היום שמעתי ראיון עם נתן סלור הנכד של אלתרמן. הוא סיפר על חבר מהלימודים שהלחין שיר של סבא שלו מתקופת השואה. "אימא עכשיו כבר מותר לבכות?" המלחין ואשתו שהיו מוזיקאים נרצחו בשבת השחורה ההיא, אבל הצליחו להגן בגופם על בנם בן הששעשרה שנותר בחיים. ואז קלטתי פתאום שאירועי השבת הנוראית הזאת הפעילו אצל עם ישראל את הטריגר של השואה, של לעולם לא עוד.
אנשי החאמס חושבים שהם יודעים עלינו הכל, שהם מכירים אותנו היטב ומבינים מה מפעיל אותנו, הם צודקים אבל לא לגמרי. נכון, אנחנו עם חפץ חיים, אנחנו מעדיפים לשגשג ולהתפתח, להשאיר את המלחמות מאחורינו ולחתור לשלום גם במחיר של ויתורים על אדמה. אולי לא כולם, אבל הרוב כן. הדם קדוש יותר מהאדמה. החיים יקרים וקדושים.
אלו המסקנות שיצאנו מהם מכור המצרף של השואה ושל כל הפוגרומים והרדיפות של שנות הגלות שעברו עלינו. בגלל זה אנחנו נאבקים ונלחמים ורוצים את המדינה שלנו, חלקת אלוהים הקטנה שלנו שתגן עלינו ונוכל לפרוח בה. בגלל זה הגענו לפה משבעים גלויות בכל העולם, ופתאום קם הארגון הרצחני הזה וניסה לעשות לנו שוב שואה.
הורים וילדים מתחבאים בחושך ורועדים מפחד, רוצחים משפחות שלמות על נשותיהן וטפן. נער מתחבא מאחורי גופת אימו המתה, פתאום חזרנו לבאבי יאר ולאושוויץ? אבל אז היינו חלשים וחסרי צבא והיום אנחנו חזקים יותר, יודעים להילחם ומבינים מה לעשות ונעשה את זה גם אם כל העולם יצקצק וירחם על הילדים המסכנים של עזה.
בבת אחת הם הפכו את עצמם לעמלק מודרני, לנאצים, ובזה חתמו את גזר דינם למוות. זה או אנחנו או הם, והקרב יסתיים רק אם אחד מאיתנו ינצח כי כבר מזמן נשבענו שלעולם לא עוד.
