בשעה טובה עברנו בסוף השבוע האחרון ואנחנו גרים בדירה החדשה כבר שבוע שלם. לכאורה זה היה אמור להיות הכי קל ופשוט, נשארנו בעצם באותה כתובת, רק ירדנו קומה אחת למטה וכמובן יש פחות מטרז', אין מדרגות הכל פשוט ונגיש יותר והחיים שלנו דבש.
אני הכי מרוצה מחדר השינה שהוא ממש גדול ויש בו מקום למשרדון קטן ויש גם חדר ארונות מרווח והמון מקום לבלגן שג'ינג'י אוהב לחזיק ליד המיטה שלו. חבל שלא החלפנו גם שם את הבלטות אבל התקציב לחץ ואולי בעתיד... נחיה ונראה.
האמת היא שאני מתקשה מאוד להסתגל למעבר, נאבקת למצוא מקום לכל החפצים הרבים מידי שלנו ומרגישה כאילו עברתי לעיר אחרת למרות שבעצם הכל נשאר אותו דבר. אתמול סוף סוף התקינו לי את דלתות הזכוכית בויטרינה של המטבח ובערב בא החשמלאי החביב שלנו והעביר שני גופי תאורה שנשארו למעלה לדירה למטה והתקין במקומם משהו אחר שאולי הדיירים שעוד אין ירצו ואולי לא. קשה לדעת.
הצלחנו למצוא חברת ניקיון ששלחה שלוש עובדים נמרצים שניקו תוך כמה שעות את הבית שהיה ממש מטונף ועכשיו אני יכולה להראות אותו לדיירים בלי להרגיש מבוכה בגלל האבק והטינופת. עוד יש בעיות פה ושם, יש דליפות מים קטנות במטבח ובמקלחת. צריך למצוא שרברב שיודע לעבוד בניגוד לקבלן שלנו שלא יודע להתקין צנרת מים כמו שצריך. צריך לתלות עוד כמה תמונות ולסדר כמו שצריך את הממ"ד שנעשה בלית ברירה מין מחסן, וצריך לזרוק המון גרוטאות מהמחסן שג'ינג'י אזר סוף סוף אומץ והתחיל לפנות.
בינתיים הכל מתעכב כי הוא מאושפז בגלל עניין ההכנה לדיאליזה וחלק נכבד מהזמן הקדשנו למאבק בבירוקרטיה של קופת חולים שמצד אחד דורשת בדיקות שונות ומשונות לפני ניתוח (צריך לעשות לו גם ניתוח שבר טבורי לפני דיאליזה צפקית) ומצד שני אין תורים. בשביל לעשות צילום סי. טי. של החזה בלי ניגוד שולחים אותנו לירושלים, ובשביל בדיקה במכון לב צריך לחכות כמה חודשים. אחרי צעקות והתרגזויות של ג'ינג'י (שטוב בדברים כאלה) הצליחה הרופאה שלו בבית החולים לסדר לו את כל הבדיקות בבית החולים באותו יום. נשארה רק הבעיה המעיקה של החנייה הלא קיימת בבית החולים, אבל נתגבר גם על זה. או שנחנה במגרש חנייה יקר להחריד, או שניסע בתחבורה ציבורית. העיקר שנסיים את הבדיקות הארורות האלה.
ומאחר שצרות תמיד באות בצרורות הצלחתי לעשות פנצ'ר בגלגל של הרכב שלי כשחזרתי מבית החולים אחרי שהפקדתי שם את ג'ינג'י. השעה הייתה כבר שבע בערב ואני תקועה בכביש ראשי עם פנצ'ר ברינו שאוהבים להחביא את הגלגל הרזרבי ולהקשות על הוצאתו מהבגז'. למזלי צץרץ היה בבית והוא הגיע אחרי כחצי שעה, נאבק קצת ברינו העקשן ובסוף החליף לי את הגלגל. אתמול הייתי חייבת לקנות צמיג חדש כי הקודם נהרס לגמרי בגלל שנסעתי עליו כי הפנצ'ר קרה בכביש בלי שוליים, ועד שמצאתי מקום לעצור הלך הצמיג. אני שונאת להגיע לבד למוסך, אבל אין ברירה, עשיתי זאת בעזרת ליווי של בעלי שדיבר בטלפון מבית החולים עם המוסכניק.
ג'ינג'י התאשפז בזמן הכי גרוע שאפשר, אנחנו עוד לא מאורגנים כמו שצריך בדירה החדשה, יש עוד דברים רבים שצריך לסדר ולהחליט עליהם, וקשה לי להתמודד לבד עם הכל, והכי גרועה זו הדאגה לבריאות שלו, וגם למצב הנפשי והקוגניטיבי שלו שהולך ומתדרדר בגלל מצב הכליות. הוא מתקשה לזכור דברים, מתקשה להבין מה שמנסים להסביר לו, וגם כועס ומתרגז כל הזמן בגלל דברים טיפשיים. את הקבלן הוא העיף למרות שהוא לא סיים את העבודה, עלי הוא צועק וכועס כל הזמן, ומה שהכי מעיק מבחינתי זה שהוא החליט שהוא שונא את אבא שלי (אדם בן 93) והוא מחרים אותו ולא מוכן לדבר איתו, ולא מוכן שאבא יגיע אלינו יותר.
אבא שלי נפגע ולוקח את זה מאוד קשה למרות ההסברים שלי שמדובר באדם חולה ולא יציב. אני תקועה בין שניהם וזה עוד מוסיף לי דאגות וכאב ראש ולב. בגלל שאבא אדם חרדתי וקצת נודניק לא סיפרתי לו שג'ינג'י מאושפז כי אם הוא ידע הוא לא יפסיק לחפור לי ולהציק עוד יותר. בקיצור, אל תקנאו בי, מקווה שאשרוד את התקופה הקשה הזו ושנצליח סוף סוף להשכיר את הבית.
.jpg)
