יום רביעי, 26 ביוני 2019

תאונה

אתמול בבוקר אימא התקשרה אלי ממש מוקדם לספר לי שאבא עשה תאונה עם הרכב שלו ואני חייבת לנסוע אליו מהר ולראות מה שלומו. ג'ינג'י טייל עם הכלבים והייתי לבד, הלחץ והאדרינלין השכיחו ממני את הכאב, דהרתי למכונית ופשוט טסתי לבית של הורי. אבא נתקע בחומה בשולי הדרך די קרוב לדירה שלהם. הרכב שלו אמנם הניע אבל ציר הגלגל הקדמי היה עקום וברור היה שצריך גרר. הוצאתי את אבא שהיה המום וקצת מבולבל מהמכונית שלו והסעתי אותו לבית שלנו. בינתיים היו כמובן טלפונים מכל המשפחה, הדוד והבנות דוד וכולם לחוצים ורוצים לדעת מה קרה. אבא רצה רק להגיע מהר לאימא ולדאוג שהיא תתקלח ותאכל ארוחת בוקר. אחרי כמה ויכוחים משפחתיים מיותרים הוחלט שאני אשאר ליד הרכב ואחכה לגרר ואילו אבא וג'ינג'י ייסעו לפלימן. הבעיה הייתה שקבענו עם חבורה של חוסים צעירים מכפר תקווה להיפגש במרכז המבקרים. זה ביקור שהיה מתוכנן כבר מזמן והם חיכו לו בקוצר רוח וכבר הוזמן רכב והכל. בכפר תקווה שוהים אנשים מוגבלים שחיים שם עם מדריכים והשגחה כמובן אבל מנסים שהם יהיו כמה שיותר עצמאיים. ביטול פשוט לא בא בחשבון ולכן נלחצנו ואיכשהו הספקנו הכל. אבא הגיע לאימא, הגרר הגיע לרכב ואפילו אני הגעתי למרכז המבקרים לעבוד עם ג'ינג'י. החוסים והמלווים שלהם נהנו מאוד מהביקור. קיבלנו מתנה נאה של סל קלוע נצרים עם קופסת עוגיות מלוחות ואפילו הספקנו לאכול ארוחת צהריים ולנוח קצת לפני שנסענו לרופא. הרופא בדק אותי ביסודיות רבה ואמר שאני צודקת ובאמת יש לי אישיאס והמליץ שאמשיך בפיזיותרפיה. סיפרתי לו גם על התאונה של אבא ועל הבלבול ואולי העילפון שהוא לקה בו למשך כמה שניות והוא המליץ מאוד על בדיקות.
כולם כולל אחי מארה"ב התנפלו על אבא שהוא חייב להיבדק כדי שלא יחלה גם כן. אבא מחה שהוא בסדר והוא רק התייבש כי לא שתה מספיק ואין לו זמן לבדיקות, הוא חייב לטפל באימא. מצד אחד הוא באמת חייב להיבדק, מצד שני להיות חולה רציני וממושמע זו עבודה קשה שמחייבת הקדשת זמן ומאמץ והוא מעדיף להקדיש את זמנו לאימא. בעיה.
אצל הרופא קרה משהו ממש מפתיע, הוא ביקש שלפני שהוא בודק לי את לחץ הדם שאנסה להירגע, לעצום עיניים ולנשום עמוק במשך כמה דקות. עשיתי את זה ובעזרת כוח הרצון הרגעתי את עצמי ותוצאות לחץ הדם שלי היו פשוט מעולות למרות היום הקשה שעבר עלי. 122/78 אם זה מעניין מישהו. לפעמים אני מפתיעה את עצמי לטובה.
אני ממשיכה בפיזיותרפיה כולל דיקור ובפלדנקרייז. הרופא גם מצא את תוצאות ה MRI שעשיתי לפני כמה שנים ומתברר שיש לי סיבה מוצדקת לסבול מכאבי גב אבל אם אמשיך לטפל בעצמי ואתמיד בפיזיותרפיה אוכל להמשיך לחיות עם הגב הפגום הזה עד מאה ועשרים.

יום חמישי, 20 ביוני 2019

אישיאס

יום לפני שאימא עברה לפלימן היינו בטוחים שהיא חוזרת הביתה ולכן טרחתי להביא כיסא גלגלים מיד שרה ואפילו גררתי אותו במעלה המדרגות לקומה השנייה. זה היה קשה ובתוספת הלחץ הנפשי והנהיגה הממושכת במורד הכרמל (רגל ימין על הברקס) חטפתי התקף אישיאס חמור.
אישיאס זה עצב (בעברית עצב הנשה) ארוך מאוד, הכי ארוך בגוף, שיוצא מהאגן ומגיע עד לקרסול. כשהשרירים סביבו מתכווצים זה כואב, מאוד כואב. המאמץ לשמור על קור רוח ושלווה ולהרגיע את כולם למרות שעוגי שוב התאשפז, צץרץ חטף חום גבוה שלא ירד כמה ימים והורי עברו לפלימן ולקח להם זמן להתאפס על עצמם תבע ממני מחיר. הגוף ישר מאותת שרע ומכאיב וצריך טיפול. הבעיה היא איזה? למיון אין טעם ללכת, תור לאורתופד זה עניין של שבועות ואורתופד במושלם שמקבל תוך יום יומיים דורש צילום סי. טי. מעודכן. שוב תור של כמה שבועות. בצר לי פניתי לרפואה אלטרנטיבית - פיזיותרפיה ואם זה לא יעזור אז דיקור ושיאצו ובינתיים כדורים נגד כאבים ומשחה נגד דלקות לא זיהומיות. עוזר קצת אבל עדיין כואב.
דבר אחד חיובי יש בעניין, הלך לי התיאבון לגמרי. אוכלת רק כזית ורק כי חייבים לאכול לפני שלוקחים נורופן.
כבר כתבתי את זה פעם ואכתוב שוב, צודקים כל הקשישים שאומרים שהעיקר הבריאות, עכשיו אני גם קשישה ואני יודעת את זה על בשרי - קמת בבוקר בלי שיכאב כלום, אשריך! השאר זה בונוס. מדהים כמה מעט אנשים מעריכים את הבריאות שלהם ונזכרים בה רק כשהם חולים. תגידו תודה כל יום אם אתם יכולים ללכת בלי לצלוע, לאכול בתיאבון, לנהוג בלי לחרוק שיניים מרוב כאב, לנשום בלי לחשוב על זה יותר מידי. תגידו תודה ותיהנו מכל רגע נטול כאב כי כשתהיו זקנים וחולים תתגעגעו לזה.
המקומות האדומים כואבים, מאוד!

יום ראשון, 9 ביוני 2019

בית חולים זה לא בית מלון

כולם אני מניחה יסכימו עם כותרת הפוסט הזה. נכון שנותנים לך מיטה ואוכל אבל שהות בבית חולים זה לא כיף ורוב האנשים שמחים להשתחרר ממנו. הורי גם הם מעדיפים להיות בבית אבל אימא פוחדת נורא להתרחק מבית החולים בגלל הנכות הפתאומית שקפצה עליה.
ביום חמישי הם כמעט נסעו הביתה, הכל היה מוכן, אני הבאתי להם הביתה כיסא גלגלים מיד שרה, הבאתי הליכון וכיסא פלסטיק עם ידיות ומשענת ומושב מחורר שנועד לעזור לקלח אותה בישיבה. אבא קבע עם אמבולנס פרטי שהיה אמור להסיע אותה בנוחיות הביתה. הם הבטיחו שיש להם עגלה חשמלית שמסוגלת לטפס על מדרגות ולהביא את אימא בבטחה לקומה השנייה שם נמצאת הדירה שלהם. הכל התבטל כי אימא עשתה שוב ניסיון לעשות כמה צעדים כששתי פיזיותרפיסטיות מחזיקות בה מכל צד והיא נאחזת בהליכון. אחרי שני צעדים הרגלים שלה פשוט התקפלו, היא כמעט נפלה ומזל שהן אחזו בה והשכיבו אותה על המיטה.
בבית החולים הוחלט שאי אפשר לשחרר אותה ככה ושעליה ללכת לשיקום בבית חולים פלימן שנועד במיוחד למטרה זו, שיקום חולים שזקוקים לכך. הבעיה היא שבית החולים פלימן נבנה בשנות השבעים ומאז לא נוספו לו מיטות ולא נבנה עוד בית חולים שיקומי. יש תור להתקבל אליו ובינתיים הורי תקועים בבית חולים כרמל ובכל ביקור הרופאים מזכירים לה שבית חולים זה לא בית מלון ושמסוכן לשהות סתם בבית חולים כי יש פה מלא חיידקים ווירוסים שאפשר להידבק מהם ועדיף לא לשהות בבית חולים. באמת תודה רבה על התזכורת המיותרת הזו!
כמו כן אבא מתעצבן שבכל ביקור רופאים הרופא שעושה סקירה של החולים (כל פעם רופא אחר) טוען כל פעם מחדש שאימא מסרבת לניתוח. האמת היא שמנהל המחלקה, המומחה לבעיות עמוד שדרה, הוא זה שהכריז שלפני ניתוח צריך למצות את כל הפתרונות האחרים, וניתוח הוא האמצעי האחרון שהם ינקטו בו, והוא מעדיף לא לנתח, בטח לא אישה בגיל של אימא שלי שיש לה קוצב לב.
הורי מדוכאים מאוד מהשהות הממושכת הזו בבית החולים, מהאיטיות בה הכל קורה, מחוסר הידיעה מתי זה ייגמר סוף סוף, ומההרגשה שנותנים להם שרוצים להיפטר מהם כבר. האמת שחוץ משלוש ארוחות ביום וחמש דקות של פיזיותרפיה חובבנית הם לא נותנים לה שום טיפול. אבא עושה הכל בשבילה, רוחץ אותה, מחליף חיתול ונותן תרופות, לדעתו הוא יכול לטפל בה בהצלחה גם בבית אבל היא משום מה פוחדת ומסרבת להתרחק מבית החולים, פוחדת שהוא לא יצליח להתמודד עם המשימה בכוחות עצמו.
היום ביקרו אצלה אחותה עם הבעל של אחותה שעובד בעיסוי. הוא הצליח לשכנע את אימא ללכת כמה צעדים עם הליכון ואחר כך עשה לה עיסוי בכפות הרגלים. אימא מניעה את הרגלים והיא בהחלט לא משותקת אבל היא איבדה מסת שריר בגלל השכיבה הממושכת וחשוב יותר, איבדה את הביטחון בעצמה והיא נורא פוחדת ליפול. הפחד והכאב משתקים אותה וגורמים לה לדיכאון.
היום אבא ואני החלטנו שאם האשפוז בפלימן ימשיך להתעכב ניקח את אימא הביתה, נשכור מישהי שתבוא לעזור לאבא כמה שעות ביום, נשכור פיזיותרפיסט פרטי ונעשה לאימא שיקום ביתי כי על קופת חולים פשוט קשה לסמוך.
אני צריכה להשיג לאימא כיסא גלגלים כזה למקלחת. חשוב שהוא שיצליח לעבור בדלת המקלחת שלהם. אם לא יהיה ביד שרה פשוט נקנה אחד כזה.

יום ראשון, 2 ביוני 2019

בין ייאוש לתקווה

המצב שלנו לא ברור, חוסר וודאות, פחדים ולחץ. האבחנה הקודמת של דלקת בעצמות נפלה, זו הייתה אבחנה שגויה מסתבר. בסוף הבינו שיש לה פשוט שחיקת דיסק בין החוליות L5 ו L4 אלו החוליות האחרונות של עמוד השדרה ובדרך כלל הן אלו שעושות את רוב הבעיות בגב התחתון.
ביום חמישי הגיע מישהו ומדד את אימא כדי להכין לה מין חגורה או סד כזה שיעזור לתמוך לה בגב וביום שישי בצהריים הביא את החגורה והסתלק.
רק הבוקר תגיע פיזיותרפיסטית לטפל באימא וללמד אותה איך להתנהל עם החגורה הזו. הרעיון הוא שצריך לעזור לה ללכת כי עד היום היא נשארה במיטה, חסרת אונים לחלוטין, ואז היא תוכל לחזור הביתה. הרופאים החליטו שניתוח זה רעיון לא טוב ומסוכן לאישה בגילה ולכן היא צריכה ללמוד להתנהל עם חגורה ולהסתדר כמיטב יכולתה.
ביום שישי אחרי הצהריים ישבתי עם אימא בבית החולים עד הלילה ובינתיים אבא נסע לאחיו לאכול ואחר כך נסע הביתה לנוח קצת. זה בכל אופן היה התכנון, בפועל הוא כמעט לא נגע באוכל ולא ממש נח. הוא לחוץ מאוד, חרד מאוד, לא מוצא מנוח לעצמו, לא מסוגל להיות לבד בבית.
בשבת היה ממש רע, בשבתות אין כמעט רופאים ויש צוות מצומצם, אבא הרגיש שמזניחים אותם, שלאף אחד לא אכפת וזה שלא התקשרתי במשך כמה שעות ורק אחיו וגיסתו באו לבקר רק הרע את המצב. חוץ מזה העבירו את אימא לחדר אחר ולמיקום שנראה לו גרוע יותר, מיטה ליד דלת הכניסה והכיור, וזה ממש ערער אותו. ניסיתי להרגיע ולפשר ואחר כך שוחחתי ארוכות עם אחי דרך הווטסאפ ושנינו שברנו את הראש מה עושים ואיך עוזרים לשניהם.
היום טיפה יותר טוב, אימא הצליחה לעמוד כמה דקות כשהיא נתמכת בכיסא ומנהל המחלקה בא לדבר אתם והבטיח שברגע שהיא תוכל לעמוד על הרגליים ישלחו אותם הביתה ולהמשיך בפיזיותרפיה אפשר גם בבית.
פתאום קלטתי שאבא שואב יותר תשומת לב ואנרגיות מאימא. לה כואב וקשה אבל היא שומרת על קור רוח ואין לה התקפות דיכאון ומרה שחורה כמו שיש לו, היא גם לא צריכה שכל הזמן יטפלו בה וירגיעו אותה וידברו איתה, למעשה נדמה לי שהיא הייתה שמחה אם היו מניחים לה לנפשה פה ושם סתם לשכב בשקט בלי לדבר ובלי להתייחס לאף אחד, מה שלא יקרה כל זמן שאבא בסביבה.
אימא גם העלתה רעיון מעולה שאולי היא תתאשפז זמנית באחד מבתי האבות הרבים בקרייה. יש שם מחלקות שיקומיות ועדיף לה ולאבא להיות קרוב לבית ולקבל שם טיפולים ולא בבית חולים כרמל הרחוק ובלי החניות הפנויות.
בכל מקרה מעכשיו אני מקפידה להתקשר כל שעה שעתיים, כדי שאבא לא ירגיש מוזנח ולא ייפול שוב לדיכאון.