שוב בית חולים

ביום חמישי בבוקר אבא התקשר וביקש שאבוא כי אימא לא יכולה לעמוד והוא לא יודע מה לעשות.
הגעתי בחיפזון ומצאתי את אימא שלי יושבת על כיסא השירותים בלי מכנסים ולא מסוגלת לקום. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל זה היה בלתי אפשרי. לא הצלחנו להלביש לה את המכנסיים או להעביר אותה לכורסא שלה. בסופו של דבר אחרי ויכוחים ומריבות עם אבא ובכי מר של אימא התקשרתי למד"א והזעקתי אמבולנס. הם הגיעו ממש מהר ואחרי שהבינו את המצב הזעיקו עוד צוות שהושיב את אימא על כיסא והוריד אותה לאמבולנס. אבא ואימא נסעו לבית החולים ואני חזרתי הביתה.
אחרי ששהו רוב היום במיון הוחלט לאשפז את אימא שוב באורטופדית ולמחרת בחן הרופא את צילום הסיטי שלה והחליט שאין ברירה, חייבים ניתוח.
יש לאימא הצרות חמורה בתעלת עמוד השדרה התחתון, הלחץ מונע ממנה להזיז את הרגלים וחייבים לשחרר אותו ואז אולי יש סיכוי שהוא תוכל לחזור ללכת. לרוע מזלם של הורי אימא התאשפזה בדיוק לפני החג שמחובר לסוף השבוע ולכן היא נשארת תקועה בבית החולים ורק ביום רביעי יתחילו לעשות משהו. המצב הזה גורם להורי עגמת נפש איומה ומרירות גדולה שאיכשהו יוצאת עלי. כל הזמן יש להם טענות נגדי, לא כל כך ברורות אבל מאוד תקיפות.
אני לא מבינה אותם, הם כל הזמן לבד, אני לא עוזרת מספיק, אני לא מתקשרת מספיק וכדומה.
אני באמת משתדלת אבל זו העונה הבוערת שלנו ואני לא מסוגלת לחלק את עצמי לשניים וחוץ מזה ממש לא בא לי להתקשר ולבקר כשכל הזמן מחמיצים לי פנים ומתלוננים. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם הלחץ הנפשי והפיזי הזה וכרגיל במצבים כאלה הגב שלי מתחיל לקרוס ולהכאיב. מזל שיש לי מחר טיפול פלדנקרייז. מה יהיה אחר כך, רק אלוהים יודע.

סופה של אנג'ל

כתבתי פה לפני 10 ימים. מאז כמעט לא ניגשתי למחשב וסליחה מכל הבלוגרים שאני עוקבת אחריהם והפעם לא הגבתי. פשוט לא היה לי כוח. דלקת הריאות פלוס הבחירות פלוס המצב של אימא מצצו ממני את כל הכוחות. היתרון היחיד הוא שגיליתי אתמול כשעשיתי בדיקות דם שרזיתי כמה ק"ג. הופתעתי מאוד אם כי במחשבה שנייה באמת לא היה לי תיאבון לאחרונה.
אתמול סיימתי עם האנטיביוטיקה ולצערי אני עדיין די משתעלת. כואבות לי הצלעות ואני כל הזמן עייפה אבל חייבת להמשיך הלאה ולתפקד כי אין ברירה. הורי מהווים את הנטל הכי כבד. אם אני לא מתקשרת כל כמה שעות, או חלילה מפספסת ביקור יומי אצלם הם מגיבים כאילו שלחתי אותם ערומים ובלי אוכל למות על איזה קרחון. הם נעשו תלותיים בצורה מעיקה מאוד ומתקשים להבין שאני כבר לא הצעירה הנמרצת שהייתי פעם. גם לי קשה וגם לי יש בעיות בריאות ומשפחה לטפל בה.
לצערי המצב של אימא מחמיר, היא כבר לא מסוגלת להזיז את הרגליים בכלל למרות שהן לא ממש משותקות כי היא מרגישה כשנוגעים בהן. אחרי שזמן רב הם דחו כל רעיון של פיזיותרפיה וחוות דעת שנייה פתאום הם כן מסכימים אבל רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, רצוי כבר אתמול, ומתעצבנים שיש דברים שלוקחים זמן וכמובן מאשימים אותי ואת אחי שמנסה לעזור מאמריקה הרחוקה בכל עיכוב או תקלה.
חוץ מזה באמת יש להם מין מזל נאחס כזה שגורם לעיכובים. מיד יש חגים שתוקעים הכל, וקודם הייתה חופשת הקיץ שהאטה את כל התשובות, ודווקא עכשיו מדריכת הפלדנקרייז שאני תולה בה המון תקוות נורא עמוסה ואין לה זמן כי היא מטפלת באימא קשישה ויש לה המון מטופלים, וכשהיא כבר רצתה לבוא בדיוק אז נדחף פתאום רופא השיניים שגם הוא מסכים לטפל באימא שלי בבית. גם מי שכן מגיע לטפל, למשל הפיזיותרפיסט, זוכה לביקורת משתקת כי מה הוא כבר עושה וזה בכלל לא מועיל.
אבא שלי כל כך מיואש ומותש עד שהוא לא מפסיק לפזר אנרגיה שלילית ומדכאת ועם זאת להתנגד לכל הצעת עזרה, ומיד אחר כך להתלונן שאף אחד לא עוזר להם. אני חושבת שהוא לא מבין כמה הוא מייאש ומעצבן את כל מי שבא לעזור לו. הוא בעצמו על הקרשים, עייף ומפוחד אבל היחס שלו נורא מעייף ושואב אנרגיות שלצערי אין לי כרגע.
לדעתי חלק גדול מהבעיה של אימא הוא נפשי והיא פשוט מבוהלת וסובלת מטראומה בגלל שנפלה בבית החולים ואבא שלי במקום להרגיע ולעודד רק מוסיף לה לחץ ופחד. תמיד זה היה התפקיד שלה לתמוך בו ולחזק אותו נפשית ועכשיו כשהיא במצב כזה האיזון ביניהם הופר וכולנו סובלים.
חוץ מזה גם הרדמנו את הכלבה הנכה שלנו. ג'ינג'י שסירב כל הזמן להרדים אותה נכנע בסוף אחרי שלקח אותה לווטרינרית ששכנעה אותו שבאמת אין טעם להניח לה לסבול. זה עצוב אבל סך הכל היו לה כמה שנים מאוד טובות אצלנו וכולם מתים בסוף.
לצץרץ נהייתה חברה והם כל הזמן יחד, בעיקר אצלנו, והם ממש חמודים, מבשלים יחד ולומדים יחד, משמח מאוד שיש לו בת זוג.
עוגי מתמיד בעבודה ונכון לעכשיו נראה שהוא בסדר. נקווה שזה יחזיק מעמד.
גם תוצאות הבחירות די מעודדות לדעתי. עושה רושם שחלק גדול מהאנשים התחילו להתפקח מהכישוף שביבי הטיל עליהם ואולי יתחיל להיות פה קצת יותר טוב? מותר לקוות לא?

אנג'ל המסכנה בימים טובים יותר

דלקת ריאות

חיכינו בקוצר רוח ל 10/9 כדי לקחת את אימא לבדיקה בבית החולים. הורי ביקשו שאבוא אתם כי קשה להם להסתדר לבד. אימא בכיסא גלגלים ואבא לא שומע טוב, הם חייבים ליווי. הבטחתי שאבוא ורציתי מאוד להיות אתם אבל לפני כמה ימים התחלתי להשתעל שיעול שהחמיר והלך ואחר כך גם היה לי חום די גבוה. אתמול הלכתי לרופא המשפחה שבדק אותי ביסודיות כדרכו והודיע לי שיש לי דלקת ריאות. זה מדבק ואסור לי בשום פנים ואופן להיות ליד אימא שלי באמבולנס סגור (הורי שכרו אמבולנס פרטי כדי לקחת אותה לבית החולים) וגם ביקור בבית חולים לא בא בחשבון. אני חייבת לעשות מיד צילום חזה, להתחיל אנטיביוטיקה ומחר בבוקר בדיקות דם ושאפסיק מיד עם רוקסט שמכיל קודאין כי אני חייבת להשתעל ולהוציא את הליחה מהריאות.
הוא מבין שאחרי כמה ימים של שיעולים כבר כואבות לי הצלעות ומשתתף בצערי על בריחת השתן שנגרמת בגלל השיעול אבל אין ברירה ואם אתחיל להרגיש עוד יותר רע יש לי הפניה למיון. ובכלל, עלי לעזוב הכל והתרכז בהחלמה.
הורי נחרדו למשמע הבשורה. מעולם לא הייתה לי דלקת ריאות והם מבינים שעלי לשכב במיטה ולהחלים אבל מי יהיה איתם בבית החולים? למרבה המזל צץרץ היה פנוי ונידבתי אותו לנסוע איתם. האמת שדי היססתי וחששתי מכך, בעיני הוא עדיין ילד למרות שהוא כבר בן 27 אבל יש לו קשר טוב עם הורי ואיזה ברירה הייתה לי? אמנם ג'ינג'י התנדב אבל הוא עובד וחוץ מזה גם הוא לא שומע כל כך טוב וגם הסבלנות שלו לא משהו. מסתבר שזו הייתה בחירה טובה. הוא עזר להם מאוד והם היללו אותו בחום על התמיכה והעזרה שלו. עשו לאימא צילום והתברר שעמוד השדרה שלה משקם את עצמו ובונה מחדש את החוליות הסדוקות והתוצאה של הביופסיה שלילית כלומר אין לה שום זיהום ולכן אין צורך בתרופות ואין צורך בניתוח, כל מה שהיא צריכה זו פיזיותרפיה כדי שהיא תשקם את השרירים ותחזור ללכת.
אני מרוצה לשמוע שלא יהיה ניתוח ושמחה וגואה בצץרץ והלוואי ואימא תוכל להשתקם וללכת שוב. אמן כן יהי רצון.

התמונה הזו של צץרץ צולמה לפני 25 שנה בערך. הוא בן שלוש ומשהו, חמוד ומתוק להפליא. עכשיו הוא כבר נראה אחרת אבל בפנים הוא עדיין מותק של בן אדם.