כמו כולם גם אני הייתי דבוקה לטלוויזיה ולרדיו בשבועות הראשונים אבל עם הזמן נרגעתי קצת כי כמה אפשר? אני כל הזמן מזפזפת בין הערוצים ומתחמקת מכתבים ומרואיינים שמעצבנים אותי. יש לי רשימה מפורטת של כאלה שאסור להקשיב להם או לצפות בהם מטעמי גועל נפש ועצבים. יש את איילה חסון המעצבנת והצבועה, יש את עמית סגל עם חיוכו המדושן עונג והמרגיז, יש את מבחר שרי הליכוד שכל אחד מהם שקרן וטיפש יותר מהשני וכמובן ראש וראשון, אבי האומה ושמש העמים - מר נתניהו שגורם לי לברוח לערוץ דיסקברי החביב עלי או לנשיונל גיאוגרפיק או סתם לכבות את הטלוויזיה.
אני אוהבת מאוד את רביב דרוקר וממש חבל שאין יותר פינת טרלול, אוהבת את ברוך קרא ואת רוב השידורים של התאגיד ושונאת את הפרסומות הארוכות והמייגעות כל כך בערוצים האחרים.
בהתחלה לא יכולתי לראות שום דבר שלא קשור למלחמה אבל אחרי כחודש נקעה נפשי. פשוט לא יכולתי יותר לשמוע סיפורי זוועה וגבורה. הייתי חייבת הפוגה וקצת אסקפיזם כדי לא לצאת מהדעת. התכנית האהובה עלי ביותר היא "ציידי האוצרות" תכנית בריטית על בחור וולשי נחמד שקונה ומוכר חפצים עתיקים. מהתכנית הזו התפתחה עוד תכנית בת שמספרת על כל בעלי המקצוע שעסוקים בשחזור עתיקות. יש נגרים, ורפדים ואיש חביב אחד שמתמחה בעור ועוד אחד שהוא נפח אמן. כולם מדברים אנגלית בריטית עם מבטאי שונים ומשונים ומתעסקים בחפצים יפים ועתיקים ואף אחד לא צועק או כועס או חלילה מת. פשוט תענוג!
אני צופה גם בממתק המטופש והזוהר שנקרא העידן המוזהב. סדרה עתירת מלמלות ומשי. עלילה חמודה ולא מסובכת, והתלבושות... הו התלבושות.
