יום שישי, 26 ביולי 2019

עשינו זאת!

סוף סוף הצלחנו להשכיר את הבית של חמי וחמותי. זה לא היה קל בעיקר כי ג'ינג'י התעקש לשפץ אותו ולצחצח אותו היטב אחרי הזוג האחרון שגר שם עם חמישה כלבים ושני ילדים ולעולם לא ניקה ולא סידר כלום. הבית היה במצב קטסטרופלי ועד שנפטרנו מהם ירקנו דם.
השקענו בניקיון ובצביעה ואחרי שמצאנו סוף סוף מישהו שרצה להשכיר היינו צריכים להוסיף עוד מזגנים ולעשות עוד כמה שיפוצים קטנים והיום סוף סוף חתמנו על החוזה שעבר לפני כן המון שינויים והתאמות.
גם לדיירים החדשים יש כלבים אבל הם הבטיחו לנקות אחריהם ולא להזניח את הגינה. נקווה שיעמדו במילה שלהם.
הורי מתרגלים לאט לאט לחיים בבית. אימא פחות או יותר נכה ולא מסוגלת לעשות יותר מצעד אחד או שניים כשהיא נתמכת בהליכון. אחרי המון ויכוחים ומריבות אבא הסכים לקבל עזרה מביטוח לאומי. זמנית מגיעות להם 9 שעות אבל יש סיכוי טוב שיגדילו להם את השעות. שכנעתי את אבא לבקש מישהי שתעזור לו בשעות הבוקר. הוא צריך עזרה להוריד את אימא מהמיטה ולרחוץ אותה. ביום ראשון תתחיל לעבוד אצלם בחורה נחמדה שהסכימה לשעות הללו ונקווה לטוב. הפחד הכי גדול שלי הוא שאבא גם יקרוס בגלל הלחץ הגופני והנפשי ואז יהיו לי שני חולים על הראש.
לשמחתי חוץ ממני ומג'ינג'י באים לבקר אותם חברים וקרובי משפחה וכולם מביאים להם אוכל. המקרר מפוצץ ולא אתפלא אם אבא יעלה מחדש את הק"ג שהוריד בחודשיים האחרונים.
ג'ינג'י נוסע לטייל בחו"ל ביום שני ויחזור רק בעוד 12 יום. אני עדיין לא לגמרי בסדר עם הגב, יש שיפור עצום אבל עדיין קשה לי ואני מקווה שאצליח להתמודד עם הטיול עם הכלבים. אם לא אצליח עוגי יאלץ לקום מוקדם ולטייל אתם במקומי.
חוץ מזה גם נורא נורא חם, כולם בטח שמו לב לזה, והחום ממש מעיק השנה וגורם לכולם לעייפות ולעצבנות. אני ממש שונאת את הקיץ!

יום חמישי, 18 ביולי 2019

ושוב בבית

עוד אתמול אבא החליט שאימא חוזרת הביתה כי היא עשתה כבר את הביופסיה ואין לה מה לחפש יותר בבית החולים. הוא התקשר בשש בבוקר ובישר לי שהחליפו לאימא מיטה ואחות אחת אמרה לה שזה בגלל שהיא עומדת להשתחרר הביתה והוא ישר נלחץ והחליט שכנראה שהיא חוזרת כבר היום, ומאחר והוא חייב לנסוע איתה באמבולנס (לא ברור למה) הוא רוצה להגיע לבית החולים בלי רכב ולכן הוא מבקש שאסיע אותו.
הסעתי אותו לכרמל וחזרתי הביתה צולעת ואומללה. הנהיגה לא טובה לאישיאס שלי והנסיעה עם אבא היא ממש אסון. הוא כל הזמן מעיר לי ונותן לי הוראות ומצליח לבלבל אותי למרות שנהגתי לכרמל לפחות מאה פעמים בשנים האחרונות. הלחץ שלו והצורך שלו בשליטה בכל הסביבה מלחיץ גם אותי ומזיק לי פיזית. מזל שבאותו יום היה לי טיפול אצל מדריכת הפלדנקריז שלי שלא הבינה למה אני מכווצת כל כך ועוד אחרי שמצבי הוטב כל כך לאחרונה. אחרי שהסברתי לה היא נאנחה ושוב הטיפה לי שאני חייבת לשמור על עצמי ולחשוב קודם כל על עצמי ולא על אחרים.
למחרת אבא שוב דרש הסעה לכרמל ולמזלי צץרץ עבד בוקר באותו יום ומאחר ומקום העבודה שלו קרוב לכרמל הוא פשוט יצא קצת קודם והקפיץ את אבא לבית החולים. הפעם הצליח להם והם נשלחו סוף סוף, אחרי חודשיים מחוץ לבית, חזרה הביתה. שמחתי מאוד אבל שמחתי הועבה מעט בגלל דואר ישראל המרגיז. אחי חידש את הדרכון בשבוע שעבר והדרכון שלו נשלח להורי בדואר רשום. כשהגעתי לקחת את הדרכון שלו הפקידה סירבה לתת לי אותו כי רק לבעל הדרכון או למישהו שיש לו תעודה מזהה מותר לקחת את הדרכון. הסברתי שאחי בחו"ל ואין לי שום תעודה שלו וזה לא עזר למרות שהוא נתן לי ייפוי כוח חתום.
חזרתי הביתה חפוית ראש ושלחתי הודעה לאחי שיחפש את תעודת הזהות הישנה שלו.
שעתיים אחר כך הורי התקשרו שהם בדרך באמבולנס ששכרו. שאלתי אם לבוא והם הסכימו בשמחה. נסעתי אליהם ועוד הספקתי לראות את האמבולנס. אימא כבר ישבה בכורסה בבית עצבנית ומתלוננת. הנסיעה הייתה לה קשה מאוד, הכיסא היה לא נוח והיא חשה כל מהמורה בכביש וכאב לה. הושבנו אותה בכיסא הגלגלים שהבאתי לה מיד שרה והראינו לה שהוא נכנס לשירותים בלי בעיות, ואחר כך מצאתי לה כפכפים שיהיו לה נוחים.
מודאגת מאוד שמתי לב שהיא לא זוכרת איזה כפכפים יש לה בבית, ושהיא נשמעת מבולבלת וילדותית בצורה מאוד לא אופיינית לה. היא התחילה להתווכח שההליכון שלה הוא לא ההליכון שהיה לה לפני האשפוז והתלוננה שהחליפו לה את ההליכון בדגם גבוה וכבד מידי (מדובר באותו הליכון) ושהכיסא לא נוח ושהכל נורא ואיום. לצערי אבא שלי, במקום לעודד ולנסות לשפר את מצב רוחה, נסחף אחריה והתחיל להתווכח ולהיות מדוכא כמוה.
בסוף התעייפתי וחזרתי הביתה. אני מקווה שהיא תתאושש במהרה ותתחיל לחזור לעצמה. השיתוק וכאבי הגב מספיק גרועים אני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד גם עם בעיות של דמנטיה.

יום רביעי, 10 ביולי 2019

ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה

נתחיל בדברים הטובים, אחי הגיע לפני כשבוע לארץ וזו כבר הקלה ענקית. אבא לא לבד ויש כתף חסונה להניח עליה חלק מהמטען. הוא אמנם אחי הקטן אבל כיום כששנינו עברנו כבר את גיל שישים הוא מתנהג כמו אח בוגר ואחראי וזה ממש נעים ונוח. זה בערך הדבר היחיד שנעים ונוח במצב הזה. חוץ מזה הכל על הפנים. אימא חזרה לכרמל ובהתחלה הודיעו לנו שיש לה שבר לא יציב ולכן חייבים ניתוח קיבוע כי אחרת אוי ואבוי, תזוזה קטנה והיא תישאר משותקת. אימא בכתה ואבא נבהל ושניהם ממש לא רצו ניתוח אבל אחרי שיחות עם מנהל מחלקת עמוד שידרה ועוד רופאים והתייעצויות הסבירו שאין ברירה וחייבים וזה הסיכוי היחיד שלה להבריא. סוף סוף הם הסכימו ופתאום אתמול שוב מהפך - אסור בשום פנים ואופן ניתוח, עשו לה בדיקות דם והתברר שהחשד הראשוני שיש לה זיהום בעצם ובגלל זה החוליות שלה מתפוררות ובמצב כזה ניתוח זה דבר מאוד מסוכן ואסור לגעת, צריך ביופסיה ואחרי שיבררו מה טיב הזיהום להתאים לו אנטיביוטיקה ואז אחרי שהתרופה תתחיל להועיל יש מצב שהעצם תשקם את עצמה לבד ואימא תוכל לעמוד שוב על הרגליים.
למה לקח להם שבע שבועות להחליט על ביופסיה? למה לא עשו את זה מיד במקום כל השבועות הללו באשפוז ובפלימן? הרי הם חשדו בזיהום עוד בהתחלה ואז שינו את דעתם כי בדיקות הדם של אימא שללו אפשרות של זיהום ופתאום יומיים לפני הניתוח היה שינוי והוחלט שכן, זה זיהום. לא אוסטאופורוסיס גורם לעמוד השדרה שלה להתפרק אלא זיהום מסתורי שאוכל לה את החוליות. ושוב באו תלונות של כך שאי אפשר לעשות לה אם. אר. אי. כאילו שזו אשמתה שיש לה קוצב. ומה עשיתם לפני שהמציאו את מכשיר הפלא האם. אר. אי?
הורי נטרפים לגמרי מכל המצב, מיטלטלים בין תקווה לייאוש, מבוהלים מהעתיד, רוצים הביתה אבל פוחדים איך יסתדרו בתנאים האלה, אימא בוכה, אבא כועס ומתלונן ואנחנו מנסים להרגיע. לצערי עדיין קשה לי ללכת ועדיין יש לי כאבים למרות ההשקעה שלי בטיפולים (הכל פרטי ויקר מאוד) וכל המצב מייאש ומדאיג.
למרבה הצער אחי צריך לחזור לארה"ב ביום ראשון, יש לו משפחה ועבודה וחיים שם, והעול שוב ייפול עלי. העול הזה הוא בעיקר נפשי, כי הרי כל זמן שאימא מאושפזת אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשבת לידה בבית חולים ולנסות לשכנע את אבא ללכת הביתה לנוח, מה שבדרך כלל נכשל, אבל זה עול כבד ומלחיץ וגורם בסופו של דבר לכאבים פיזיים. לשמחתי אחי הצליח לגרור את אבא לרופא להיבדק בגלל עניין התאונה. הרופא הסכים שדבר ראשון צריך לתת לו מדלל דם כי אולי היה לו שבץ מוחי קטן ונתן לו לעשות המון בדיקות שהוא בטח לא יעשה כי הוא חייב לדעתו לשבת ליד אימא מהבוקר ועד הלילה. הדבר היחיד שהוא עשה זה צילום של הראש, מחלקת הדימות נמצאת בבית חולים כרמל ומאחר והוא שם כל הזמן בין כה וכה... שאר הבדיקות ידחו לאלוהים יודע מתי.
אחי שמתפרנס מטיפול באנשים ברפואה סינית עשה גם לי דיקור, ולימד אותי איך לשכב על הגב עם הרגלים מורמות בתישעים מעלות לגוף, לנשום נשימות עמוקות מהבטן ולהפעיל דמיון מודרך כדי להרפות את השרירים המכווצים ולהירגע. נשבעתי לו להקדיש לפחות חצי שעה ביום לתרגיל הפשוט הזה כדי שמצבי לא יחמיר ואולי אפילו יירגע. הוא גם המליץ לי לחזק את שרירי הליבה, פילטיס ממש טוב בזה ובאמת תכננתי להירשם לחוג כזה במתנ"ס אבל אז אימא אושפזה וכל התכניות שלי השתנו. הלוואי ויעשו כבר סוף סוף את הביופסיה הזו, יחזירו אותה הביתה ואני אוכל לבקר אצלה כל יום ולעזור יותר בלי שאצטרך לנסוע לכרמל הזוועתי (רק למצוא שם חנייה זה סיוט) ושהיא תוכל להתחיל להחלים כבר סוף סוף לפני שהמחלה שלה תגמור את כולנו.

יום רביעי, 3 ביולי 2019

יום קשוח

היום התחיל בטלפון מבשר רעות מאבא. הוא מרגיש זוועה ומבקש שאחליף אותו בשמירה על אימא. גם אני לא במיטבי. עדיין צולעת וכואבת ומתקשה ללכת יותר מכמה צעדים אבל אבא נשמע נורא ואיום ושיערתי שאחזיק מעמד כמה שעות בישיבה לצד אימא בפלימן.
הגעתי בשבע ומשהו ובהתחלה הכל היה בסדר. ארוחת בוקר, פיזיותרפיה ואחר כך היה אמור להיות רפוי בעיסוק אבל במקום נכנס רופא צעיר ונחמד אחד ואמר שהוחלט להחזיר את אימא לכרמל. צילום הסי. טי. שהיא עשתה לפני יומיים מראה שאין הטבה ואולי אפילו הרעה וברור שפלימן לא עוזר לה. אימא התחילה לבכות וביקשה שיחכו עוד יום כי היא לא רוצה לנסוע בלי אבא. הרופא התעקש והכריז שהוא נאבק למצוא לה מיטה במחלקה האורתופדית ושמחכים לה שם כבר וחבל להתעכב כי רק בכרמל יוכלו לעזור לה. הרגעתי את אימא, הבטחתי לה שיהיה בסדר והתחלתי לאסוף את החפצים הרבים שהיא צברה בשלושת השבועות שלה בפלימן.
הגענו למיון של כרמל באמבולנס עם נהג אמבולנס חביב מאוד שעזר לי עם הסלים והתיקים שגררתי איתי, אימא הושכבה במיון והתחלנו להמתין לאורתופד. לקח לו בערך שעתיים להגיע וכשהוא בא סוף סוף הוא התחיל לשאול שאלות טיפשיות מאוד שהעידו עליו שהוא לא קרא את המכתב של הרופא מפלימן והוא לא מכיר את התיק של אימא. כשניסיתי להסביר לו את המצב הוא השתיק אותי מאוד בגסות ולא התחשב בזה שאימא לוקחת תרופות חזקות נגד כאבים ומתקשה להסביר את עצמה. אני כעסתי והוא כעס ואיים עלי שיביא לי אבטחה כי אני מאיימת עליו. אני, אישה כבר לא צעירה, צולעת שמגיעה לו בקושי לכתף, והוא בחור צעיר ושרירי, ואני מאיימת עליו? רתחתי מכעס. איזה דביל חצוף! מתי רופאים ילמדו לדבר עם החולים ולהקשיב להם ולקרובים שלהם ולא להתנשא כמו אידיוטים?
דיברתי עם האחות האחראית וניסיתי להסביר את המצב ולא עזר, התקשרתי לרופא הטיפש מפלימן ששלח אותנו לכרמל והסברתי לו מה המצב וגם זה לא עזר. נשארתי תקועה במיון, קופאת מקור כי המיזוג שם מוגזם מאוד ורותחת מכעס. כולם התקשרו אלי כל הזמן ונדנדו בטלפון ושום דבר לא זז. אימא נשארה תקועה במיון ואחרי שביקשתי שלוש פעמים שיחליפו לה חיתול ונעניתי בעוד מעט שאף פעם לא הגיע החלפתי לה לבד ושכנעתי בחורה מכוח העזר להחליף לה את הסדין שהיה כבר רטוב. לא לקחתי כדורים נגד כאבים והרגל הרגה אותי והיה לי קר נורא והכי גרוע האוטו נשאר בפלימן ככה שהייתי תקועה שם. בסוף צץרץ שסיים את העבודה מוקדם יותר הגיע לקחת אותי לאסוף את הרכב מפלימן ואבא שאכל צהריים אצל הדוד שלי הגיע קצת אחר כך להחליף אותי. ג'ינג'י שכעס לשמע הסיפור שלי התקשר להנהלת בית החולים וצרח שם על מחלקת תלונות הציבור ועשה סקנדל ואז סוף סוף באו לעשות לה צילומים, עוד פעם ואפילו החליפו שוב חיתול ולפני שעה הודיעו שיאשפזו אותה שוב באותה מחלקה חסרת תועלת.
אחי שעקב אחרי הבלגן מארה"ב הודיע שהוא טס הלילה ומחר בבוקר ינחת בארץ. אולי הוא יצליח לשכנע את הורי לעזוב את בית החולים הדפוק וחסר התועלת הזה ולחפש רופאים שיודעים מה הם עושים. אני איבדתי את האמון בבית חולים כרמל ולדעתי המחלקה האורתופדית שלהם לא מסוגלת להתמודד עם בעיות כמו של אימא שלי וחבל לבזבז שם זמן.