ביש גדא

זוכרים את הדרדס ביש גדא? לפעמים אני חושבת שעוגי חולק איתו את חוסר המזל. תמיד כל התקלות והבעיות קורות כשהוא בסביבה. לא באשמתו אבל איכשהו הוא מזמן אליו את הנאחס.

אז מה קרה הפעם? בהתחלה הכל היה בסדר גמור. ביום חמישי בצהריים, אחרי שהיו לנו שתי קבוצות של מבקרים שהשאירו לנו המון כסף, נסענו ג'ינג'י ואני לעשות קניות של אוכל ויין. הוצאנו המון כסף, על בשר ודגים בעיקר, ובערב כבר התחלתי לבשל. בלילה לילי הגיעה, ולמחרת נסענו להביא את עוגי והגענו בשלום הביתה.

צץרץ ואישתו נסעו לעניינים שלהם, החבר של לילי הגיע והביא איתו בצק שמרים להכין לנו עוגת קופים וגם פוקאצ'ה. השלמתי את הבישולים ולקינוח הכנתי עוגה מעולה עם קליפות הדרים מסוכרות ואכלנו ארוחת צהריים טובה (בימי שישי אבא שלי מגיע לאכול איתנו ובדרך כלל גם לוקח איתו עוגה אחת שיהיה לו בבית).

מאחר והיינו שלוש ערבים יכולתי לנסוע לעבוד עם ג'ינג'י וטוב שכך כי היה מזג אוויר יפה והמוני בית ישראל טיילו בכל רחבי הגליל, וחלק הגיעו גם לקנות אצלנו דבש. בצהריים חזרתי הביתה ולילי עם החבר הנחמד שלה, שכבר הכין את העוגה, נסעו לבקר אצל ג'ינג'י ונהנו מאוד. בערב הם נסעו יחד למסעדה לחגוג חצי שנת חברות, ובינתיים התברר שעוגי נשאר בעצם בלי מעיל. את המעיל של הכלא הוא החזיר כי הוא התחיל לעבוד מחוץ לכלא ומותר להם להיות עם בגדים אזרחיים, ובעצם אין לו מעיל, והוא גם רוצה עוד בגדים. הבעיה היא שיש המון כללים לבגדים שמותר לאסירים ללבוש. אסור קפוצ'ון, אסור צבע שחור או ירוק או כחול. נשארו רק בגדים בלבן או בוורוד. נורא קשה לקנות לו בגדים. הוא סמך על איזה חבר שייסע ויקנה לו אבל החבר אכזב והבנתי שהוא עומד לעבור את שאר החורף בלי מעיל, ולכן החלטתי לפתור את הבעיה בכוחות עצמי. נסעתי לקניון שיש לנו ברמת ישי והתחלתי להתרוצץ שם ולחפש בגדים שיתאימו. לצערי זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לכל החולצות מפוטר יש קפוצ'ון, וכולן בצבעים לא מתאימים. מיואשת התחלתי לחזור לרכב וממש ביציאה נכנסתי לחנות של פוקס ודווקא שם מצאתי הכל. חליפת פוטר אפורה בלי הכובע המטופש הזה, מעיל נטול כובע בצבע חום בהיר מאוד וגם שפע של גרביים ותחתונים, ולתוספת של הרגע האחרון סוודר קרדיגן חמוד בשביל לילי בצבע ורוד פוקסיה עז. בתקווה שהיא תסכים ללבוש אותו.

חזרתי הביתה במצב רוח מרומם (קניות משפרות מאוד את מצב הרוח, שלי בכל אופן) בלי לדעת שברגע זה נגמר המזל הטוב ומתחיל הנאחס. עוגי דיבר עם מישהו מהכלא והחליט שהוא חוזר ביום ראשון אחרי הצהריים ולא ביום שני בבוקר כמו שנקבע כי יש איזה קבוצת גיבוש שחשוב מאוד שהוא ישתתף בה, וחבל שיפסיד בעיקר כי זה חשוב לחוות הדעת שהוא אמור לקבל לקראת השחרור על תנאי.

ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול לבוא איתנו, אבל מה הבעיה שאסע לבד עם לילי, נחזיר את עוגי ונחזור לשגרה חשבתי בתמימות. אכלנו ארוחת צהריים קלה ויצאנו לדרך. קודם כל לתחנת המשטרה בנשר להחתים אותם (זה הנוהל כשאסיר חוזר מחופשה) ואחר כך מתחילים לנסוע צפונה וכמה ק"מ אחרי היציאה מנשר, פנצ'ר!

אף אחד מאיתנו לא יודע באמת איך להחליף גלגל, ולכן אחרי שעצרתי בצד ושמנו משולש אדום התקשרתי לג'ינג'י שעבד בכוורות לא רחוק משם, ועד שהוא יגיע ניסינו להוציא לפחות את הגלגל הרזרבי. יש לי רינו קליאו ומסתבר שיש להם מין פטנט כזה שהגלגל הרזרבי תלוי מתחת לאוטו ונורא קשה לחלץ אותו משם. התקשרנו לצץרץ שהיה בעבודה והוא ניסה להסביר ואפילו שלח סרטון הדרכה. עשינו הכל כמו שצריך ולא עזר. גם ג'ינג'י שהגיע אחר כך לא הצליח והחליט להוריד את הגלגל המפונצ'ר, לנסוע איתו לתקן ולהחזיר אותו אחר כך. בינתיים גם צץרץ יצא מהעבודה ונסע אלינו ואז, כמה דקות לפני שהוא הגיע, הצליחה פתאום לילי לשחרר את הגלגל הרזרבי!

שמחה גדולה. ג'ינג'י ועוגי הרכיבו את הרזרבי אבל אסור לנסוע איתו מעל 80 קמ"ש והחלטנו שמאחר וצץרץ כבר שם אני והוא ניסע עם עוגי להחזיר אותו, ואילו לילי תיסע חזרה הביתה להחזיר את הרינו ואחר כך תוכל להתארגן ולחזור בנחת לתל אביב באוטובוס. בסוף הכל הסתדר, לא? לא! רק אחרי שהתחלנו לנסוע פתאום קלטתי שהמפתח לרכב נשאר אצלי ולילי לא תוכל להתניע אותו. גם ג'ינג'י שאצלו היה המפתח השני כבר נסע והיא, מסכנה, נשארה בשולי הכביש בלי שתוכל להניע את המכונית. איזה מזל שיש טלפון נייד בעולם. אחרי התייעצות קלה בין כולנו הוחלט שג'ינג'י יחזור לתת לה מפתחות לרכב ואילו אנחנו, עוגי ושני הערבים שלו, נמשיך צפונה לכלא. היו פקקים בדרך אבל התגברנו, ואחרי שהתנצלתי מאה פעם ששכחתי את המפתחות, הגענו בשלום עם עוגי, החזרנו אותו עם כל הבגדים (שאני מקווה שיאשרו) ונסענו סוף סוף הביתה.

הבוקר נסע ג'ינג'י עם הרינו לפנצ'ריה והתברר שצריך להחליף גלגל כי הוא שחוק נורא כי הגלגלים לא מאוזנים וצריך גם לעשות איזון פרונט. מזל שהפנצ'ר קרה ליד הבית ולא באמצע הדרך לכלא, אז אולי עוגי לא כזה ביש גדא?

וכרגיל, צרות בצרורות

הפוסטים הארוכים והמרתקים של אמפי עושים לי חשק לשפוך גם כן את הלב. ולצערי לאחרונה יש המון מה לשפוך, אני מרגישה שאני כל הזמן מכבה שריפות ודואגת כל פעם בגלל בעיה אחרת. רק נפתרת בעיה אחת ומיד צצות שתיים חדשות, גרועות ממנה, ואין לזה סוף, ועוד לא אמרתי כלום על המלחמה, והנופלים, והחטופים, וממשלת הרשע והפשע שממשיכה למרר את חיינו.

קודם כל הכלבים. ריילי של צץרץ נפצעה בקרב עם כלבה אחרת ואפילו בעלת הכלבה הודתה שלא ריילי אשמה אלא כלבתה. ריילי כלבה עדינה ורגועה ואיכשהו הסתבכה בקרב עם כלבה מרושעת אחת ורק למחרת הבחנו שהיא פצועה. למזלה יש לה פרווה עבה וסמיכה מאוד והפצע לא היה רציני ולא חייב תפירה, רק אנטיביוטיקה שכמובן אני אחראית לתת בגלל שאני זו שמאכילה את הכלבים.

אחר כך הצליחה גם הכלבה של עוגי שבעצם היא שלנו להיחתך בכף הרגל. הפעם חבישה ואנטיביוטיקה. לא הצלחנו לשים לה את הצווארון הזה שקיבלנו כי היא לא הסכימה, ומאחר והיא גדולה ועקשנית והיא לא נגעה בתחבושת ויתרנו לה. היו קצת סצנות שלא הרשינו לה לטייל בחוץ עם השאר, אבל חוץ מזה היה בסדר עד שהיום גיליתי שהיא פתאום נשכה ומשכה וסילקה חלק מהתחבושת, והכי גרוע, נהמה ואיימה עלי כשניסיתי לראות מה קורה. לא התחשק לי לחטוף ביס אז עזבתי.

האמת, אני מצטערת שהבאתי אותה. היא נבחנית ועקשנית וכבר איבדתי שעות שינה רבות בגללה כי היא הריחה חזירי בר או קיפודים ונבחה כמו משוגעת באמצע הלילה וגם השכנים התחילו לכעוס עליה ועלינו בגללה. היא מתאימה לעוגי והוא מתאים לה, רק בעיות וצרות מלא החופן ומעט מאוד נחת רוח.

כל השלישיה שלנו

הבעיות עם עוגי הן עניין ישן ועכשיו בעיה חדשה. כל פעם שהוא יוצא מהכלא לחופש צריך שיהיו לו שני ערבים. אני כמובן ערב מס' אחד ומאחר וג'ינג'י מבוגר מידי הוא לא יכול להיות ערב וצריך שצץרץ יתגייס לעניין. הוא היה ערב שלוש פעמים עד שנמאס לו לגמרי. החופשים של עוגי התארכו ל 72 שעות וכמה ימי עבודה יכול בן אדם להפסיד? ומאז שאישתו בהיריון והתגלתה אצלה סכרת היריון שמדאיגה את צץרץ מאוד הוא בכלל איבד את החשק והסבלנות. בשני החופשים האחרונים גייסנו את לילי לעזרה, אבל עכשיו הגדילו לה את המשרה ונהיה לה חבר, וגם לה נמאס מכל העניין הזה. קשה לה לנסוע מתל אביב אלינו ולהיות צמודה לבית ולא ללכת לשום מקום. לא כיף. עוגי הבטיח שבקרוב יורידו לו את מספר הערבים לאחד, אבל הוא מילא טופס מאוחר מידי, וצריך לחכות לוועדה שלא יודעים מתי תתכנס, ומצד שני הוא חייב לצאת לחופש כל חודש כדי להמשיך את השיקום. כולם צודקים ולכולם יש טענות שאי אפשר להכחיש והכל נופל עלי. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שהם שניהם יחד איתי נחתום ערבות לעוגי, וככה מותר להם להתחלף בשמירה עליו, וכשנחזיר אותו לילי לא צריכה לנסוע איתו חזרה לכלא כי מספיק שרק שני ערבים יחזירו אותו. ככה צץרץ יוכל לבלות עם אשתו ביום שישי, ולילי תוכל לבלות עם החבר שלה ביום שבת, ולחזור הביתה בראשון בערב, וצרץרץ לא יפסיד יום עבודה ביום ראשון הלחוץ אצלו אלא רק שעה וחצי מיום שני בבוקר. נשמע מסובך? בצדק. אני חושבת שאחרי שארגנתי את החופשה הזו של עוגי אני כבר יכולה להתמודד עם החמאס.

קלואי המדהימה - הכלבה היחידה שעוד לא עושה בעיות

חוץ מזה סבלתי כל השבוע האחרון מבחילות וסחרחורות וורטיגו שנבע מכאבים באוזן וגם נחרשתי באוזן הזו מה שגרם לי לעצבנות וקשיי תקשורת. קבעתי ללכת מחר לרופא א.א.ג. אבל פתאום התקשרה מדריכת טיולים שמביאה אלינו למרכז המבקרים שני אוטובוסים מלאי מטיילים. אולי סוף סוף תהיה קצת פרנסה? מצב האוזן כבר הוטב מאוד ולכן דחיתי את הביקור אצל הרופא בכמה ימים. מקווה שמחר יכנס קצת כסף שישפר את מצב הרוח השפוף. מלחמות עושות רע מאוד לעסקי התיירות ומאז השביעי לאוקטובר אנחנו די על הפנים. שרק חיזבאללה לא יחליט לעשות לנו שמח כי באמת היה לנו כבר מספיק ודי.