם האור היה מוצלח. מאוד קשה לצלם כלבים שחורים, כלבים בהירים יותר פוטוגניים. הייתי כל כך מרוצה עד ששלחתי את התמונה עם איחולי שנה טובה לבעלים הקודמים שלה שנפרדו ממנה בצער רב ועדיין מתגעגעים.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1QFYVpCCBcVJI1AL_JCPem7amZRXFOImO1y98ZQtuetWNWBY31bsJx6oPMwkibcCCs7GmMuGpv49mkFOOHFjmBRxqjsdob9nKfBjf1UnDRILWyxOeHjU81V1JVRLimTXvx6m_3KCKqRvrzy7h1h7XuPZC7_1OIaW5WT7PHpJdAvXtHjmkJ_vioM9ac9b4/s1115/20230823_065440.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="836" data-original-width="1115" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1QFYVpCCBcVJI1AL_JCPem7amZRXFOImO1y98ZQtuetWNWBY31bsJx6oPMwkibcCCs7GmMuGpv49mkFOOHFjmBRxqjsdob9nKfBjf1UnDRILWyxOeHjU81V1JVRLimTXvx6m_3KCKqRvrzy7h1h7XuPZC7_1OIaW5WT7PHpJdAvXtHjmkJ_vioM9ac9b4/s320/20230823_065440.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">קליאו נחה מעט בטיול הבוקר</div><p>חוץ מזה אין הרבה חדש. על המצב במדינה אני מעדיפה לא לכתוב. כולם יודעים כמה המצב נוראי עם הממשלה הימנית מלא מלא. אצלנו דווקא לא רע למרות שלא מכרנו עדיין את הבית בנהריה. מצד שני צץרץ לא לקח משכנתא ולא הסתבך עם ריבית גבוהה וזה דווקא טוב. </p><p>לילי עברה דירה ובתחילת אוגוסט עשינו מה שהבטחנו לה מזמן ונתנו לה את הספה הישנה של סבא. בעזרת צץרץ העמסנו אותה על הרכב של ג'ינג'י והוספנו כורסא ושולחן סלוני ישן ונסענו ליפו. היה די קשה לסחוב הכל לדירה אבל בעזרת השותף שלה ושכן טוב לב הצלחנו. נתנו לה גם את הטלוויזיה הישנה של סבא, ישנה אבל גדולה וחכמה. לילי מרוצה מאוד.</p><p>החדשות הכי טובות הן שכנראה מצאנו מישהו שיקנה מאיתנו את העסק של הדבורים. הוא בא כמדריך של קבוצת אנשים מכפר תקווה שהם אנשים בעלי צרכים מיוחדים שגרים במין כפר כזה שמאפשר להם להיות עצמאיים ככל האפשר. בחור נחמד שנהנה מאוד מהביקור וברגע ששמע שאנחנו רוצים לפרוש לפנסיה ולמכור אותו אמר שהוא מעוניין. כיום הוא בא פעמיים בשבוע ועובד עם ג'ינג'י, לומד את רזי הדבוראות ולאט לאט ייקח את המכוורת ומרכז המבקרים על עצמו. הוא בחור רציני ואוהב לעבוד עם בעלי חיים ואני מאוד מחבבת אותו ומקווה שזה יצליח. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj44q9STmGhrAzYzh-nhItyna0DzfL9TqXN6M_lllpeevIsp3ic6axXOVfja18NSiioWylXNkUy8XTvS4hrgc8u8GnkdEBF3rzWHnQwyJzyRid4ka5htybecc0kEsRgvucWdX0wSaCPNpwMunePaZmRexYBO-HZyXC8xZu4pB3BN3NMh5EjrGuLP0fG9UbC/s4128/20210529_085637.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="3096" data-original-width="4128" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj44q9STmGhrAzYzh-nhItyna0DzfL9TqXN6M_lllpeevIsp3ic6axXOVfja18NSiioWylXNkUy8XTvS4hrgc8u8GnkdEBF3rzWHnQwyJzyRid4ka5htybecc0kEsRgvucWdX0wSaCPNpwMunePaZmRexYBO-HZyXC8xZu4pB3BN3NMh5EjrGuLP0fG9UbC/s320/20210529_085637.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">הספה המפורסמת בימיה הטובים בסלון של הורי</div><p><br /></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-83392136358799331272023-06-25T09:14:00.005+03:002023-08-23T20:20:21.150+03:00עידכונים מנעשה בחיי<p> מעדכנת למרות שתכל'ס לא קורה אצלי הרבה. כלומר קורה וכל הזמן יש משהו להתעסק איתו, אבל לעומת מה שקורה בעולם ובמדינה החיים שלי ממש שיגרתיים ומשעממים, ותודה לאל אין שום אסונות נוראיים.</p><p>ראשית אבא שלי, שיהיה בריא, נסע עם אחיו ואשתו של האח (להלן הדודה והדוד) לטיול בפולין. הטיול תוכנן לשנה שעברה, אבל בגלל שגילו לאבא סרטן בשלפוחית השתן, ואם לא די בכך גם הדודה שבאה לבקר אצלו החליקה במגרש החנייה ושברה את הרגל, הטיול בוטל. למרבה השמחה כולם החלימו וחזרו לעצמם ולכן הם יצאו לטיול השנה. הטיול היה מוצלח מאוד, הם נהנו וביקרו בכל מקום שתכננו, פגשו חברים ותיקים, ואיכשהו הגיעו להרצות בבית ספר פולני, ואפילו רואיינו בטלוויזיה על חיי היהודים בפולין לפני ובזמן המלחמה. מסתבר שהפולנים מתגעגעים מאוד ליהודים ורוצים מאוד לדעת כמה שיותר עליהם. למה הם נזכרו רק עכשיו לא ברור, אבל עובדה.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhfiVyaGVKBn0lgHbbyZhpcPQvHoQldbsZpYE94NIG-RYyLtV6bouC7MjLJEAwKIOIw8sfjnbtWS35dQFiL_pfVvEKwQ4acv9cXjNudxATbkvsoYDhg_QDTYNbcD9KttCxj0qx9Zvf7jdGAml-AL7V1RqU5baQvTU-J9WassYu64MsAtpDMyol3oHzBcxe7/s842/20230618_111434.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="842" data-original-width="632" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhfiVyaGVKBn0lgHbbyZhpcPQvHoQldbsZpYE94NIG-RYyLtV6bouC7MjLJEAwKIOIw8sfjnbtWS35dQFiL_pfVvEKwQ4acv9cXjNudxATbkvsoYDhg_QDTYNbcD9KttCxj0qx9Zvf7jdGAml-AL7V1RqU5baQvTU-J9WassYu64MsAtpDMyol3oHzBcxe7/s320/20230618_111434.jpg" width="240" /></a></div><p style="text-align: center;">עוגי מתאחד עם הכלבה שלו</p><p>עוד דבר משמח שקרה זה שעוגי יצא סוף סוף לחופש מהכלא. החופשה הראשונה הייתה רק של 8 שעות שחלקן התבזבזו על נסיעה למשטרה כדי לחתום על נוכחות. מתברר שאסיר שיוצא לחופש צריך שני ערבים שמתחייבים להיות איתו לאורך כל החופשה, ולחתום כשהוא יוצא וכשהוא חוזר. משום מה אדם מעל גיל 69 לא יכול להיות ערב ולכן ג'ינג'י לא יכול להיות ערב והיינו צריכים לגייס את צץרץ שלא כל כך התלהב להפסיד יום עבודה, אבל לא הייתה לו ברירה. ג'נג'י הזמין את המשפחה הביולוגית של עוגי וצץרץ לפגוש אותו כי לא אישרו להם לבקר אותו בבית הסוהר, והם לא ראו אותו כבר שנה שלמה. לכבוד החופש שלו עשינו על האש והיו המון אנשים כי הגיעה גם אחותו עם שני הילדים שלה וכלב, וגם אחיו שגם בא עם כלב. רק האימא הביולוגית לא באה. היא תגיע בחופשה הבאה, והפעם הודעתי לג'ינג'י שלא תהיה שום ארוחה מפוארת. אם הוא רוצה לעשות שוב על האש, ולהאכיל את כולם שיעשה את זה בעצמו. יצאתי מותשת מהאירוח הזה, ואחרי כל הטרחה עוד הייתי צריכה לנסוע שוב עם צץרץ ועוגי לבית הסוהר כדי להחזיר אותו, ובגלל אילוצי לוח זמנים גם נסעתי עם צץרץ ואישתו לגיניקולוג בחיפה. הם מתאמצים להתרבות וקצת נלחצים מכל העסק למרות שהם נשואים פחות משנה והלחץ רק מזיק. </p><p>החופש הבא של עוגי יהיה יממה, ואני מקווה שהוא יהיה פחות לחוץ ופחות עמוס. החופשה השלישית שלו תהיה עוד יותר ארוכה ואת צץרץ יחליף אחיו השני, זה שיש לו כלב שצמוד אליו כל הזמן. מזל שזה בורדר קולי חביב ורגוע.</p><p>חוץ מזה חיברו אותנו סוף סוף לסיבים אופטיים. מקווה שזה ישפר את איכות חיינו ועוד יותר את איכות חייו של צץרץ שהרבה פעמים עובד מהבית וזקוק לאינטרנט יציב. מה שעוד ישפר את חיינו בהרבה יהיה אם ג'ינג'י יצליח למכור את הבית של הוריו ככה שנוכל לעזור לצץרץ ולאשתו לקנות בית לעצמם ואנחנו נוכל לעבור לדירה למטה, אחרי שנשפץ אותה כמובן. אם גם יתווסף נכד/ה למשפחה הכל יהיה מושלם. </p><p>מה עוד אני צריכה כדי שחיי יהיו מושלמים? אני אשמח מאוד אם לילי תמצא עבודה חדשה - היא עזבה את בית הספר בו לימדה עד כה כי נמאס לה, ואם היא תמצא דירה חדשה כי בעל הבית הקודם שלה מכר את הדירה והיא צריכה לעזוב, ואם היא גם תמצא בן זוג זה בכלל יהיה נהדר. וכדי שלא תגידו שאני אגואיסטית שחושבת רק על עצמי אשמח מאוד אם הממשלה המזעזעת שיש לנו תיפול ותהיה ממשלה קצת פחות מופרעת, ואולי גם ניפטר מביבי? יום אחד גם זה יקרה, אני מקווה שאחיה עד אז.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgM1a8YldL6GcKIs2YX1WKTEM_fv48__nncc0lshdYgTLjuSzwGZZrfvXRkY-8MMnIVSKoJZyU79rdTmwZrjhxGbxpEQrRztP3YWAX-sZqqODdRfLssiYEKRh2zLAoYQ5sthiYs3WFIxjbieszAuhcrJ9liqqEJhpntqTEHAPiSDe2R9aY1fYEIqlbdwsYg/s254/9575778.bmp" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="254" data-original-width="210" height="254" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgM1a8YldL6GcKIs2YX1WKTEM_fv48__nncc0lshdYgTLjuSzwGZZrfvXRkY-8MMnIVSKoJZyU79rdTmwZrjhxGbxpEQrRztP3YWAX-sZqqODdRfLssiYEKRh2zLAoYQ5sthiYs3WFIxjbieszAuhcrJ9liqqEJhpntqTEHAPiSDe2R9aY1fYEIqlbdwsYg/s1600/9575778.bmp" width="210" /></a></div><br /><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-13206469349195853182023-04-23T09:59:00.003+03:002023-04-23T15:49:08.546+03:00הימים הנוראים<p> הימים הללו בין יום השואה ליום העצמאות הם הימים הנוראיים של החילונים. ימים קשים ועצובים וכיום גם נוסף מתח וכעסים וחרדות... קשה ולחוץ. אצלי השנה נוספה גם המועקה של יום הולדת ראשון של אבא בלי אימא. לרוע המזל יום ההולדת התשעים שלו יצא סמוך מאוד ליום השנה למותה של אימא. היה גם ויכוח מתי בעצם נציין את היורצאיט של אימא? היא נפטרה בערב פסח, אבל אבא התעקש על התאריך הלועזי שיצא ארבע ימים לפני יום הולדתו. בסוף הוא החליט שנעשה לאימא אזכרה ביום ההולדת שלו ואחר כך נחגוג את יום הולדתו. חישוב זריז העלה שמדובר בעשרים איש וללכת עם כולם למסעדה יצא נורא יקר ומסורבל ולכן החלטתי בפזיזות שנזמין את כולם לעשות אצלנו על האש. כמה ימים לפני האירוע דחינו אותו מיום רביעי לחמישי כי גם לילי וגם צץרץ לא היו פנויים ביום רביעי אחרי הצהריים. אחי שמע על הדחייה והתבאס, הוא תכנן להיות אצלנו ביום רביעי וביום חמישי לחזור לארה"ב והרסנו לו את התכניות. התנצלתי מאוד אבל לא שיניתי שוב בעיקר כי ביום רביעי היה חמסין איום.</p><p>למרבה הצער כמה ימים לפני יום ההולדת אבא נפל כשעשה את ההליכה היומית שלו וחטף מכה רצינית בפנים ובידים. בקופת חולים חבשו את ידיו וביקשו שנלך למיון קהילתי כי הוא חטף מכה בעין ובפה וצריך בדיקה רצינית יותר. במיון הקהילתי חבשו שוב והתעקשו שנלך למיון אמיתי בבית חולים לעשות צילום סי. טי כי אדם בגיל מעל שבעים שמקבל מכה בראש חייב להיבדק. אבא די התבאס וטען שהוא מרגיש סך הכל טוב ואלו רק מכות יבשות ומסתבר שהוא צדק אבל עד שהרופאים הסכימו איתו נאלצנו לבלות יום שלם במיון והוא עבר סדרת בדיקות מתישה שהתארכה מאוד. עשו סי. טי. לראש וצילום לשיניים ואחר כך בדיקה אצל רופא עיניים. בצהריים שלחתי את בעלי העייף מאוד הביתה שינוח ונשארתי עם אבא עד שש בערב ואז בא צץרץ והסיע אותנו הביתה. אבא נשאר עם פנס בעין ושפה פצועה ותחבושות על הידיים. עד היום הולדת התחבושות והפנס הצטמצמו מאוד אבל הבטחון העצמי שלו נפגע מאוד והוא קצת חושש עכשיו לצאת להליכות. מזל שהוא לא שבר שום דבר.</p><p>אחי ואני בילינו עם אבא ועם הדודים ביום רביעי, עשינו טיול על שפת הים ואכלנו במסעדה והיה נחמד אם כי חם מאוד. למחרת הייתה האזכרה ואחר כך היום הולדת. הבעיה העיקרית הייתה איך להושיב עשרים איש ברחבה שיש לנו בחצר ככה שכולם יראו את כולם וכולם יהנו. יש לנו ארבע שולחנות ובסוף הצלחנו לסדר אותם בצורה מוצלחת והיה מקום לכולם. בגלל האילוץ של האזכרה הכנו את האוכל מראש והשארנו בתנור שלא יתקרר ושיהיה לנו אוכל חם מיד כשנגיע. יומיים קודם כבר התחלנו בקניות וג'ינג'י לא הפסיק להציק שהאוכל לא יספיק ושכולם יצאו רעבים ככה שקנינו יותר מידי בשר ובירות ויין והדודות הביאו פשטידות וכמובן שקניתי שתי עוגות יום הולדת ומישהי הביאה עוד עוגה בהפתעה. כצפוי היה יותר מידי אוכל ואנחנו אוכלים אותו עד עכשיו. </p><p>התכנון היה שהכלבים יהיו סגורים בחצר הקדמית ולא יציקו אבל ברגע שכולם נכנסו לחצר הם התלהבו מאוד מהכלבים ובעיקר מהכלבה המתוקה של צץרץ וגם השחורות שלי זכו לליטופים ולמחמאות ובעצם הן היו כוכבות האירוע. ג'ינג'י רטן והתלונן כל הזמן שיש בלגן ושום דבר לא מאורגן וכל אחד עושה מה שבא לו ויש ברדק, מה שהיה נכון בעצם, אבל כולם נהנו והיה כיף גדול למרות, ואולי בזכות הבלגן וכולם יצאו שבעים וקצת שתויים ומאוד מאושרים. </p><p>לכבוד האירוע קנינו גרלנדה לתאורה כי חששנו שיהיה חשוך מידי ולא הבנו למה היא לא נדלקת. בסופו של דבר לא היה חשוך כמו שחששנו אבל התרגזנו על הגרלנדה הסרבנית עד שהתברר שהכל באשמתנו, היינו צריכים להבריג את המנורות חזק יותר, זה הכל. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZlo0r8_wzbzaXf45uRVbo9AmAoeVV4VetgKfggKhtxjYW0TEL-pV98Bmiy9ab-2LlXrgdU2mdn4EfgnSqioyxXJyUAR-0wBWk0_lye_U07oVCxToNzz0GW_4JeXLEmwqdgxyDAad3R75we_0AKKE3OFuiZ7HGo_GKdQd2NyvItDMcq5aCZ0DH9SydLg/s2832/%D7%90%D7%91%D7%90%2080%20011.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2128" data-original-width="2832" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZlo0r8_wzbzaXf45uRVbo9AmAoeVV4VetgKfggKhtxjYW0TEL-pV98Bmiy9ab-2LlXrgdU2mdn4EfgnSqioyxXJyUAR-0wBWk0_lye_U07oVCxToNzz0GW_4JeXLEmwqdgxyDAad3R75we_0AKKE3OFuiZ7HGo_GKdQd2NyvItDMcq5aCZ0DH9SydLg/s320/%D7%90%D7%91%D7%90%2080%20011.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">יום ההולדת 80 של אבא</div><p>כשאבא היה בן שמונים אימא שכרה אוטובוס ומדריך טיולים והזמינה את כל המכרים והחברים והמשפחה לטיול בעמק יזרעאל שהסתיים בארוחה במסעדה. היה נהדר ושמח. רציתי מאוד לעשות משהו דומה לכבוד יום ההולדת התשעים של אבא אבל עשר שנים שעברו מאז חוללו שינויים רבים. המון אנשים, כולל אימא, נפטרו מאז וחלק גדול ממי שנשאר חי היה חולה ולא היה מסוגל למאמץ גדול. אפילו בני הדור שלי, הצעירים יותר כבר לא במיטבם. אני יצאתי מותשת לגמרי מהאירוע הזה והחלטתי שלא עוד. את יום ההולדת הבא של אבא נחגוג במסעדה.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYk-eo7D9VRSFI70Npdy85Q107m7gWZtvM0ie1qbP2gBF3UmOD0_9MAM6Jvxw8IIcnTBpo93LhmshaYycMDOepb7_FmVq9XHQ0taD2rnplYq3132Z0ijv7t5W5fYiPL8wnR5XgxhevYYAkPW7gMfyY-7E-oC9MoWHj0pI-Ho9gczl2G8b_IxHUE4Y8kw/s4128/20220613_155013.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="3096" data-original-width="4128" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYk-eo7D9VRSFI70Npdy85Q107m7gWZtvM0ie1qbP2gBF3UmOD0_9MAM6Jvxw8IIcnTBpo93LhmshaYycMDOepb7_FmVq9XHQ0taD2rnplYq3132Z0ijv7t5W5fYiPL8wnR5XgxhevYYAkPW7gMfyY-7E-oC9MoWHj0pI-Ho9gczl2G8b_IxHUE4Y8kw/s320/20220613_155013.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">ריילי, הכוכבת האמיתית של יום ההולדת</div><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-69274655977353893742023-04-12T09:37:00.005+03:002023-04-12T09:46:37.581+03:00יום הולדת תשעים לאבא<p><span face="Arial, sans-serif">לאחרונה אין לי כל כך חשק לכתוב ואפילו
לא להגיב. המהפכה המשפטית נורא מדאיגה ומלחיצה אותי והממשלה הימנית המלאה הזאת
מעוררת בי קבס. בעלי חושב שאני מגזימה כשאני טוענת שהמצב הזה הורס לי את הבריאות
אבל לחץ נפשי גורם לי לכאבי גב וממש פוגע בי פיזית. עוד סיבה לסלוד מביבי ושות'. </span></p><p>מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך מחבבת את פסח המאותגר קולינרית ומתעצבנת מהגדרתו כחג החירות כשבפועל הוא חג העבדות של עקרות הבית. כיום אני כבר לא משועבדת לניקיון ולבישולים כמו פעם אבל עדיין... חג מאוס לדעתי וזה שאימא נפטרה בערב החג בשנה שעברה חיסל אותו סופית מבחינתי.</p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ליל הסדר אצלנו היה לא משהו. בכלל
התקופה הזו למרות יפי הטבע והפריחה לא עושה לי טוב. קודם כל האלרגיות שמעיקות ובתוספת
החמסין והאובך מצבי בכלל זוועתי. חוץ מזה יש גם את התאריך הזה שהוא גם היורצאייט
של אימא שלי ז"ל. היא נפטרה בערב פסח וזה די הורס לי את מעט שמחת החג שפעם
הייתה. היינו אצל בת הדודה שלי שעומדת לעבור דירה בקרוב ואולי בגלל זה היא איבדה את כל ההגדות שהיו לה בבית. ניסינו לקרוא את ההגדה מהנייד, אבל זה לא היה מוצלח ודי מהר חתכנו לאוכל. האוכל היה טוב מאוד ואם החברה של הבן של הבת דוד לא הייתה מספרת לנו שהיא הצביעה לביבי אולי אפילו הייתי נהנית. לא יודעת למה הילדונת הזו, החמודה והטיפשה כל כך, עצבנה אותי ככה אבל עובדה. לפחות לילי ניחמה אותי קצת בנוכחותה ואפילו נשארה עוד יום אחד בבית. אני שמחה שהיא הלכה איתי לקניות והספקתי לקנות לה שתי חולצות נחמדות.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אבא החליט (החלטה די תמוהה אבל הוא
התעקש) לקיים את האזכרה של אימא בצירוף ליום הולדתו התשעים. הוא התעקש להתעלם
מהתאריך העברי של פטירתה ולהתייחס רק ללועזי שיוצא סמוך מאוד ליום ההולדת שלו (ודרך
אגב גם ליום השואה) רציתי שנחגוג לו את יום ההולדת בפאר ובהדר ובאירוע חגיגי כמו
שחגגנו את יום הולדת שמונים שלו אבל לא הסתייע. לפני עשר שנים אימא שכרה אוטובוס
ומדריך והזמינה את כל החברים והמשפחה לסיור בעמק יזרעאל ואחר כך הלכנו למסעדה. היה
מקסים. עשר שנים אחר כך חלק גדול מהמוזמנים אז הלכו לעולמם ומי שנשאר כבר מבוגר
מאוד וחולה. לזה בעיות ברכיים, ולהוא בעיות לב, וחלק כבר לא ממש איתנו... אבא לא
רצה להטריח אותם פעמיים, פעם לאזכרה ופעם ליום הולדת ולכן <span style="mso-spacerun: yes;"> </span>החליט שנעשה לאימא אזכרה בבית הקברות בו היא
טמונה, ואחר כך נחזור הביתה ונעשה על האש בחצר הבית. גם אחי אמור להופיע ב"הפתעה"
אבל החלטתי שבגילו של אבא הוא לא צריך הפתעות כאלה וסיפרתי לו שאחי צפוי להגיע.
נקווה שמזג האוויר שעד היום לא גילה התחשבות יהיה סביר כי אחרת נאלץ להרים את בן
דודי (שיושב על כיסא גלגלים) ולהכניס אותו הביתה עם כיסא הגלגלים.</span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhp3ZFm9hEUj5d7vCJ8osZbd3AHvWpWkbmyiqRE8EVBcEhg_l8z6oM9mS2iRVvqVfUpUo8UeDT3rIEXREhtT23ltDtgzb-zTt6L4qZAJva6f-NtnYfAtD3TcLyokDJs-KHAAj--MUqPh7M3R9O93mrFD0KARNJyc8P0sfPaRWHMhJUUhkBaW5Um6J6jWg/s259/images.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="259" data-original-width="194" height="259" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhp3ZFm9hEUj5d7vCJ8osZbd3AHvWpWkbmyiqRE8EVBcEhg_l8z6oM9mS2iRVvqVfUpUo8UeDT3rIEXREhtT23ltDtgzb-zTt6L4qZAJva6f-NtnYfAtD3TcLyokDJs-KHAAj--MUqPh7M3R9O93mrFD0KARNJyc8P0sfPaRWHMhJUUhkBaW5Um6J6jWg/s1600/images.jpg" width="194" /></a></div><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-29586875703422829772023-03-14T09:06:00.004+02:002023-03-14T09:17:37.704+02:00רשתות חברתיות ואני<p> פעם פייסבוק היה שוס גדול ומשהו מרגש ומודרני וקצת מפחיד. נכנסתי לזה כי בתקופה ההיא התחלנו עסק חדש - מרכז מבקרים לענייני דבש - ואמרו לנו שצריך דף פייסבוק. שכרנו איזה מומחית שפתחה לנו דף לעסק שצורף לדף פייסבוק שלנו. בהתחלה הייתי פעילה מאוד והעלתי המון פוסטים ותמונות ועם הזמן נמאס לי ונוכחתי לדעת שעדיף להתפרסם בצורה אחרת. בעיקר מפה לפה ובעזרת מודעות ופליירים.</p><p>עם הזמן גם ג'ינג'י התחיל לבדוק את דף הפייסבוק, בעיקר כדי לקרוא ולהגיב בקבוצות של דבוראים, ובסוף מחקתי משם את עצמי והשארתי רק אותו. הוא עד היום לא קלט איך בדיוק הפיד עובד אבל נהנה בכל זאת לקרוא פה ושם ולתת עצות לדבוראים מתחילים ולקטר עם כולם על התנהלות המועצה שלנו בקבוצות המיועדות לזה.</p><p>בתקופת המחאה החברתית של 2011 פתחתי לי בשם בדוי דף פייסבוק נפרד משלי, והוא נועד בעיקר כדי לקרוא חדשות ודעות של אנשים שאני מעריכה ומחבבת. אפשר להגיד שבניתי לי תיבת תהודה קטנה, ליברלית ופריווילגית משלי ואני נהנית לקרוא שם בעיקר בתקופות מצוקה כמו התקופה הזו - תקופת "הרפורמה המשפטית" שמרגישה כמו בליצקריג על הדמוקרטיה והחופש שלנו.</p><p>אני מודעת לזה שרוב הויכוחים והעניין מתנהלים בטוויטר ואולי באינסטגרם אבל אין לי כוח וזמן לפתוח גם שם חשבונות. פעם העליתי תמונות, בעיקר של הכלבים שלנו ושל נופים יפים מהסביבה שאני גרה בה. לאחרונה אני כל כך מוטרדת ומרגישה רדופה בגלל המצב בארץ עד שאין לי חשק לצלם כלום וגם לקרוא ולצרוך קצת אסקפיזם אני לא מצליחה. אני צורכת המון חדשות, יותר מידי כנראה, ואני פוחדת וכועסת ומתרגזת. אפילו במלחמת יום כיפור לא הרגשתי ככה, אולי כי הייתי צעירה ואופטימית יותר ואולי כי אז לא היה אינטרנט ולא ידענו מה באמת קורה אם כי הרגשנו שקורים דברים רעים מאוד, היום אני חשה שקורים דברים רעים עוד יותר ואני מבוגרת הרבה יותר ופחות חזקה ובריאה ואופטימית ואני פוחדת, מאוד פוחדת.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjsTnEjIhmUnyipSWw15MVyp-SyBdBjOA04HzKTipTxVYRZ3pvRl_q1CumJcFfsPVumYDYgcHlVZe6rm1lj0bsnSPR5_QU7dKM5wJbYlPnMv_xJVsT5Bxwhd1X9RUNV7RTDaJNVFjGrVzkXLKySe1krsO_gyk_zIt71tPUH46b1L8tYThtU-52q-W4EeA/s726/%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%95%D7%AA0003.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="726" data-original-width="540" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjsTnEjIhmUnyipSWw15MVyp-SyBdBjOA04HzKTipTxVYRZ3pvRl_q1CumJcFfsPVumYDYgcHlVZe6rm1lj0bsnSPR5_QU7dKM5wJbYlPnMv_xJVsT5Bxwhd1X9RUNV7RTDaJNVFjGrVzkXLKySe1krsO_gyk_zIt71tPUH46b1L8tYThtU-52q-W4EeA/s320/%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%95%D7%AA0003.jpg" width="238" /></a></div><p style="text-align: center;">אני בבתקופה תמימה ואופטימית הרבה יותר</p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-36677180447777745832023-02-09T08:41:00.002+02:002023-02-09T08:41:33.051+02:00לישון יחד או לחוד<p> </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgCyUFGdd3150B-WD-3M7rkaTltGondYxmMITk6dfnqmVYDsIBUi2YsWEVWLOqMV6RINfTpT6am_y_fBBb9J5YEUFRucRFx-51MJW2QiErZpL3OVPwCtfOwD9fG25kl4jScodR1sInZ6GRHwHXLxw0YC74AQ2CeZv5D1vf1T3Rr9fkkB2FXpSJSt4wVSQ/s1140/shutterstock_612160127-1140x641-1593594656.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="641" data-original-width="1140" height="180" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgCyUFGdd3150B-WD-3M7rkaTltGondYxmMITk6dfnqmVYDsIBUi2YsWEVWLOqMV6RINfTpT6am_y_fBBb9J5YEUFRucRFx-51MJW2QiErZpL3OVPwCtfOwD9fG25kl4jScodR1sInZ6GRHwHXLxw0YC74AQ2CeZv5D1vf1T3Rr9fkkB2FXpSJSt4wVSQ/s320/shutterstock_612160127-1140x641-1593594656.jpg" width="320" /></a></div><p></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אצלנו עניין השינה יחד הוא סיפור
עונתי. בחורף אוהבים להתכרבל יחד ולהתחמם מתחת לפוך. בקיץ פחות. למזלנו יש לנו
מספיק חדרי שינה וחדר השינה בקומה הראשונה קריר הרבה יותר, אני נמלטת לשם בקיץ כי
החום הורס לי את השינה. באוגוסט לפני כשנתיים ישנתי שם ולא הרגשתי כשג'ינג'י קם
להשתין, איבד את ההכרה ונפל על הרצפה. מזל שבסוף הוא הצליח לקום ולקרוא לי. את שאר
אותו לילה הוא בילה כבר במיון. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הייתה גם תקופה לפני שנים רבות כשעוד
גרנו בדירה הישנה שהוא עלה מאוד במשקל ונחר. ממש סבלתי מזה ולמזלי הוא ירד במשקל
והנחירות נרגעו.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">לפעמים כשהוא כועס עלי הוא הולך
בהפגנתיות לישון בחדר אחר. פעם זה מאוד העליב אותי והלחיץ אותי. היום פחות.
התרגלתי והבנתי שעדיף לתת לו להירגע והאמת שלפעמים נעים לישון באלכסון, בעיקר כשלא
קר.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אנחנו מתכננים בעתיד לעבור בסופו של
דבר לישון ביחידת הדיור הקטנה שיש בה רק חדר שינה אחד. מה נעשה אז אם נרצה להיפרד
ללילה? עוד לא החלטתי, או שנסדר ספה נוחה בחדר העבודה או שנדאג לספה טובה בסלון,
אבל גם בנישואים טובים צריך אופציה לישון לפעמים בנפרד. </span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-80555173859007190172023-01-29T12:45:00.000+02:002023-01-29T12:45:08.850+02:00מבצע מולדובה<p> </p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><span style="font-family: Arial, sans-serif;"></span></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjkV5lcRLOggbuaQuT7sn0DTfQ1jKvQroTj3oDnbK0om1hnSj2vcGUnjFFlgUta3a746NEM2nXFDfBgsYU58Hg2gUBaTzTRyuyvJ66MRtITSFJmzzbcvSc4-pWC8eUzmT6R4VVofu6OMSb55bhoD2ujfL6q7nVhQNtVNT-FisKgPq1wrUha1W7hixS3jg/s247/%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%91%D7%94.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="220" data-original-width="247" height="220" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjkV5lcRLOggbuaQuT7sn0DTfQ1jKvQroTj3oDnbK0om1hnSj2vcGUnjFFlgUta3a746NEM2nXFDfBgsYU58Hg2gUBaTzTRyuyvJ66MRtITSFJmzzbcvSc4-pWC8eUzmT6R4VVofu6OMSb55bhoD2ujfL6q7nVhQNtVNT-FisKgPq1wrUha1W7hixS3jg/s1600/%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%91%D7%94.jpg" width="247" /></a></div><br />סוף סוף, אחרי הרבה התלבטויות
והתייעצויות ולבטי נפש הוחלט שאין ברירה, והמטפלת לשעבר של חמותי ז"ל חייבת
לחזור למולדובה, או להפוך לשוהה בלתי חוקית. היא יכולה גם לוותר על אשרת השהייה
שלה כעובדת סיעוד ולעבוד בבית אבות, או בית חולים, ובכך לוותר על הכסף שנצבר עבורה
בבנק מזרחי בנמל התעופה בן גוריון, כסף שהמדינה מחייבת את כל מי שמעסיק עובד סיעוד
להפקיד עבורו מידי חודש בחודשו. הכסף הזה מועבר לידי העובד רק אחרי שהוא קונה
כרטיס טיסה ויוצא מהארץ.<p></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בדרך כלל מי שמטפל בעניין אלו לשכות העבודה
הפרטיות שמוצאות לעובדים הזרים עבודה, אבל במקרה של המטפלת המולדובית היא הועסקה בלי
מעורבות של לשכת עבודה (סידור חוקי אבל פחות מקובל) ולכן מי שדאג לסדר את העניין
הייתי אני בתוקף היותי האדם היחידי בבית שמתעסק עם מחשב.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ג'ינג'י שלקח חסות עליה מאז שנפגשו דאג
לשאר העניינים. אחרי שהיא התאוננה על כאבי בטן הוא סידר לה בדיקות רפואיות, וגם
הסיע אותה לבדיקות הללו, ואחרי שהתברר שיש לה אבן בדרכי המרה הוא גם סידר לה תור
לניתוח בבית חולים כרמל. היא עבדה בינתיים באשדוד, ולקראת הניתוח החליטה לעזוב את
העבודה שם וחזרה לגור אצלנו. מפה לשם התברר שאין ברירה והיא לא תוכל להישאר יותר
בארץ, וחוץ מזה נמאס לה לעבוד עם קשישים, ולהיות שוהה לא חוקית ולעבוד בלי רישיון
עבודה היא פוחדת אז זהו, צריך להתארגן לעזיבה. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בשבועיים האחרונים היינו עסוקים כל
הזמן בבעיות ובסידורים שלה. אחרי הניתוח הייתה איזה תביעה משפטית שג'ינג'י שכנע
אותה לעשות נגד מעסיקה שלה שזרקה אותה מהעבודה בלי פיצויים ובלי שימוע. המעסיקה
כבר נפטרה בינתיים, אבל הבנים שלה שירשו אותה נתבעו ובמצוות בית המשפט נאלצו לשלם
למולדבית את הכסף, ואז היה ביקור אצל כירורג שיוציא את התפרים מהניתוח. רק אז
התברר לה שבעצם כרתו לה את כיס המרה, מה שהפתיע אותה לרעה ודי דיכא אותה. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בין לבין היא וג'ינג'י נסעו לטייל בכל
רחבי הארץ, ובכל רגע פנוי היא עשתה קניות. די מהר היא מילאה ארבע ארגזים ענקיים
בבגדים, בשימורים, בחומרי ניקוי ובכל מיני דברים שאין במולדובה ויש בארץ. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ביומיים האחרונים הם התרוצצו בחיפה
בחיפוש אחרי טבעת זהב, אבל שיהיה זהב אדום ושיתאים לאצבע שלה, ושיהיה יפה בעיניה.
ג'ינג'י היה חוזר מהמסעות הללו מותש ועייף, וכל פעם קצת פחות סבלני ויותר עצבני.
היה גם עניין הכסף של הפיקדונות, רק הבוקר התקבל סוף סוף האישור שהיא יכולה להוציא
את הכסף בשדה התעופה. אם לא היינו מקבלים את האישור בזמן רשות ההגירה והאוכלוסין
הייתה מפקידה לה את הכסף בבנק שלה במולדובה, אבל מתברר שאין לה חשבון בנק, ושאף
פעם לא היה לה, והרעיון שעליה לפתוח חשבון בנק לבד, בלי עזרה, מטיל עליה פחד
נוראי. בארץ היה לה חשבון בבנק הדואר, אבל היא פתחה אותו בעזרת ג'ינג'י ולבד היא
חסרת ישע. גם את הכרטיס נסיעה סידרתי לה דרך האינטרנט, ובאמת אין לי מושג איך
עובדות זרות אחרות מסתדרות.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מאז שהכל עובד דרך מחשב אנשים שלא
מסתדרים עם מחשבים ולא יודעים מילה באנגלית הם פשוט אבודים. ג'ינג'י נסע איתה
ברכבת לנתב"ג כי היא פוחדת לנסוע לבד מחשש שלא תדע איפה לרדת. מדהים שאחרי שש
שנים בארץ היא לא יודעת מילה בעברית.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היום, סוף סוף, אחרי כל הטרחה והמאמצים
וההתרוצצויות היא חוזרת לארצה, ולפי חוקי מדינת ישראל אסור לה בשום פנים ואופן
לחזור אפילו לא כתיירת. בזמן שהיא גרה בישראל שני הילדים שלה עזבו את מולדובה,
מבעלה היא התגרשה כבר מזמן ומעכשיו היא בעצם תהיה שם לבד, והמצב שם לא טוב בכלל.
הכל נורא יקר ואין עבודה וכולם פוחדים שפוטין יכבוש אותם, ובניגוד אלינו אצלם יש
חורף אמיתי ומחסור בדלק ובחימום. לא פלא שהיא עוזבת בחוסר רצון ובחשש מהעתיד.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">במשך כל השבועיים וחצי הללו הקפדתי
מאוד שאבא שלי לא ידע שהיא אצלנו כי בפעם האחרונה שהיא גרה אצלנו הוא לא הפסיק
לחפור לי על זה, ולהתעצבן על בעלי שמקדיש כל כך הרבה זמן לאישה זרה, ועלי שאני לא
רבה איתו יותר על זה.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הפעם הייתי נחושה לא לספר לו כלום כדי
שלא יתעצבן ויוטרד. הבעיה היא שהוא רגיל להגיע אלי לארוחת צהריים כל יום שישי. העניין
ממש הדיר שינה מעיני. אחרי התייעצות עם ג'ינג'י שבהתחלה התעצבן ואחר כך נרגע הוא
לקח אותה ביום שישי הראשון לאכול במסעדה, ביום שישי שאחריו דודה שלי ובעלה באו לביקור
אצל אבא והארוחה הייתה אצלו, וביום שישי האחרון הייתי מקוררת והרגשתי רע אז ביטלנו
את עניין הארוחה.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">למרות שלא התלהבתי יותר מידי לארח את
המולדבית ויתרתי ולא אמרתי כלום, התאפקתי לא לריב ושיתפתי פעולה, ואפילו הצלחתי
קצת להבין את נקודת המבט של ג'ינג'י שנורא מרחם עליה ורוצה לעזור לה, אם כי נדמה
לי שלאחרונה גם לו נשבר מכל העסק והוא רוצה לנוח ממנה סוף סוף.</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiN5Tt4QjxmFK1pVkXqE82gJiCQSiDiz0QNNfj3Q2MaXV6ucjUzKYKBxJHRKm2eoOqIbRHTQJU4p55IPscR4x1FNt9tKvlRxiliLO0CAjgUFJq_HZopFBJnMbEe2jV-x0Ix-qwO4G7ojS18vKGIMM1vpK1HogyE5SEqg0uxp2JmnAVqkO-VvejoLrUFzA/s792/640px-MoldRelief.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="792" data-original-width="640" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiN5Tt4QjxmFK1pVkXqE82gJiCQSiDiz0QNNfj3Q2MaXV6ucjUzKYKBxJHRKm2eoOqIbRHTQJU4p55IPscR4x1FNt9tKvlRxiliLO0CAjgUFJq_HZopFBJnMbEe2jV-x0Ix-qwO4G7ojS18vKGIMM1vpK1HogyE5SEqg0uxp2JmnAVqkO-VvejoLrUFzA/s320/640px-MoldRelief.jpg" width="259" /></a></div><br /><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-68684686800808939302023-01-03T08:56:00.001+02:002023-01-03T08:56:55.508+02:00זהירות, עוקץ כספי לפניך<p> תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה, אני אמנם כבר נחשבת קשישה אבל אני לא טמבלית ולא תמימה ומסתדרת עם מחשבים וניידים והנה, גם אני נפלתי. זה קרה במוצאי שבת, קיבלתי פתאום מסרון מביט. פה כבר הייתי צריכה לחשוד, אבל כמו טיפשה האמנתי שהם כתבו שיש בעיה עם החשבון שלי בביט ושאתן להם את פרטי כרטיס האשראי שלי ושלחו בלינק מין טופס דיגיטלי כזה שמילאתי מיד וחיכיתי לקוד שהיה אמור להישלח אלי במסרון. הקוד לא הגיע ורק אז קלטתי שאולי עבדו עלי אבל כבר היה מאוחר ומה אפשר לעשות בעשר בלילה במוצאי שבת?</p><p>הלכתי לישון ולמחרת ניסיתי ליצור קשר עם שירות הלקוחות של ביט. לא הצלחתי כמובן, שירות לקוחות זה משהו שלא ממש עובד באף חברה, אבל באתר שלהם ראיתי שעוד אנשים תהו לגבי המסרון ששלחו להם ושאלו אם זה עשוי להיות עוקץ. בביט כמובן שלא טרחו לענות. גם לטלפונים הם לא עונים ורק מבקשים שתפנה אליהם דרך הווטסאפ ותדבר עם איזה בוט. תודה רבה, באמת.</p><p>בעוד אני תוהה מה לעשות התקשרו פתאום מחברת האשראי, אמרו לי שזיהו פעילות חשודה בכרטיס האשראי שלי והחליטו לחסום אותו. סיפרתי לבחורה החביבה מחטיבת הביטחון של כרטיסי האשראי על המסרון שקיבלתי מביט והיא ביקשה שבעתיד לא אמסור לאיש את פרטי כרטיס האשראי שלי והבטיחה לשלוח תוך 10 ימי עבודה כרטיס חדש.</p><p>צץרץ היה פחות אדיב וסבלני ממנה וצרח עלי שאיך אני עושה שטויות כאלה ושאסור לתת פרטי כרטיס אשראי לאף אחד. מה להגיד, צודק. יצאתי זקנה טיפשה ותמימה.</p><p>חוץ מזה אנחנו לא מצליחים למכור את הבית של חמי וחמותי וגרוע מזה לא מצליחים להוציא את הדיירים שלנו מהבית. הם טוענים שהם לא מוצאים משהו אחר ופשוט מסרבים להתפנות למרות שנגמר להם החוזה. הם גם סירבו לתת לג'ינג'י להיכנס ולראות מה קורה שם ואנחנו חושדים שבגלל ההתנהגות שלהם והבלגן שהם עשו בבית הם מבריחים קונים. נצטרך להגיע לבית משפט ולהוציא צו הוצאה מהבית וזה ייקח זמן ובטח גם כסף. נקווה לטוב, ושיהיה לנו בהצלחה.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgIBJI2kN2mYxfzRkoV4Xch8ESyxq0qq7ZlhYLx9tr0GlonB0eIwWJahnhVYBdE8Dumrpb2IEWCi6p3V7WPw3r7yHsMkAt_Lup2HemvTIwfNmbYpWRmwvEu9Olzx8Xb08sak9rBn4x_AON6m_1D1wwdAmYP8e58KbRaZjCIA00DWSJ6hAYy4UEMefdDjQ/s4010/20170315_115944.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="4010" data-original-width="2680" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgIBJI2kN2mYxfzRkoV4Xch8ESyxq0qq7ZlhYLx9tr0GlonB0eIwWJahnhVYBdE8Dumrpb2IEWCi6p3V7WPw3r7yHsMkAt_Lup2HemvTIwfNmbYpWRmwvEu9Olzx8Xb08sak9rBn4x_AON6m_1D1wwdAmYP8e58KbRaZjCIA00DWSJ6hAYy4UEMefdDjQ/s320/20170315_115944.jpg" width="214" /></a></div><br /><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-87950376020845722652022-12-05T12:07:00.002+02:002022-12-05T12:38:35.246+02:00כמעט סוף שנה<p>לאחרונה די התנתקתי מעולם הבלוגים והכתיבה בבלוג. בכל זאת עוד מעט שנת 2022 מסתיימת והגיע הזמן לנער קורי עכביש מהבלוג המשמים שלי.</p><p>אין לי הרבה חדשות טובות לצערי. החיים ממשיכים כדרכם וגם הצרות מסרבות לעזוב. היום אבא עשה את הטיפול הראשון בסרטן שלפוחית השתן שלו. למעשה זו כימותרפיה אבל סך הכל מדובר בשטיפת השלפוחית בחומר שאמור לעודד מלחמה של הגוף בסרטן שעוד נשאר לו בגוף אחרי שני ניתוחים. מכניסים לשלפוחית וירוס של שחפת וזה למרבה הפלא עוזר. אבא התעקש שרק צץרץ יסיע אותו ויהיה איתו בזמן הטיפול שהתברר כקל ולא כואב כלל. יום קודם הוא היה בחרדות ולא ישן בלילה מרוב חשש ולמרבה השמחה הוא סתם דאג ופחד. הכל עבר קל ומהר. יש לו עוד חמישה טיפולים כאלה ואני מקווה שצץרץ יוכל להיות איתו כי רק איתו הוא מרגיש רגוע ובטוח.</p><p>אחי ואישתו המתגוררים בארה"ב היו אצלנו בביקור והיה ממש נחמד. גיסתי החליטה להילחם בהתחלת הסכרת שהתפתחה אצלה בדיאטה חמורה מאוד של המנעות מפחמימות בעוד שאחי מקפיד על אי אכילת בשר. היה די מאתגר לארח אותם. למרבה המזל שניהם אוהבים מאוד אוכל מזרחי והם אכלו בעיקר חומוס וטחינה, היא עם בשר והוא עם פיתות. גיסתי רזתה בצורה מדהימה אבל אני לא חושבת שהיא תצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בלי פחמימות בכלל.</p><p>מה שהכי מעיק עלינו זה הקושי למכור את הבית בנהרייה. ג'ינג'י מתעקש לקבל עליו 2 מיליון ש"ח. בכל מקום אחרהמחיר הזה לבית צמוד קרקע עם חצר היה נחשב זול, אבל באיזור הזה של נהרייה זה יקר. עובדה שאף אחד עוד לא הסכים לתת את הכסף. עוד בעיה הם הדיירים שלנו שלא מצליחים למצוא מקום אחר ותקועים בבית ואם לא די בזה מתקשים לשלם שכר דירה. יש להם כל מיני בעיות כספיות בגלל הגרושה של הבעל ואיזה פשיטת רגל שלו. חבל מאוד, אבל למה זה בא על חשבוננו? אם לא נמכור את הבית לא נוכל לעזור לצץרץ ולאשתו לקנות דירה חדשה ולכן לא נוכל לשפץ ולעבור לדירה למטה. מאוד מתסכל.</p><p>ביום רביעי ייגזר דינו של עוגי. רוב הסיכויים שהוא יצא די בזול יחסית למה שהוא עשה ובכל זאת ג'ינג'י לא מפסיק לרחם עליו ולדאוג למצבו ולתכנן איך לעזור לו כשהוא ישתחרר (בעוד בערך שנתיים וחצי כנראה). למען האמת זה די מרגיז אותי, לא נראה לי שיש סיבה לרחם עליו כל כך. הוא עשה מה שעשה על דעת עצמו ועכשיו הוא משלם את המחיר וככה צריך. והוא עוד יצא בזול יחסית. אין שום תועלת בזה שנותנים לו הרגשה שנעשה לו עוול ואוי ואבוי. אנחנו עוזרים לו כמובן ובאים לכל הדיונים ושולחים כל הזמן כסף שהוא מבזבז כמובן על סיגריות ובעצם שורף את הכסף שאנחנו עובדים כמו חמורים להרוויח. למה צריך עוד לרחם עליו? לג'ינג'י פתרונים.</p><p>אני מרגישה שהחיים שלי תקועים ולא מתקדמים לשום מקום. כל הזמן עבודה ודאגות בגלל בעיות של אחרים, מתי יגיע הזמן שלי לנוח ולהירגע קצת ושמישהו ידאג לי כמו שאני דואגת לכל המשפחה? אולי אחרי שהמשיח יבוא.</p><p>ובינתיים, עד שהמשיח יבוא, נסענו לטיול באגמון החולה ונהנינו ממרכז המבקרים החדש ומטיול בעגלת מסתור, ושבועיים אחר כך נסענו לטיול מאורגן ביפו. למרות שהלכנו המון ברגל היה ממש מרתק. יפו עיר עתיקה ומעניינת עם היסטוריה ארוכה ומלאת תהפוכות, וכדאי מאוד לבקר בשדרות ירושלים, או לפחות לעיין בספר <a href="https://verednavon.com/project/the-boulevard/">'השדרה' שמספר את תולדות שדרות ירושלים.</a></p><p>סיירנו שם עם ורד נבון שכתבה את הספר והיה ממש מעניין.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg50fJugftmH2wO4rDGXOjNFLqOdTH5dmBIBaNSIVUqrvpo4uLVwHorq_p-3H0Oa3zVfVmy6CFQ2cTd2WJFYQMq8ZpvgNv_ipWb-lnHOOo7j2Dkjwb6q2RcE8Y_ricpgbwQZVfnB-k626TbosJHYJMvLWcXLaA9vWlNtaF1NYS38GtJzt-VN8QkZ3POYA/s2576/20221130_135755.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2576" data-original-width="1932" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg50fJugftmH2wO4rDGXOjNFLqOdTH5dmBIBaNSIVUqrvpo4uLVwHorq_p-3H0Oa3zVfVmy6CFQ2cTd2WJFYQMq8ZpvgNv_ipWb-lnHOOo7j2Dkjwb6q2RcE8Y_ricpgbwQZVfnB-k626TbosJHYJMvLWcXLaA9vWlNtaF1NYS38GtJzt-VN8QkZ3POYA/s320/20221130_135755.jpg" width="240" /></a></div>המסגד בשדרות ירושלים<p></p><p><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhX32tpz6zDuV2LRmpsRca2JHPy_blF4cnStqBdJD-hXabTGc1G0CxqoRuR77-0ITKgY-b8Rl6Shp_7wHJni4NuVbXyy8IU93wL0iXwxTRP2k5GJE6FXQElQhOfgvy79OiUOKsh3lCtRqcotZtLJ4zLT5d7cVgHCSfrnbojaypl_ONpk8I8eV1Yp2ScOw/s4000/20221124_124439.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="4000" data-original-width="3000" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhX32tpz6zDuV2LRmpsRca2JHPy_blF4cnStqBdJD-hXabTGc1G0CxqoRuR77-0ITKgY-b8Rl6Shp_7wHJni4NuVbXyy8IU93wL0iXwxTRP2k5GJE6FXQElQhOfgvy79OiUOKsh3lCtRqcotZtLJ4zLT5d7cVgHCSfrnbojaypl_ONpk8I8eV1Yp2ScOw/s320/20221124_124439.jpg" width="240" /></a></p>אני נהנית מהנוף במרכז המבקרים החדש באגמון החולה. מומלץ מאוד לבקר.<p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-83710114572076155782022-10-13T10:21:00.002+03:002022-10-13T13:38:02.215+03:00תכלה שנה וקללותיה<p> פעם היה מקובל לסכם את השנה, פעם זה היה אפילו נחמד, השנה קצת פחות. הייתה שנה איומה למדי. חוץ מהחתונה של צץרץ לא קרה שום דבר טוב וגם החתונה... אני מאושרת שהוא התחתן והכל עבר בשלום, אבל לא ממש נהניתי בחתונה, לא באשמתו, אני פשוט לא אוהבת חתונות כפי שמקובל לעשות אותן בארץ. </p><p>גם את צץרץ אני אוהבת וחושבת שהוא גדל להיות אדם נהדר, אבל האופי שלנו והטעמים שלנו שונים מאוד. הוא אדם מוחצן וטיפוס של שופוני, אוהב חברה, רעש וצלצולים, אני הרבה פחות. גם אשתו יותר שקטה וביישנית, אבל היא אוהבת אותו וזורמת איתו. היא צעירה ויש לה כוח לזה, לי כבר אין. השנה הזו אזלו כוחותי לגמרי. אני פשוט מרגישה מותשת. </p><p>חוץ מהמחלות והבעיות המשפחתיות הסתבכנו בתביעת דיבה שמישהו תבע את ג'ינג'י. הוא ניסה לסדר את בעלי הרגזן שלא התבייש וכתב את דעתו עליו בפייסבוק ועכשיו לך תוכיח שאמת דיברתי. המשפט כבר היה ועכשיו מחכים לפסק הדין ואני די חוששת שנחטוף קנס כבד. מרוב עבודה והתמודדות עם אבא אין לי כל כך כוח לחשוב על זה אבל זו עוד בעיה שנאלץ לפתור אחרי החגים.</p><p>רצף הצרות התחיל עם המוות האיום והמיותר כל כך של רוקי האהוב שלנו שגם הוא, עם כל האהבה אליו, היה כלב נמרץ ומשוגע מידי בשבילי, ואחר כך אימא שנפטרה בצורה איומה כזו, ואז ההתמודדות המתישה עם אבא שנכנס לדיכאון וכל הזמן מתלונן על בדידות ודורש תשומת לב יום יומית, וזה שפתאום גילו לו סרטן בשלפוחית השתן בטח לא הועיל. ואם זה לא מספיק אז באמצע הטיפול הרופא שלו פתאום חלה במשהו ופרש יום לפני שעשו לאבא ביופסיה מישנית. שוב לחפש רופא חדש, ושוב כל הבדיקות, ופגישה עם מרדים וקביעת תור, ובאמצע החגים המציקים האלא שתוקעים כל דבר. אבא הוציא לנו את הנשמה עד שעשו לו את הביופסיה השנייה, הוא נורא פוחד מהרדמה והוא טיפוס פסימי ורואה שחורות ובטוח תמיד שהכל ישתבש ויתחרבש ונהנה לספר את זה לכולם ולדכא את כל מי שמדבר איתו. איזה מזל שצץרץ בקשר טוב איתו ועזר לי כל כך, הסיע והחזיר ונתן כתף בכל דבר.</p><p>תוך כדי כל הבלגן עם אבא טופי שלנו חלה והיה צורך להרדים אותו ולילי פיתחה פתאום מין גירוד מציק וחסר הסבר. עשתה ביופסיה שאת התשובה שלה איש לא מבין. היום היא כבר אצל המומחה השלישי, אולי הוא יעזור? ואם לא די בכך פתאום גילו איזה גוש חשוד אצל הכלבה של עוגי שעדיין תקוע בבית הסוהר. כבר ניתחו אותה ומחכים לתוצאות הביופסיה, מישהו רואה כאן דפוס חוזר?</p><p>החגים זו תקופה עמוסה מאוד אצלנו, המון ביקורים וסיורים בכוורת, אנשים מתקשרים כל היום וגם בערבים ואני מנסה לג'נגל בין העבודה ובין החולים על שתיים ועל ארבע ולצאת בסדר עם כולם. יום אחרי הבחירות ימלאו לי 66, אני די בטוחה שכמתנה ליום הולדתי אני אקבל את ביבי כראש ממשלה, לא קל. </p><p>מאחלת לעצמי שנה חדשה ופחות מעיקה, עם יותר הכנסות ופחות מחלות ושרק נהיה כולנו בריאים.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhXwOI3HCup6yd2vV62NuCYyoEs6mWXJizQNQxbQeTdkhHMOedTNhOHXPsJ9thpuxE5t0uGBFDtSAX6GdlHkbZ5ihsJk9mIou52jkcTs-eGJxiz8_d3mo3M0Qj-C8W63cnvjn6vxe7vSwNJIH7yrfevC6buVnvPZ5vGNZKgo-HEnaZvybkf53eSN-mJHw/s432/3125879_383.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="432" data-original-width="376" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhXwOI3HCup6yd2vV62NuCYyoEs6mWXJizQNQxbQeTdkhHMOedTNhOHXPsJ9thpuxE5t0uGBFDtSAX6GdlHkbZ5ihsJk9mIou52jkcTs-eGJxiz8_d3mo3M0Qj-C8W63cnvjn6vxe7vSwNJIH7yrfevC6buVnvPZ5vGNZKgo-HEnaZvybkf53eSN-mJHw/s320/3125879_383.jpg" width="279" /></a></div><br /><p><br /></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-11347398237111124222022-09-12T13:16:00.006+03:002022-09-12T16:37:32.797+03:00טופי 2011-2022<p> קיבלנו את טופי ממכרים שלנו שהתקשו להתמודד עם גור אנרגטי כל כך. רצינו חבר ללוקה ובראש השנה 2012 הוא הצטרף למשפחה והיה חבר נאמן ואהוב. גם אחרי שלוקה מתה מסרטן וצירפנו את רוקי הוא המשיך להיות כלב נעים וסבלני והתגבר על התעלולים של רוקי ועל התוקפנות של הרוטווילרית של עוגי שפצעה אותו קשות והמשיך להיות אותו טופי זללן ושמח.</p><p>אחרי שרוקי מת הבאנו כלבה אחרת וגם צץרץ צירף את הכלבה שלו ואחר כך גם הכלבה של עוגי... הוא הסתדר עם כולם יפה וגם אם נעשה איטי יותר המשיך להיות שמח ועם תיאבון בריא, אבל לאחרונה גילינו אצלו סרטן וכשהוא סירב לאכול ולא יכולנו לתת לו יותר תרופות היה ברור שזה הסוף. לקחנו אותו לווטרינרית הותיקה שלנו שמכירה אותו שנים והיא הרדימה אותו בתוך הרכב כדי לחסוך לו לרדת ממנו.</p><p>קברנו אותו בחצר ויותר לא נשמע אותו נובח את הנביחה המיוחדת שלו כל פעם שמישהו מהמשפחה מגיע הביתה ולא נצטרך לטאטא את השערות הבהירות שלו מהרצפה. זהו, טופי הלך לעולם שכולו טוב והשאיר אותו עצובים ומתגעגעים.</p><p><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg7eSspdX_Ya-oKunnFKlhBgWsax4oZtXmF0o1eAgvNRtQtX07iJCBnuupsfLB-vQ5Ca2zClIN1Rq_LIaSegyLxquVkXlBJMMp-lr5F6pt7O_X0ele2_KfTk88vzQPpazN4whEYbh0cjZ_IuoKXaCai915xPcdPwqdEaJPc4ihVK7y_rGY5dMrLJKxAAw/s1708/%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%94_14%20(25).jpg" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="1280" data-original-width="1708" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg7eSspdX_Ya-oKunnFKlhBgWsax4oZtXmF0o1eAgvNRtQtX07iJCBnuupsfLB-vQ5Ca2zClIN1Rq_LIaSegyLxquVkXlBJMMp-lr5F6pt7O_X0ele2_KfTk88vzQPpazN4whEYbh0cjZ_IuoKXaCai915xPcdPwqdEaJPc4ihVK7y_rGY5dMrLJKxAAw/s320/%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%94_14%20(25).jpg" width="320" /></a></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">טופי ולוקה</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgbJOY3Nb-YWlJZSFS03hmFibE2GUUPLjqzJVjXehqTT84LqhK5jJMVZxdI-HK2RtVHCMTDbqEqPDNEirmICdMl-bKvhYZwlS3tjvVpzQywNAdPtsqbV0HLIkopMkVS1pO8tmgGLu3BLu_tptLMQRVEcUjByOTQDnvMgpMwaZLoxUccYNjZCutOIsLBKA/s2001/CAM00430.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1516" data-original-width="2001" height="242" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgbJOY3Nb-YWlJZSFS03hmFibE2GUUPLjqzJVjXehqTT84LqhK5jJMVZxdI-HK2RtVHCMTDbqEqPDNEirmICdMl-bKvhYZwlS3tjvVpzQywNAdPtsqbV0HLIkopMkVS1pO8tmgGLu3BLu_tptLMQRVEcUjByOTQDnvMgpMwaZLoxUccYNjZCutOIsLBKA/s320/CAM00430.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">טופי נהנה מטיול בוקר שמשי</div><p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj8VAtsI9un9nd85IZeC5IxkcTsM4-QwaLC6VnJVrgdyEcYgJ2tCi-E0D6hQIPpidv2dAqLhWN0VgRopWgjZcAHe0U5GxmAyD7NMp2h8eulfZECumHFVmmkZ2rJ2Q_zuFYt__G2uilFNw3l5AN28-3pmLKGn-ls5-5t1B9mZeGZZfuKMJxCs8d9i34iFQ/s2832/100_5397.JPG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2128" data-original-width="2832" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj8VAtsI9un9nd85IZeC5IxkcTsM4-QwaLC6VnJVrgdyEcYgJ2tCi-E0D6hQIPpidv2dAqLhWN0VgRopWgjZcAHe0U5GxmAyD7NMp2h8eulfZECumHFVmmkZ2rJ2Q_zuFYt__G2uilFNw3l5AN28-3pmLKGn-ls5-5t1B9mZeGZZfuKMJxCs8d9i34iFQ/s320/100_5397.JPG" width="320" /></a></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">מנמנם על השטיח</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgjzOYgcInJFyXUafF7n4MV3LuPERJHebUealSMGyYWJvDd1-ewjh95GDgUrqT2L5iDav4jWAH5rsCF5pW4DchOZjPhguY4yWz-Noh0jI6W1pK-lTu5WIirJimNYBPwaLDvT3pxVVZEWE2mCLxpFltitvHPB-ZGrnq23VV5fmJxZLGS83-ktIYL6BX2BA/s2960/%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%A4%D7%A6%D7%95%D7%A2%20(2).jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"></a><blockquote style="border: none; margin: 0px 40px 0px 0px; padding: 0px;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgjzOYgcInJFyXUafF7n4MV3LuPERJHebUealSMGyYWJvDd1-ewjh95GDgUrqT2L5iDav4jWAH5rsCF5pW4DchOZjPhguY4yWz-Noh0jI6W1pK-lTu5WIirJimNYBPwaLDvT3pxVVZEWE2mCLxpFltitvHPB-ZGrnq23VV5fmJxZLGS83-ktIYL6BX2BA/s2960/%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%A4%D7%A6%D7%95%D7%A2%20(2).jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgjzOYgcInJFyXUafF7n4MV3LuPERJHebUealSMGyYWJvDd1-ewjh95GDgUrqT2L5iDav4jWAH5rsCF5pW4DchOZjPhguY4yWz-Noh0jI6W1pK-lTu5WIirJimNYBPwaLDvT3pxVVZEWE2mCLxpFltitvHPB-ZGrnq23VV5fmJxZLGS83-ktIYL6BX2BA/s2960/%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%A4%D7%A6%D7%95%D7%A2%20(2).jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-align: center;"><img border="0" data-original-height="2779" data-original-width="2960" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgjzOYgcInJFyXUafF7n4MV3LuPERJHebUealSMGyYWJvDd1-ewjh95GDgUrqT2L5iDav4jWAH5rsCF5pW4DchOZjPhguY4yWz-Noh0jI6W1pK-lTu5WIirJimNYBPwaLDvT3pxVVZEWE2mCLxpFltitvHPB-ZGrnq23VV5fmJxZLGS83-ktIYL6BX2BA/s320/%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%A4%D7%A6%D7%95%D7%A2%20(2).jpg" width="320" /></a></blockquote><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">פצוע אחרי שלוסי לעסה אותו</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZYEmRMJ2sOOKN832WN7RWbcaw_owtbad6tJaU4JTFD9j_Odv-xKqdZMjHOnfB8YfxV-YoghkVCkDVX9VFjlKV2TWBd6TgKWuQKb0AhufcFre2twrtDbg2Jmxvt5q8aIU1uikVXuGXmvq2Sz78RqTpVn5ka1Hk_89zT5pdZGXJIHg0MTGsM3aB7tCY3w/s1633/%D7%A7%D7%99%D7%A513%20(13).jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1466" data-original-width="1633" height="287" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZYEmRMJ2sOOKN832WN7RWbcaw_owtbad6tJaU4JTFD9j_Odv-xKqdZMjHOnfB8YfxV-YoghkVCkDVX9VFjlKV2TWBd6TgKWuQKb0AhufcFre2twrtDbg2Jmxvt5q8aIU1uikVXuGXmvq2Sz78RqTpVn5ka1Hk_89zT5pdZGXJIHg0MTGsM3aB7tCY3w/s320/%D7%A7%D7%99%D7%A513%20(13).jpg" width="320" /></a></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">מלך הבית</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisUccwUpikLlARYcmLnlop64wegTUezCBKR34c9TEXsdcFaCTz-8SUAfnHXVi301EaE2-mMTwtosvaECNWwfQN9wubg-ztvGTyU_MjdxPDeB5j13OaQbUvM8MBl1XXGPL8aKQAsEFSidTbdPGrim5I5onJeWrX2h-iGCjGjXGG1HBdiUlUKVvuqw7JZw/s5062/11.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2428" data-original-width="5062" height="153" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisUccwUpikLlARYcmLnlop64wegTUezCBKR34c9TEXsdcFaCTz-8SUAfnHXVi301EaE2-mMTwtosvaECNWwfQN9wubg-ztvGTyU_MjdxPDeB5j13OaQbUvM8MBl1XXGPL8aKQAsEFSidTbdPGrim5I5onJeWrX2h-iGCjGjXGG1HBdiUlUKVvuqw7JZw/s320/11.jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;"> על המשמר</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhcgPot3rr3KqkihsUlZiXKK4R71MjGh090Tn1bkJ2dbYn7_ImtKyzTuY6c7afFXK1mOblTomaZx1Mp7Jc8nWL0M702d8VcOPdLny7rOzn4rhXbIhqjPy-F4gFoEznxuE6WmzRdBvv8c409g51kHTqZigvc6f8Pr4WJv2mrvDYX7McglAUrAiLXzwqdjg/s2544/%D7%9B%D7%A1%D7%90%D7%95%D7%AA%20(2).jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1898" data-original-width="2544" height="239" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhcgPot3rr3KqkihsUlZiXKK4R71MjGh090Tn1bkJ2dbYn7_ImtKyzTuY6c7afFXK1mOblTomaZx1Mp7Jc8nWL0M702d8VcOPdLny7rOzn4rhXbIhqjPy-F4gFoEznxuE6WmzRdBvv8c409g51kHTqZigvc6f8Pr4WJv2mrvDYX7McglAUrAiLXzwqdjg/s320/%D7%9B%D7%A1%D7%90%D7%95%D7%AA%20(2).jpg" width="320" /></a></div><div style="text-align: center;">סוקר את העולם</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhemoDg7kqu1Rqq5tqF9qw486GWiz2O9eP8wh0oD5jW7r34Fykl3vSKw_UKyc-_Fq3ObQdIfn_2leTaNX48KpVIGAcmXoe5H_NEEQrtUneGBK0CWcORAYg5oNdrEt6TBbimTpd8W0rtf0mBFnmll4sjztaSWgIfAXIpNYWyTIGXB6WSlQRSspo0-5WY2A/s1720/20170709_174324_HDR.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1260" data-original-width="1720" height="234" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhemoDg7kqu1Rqq5tqF9qw486GWiz2O9eP8wh0oD5jW7r34Fykl3vSKw_UKyc-_Fq3ObQdIfn_2leTaNX48KpVIGAcmXoe5H_NEEQrtUneGBK0CWcORAYg5oNdrEt6TBbimTpd8W0rtf0mBFnmll4sjztaSWgIfAXIpNYWyTIGXB6WSlQRSspo0-5WY2A/s320/20170709_174324_HDR.jpg" width="320" /></a></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">גזוז אחרי תספורת</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh8IGGBHchlJfw1oDRVSlBNdyweyOuliVW6Cd1MVUIWG-ifYqoVQ06CWoO_KibtM42GMb2rZu4KfiE8n88D_z4_2TYVLdHGmYE6Kw-W4h9sVTl-x5gMwxCu5dxGi_0pGrGfA5uZewbI2tFQMvT_3z09W9k6Im1jJYhhxJbHtKAPGLGeC_JBmI_6EULpPg/s4128/20201025_111443.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="4128" data-original-width="3096" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh8IGGBHchlJfw1oDRVSlBNdyweyOuliVW6Cd1MVUIWG-ifYqoVQ06CWoO_KibtM42GMb2rZu4KfiE8n88D_z4_2TYVLdHGmYE6Kw-W4h9sVTl-x5gMwxCu5dxGi_0pGrGfA5uZewbI2tFQMvT_3z09W9k6Im1jJYhhxJbHtKAPGLGeC_JBmI_6EULpPg/s320/20201025_111443.jpg" width="240" /></a></div><div style="text-align: center;">נוסע לטיול עם רוקי</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg4d6swm-9HyFZvRlmYYODds_ItBSW-ECmFSkWV636HfS4HlimBsrf2fiY33hpX_w0D5zKzd7E8hYm_Gy3kvxFNw3a6BseUsAcrEN86TEtqdOJC7FpAZSTFgvW34m5SphTbs0_SltUHnx6BMb2XaX0h5VMzKb0GTJDqs5paEYH2hAeH_PfRqy6XHpQO0Q/s2639/11.9.22%20%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2636" data-original-width="2639" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg4d6swm-9HyFZvRlmYYODds_ItBSW-ECmFSkWV636HfS4HlimBsrf2fiY33hpX_w0D5zKzd7E8hYm_Gy3kvxFNw3a6BseUsAcrEN86TEtqdOJC7FpAZSTFgvW34m5SphTbs0_SltUHnx6BMb2XaX0h5VMzKb0GTJDqs5paEYH2hAeH_PfRqy6XHpQO0Q/s320/11.9.22%20%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94.jpg" width="320" /></a></div></div><div style="text-align: center;">התמונה האחרונה </div><p><br /></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-18268194313930484862022-08-30T08:44:00.002+03:002022-08-30T08:55:29.040+03:00למה התחתנתי דווקא איתו?<p><span face="Arial, sans-serif"></span></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhH9FX7sRsSXgCuEDOpD-vq5d4GMoIdNiozFNxEv8Lc42qVIoYKRFWYggHbyjR-zx_G17fPqoqBRKZy4buPjPDLWwzk1bsuvMSTYUOC8uXgjlxlp9c9Hqros3nxFsl7VWcYO8aiF2rpxvF9FQpYbQifUlJFTrnBwUXwIVNAht5Cogbxf54hgsS0EEbl_g/s259/images.jpeg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="195" data-original-width="259" height="195" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhH9FX7sRsSXgCuEDOpD-vq5d4GMoIdNiozFNxEv8Lc42qVIoYKRFWYggHbyjR-zx_G17fPqoqBRKZy4buPjPDLWwzk1bsuvMSTYUOC8uXgjlxlp9c9Hqros3nxFsl7VWcYO8aiF2rpxvF9FQpYbQifUlJFTrnBwUXwIVNAht5Cogbxf54hgsS0EEbl_g/s1600/images.jpeg" width="259" /></a></div><br />רציתי לכתוב למה התאהבתי בו, אבל אחרי
מחשבה מעמיקה ופשפוש נמרץ בזיכרונותיי קלטתי שאני לא יכולה לכתוב את זה כי בעצם
מעולם לא התאהבתי בבחור שהתחתנתי איתו. כשהייתי צעירה יותר התאהבתי עמוקות באיזה
בחור וזו הייתה אהבה נכזבת שצילקה אותי קשות, והחלטתי שאני עם הקטע הזה של אהבה
גמרתי.<p></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התחתנתי עם ג'ינג'י כי הוא (בלי לכרוע
ברך או משהו מסוג זה) סיפר לי שאימא שלו הודיעה לו שאחרי שלוש שנים שאנחנו ביחד הוא
צריך להתחתן איתי או להיפרד ממני כי אחרת הוא סתם מבזבז לי את הזמן. שנינו היינו
בגיל המתאים, (אני 23 והוא 28) והיינו חברים די טובים וגם הסקס היה סביר ואפילו
השתפר עם הזמן ובדיוק סיימתי ללמוד אז מה עוד היה לי לעשות? נכון, לא ממש נמשכתי
אליו גופנית כי הוא היה שמנמן ובהיר ואני העדפתי דווקא שחומים, אבל מניסיון מר
ידעתי שצריך להתרחק ממי שעושה לי פרפרים בלב מפני שזה ייגמר בבכי ולכן הסכמתי מיד.
<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כשנפגשנו (בהסעה של הטכניון ששנינו
עבדנו בו בזמנו) הוא נראה הבחור הכי פחות מגניב בעולם והכי פחות מודע לזה, אבל גם
אני לא הייתי אף פעם מגניבה וגם לי זה לא היה ממש אכפת אז כנראה שהתאמנו זה לזו. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עם ג'ינג'י הרגשתי ביטחון, הייתי בבית,
ולכן השלמתי עם המגרעות שלו – משפחתו הגלותית המעצבנת, השמנגוציות שלו והטעם
הנוראי שלו בבגדים. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מה ששיחק לזכותו היה העיתוי המוצלח שבו
הוא הפציע בחיי, העובדה שהיה בגיל המתאים ומהעדה המתאימה וגם פחות או יותר בהשקפת
החיים שתאמה לשלי ורשמתי לזכותו גם את המרץ והחריצות שלו ואת הנחישות שלו להצליח בחיים.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ג'ינג'י עלה לארץ עם הורים מרומניה
כשהיה בן 11 בערך ועד היום יש לו מבטא רומני, הוא רצה מאוד להיות כמה שיותר ישראלי
ולהתערות בארץ ומבחינתו זה אמר להיות תלמיד טוב, להיות קצין בצבא, לבנות בית צמוד קרקע ולהתחתן עם בחורה
צברית. אני לא בדיוק צברית (הגעתי לארץ בגיל 7 חודשים) אבל מספיק צברית בשבילו,
ובזמנו גם הייתי נאה למדי והצלחתי לא לריב עם אימא שלו (נקודה חזקה מאוד לזכותי)
אז התחתנו ואנחנו נשואים מעל ארבעים שנה, לא תמיד באושר ובטח שלא בעושר ועם חריקות
פה ושם אבל מחזיקים מעמד איכשהו גם בלי רומנטיקה. פתאום אני נזכרת בכל מה שעברנו
יחד, טיפולי הפוריות הקשים, בניית הבית, האימוץ של הילדים, בעיות הבריאות של
ההורים ואחר כך שלנו ומה עם קשיי הפרנסה שעדיין מעיקים? שרדנו את זה והמשכנו הלאה.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">יכול להיות שהדוסים צודקים וכל הקשקוש
הזה של אהבה ולבבות ופרפרים זו אשליה שמתפוגגת די מהר ומה שמחזיק אנשים יחד זו
חברות ומחויבות אחד לשני? ואין לזלזל גם במשכנתא ובחובות שמהווים דבק די חזק.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">קראתי שוב מה שכתבתי וקלטתי שזה פוסט
די מדכדך ואפילו מבאס ואני באמת מצטערת שזו המציאות שלי. אני משווה את הזוגיות שלי
ושל ג'ינג'י לזו של צץרץ ואשתו הטריה ותוהה כמה זמן הם עוד ימשיכו לפנק אחד את
השנייה עם מתנות חמודות ומחוות רומנטיות ולקרוא זה לזו מאמי? מקווה שעוד הרבה זמן
ומאחלת להם חיים קלים יותר ממה שהיו לנו.</span><span dir="LTR"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjP2IbPsqTpEm88MB9qdI_-Z7loonQz_5pf8a8UvGO_F4TnZLla0djSv_Heyy8X9AL3H8UVboQjXGAgJm_frF-9-O5WO4oNnpJVjTOiLPB7hSvUN52KoxMzpq8rHEsLGLXXU8IVmgIKTh8kHtMVyXIqU7B9YR0O7aL8_jey9hCDPEyEdlcDoRNaZ558Kw/s1440/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1440" data-original-width="1000" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjP2IbPsqTpEm88MB9qdI_-Z7loonQz_5pf8a8UvGO_F4TnZLla0djSv_Heyy8X9AL3H8UVboQjXGAgJm_frF-9-O5WO4oNnpJVjTOiLPB7hSvUN52KoxMzpq8rHEsLGLXXU8IVmgIKTh8kHtMVyXIqU7B9YR0O7aL8_jey9hCDPEyEdlcDoRNaZ558Kw/s320/%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94.jpg" width="222" /></a></div><br /><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-13528164314674595942022-08-26T09:01:00.002+03:002022-08-26T09:02:42.442+03:00בשורות רעות וצרות מלא החופן<p> מהרגע שצץרץ טס למקסיקו לירח דבש אבא שלי התהפך לגמרי. הוא מאוד סומך על הנכד הזה, נהנה לנסוע איתו מפה לשם ומרגיש טוב יותר כשהוא הולך איתו לסידורים ולרופאים. עלי הוא סומך הרבה פחות ולמרות שיש לי רשיון כבר 25 שנים ואני נהגת זהירה מאוד הוא משוכנע שאני לא יודעת לחנות וכל פעם שאני מגיעה בשלום הביתה זה נס משמים. על ג'ינג'י הוא סומך יותר משום מה. לרוע המזל נקבעה לו פגישה עם הרופא שניתח אותו והוא נאלץ לסמוך עלי ועל הג'ינג'י שניקח אותו. לצערי הרב ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול להתפנות כי הברז בבית שאנחנו משכירים בנהריה התחיל לנזול והניסיון של השוכר בעל הידיים השמאליות לתקן רק הרע את המצב וגם השרברב שהם שכרו היה לא יוצלח. בקיצור, ג'ינג'י הוזעק להציל את המצב ואבא שלי פשוט התחרפן מדאגה ומלחץ.</p><p>בסופו של דבר הגעתי איתו לפשרה, ניסע באוטובוס. קניון לב המפרץ מחובר לתחנה המרכזית ומאוד נוח לעלות לאוטובוס ממוזג להגיע בשלווה לקניון, לעלות לקומה השלישית ולהיכנס לאסותא. מובן שהוא לא ממש האמין לי שנוח לנסוע באוטובוס והתפלא מאוד להיווכח כמה זה קל. אני שילמתי חצי מחיר, הוא לא שילם כלום כי הוא כבר מעל 75 ויש לו רב-קו זהב. הגענו ממש מוקדם ואפילו הספקנו לאכול גלידה בלג'נדה ולהתפלא כמה הרבה ילדים התרוצצו בקניון ואז נכנסו סוף סוף לרופא וחטפנו מכה. מסתבר שהוא זימן את אבא כי הגיעו תוצאות של הביופסיה והן ממש לא טובות. לאבא יש סרטן וצריך עוד ביופסיה לברר אם יש חדירה לדופן שריר שלפוחית השתן וצריך דחוף לעשות צילום סי. טי. של השלפוחית. אבא ניסה לדחות את הכל לחודש עד שצץרץ יחזור אבל הודעתי לו בתקיפות שאין מצב, חייבים לפעול מיד ובזריזות וקבענו תור לביופסיה כבר בחמישי לחודש. הרופא ביקש שקודם אבא יעשה סי. טי. ולתומי חשבתי שזו לא בעיה. טעיתי טעות חמורה. </p><p>ראשית הלכתי למכון הסי. טי. בבית חולים אסותא שהיה ממש ליד משרדו של הרופא, ובדרך נוכחתי לדעת שאבא שאף פעם לא היה לו חוש התמצאות טוב נעשה מבולבל לגמרי ולא ידע איך להגיע. השעה הייתה כבר חמש אחרי הצהרים והבחורה שישבה שם נתנה לי מספר להתקשר אליו למחרת ולקבוע תור דרך המוקד של אסותא. כמובן שאפשר גם דרך קופת חולים כללית אבל אין מצב שהיו קובעים לנו תור לשבוע הבא, לתומי חשבתי שדרך אסותא שהוא בית חולים פרטי שלוקח סכום נאה על הצילום זה יהיה פשוט ומהיר. טעיתי ובגדול.</p><p>כבר למחרת בבוקר התחלתי להתקשר ופשוט לא ענו, קיבלתי רק הקלטה שסיפרה לי בעליזות כמה כיף לקבל טיפול רפואי באסותא. אחרי כשעה נואשתי והשארתי את מספר הטלפון שלי, בטוחה שהם לא יחזרו כמו שהבטיחו. טעיתי, אחרי כמה שעות הם חזרו וניהלתי שיחה הזויה עם בחור אחד שנשמע חצי ישן, או סתם מסטול. לקח לו שעות להבין מה אני רוצה והתברר שצילום כזה אי אפשר לעשות בחיפה, והוא שלח אותי לבאר שבע. כאן איבדתי את זה וצרחתי עליו שאני לא אגרור בן אדם בן תישעים עם סרטן מחיפה לבאר שבע ושימצא לי משהו קרוב יותר. הוא קבע לי בסוף תור בראשון לציון, אבל בשבע בבוקר, והתענוג יעלה אלף ש"ח. הסכמתי בלית ברירה, אבל כמה דקות אחר כך אבא קיבל מסרון שיש לו תור בראשון לציון לאולטראסאונד. אני בפירוש ביקשתי סי. טי. וקיבלתי אולטראסאונד שאבא אגב כבר עשה עוד לפני הביופסיה הראשונה. לא היה עם מי לדבר באסותא ורק אחרי מאמצים רבים הצלחתי לבטל את התור המגוחך הזה ולדאוג מה יהיה עכשיו. </p><p>בכללית יש רק מכון דימות אחד שמבצע את הבדיקה המסוימת הזו בחיפה ואין להם תורים עד השנה הבאה. התחלתי לבדוק במחשב והתברר לי שבהרצליה מדיקל סנטר אין שום בעיה לקבוע תור לבדיקה, וכבר ביום שני אחרי הצהריים ניסע עם אבא להרצליה לעשות את הצילום סי. טי. הזה, מה שיאלץ את אבא לוותר על 1650 ש"ח. איזה מזל שיש לו די כסף לממן את הרפואה הציבורית החינמית בישראל. איזה מזל שיש לאבא קרובי משפחה שיש להם מכונית ומחשב וזמן לטפל בכל ענייני הבריאות שלו, מי שלא נהנה מהמותרות האלה פשוט מת בגלל הזנחה, תורים ארוכים וחוסר מענה בטלפון. וזה לא רק באסותא זה בכל מקום, קשה נורא להשיג מישהו פשוט לדבר ולהסביר מה הבעיה ומה אתה צריך וזה קשה במיוחד לאנשים מבוגרים שלא מסתדרים עם ניידים ועם כל הטכנולוגיה המודרנית.</p><p>אם לא די בכך אחרי היום המזעזע שעבר עלי במאבק עם הרפואה בישראל ג'ינג'י חזר מותש ופתאום טלפון מאישה מאוד עצבנית שטענה שהיא קבעה איתנו במרכז המבקרים והבטחנו סיור בכוורת ורדיית דבש לה ולמשפחה שלה שמונה רק 40 איש בערך והם הגיעו מירושלים ואיפה אנחנו? אמרתי לבעלי היקר שהוא דביל, התנצלנו בפני הכלבים שהיום אחרי הצהריים לא יהיה טיול ונסענו למרכז המבקרים. שבט שלם של סרוגים ירושלמיים על נשיהם וטפם חיכה לנו שם. זה היה פשוט טירוף מוחלט מה שקרה שם. המון ילדים ותינוקות וגברים שעצרו הכל לתפילת מנחה ובנות שהתעקשו ללבוש חצאיות על הסרבלים של הדבוראים. פשוט טירוף. הם נהנו מאוד ומרחו את הרצפה והקירות בדבש מרוב התלהבות, אנחנו רק התאמצנו להחזיק מעמד. בסוף הם הלכמו מרוצים ויכולנו להתמוטט בשקט בבית. היום יש עוד קבוצה, הפעם רק 20 איש. תחזיקו לי אצבעות.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhnZyA8CHri8zgyRihxgNxnwC1rm8qBGytTarEsFPuePwcwBDqnineNfBYCmzlifmcvUFk5xDmbBMLa-RVlNrJbh6gjDNKXlBkn1O8JuuKmWijrUBOMgAidykC-Vt1MO6tacGiCnFIEyO-MXbLva9K1LhwgsH8UsIkNrzMLBUophyCIFk3ECRHl1YTuDQ/s5310/%D7%97%D7%9C%D7%AA%20%D7%93%D7%91%D7%A9.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2984" data-original-width="5310" height="180" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhnZyA8CHri8zgyRihxgNxnwC1rm8qBGytTarEsFPuePwcwBDqnineNfBYCmzlifmcvUFk5xDmbBMLa-RVlNrJbh6gjDNKXlBkn1O8JuuKmWijrUBOMgAidykC-Vt1MO6tacGiCnFIEyO-MXbLva9K1LhwgsH8UsIkNrzMLBUophyCIFk3ECRHl1YTuDQ/s320/%D7%97%D7%9C%D7%AA%20%D7%93%D7%91%D7%A9.jpg" width="320" /></a></div><br /><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-60811385621028085562022-08-19T09:13:00.002+03:002022-08-19T09:13:50.233+03:00מזל טוב לנו!<p> זהו, החתונה עברה בשלום וחזרנו בריאים ושלמים הביתה. הייתה חתונה עמוסה ורועשת ברמות, כמו שמקובל היום. המון אנשים שאת רובם לא הכרתי, המון בנות לבושות שמלמלות קטנות ומבריקות חושפות טפחיים ומכסות בקושי טפח. היו נשיקות ואיחולים ולחיצות ידיים, המון צילומים וסלפי ורעש, הרבה מאוד רעש. צץרץ הזמין גם את הוריו הביולוגיים לעמוד מתחת לחופה והיה שם קצת צפוף אבל הרב לא האריך בדברים, לא התבדח ולא שר אלא חיתן אותם בכובד ראש ועל פי כל כללי הטקס ובלי שום אילתורים מביכים. אחר כך הייתה הארוחה שבגלל המוזיקה הרועמת די נהרסה מבחינתי וברחנו משם עוד לפני הקינוח. </p><p>לילי הגיעה כמה שעות לפני החתונה והתברר שאין לה נעליים מתאימות לשמלה. נסענו חיש לחנות הנעליים הסמוכה לביתנו ורכשתי לה שתי זוגות, היה מבצע, ממוכרת חביבה מאוד שהייתה בהיריון מתקדם וגילתה לנו שהיא הייתה מורה בעברה אבל העדיפה לפרוש ולמכור נעליים במקום לעבוד כמורה. לא מבשר טובות למערכת החינוך בארץ שלילי עומדת להצטרף אליה רשמית בתחילת ספטמבר. ממש לפני שיצאנו לאסוף את אבא שלי ובחור שהיה בן זוג לחתונה של לילי, (רק ידיד טוב וחבר ילדות לא חבר חבר), ג'ינג'י עשה סיבוב עם הכלבים וחזר בלי ריילי, הכלבה החמודה והשובבה של צץרץ. היינו בלחץ נוראי וכבר שקלנו לצאת בלי לחכות לה אבל כשכבר עמדנו ליד האוטו היא צצה פתאום ויכולנו לנשום לרווחה.</p><p>מאוד שמחתי שהיה לי די שכל לסרב לאיפור של מאפרת הכלות שאיפרה גם את בנות המשפחה של הכלה והחתן. כלתי היא בחורה נאה וחמודה אבל עם תוספות השער האיומות שהדביקו לה ועם האיפור הכבד שטייחו על פניה היא נראתה מבוגרת יותר בעשר שנים מגילה האמיתי ולדעתי הרגישה מאוד לא נוח.צץרץ נראה מדהים עם החליפה אבל מיד אחרי החופה הם החליפו לבגדים נוחים יותר ונראו משוחררים הרבה יותר. הם נהנו אני מקווה, אני שמחתי בעיקר שזה נגמר ואפשר היה לחזור לשגרה המבורכת.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjsuZkeXFVxmJUNBTqAefwNHpWEM3C2s8qmNhBTfWE970FXmI0nPbe2RQ-0j3OBFGY6ioXc1_fX9uqGhTi9s5H0TgtDX1njOs0xh3EWIqtwnsEdsFmNuIIgOwDFRkneZKjIGS_iF-lLfzzVvGcAq3UqfFreTFL1v7lEjdQjhEUjd-nsEEjzBmQ-yaOTmw/s1127/20211209_105458.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="845" data-original-width="1127" height="240" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjsuZkeXFVxmJUNBTqAefwNHpWEM3C2s8qmNhBTfWE970FXmI0nPbe2RQ-0j3OBFGY6ioXc1_fX9uqGhTi9s5H0TgtDX1njOs0xh3EWIqtwnsEdsFmNuIIgOwDFRkneZKjIGS_iF-lLfzzVvGcAq3UqfFreTFL1v7lEjdQjhEUjd-nsEEjzBmQ-yaOTmw/s320/20211209_105458.jpg" width="320" /></a></div><br /><p>הברחנית הקטנה שבסוף תמיד חוזרת</p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-5954691857696736702022-08-09T18:01:00.002+03:002022-08-09T18:01:34.107+03:00עין הרע?<p> אבא התאשפז הבוקר באסותא ועבר את הספק ניתוח ספק בדיקה. מדובר בציטוסקופיה בגלל דימום בשתן. התברר שיש לו ארבע גידולים, כנראה סרטניים, בשלפוחית השתן. הרופא הודיע לו שעליו להישאר באשפוז עוד יומיים ואחרי שתתקבל התוצאה של בדיקת המעבדה יקבע גם סוג הטיפול. </p><p>אני וצץרץ היינו איתו כל הזמן ואחר כך הגיע גם אחיו הצעיר ואשתו, הדודה והדוד שלי, לביקור. התכנון המקורי שלהם היה לנסוע לטיול בפולין מיד אחרי החתונה של צץרץ. בגלל הניתוח של אבא הוא נאלץ לבטל את הטיול שלו והם תכננו לנסוע בלעדיו, אבל למרבה הצער והזוועה אחרי הביקור אצל אבא הם ירדו למגרש החניה התת קרקעי שם השאירו את מכוניתם ואיכשהו הדודה נכשלה באיזה בליטה בקרקע ונפלה בצורה לא מוצלחת. התברר שהיא שברה את מפרק הירך ושיהיה עליה להתאשפז לניתוח ולהחלמה בבית החולים, מה שיטרפד כמובן את הטיול ביש המזל לפולין.</p><p>אם לא די בכך לילי סובלת פתאום מאיזה פריחה מציקה ומכאיבה במותן. מיד חשדתי שאולי מדובר בשלבקת חוגרת. זו פריחה שהגורם לה הוא וירוס שמקנן בכל מי שחלה באבעבועות רוח ולילי חלתה במחלה המציקה הזו כשהייתה בת שנתיים. ביום ראשון היא הולכת לרופא לבדיקה ואז נדע בבירור.</p><p>גם ככה מספר האנשים מהמשפחה שלנו שיגיעו לחתונה של צץרץ בטל בשישים לעומת משפחתה הענפה של הכלה והנה גם הם נופלים אחד אחד ומתמעטים. שעה לפני שהדודה נפלה היא אמרה לי בצער שהשנה הזו הייתה פשוט שנה איומה, גם אימא שלי שמתה וגם הבת שלה, הבת דודה היקרה שלי שמתמודדת עם סרטן שד ועכשיו אבא שלי שהתגלה אצלו סרטן... פחות משעה אחרי השיחה הזו גם היא התאשפזה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם טופי כלבנו הקשיש מרגיש רע וסובל מאיזה דלקת. יכול להיות שמישהו הטיל עלינו עין רעה? אולי צריך להחליף מזוזות?</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgczPDL630978mkj-rUbp4azFn6P79SgW3ZwNlGXGMjex8eAQ3d0nfE4ARHMvhwweFPhGhJhYveXwqnKcQO-tx9brHFxRiMVv8MiVoUDZ4AUyYMU431dbb0A6Is2KGecPWQnpEY-XYcZ1z13CrGd20XTliH8lpFqWC5qZzsDZ1P7b0FdTPGvRFirz076w/s255/%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="255" data-original-width="198" height="255" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgczPDL630978mkj-rUbp4azFn6P79SgW3ZwNlGXGMjex8eAQ3d0nfE4ARHMvhwweFPhGhJhYveXwqnKcQO-tx9brHFxRiMVv8MiVoUDZ4AUyYMU431dbb0A6Is2KGecPWQnpEY-XYcZ1z13CrGd20XTliH8lpFqWC5qZzsDZ1P7b0FdTPGvRFirz076w/s1600/%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94.png" width="198" /></a></div><br /><p><br /></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-34367296469656115822022-07-28T19:49:00.002+03:002022-07-28T19:49:44.228+03:00שוב בעיות בריאות<p>פתאום אבא שהיה עד עתה סלע איתן למרות גילו המתקדם, באביב הבא ימלאו לו 90, התחיל לפתח בעיות בריאות מדאיגות. דם בשתן, מפחיד ומדאיג. הרופא שלח אותו לבדיקת אולטראסאונד של הבטן התחתונה וביקש בדיקות שתן. מתי יהיה האלוטרסאונד? באמצע אוגוסט. שמעתי והתפלצתי, הזעקתי את צץרץ ושנינו החלטנו פה אחד לא להתנהל בקצב המאוד מנומנם של קופת חולים כללית שתמיד יש לה זמן אלא לזרז עניינים. קבענו תור זריז יותר לאולטרסאונד בזכרון יעקוב. אבא נבהל קצת כי הוא רגיל למרפאה בקריות ומה זכרון יעקוב עכשיו? אבל צץרץ הסיע אותו לשם ויומיים אחר כך התברר שיש לו גידולים בשלפוחית השתן וצריך הפניה לאורולוג וכמובן שבקופת חולים אתה צריך המון סבלנות וזמן עד שתגיע לרופא מומחה. </p><p>נכנסנו לאינטרנט הפעלנו את הביטוח המושלם וכבר באותו ערב צץרץ הסיע אותו לאורולוג שעלה אמנם קצת כסף אבל מיד קבע לו תור למעין ניתוח שהוא גם בדיקה אבל בהרדמה כללית. אבא כרגיל שוב היה בלחץ נוראי, מה פתאום ומה יהיה וצריך לעשות המון בדיקות עוד קודם ורופא המשפחה שלו בחופש עכשיו ואיך הוא יארגן הכל? לא ויתרנו לו, התעקשתי שחייבים לטפל בזה מהר ככל האפשר. את אימא היה ניתן להציל לדעתי אם הורי היו יותר אסרטיביים ופחות צייתנים. הטיפול שלה נמרח והשתהה וכל פעם היו חגים וחופשים של הרופאים ועד שהיא הגיעה לניתוח היא כבר הייתה משותקת. הפעם זה לא יקרה.</p><p>היום בבוקר הוא היה בקופת חולים ולא זז משם עד שעשו בדיקות דם וא.ק.ג. ונתנו הפנייה לצילום חזה שהתבצע עוד באותו יום. בשבוע הבא ניקח אותו לפגישה עם המרדים וכמה ימים אחר כך יהיה הניתוח. למרבה הצער הוא יאלץ לוותר על הנסיעה לפולין שתוכננה יום אחרי החתונה של צץרץ. האורולוג מתנגד בתוקף לנסיעה לחו"ל כמה ימים אחרי ניתוח וגם עוד אורולוג, מכר שלו, מסכים עם הדעה הזו. חבל אבל הבריאות קודמת לכל.</p><p>חוץ מזה הכל כרגיל. עוגי עדיין במעצר ושום דבר לא זז כי יש פגרה של בתי המשפט. סירבו להוציא אותו לגמילה בקהילה ועליו לחכות במעצר עד למשפט. אנסים ורוצחים יוצאים למעצר בית בלי בעיות אבל דווקא הוא שבחיים לא פגע באיש תקוע בכלא. אפילו לחתונה של אחיו מסרבים לתת לו לצאת. כל הזמן מזכירים לו שהוא העביר סמים בסכומים נורא גבוהים, כאילו שהיה לו מושג מה בדיוק יש במזוודה ההיא שהוא העביר. הוא היה רק בלדר טיפש ודפוק, אבל מאחר ואת ברון הסמים שהיה אמור להרוויח מההברחה אי אפשר לתפוס אז מוציאים את הכעס על עוגי המסכן. ג'ינג'י מתחרפן מהמצב הזה וכל הזמן מרגיש שאנחנו לא עושים מספיק בשביל הילד. אולי הוא צודק אבל אין לי מושג מה אנחנו יכולים לעשות. </p><p>חם מאוד אם כי המצב אצלנו טוב יותר מאשר בתל אביב אבל עדיין, חם ולח ומעיק. הכלבה של עוגי שגרה אצלנו נובחת כל לילה ומעירה אותי ואני מוצאת את עצמי עובדת קשה סביב ארבעה כלבים שאני אמנם אוהבת אבל זה בכל זאת המון עבודה והתרוצצות וכמובן כל הזמן ניקיון ושאיבת שערות. אני מחכה בקוצר רוח שאוגוסט המאוס יסתיים, החתונה תעבור (מקווה שבשלום וכולם יהיו מרוצים) יגיע ספטמבר ונדע כמה שנים יקבל עוגי בכלא ואולי גם החום יוקל כבר סוף סוף.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiy0XxMRGNkw03PxI6_yW0d5KvDakHyOKvuxr6xamMEgZWS_SuQVbMQS_VbIY9xZWsT_cPY1wfnZOKJNnlr2HWgR26yhElkytjafESfHWMAzAKiDm55utsEC0fktJhYuND6FyIGyfpo_cBECPB1PledlFYA-BxB7tzYSsBG5lyKEfa0Rjq8UfFiin0AIA/s1971/%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%94%20(7).jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1971" data-original-width="1867" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiy0XxMRGNkw03PxI6_yW0d5KvDakHyOKvuxr6xamMEgZWS_SuQVbMQS_VbIY9xZWsT_cPY1wfnZOKJNnlr2HWgR26yhElkytjafESfHWMAzAKiDm55utsEC0fktJhYuND6FyIGyfpo_cBECPB1PledlFYA-BxB7tzYSsBG5lyKEfa0Rjq8UfFiin0AIA/s320/%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%94%20(7).jpg" width="303" /></a></div><br /><p></p>Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8025313750911356241.post-78285245699423871002022-05-16T13:50:00.003+03:002022-05-16T13:52:22.877+03:00הצרה השלישית<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjH0Q9XBz8A_nKVON5i7UOOksDVQESNYZoVgsBtZON4GY-2hpYq0Jj9-utfhotV9QVoIhOdHWYdM3ZT3A4p6ym8haoS1vYzjfrVsoDxi8jYmL4_tQa-FIOENzduBT9KkWPVTHNWMWCGIPpSDykJS2E-r_uETLasm7JFrPMvBUhRv2ZohvwFnGKDKShdRw/s700/00097_number_3_silver_700_3.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="700" data-original-width="700" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjH0Q9XBz8A_nKVON5i7UOOksDVQESNYZoVgsBtZON4GY-2hpYq0Jj9-utfhotV9QVoIhOdHWYdM3ZT3A4p6ym8haoS1vYzjfrVsoDxi8jYmL4_tQa-FIOENzduBT9KkWPVTHNWMWCGIPpSDykJS2E-r_uETLasm7JFrPMvBUhRv2ZohvwFnGKDKShdRw/s320/00097_number_3_silver_700_3.jpg" width="320" /></a></div><br /> יכול להיות שזו סתם אגדה או אמונה טפלה אבל מניסיוני בחיים יש משהו באמרה שצרות באות בשלשות. קודם רוקי המסכן שלנו נדרס, אחר כך אימא חלתה ונפטרה (להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן אבל בכל זאת...) ואז הגיעה הצרה השלישית, עוגי נעצר בנתב"ג מנסה להבריח מזוודה מלאת סמים.<p></p><p>לנו הוא סיפר שהוא נוסע לטיול בדרום. לא היה לנו מושג לאן הוא נסע ומה הוא עומד לעולל. פתאום אנחנו נחקרים במשטרה, עושים לנו חיפוש בבית וכמובן שוב אנחנו צריכים להתמודד עם בעל בית שהשכיר לו דירה. לרוע המזל הדירה שהוא שכר נמצאת בקומה רביעית בלי מעלית. היינו צריכים לפנות אותה ולסחוב הכל למטה וכשהגענו הביתה מותשים ותשושים חיכו לנו חוקרים שהפכו את כל המזוודות והתיקים בחיפוש אחרי אלוהים יודע מה.</p><p>עוגי נמצא עכשיו בבית חולים פסיכיאטרי להסתכלות. מחר יהיה עוד דיון בעניינו. מישהו מיסתורי שכר לו עורך דין שמתעסק בענייניו. עוגי בטוח שיוציאו אותו מהסיפור בגלל העבר הנפשי שלו. אני לא בטוחה בזה. נחיה ונראה מה יהיה.</p>Unknownnoreply@blogger.com0