אתמול זכיתי לראשונה בחיי בהנחה בגלל גילי המופלג. מאחר והמטפלת שלנו נוסעת לביקור מולדת ממושך שכרוך בהמון סידורים וקניות נשארתי בלי רכב וחזרתי מהפלדנקרייז באוטובוס. זו נסיעה מקומית שעולה חמש ש"ח אבל לתדהמתי הרבה הנהג לקח ממני רק שניים וחצי ש"ח.
הודעתי לו שאני עדיין לא נחשבת לפנסיונרית כי חסרים לי כמה חודשים עד גיל 62.
אם את מעל שישים מגיעה לך הנחה הכריז הנהג בלי היסוס.
מצד אחד שמחתי, מי לא אוהב לשלם פחות? מצד שני טיפה נעלבתי כי הוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. נתן בי מבט אחד והחליט שאני מעל שישים. נכון שיש לי שער לבן אבל לבשתי מכנסיים קצרים וטריקו ועליתי לאוטובוס בצעד קליל של מישהי שצלחה בלי הנחות שיעור פלדנקרייז מפרך שגרם לרוב המשתתפים לגנוח ולבקש רחמים.
טוב, מה לעשות? אי אפשר לעצור את הזמן ובנובמבר שנה זו גם ביטוח לאומי יכיר בי כגמלאית ואפילו אקבל תעודה שתעיד על כך.
חוץ מזה היו כמה ימים פשוט מטורפים אצלנו. עוגי היה מאושפז שוב בכרמל בגלל כאבים ודלקת ברצפת הפה. הכלבה שלו שוב עברה אלינו ושבשה לנו לגמרי את סדר היום כי רק ג'ינג'י יכול לטייל איתה. אם לא די בכך טופי המסכן התחיל לצלוע בגלל איזה פצע ברגל והוטרינרית שלנו שמה לו צווארון פלסטיק מציק שיפסיק ללקק את הרגל וגזרה עליו לא לטייל עד שיבריא. את האנטיביוטיקה שהוא קיבל הוא דווקא אכל ברצון כי עטפתי אותה בבשר טחון אבל התמרמר כשיצאתי לטייל בלעדיו. היו לנו כמה שעות של כעס ועצבים כי ביום חמישי יש לעוגי ועדה של ביטוח לאומי והבית חולים עשה בעיות כשביקשנו שישחררו אותו לשלוש שעות ללכת לוועדה. צריך אישור מרופא משפחה וצריך לשחרר ושוב לאשפז וצריך שהרופא יחתום וצריך ככה וצריך אחרת. בסוף כנראה נמאס להם מהנדנוד שלנו ואתמול הם פשוט שחררו אותו הביתה. במקום אינפוזיה הוא ייקח כדורים ולהשתעמם במיטה הוא יכול גם בבית.
נוסף לזה המחליפה של המטפלת הגיעה אתמול וגילינו שהיא באמת מדברת קצת עברית, הקלה עצומה והבוקר שמנו שעון מעורר כדי לקום מוקדם כדי להסיע את המטפלת לרכבת שתיקח אותה לשדה התעופה. כמובן שהתעוררנו לפני השעון, ג'ינג'י הסיע אותה ואני שוב נרדמתי. אחר כך קמתי ועשיתי ניקיון יסודי כי הבית היה מלא שערות כלבים ועכשיו נוסעת למרכז המבקרים כי יש פעילות ואחרי הצהריים הוועדה... איזה מזל שהיה לנו שכל לבקש שהמרכז לקשיש יתחיל להסיע את חמותי ולהחזיר אותה ברכב שלהם. עד אז זה היה מין עול מגביל ומציק נורא. אי אפשר לצאת לפני תשע וחייבים לחזור עד שתים עשרה וחצי. עכשיו הם לוקחים אותה עם הכיסא ומחזירים עם הכיסא ואנחנו ציפורי דרור, נפטרנו מהלחץ הזה לפחות.
הודעתי לו שאני עדיין לא נחשבת לפנסיונרית כי חסרים לי כמה חודשים עד גיל 62.
אם את מעל שישים מגיעה לך הנחה הכריז הנהג בלי היסוס.
מצד אחד שמחתי, מי לא אוהב לשלם פחות? מצד שני טיפה נעלבתי כי הוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. נתן בי מבט אחד והחליט שאני מעל שישים. נכון שיש לי שער לבן אבל לבשתי מכנסיים קצרים וטריקו ועליתי לאוטובוס בצעד קליל של מישהי שצלחה בלי הנחות שיעור פלדנקרייז מפרך שגרם לרוב המשתתפים לגנוח ולבקש רחמים.
טוב, מה לעשות? אי אפשר לעצור את הזמן ובנובמבר שנה זו גם ביטוח לאומי יכיר בי כגמלאית ואפילו אקבל תעודה שתעיד על כך.
חוץ מזה היו כמה ימים פשוט מטורפים אצלנו. עוגי היה מאושפז שוב בכרמל בגלל כאבים ודלקת ברצפת הפה. הכלבה שלו שוב עברה אלינו ושבשה לנו לגמרי את סדר היום כי רק ג'ינג'י יכול לטייל איתה. אם לא די בכך טופי המסכן התחיל לצלוע בגלל איזה פצע ברגל והוטרינרית שלנו שמה לו צווארון פלסטיק מציק שיפסיק ללקק את הרגל וגזרה עליו לא לטייל עד שיבריא. את האנטיביוטיקה שהוא קיבל הוא דווקא אכל ברצון כי עטפתי אותה בבשר טחון אבל התמרמר כשיצאתי לטייל בלעדיו. היו לנו כמה שעות של כעס ועצבים כי ביום חמישי יש לעוגי ועדה של ביטוח לאומי והבית חולים עשה בעיות כשביקשנו שישחררו אותו לשלוש שעות ללכת לוועדה. צריך אישור מרופא משפחה וצריך לשחרר ושוב לאשפז וצריך שהרופא יחתום וצריך ככה וצריך אחרת. בסוף כנראה נמאס להם מהנדנוד שלנו ואתמול הם פשוט שחררו אותו הביתה. במקום אינפוזיה הוא ייקח כדורים ולהשתעמם במיטה הוא יכול גם בבית.
נוסף לזה המחליפה של המטפלת הגיעה אתמול וגילינו שהיא באמת מדברת קצת עברית, הקלה עצומה והבוקר שמנו שעון מעורר כדי לקום מוקדם כדי להסיע את המטפלת לרכבת שתיקח אותה לשדה התעופה. כמובן שהתעוררנו לפני השעון, ג'ינג'י הסיע אותה ואני שוב נרדמתי. אחר כך קמתי ועשיתי ניקיון יסודי כי הבית היה מלא שערות כלבים ועכשיו נוסעת למרכז המבקרים כי יש פעילות ואחרי הצהריים הוועדה... איזה מזל שהיה לנו שכל לבקש שהמרכז לקשיש יתחיל להסיע את חמותי ולהחזיר אותה ברכב שלהם. עד אז זה היה מין עול מגביל ומציק נורא. אי אפשר לצאת לפני תשע וחייבים לחזור עד שתים עשרה וחצי. עכשיו הם לוקחים אותה עם הכיסא ומחזירים עם הכיסא ואנחנו ציפורי דרור, נפטרנו מהלחץ הזה לפחות.