יום שני, 31 בדצמבר 2018

סופשנה

אחרי התרוצצות של כמה ימים וראיונות בכל רחבי חיפה החליטו ג'ינג'י והמטפלת שלנו (הכמעט לשעבר) להעביר את המטפלת לאישה הראשונה שפנתה אלינו, ושממש במקרה אחד הבנים שלה גר די קרוב אלינו. היא עצמה גרה במרכז הכרמל והיא רצתה שהמטפלת תגיע אליה מיד אבל ג'ינג'י והמטפלת דחו אותה לתחילת השנה החדשה, כלומר ליום שלישי, ובימים שנותרו עד להסתלקותה מחיינו היא עבדה די קשה עם ג'ינג'י (שכמובן משלם לה על כל שעת עבודה) כדי שביומים האחרונים של שנת 2018 הוא יקיים את ההבטחה שהבטיח לה כבר מזמן - לקחת אותה לטיול בים המלח ובירושלים.
אני מניחה שאישה אחרת (שרה נתניהו למשל) הייתה מתנגדת בתוקף, ולא מניחה לבעלה לטייל עם אישה זרה, אבל אני שמכירה היטב את ג'ינג'י ואת תאוות הטיולים שלו החלטתי לא לעשות עניין ולפרגן לו טיול.
אני מניחה שחלק מקוראי ישאלו למה לא הצטרפתי גם כן? טוב, יש לזה כמה סיבות. קודם כל אני והמטפלת לא ממש מחבבות זו את זו. כלומר, אני די אדישה אליה אבל היא (לדעתי ולהרגשתי) לא סובלת אותי ומתעצבנת כשהיא צריכה להיות איתי, גם כי אני לא מדברת רומנית וג'ינג'י כן, וגם כי אני נשואה לג'ינג'י וכשאנחנו נוסעים יחד היא צריכה לשבת מאחור ולשמוע אותנו מדברים עברית שהיא לא מבינה.
חוץ מזה מה היינו עושים עם הכלבים? שלא לדבר על זה שאני הולכת לאט ומתקשה ללכת יותר מידי בגלל כאבי הגב, וחמור מזה, משתעממת נורא בכל מיני כנסיות ואתרים נוצריים, ואילו היא רק רוצה לבקר בכמה שיותר אתרים כאלה ולקנות כל מיני מזכרות מארץ הקודש.
תאוות הקניות שלה היא באמת בעיה די מעצבנת. גם ג'ינג'י די סובל ממנה אבל הוא מרגיש חייב לה בגלל הטיפול המסור שלה באימא שלו. הם נסעו אתמול ואחרי שבדקנו במחשב הוחלט שהיום הראשון יוקדש לים המלח ולקאסר אל יהוד והיום השני לירושלים כי היום פחות גשום ויהיה נוח יותר בירושלים. להפתעתם היו המון אנשים בים המלח ורק בעזרתי ובעזרת המחשב הם מצאו חדרים ללינה (במצוקי דרגות אם זה מעניין מישהו) ועכשיו הם חורשים את ירושלים.
מחר תודה לאל היא תסתלק ובעוד כמה ימים נתחיל להעביר את צץרץ לדירה של חמותי ז"ל. הוא הסכים להצעה שלנו לגור שם חינם כדי לחסוך כסף כי הוא זקוק להמון שיעורים פרטיים כדי להצליח בלימודים ושיעור פרטי עולה 300 ש"ח. הוא די מודאג מהכסף אבל אני מוכנה ברצון להשקיע בו ובעתיד שלו, רק שישב וילמד בלי לדאוג.
בעוד עשרים שנה כשנהיה קשישים וסניליים הוא כבר יחזיר לנו את ההשקעה, אני מקווה.

יום שני, 24 בדצמבר 2018

שבעה

ראשית אני רוצה להודות לכל המגיבים והמנחמים. לא הגבתי בפוסט הקודם כי לא היה לי זמן וגם לא היה לי ראש למחשב. איכשהו, למרות שלא עשיתי שום דבר, לא היה לי רגע שקט או מנוחה. כל הזמן התרוצצתי מפה לשם ויצאתי עייפה ועם כאב גב, ומשום מה גם כתף שמאל כואבת. הלילה נשברתי ולקחתי אקמול פוקוס שעזר מאוד, הכאב נרגע וסוף סוף הצלחתי לישון טוב. כבר בחמש בבוקר סיפר לי אחר כך ג'ינג'י אחיו והמטפלת הזיזו רהיטים בדירה למטה והחזירו את הבית לסדר הרגיל שלו, אבל אני לא שמעתי כלום, ישנתי עמוק וקמתי רעננה ונטולת כאבים.
השבעה הייתה חוויה מאלפת ולמיזנתרופית כמוני גם מתישה למדי. הדירה של חמותי נמצאת אצלנו, כלומר בכתובת שלנו, אבל מתחת לבית, והגישה אליה היא מסביב ומי שלא מכיר לא יודע איך להגיע וצריך לרדת איזה מאה מדרגות וכמובן לעבור דרך החצר שלנו ודרך הכלבים... חוויה לא נעימה למי שפוחד מכלבים, ובחושך זה עוד פחות נחמד. חוץ מזה גם ירד גשם כמעט בלי הפסקה ביומיים שלושה הראשונים של השבעה, ומודעת האבל שהמועצה שמה ברחוב מול הירידה לבית שלנו נרטבה ונקרעה, מה שבלבל אנשים עוד יותר.
מחברת חשמל, שם עובד גיסי, הגיעו גדודים של מנחמים, אבל עוד קודם הגיע שליח עמוס שקיות משופרסל עם שפע של עוגות, עוגיות, בייגלה מכל הסוגים, כולל עבאדי כמובן, קפה שחור ונס קפה, ליטרים של מיץ מכל הסוגים, וגם חבילה של מים מינראליים. גם צלחות וכוסות חד פעמיים לא שכחו להוסיף לכל הכיבוד. זו הטבה של חברת חשמל לעובדים שיושבים שבעה הסבירו לנו. נותרנו המומים ואסירי תודה מול השפע שחסך לנו קניות והוצאות.
מי שהכי סבלה מכל העניין הייתה המטפלת של חמותי שלא ממש מכירה את נוהגי השבעה ולא ידעה שהדירה שהייתה עד לרגע זה פרטית שלה ושל חמותי תהפוך למקום ציבורי. הגיעו המון אנשים זרים שלא דיברו בשפתה, ובלילה אחרי שהם הפסיקו להגיע גיסי והבת שלו נשארו לישון שם, הטלוויזיה סולקה מהסלון, והיה עליה ללכת לחדר השינה הנטוש של חמותי כדי לצפות בטלוויזיה. החדר שלה נותר פרטי אבל חוץ מזה כל השגרה שלה נפגעה מאוד, וכל זה קרה כמה ימים לפני חג המולד שכמובן נהרס לגמרי בגלל האבל והבלגן. על כל זה נוספה כמובן החרדה מפני העתיד. היא צריכה למצוא עבודה חדשה ובזריזות רבה כי יש לה בבית בת ונכדה, ובן עם נכד וכלה שכולם מתפרנסים ממנה. ג'ינג'י החל להתקשר לכל חברות ההשמה של העובדים הזרים שיש בארץ (לפי רשימה של משרד האוכלוסין וההגירה יש 101 כאלה) והבוקר הם נסעו לחיפה לאחד המשרדים שרוצה לפגוש אותה.
כפי שציינתי בעלי לא כל כך מקפיד בנוגע לשבעה, ולמרות שהצעתי לו לשבת בבית בשבת, יום העבודה העיקרי שלנו, הוא התעקש להגיע למרכז המבקרים ולעבוד. למרות שהיה יום מאוד יפה לא היו לנו כמעט לקוחות. העסקנו את עצמנו באריזת מוצרים שונים ובטעימת הליקרים שג'ינג'י רוקח. טעים מאוד אבל מסחרר את הראש. בצהריים חזרתי הביתה וטיילתי עם הכלבים כהרגלי, ופתאום טלפון מג'ינג'י - בחמש וחצי תבוא קבוצה של מטיילים שמגיעים מנצרת. נסענו יחד חזרה למרכז המבקרים, הכנו הכל כולל מיחם עם תה וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו... המדריך התקשר כל כמה זמן להתלונן שיש פקקים והם לא מצליחים לצאת מנצרת ושנחכה עוד קצת. לדעתי עדיף היה להם לוותר כל העניין ולנסוע ישר לתל אביב ממנה באו, אבל שתקתי כי למה שאגרש לקוחות משלמים?
הם הגיעו אחרי שבע, עייפים וקצת עצבניים, וישר רצו לבית השימוש, ואחר כך למיחם התה שנגמר במהירות מפתיעה. בסוף גם קנו קצת, לא לפני שעשו בלגן נוראי ובלבלו את המוח כמו שתמיד קורה עם קבוצות. חזרנו הביתה אחרי שמונה בלילה, שפוכים מעייפות, וג'ינג'י נשאר עוד קצת עם אחיו כדי לשוחח עם האחיינית שלו שהביאה את החבר שלה. בגלל זה לא יצא לי לפגוש אותו אבל מילא, יהיו עוד הזדמנויות.
היום ביקרנו בבוקר בקבר שוב, חשבנו איזה כיתוב להוסיף על המצבה של חמי כי הם שניהם קבורים באותו קבר. (חידוש של השנים האחרונות בגלל מחסור במקום לקבורה). גם אני וג'ינג'י ניקבר באותה אופן, אחד על השני, ובקבר לידם בחלקה שג'ינג'י רכש אחרי שאביו נפטר. לדעתי זה היה סתם בזבוז כסף, אבל הוא התעקש וכרגיל ויתרתי לו. מוזר לדעת איפה תיקבר, אבל רוב הזמן אני מצליחה להדחיק את המחשבה על זה. לצערי אימא שלי, שמבוגרת ממני בעשרים שנה בסך הכל, לא מצליחה להדחיק את המחשבות על המוות הצפוי לכולנו. אתמול, בעודי מטיילת עם הכלבים (זה הופך למוטיב חוזר בבלוג שלי), טלפון לחוץ מאבא, תבואי מהר אימא שלך השתגעה ואימא בוכה ברקע... חשתי הביתה ואחרי שהאכלתי את הכלבים ויתרתי על מקלחת ונסעתי להורי. מתברר שאימא שלי שהתחילה להשתפר מבחינת כאבי הגב קיבלה עוד התקף כאבים אחרי הלוויה של חמותי, וכשסיפרה על כך לתומה למדריכת הפלדנקרייז שלנו (שמעניקה לה טיפולים פרטיים מועילים מאוד אבל יקרים מידי לטעמו של אבא) היא המליצה לה על טיפול פסיכולוגי ואולי אפילו לקיחת ציפרלקס או משהו דומה. אימא עשתה טעות וסיפרה על כך לאבא, והוא התחרפן והתרגז, מה שרק הרע את המצב. קשה לו לקבל שחלק מכאבי הגב של אימא הם משהו נפשי ושיש קשר חזק בין גוף לנפש, ובכלל, הוא מגיב לכאבים של אימא כאילו זה משהו נגדו, וכועס איך זה שהיא לא מבריאה כבר, הרי הוא כל כך משתדל להקל עליה ואפילו התחיל לבשל קצת, בהדרכה של אימא כמובן. מאז שאימא התחילה לסבול מכאבי גב הוא מתעצבן כאילו מישהו האשים אותו בכאבים שלה, מה שכמובן לא נכון.
עצוב ומפחיד לראות איך ההורים שלי שתמיד היו צעירים ובריאים וחזקים, משענת יציבה ותומכת, מתחילים להזדקן ולהתערער. בכל פעם שהם במצוקה הם פונים אלי ואני כמובן עושה כמיטב יכולתי ומנסה לעזור, לנחם ולתמוך, ולהסתיר מהם את הבהלה שהמצב הזה גורם לי. בראש שלי אני עוד הילדה שלהם, ומה פתאום הם צריכים שאני אגיע לעזור להם? ומה אני כבר יודעת לעשות שהם לא יודעים יותר טוב? למרבה הפלא בינתיים הנוכחות שלי מרגיעה אותם. אני מעדיפה לא לחשוב מה יהיה בעתיד כשהם יזדקנו עוד יותר, ומה יהיה איתי אחרי שהם כבר לא יהיו ואני אהיה הזקנה התשושה שצריך לטפל בה? עדיף לא לחשוב על זה.

הורי בשנת 1954

אבא ואני בשנת 1958

יום רביעי, 19 בדצמבר 2018

זהו, נגמר

אתמול בבוקר בעודה מאושפזת בבית החולים נפטרה חמותי. רק המטפלת שלה הייתה לידה. ג'ינג'י בדיוק חיפש חנייה ואני שהיתי בבית.
הוא צלצל אלי קצת אחרי עשר בבוקר ובישר לי שאימו נפטרה. ידענו שזה עומד לקרות, יום קודם הרופא סיפר לנו שהחליטו להתחיל לתת לה מורפיום כדי שתסבול פחות. הוא לא אמר זאת מפורשות אבל רמז שאפסה תקווה שהיא תתאושש ורוצים שהשעות האחרונות שלה בעולם יהיו קלות ככל האפשר. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה חסרת הכרה ונאבקה קשה על כל נשימה. עם כל הצער המוות שלה היה הקלה, גם בשבילה וגם בשבילנו. בחודשים אחרונים שלה היא כבר לא הייתה מסוגלת לזוז. היה צריך להחזיק אותה עם חגורה שלא תגלוש מכיסא הגלגלים ורוב הזמן היא נמנמה, בקושי אכלה ודיברה מעט מאוד.
ג'ינג'י ואחיו החליטו לקיים את הלוויה עוד באותו יום ובשעות המעטות שנותרו בין המוות לבין הלוויה ישבתי במטבח שלה עם פנקסי כתובות עתיקים וניסיתי ליצור קשר עם הקרובים המעטים שלה שעוד נותרו בחיים כדי להודיע להם על הלוויה.
הלוויה הייתה קטנה מאוד, רובם אנשים שבאו בגללי ובגלל ג'ינג'י. הגיעו גם אנשים מצוות מרכז היום בו היא שהתה, הגיעו הורי והדוד שלי וכמובן הילדים שלי ושל גיסי. למרבה הפליאה הגיעה ללוויה שכנה ותיקה של חמותי, אישה שהיא לא נפגשה איתה שנים רבות עקב איזה מריבה לא ברורה בין השתיים. הופתעתי מאוד לראות אותה שם.
החלטנו לשבת שבעה בדירה שלה שנמצאת בעצם אצלנו בבית. היום גיסי, שהוא עובד של חברת חשמל, קיבל המון מנחמים, ובהמשך השבוע יבואו עוד. גם לג'ינג'י באו כמה מנחמים, אנשים שהוא מכיר מהלימודים ומהחפירות. לילי עזרה לי עם הקניות לשבעה ונשארה לישון הלילה אצלנו אבל תצטרך לחזור כי יש לה עבודות להכין ולהגיש. להפתעתי אני מאוד נרעשת ומבולבלת ומתקשה להתארגן על עצמי ולעשות משהו מועיל. מזל שהיא עזרה לי בקניות. היא התעקשה שחייבים עוגיות עבאדי כי אי אפשר לעשות שבעה בלי בייגל'ה ועוגיות עבאדי. רק היום גיליתי שמקובל להגיש מאכלים עגולים בסעודת ההבראה אחרי לוויה. אולי בגלל זה חייבים בייגל'ה.
כצפוי גיסי שהוא יותר דתי מכולנו באמת יושב שבעה, הבת הצעירה שלו נשארה גם כן לישון אצלנו והיא עוזרת מאוד. ג'ינג'י לעומת זאת מתרוצץ חסר מנוחה ולא מוכן לשבת ולהמתין למנחמים. בבוקר הוא עבד עם המטפלת של חמותי שהוא מעסיק מידי פעם (תמורת תשלום נוסף כמובן) במחסן על הציוד של הדבורים, ועכשיו יצא שוב עם הכלבים. הוא מתאבל בדרכו וכואב לו מאוד לאבד את אימו אבל הוא לא הטיפוס שישב סתם ויבכה, הוא חייב להיות עסוק. אני משתדלת להועיל ולא להפריע אבל האמת שאני מרגישה מבולבלת ולא מאופסת. כל כך הרבה שנים קיטרתי עליה וראיתי בה עול מציק, ועכשיו כשהיא איננה אני לא מוצאת לי מקום. בלילה מרוב מחשבות ודאגות התקשיתי להירדם למרות העייפות. אני לא יודעת איך נמשיך הלאה בלי הנטל הזה שרבץ עלינו כל כך הרבה שנים. צריך לעשות עוד כל כך הרבה דברים... כל החפצים שלה, הבגדים והתמונות והרהיטים, ומה עם השטיח הענקי והכבד? והגובלנים שהיא רקמה במו ידיה במשך שנים?
מרוב בלבול נזכרנו רק אחרי הלוויה בכל המכרים שהיינו אמורים להודיע להם, מילא מי שרוצה שיבוא לשבעה ואם יהיה לו מזל הוא אולי יצליח אפילו לפגוש את ג'ינג'י.


יום שישי, 14 בדצמבר 2018

ושוב בית חולים

הפעם זו חמותי. התקררות קלה הפכה לדלקת ראות ובגלל שהכליות שלה בקושי מתפקדות כולה נפוחה מנוזלים... המצב לא טוב.
היא מאושפזת כבר כמעט שבוע ובעלי נסער ולחוץ, הוא כל יום בבית חולים עם המטפלת וכשהעזתי להעיר שדי מיותר ששניהם ישבו כל היום לידה הוא רב איתי וכעס עלי יומיים.
השהות בבית החולים היא די סיוט, והפנימית זה סוג של גיהנום שאני לא מאחלת לאיש. 
היום הגיע אחיו ולקח את המטפלת לבית החולים, מניח לנו לנוח קצת.
חמותי מקבלת אוכל דרך זונדה ומורדמת רוב הזמן. היא לא ממש מודעת לנוכחות שלנו לידה ואולי עדיף ככה.
הזמינו לנו בלון חמצן הביתה ואנחנו חושדים שהם מתכוננים לסלק אותה מבית החולים בקרוב.
משהו מצחיק ומוזר קרה אחרי שגיסי והמטפלת חזרו מבית החולים. אני ובעלי והמטפלת היינו בדירה של חמותי והוא היה בחוץ ופתאום אי אפשר היה לפתוח את הדלת, הלשון של המנעול נשברה פתאום ונשארנו כלואים בפנים וגיסי נשאר בחוץ. בהדרכתו של הג'ינג'י אחיו הביא כלי עבודה מהמחסן ואחרי חצי שעה של עבודה נמרצת הוא הצליח לפרק את הצירים של הדלת ולהוציא אותנו לחופשי. משהו כזה כבר קרה לנו פעם עם עוגי שננעל בתוך חדר בבית וככה ידענו כבר מה לעשות.
לשמחתי אימא שלי מרגישה כבר טוב יותר אבל אין מה לעשות הורי מזדקנים גם הם ואני מניחה שצפויות לי עוד הרבה שעות לא נעימות במחלקות פנימיות.

יום רביעי, 5 בדצמבר 2018

מהנעשה בחיי לאחרונה

מזמן לא עדכנתי, באמת לא יודעת למה. לא יצא כנראה.
אז קודם כל והכי חשוב - עוגי כבר לא גר יותר אצלנו. מצאנו לו דירת חדר קטנה ולא יקרה שבעל הבית התמהוני שלה הסכים לקבל גם את לוסי. הדירה די מוזנחת ובעל הבית הוא מין טיפוס מוזר, אגרן כזה שדי חשש בהתחלה מהכנסת כלבה לנכס שלו אבל אחרי שראה כמה היא שקטה ורגועה הסכים. הדירה נמצאת במין בניין קטן שמחולק לשתי דירות באמצע חלקה מוזנחת מלאה חפצים שעבר זמנם. כל מיני רהיטים ישנים ומכוניות מחלידות. את הדירה השנייה הקטנה מעט יותר הוא עוד לא הצליח להשכיר וספק אם יצליח אם כי לך תדע... בחורים צעירים לא ממש מתרגשים מהזנחה ובלגן. אני לא הייתי מוכנה לגור שם אבל לעוגי לא אכפת שהכל ישן ורעוע, העיקר שיש מיטה (בעצם פוטון) שולחן, מקרר ואפילו מקרוגל. עוד יתרון חשוב מאוד - לא צריך צ'קים. הוא מוכן לקבל את השכר דירה במזומן והדירה לא רחוקה מהבית שלנו. עוגי עובד כבר כמעט חודשיים באותו מקום ועוד לא רב עם אף אחד, סימן שהכדורים עובדים ואפילו הפסיק לעשן סיגריות, במקום זה הוא מאייד נוזל ריחני דרך סיגריה אלקטרונית וטוען שזה תחליף מוצלח וזול יותר לסיגריות. ממש ימות המשיח.
הפצע הנוראי של טופי החלים כמעט לגמרי ואחרי שהשערות שגילחו לו יצמחו שוב לא יראו יותר את הצלקת.
כמובן שלא יכול להיות שהכל יהיה טוב, יש גם צרות והפעם הן באות מצד אימא שלי שתהייה בריאה, פתאום נתפס לה הגב, קשה לה מאוד, כואב לה, היא מקבלת המון תרופות נגד כאבים ודלקת שלא עוזרות כלל ומי שסובל לידה הוא אבא שלי. הוא לגמרי אבוד בלעדיה וחוסר האונים שלה מלחיץ אותו וכדי להתמודד הוא מלחיץ אותה מה שגורם לכאבים שלה להחמיר כי גב תפוס הוא גם בעיה פסיכוסומטית, לא רק פיזית. הורי כבר מעל שמונים ולפעמים הם מתנהגים כמו ילדים קטנים. אתמול נסעתי לבית חולים להחזיר אותם מהמיון ופתאום קלטתי שנעשיתי המבוגר האחראי וזה די מפחיד אותי.