סוף סוף, אחרי המון עיכובים והתלבטויות וגם קצת מריבות ותיסכולים ג'ינג'י הסכים למכור את הבית של הוריו בנהריה. אתמול חתמנו חוזה עם האישה שרצתה לקנות אותו עוד לפני שנתיים והוא סירב ברגע האחרון. מכרנו במחיר שהוא רצה למרות שכולם, כולל המתווכים, אמרו לו שזה מחיר מוגזם והוא בחיים לא יקבל מחיר כזה. ג'ינג'י התעקש ועמד כחומה בצורה מול כל הטענות והמענות שלי שדי כבר, ושזה בית נורא ישן באזור דפוק, ומי רוצה לגור בנהריה בכלל? מסתבר שיש כאלה. האישה שקנתה רצתה מאוד את הבית כי אימא שלה ואחיה גרים ממש ליד והיא מכירה את הבית ואת הסביבה.
לג'ינג'י היה מאוד קשה להיפרד מהבית הזה. הוא בנה חלק ממנו במו ידיו ויש לו קשר נפשי לבית שהוריו גרו בו בארבעים השנים האחרונות שלהם. אני אגב לא כל כך אהבתי אותו. שנים היינו נסחבים עד נהריה כדי לבקר את הוריו ולדעתי הוא היה מתוכנן ממש גרוע ובסביבה לא כל כך מוצלחת. מאז שהחליפו את ראש העיר המיתולוגי של נהריה המקום מאוד התפתח ויש שכונה חדשה של מגדלים עם דירות יפות מסביב, והוסיפו גם פארק יפה. ג'ינג'י רצה שצץרץ ייקח את הבית, ישפץ ויגור שם, אבל צץרץ חשש להיכנס לפרויקט הזה. גם אישתו לא התלהבה כל כך מהרעיון. הם מעדיפים דירה חדשה ולא מתלהבים מטיפוח גינה. יותר מידי עבודה ומאמץ.
כלתי אמורה ללדת ממש בקרוב ואני מניחה שבפעם הבאה שאכתוב כבר אהיה סבתא. כל זה משמח מאוד, אבל מה שבאמת מעסיק אותי זה השיפוץ שאני מתכננת ביחידת הדיור שלנו. צץרץ ואשתו אמורים לעזוב בעוד שנה ומשהו (בהנחה שהם יקנו את הדירה שהם רוצים) ואני משתוקקת לעבור לגור במקומם בדירה קטנה בלי מדרגות. משהו צנוע וקל לתחזוק, ואז ארגיש סוף סוף שיצאתי לפנסיה.
