יום רביעי, 29 במאי 2019

אוסטיאומיליטיס ורטברלי

זה מה שיש לאימא שלי. דלקת בעצמות עמוד השדרה. עוד לא נתנו לה אנטיביוטיקה, קודם כל צריך לעשות  ביופסיה. למרבה הצער היא עלולה להישאר נכה גם אחרי שיתגברו על הדלקת כי כנראה שנגרם נזק לעצבים.
אבא ממשיך לשבת לידה מהבוקר עד הלילה ואנחנו באים לבקר מידי פעם. כל ההצעות להחליף אותו שינוח קצת נדחות בתקיפות.
מה עוד? ישראבלוג חזר ויש גם איזה עניין עם הממשלה, בחירות אולי? האמת, לא אכפת לי, שילכו כפרה על אימא שלי. זה הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו, שהיא תפסיק לסבול כאבים ושתוכל כבר לחזור הביתה אם כי כולנו מבינים שמה שהיה כבר לא יהיה יותר ואלא אם כן יקרה נס הורי כבר לא יוכלו להמשיך לגור בדירה המטופחת והאהובה שלהם. הם קנו אותה מעמידר בשנת 1960 וגידלו בה אותי ואת אחי. מאז שיפצו אותה מספר פעמים ועכשיו יש לה כניסה נפרדת וגינה קטנה ומדרגות מתעקלות עם עציצים יפים. אם אימא תצא מבית החולים על כיסא גלגלים הם יאלצו להיפרד מהדירה ולעבור למקום אחר. או לדיור מוגן מפואר מאוד ויקר מאוד שהקימו לפני כמה שנים בקריה שלנו, או לדירת הקרקע הקטנה שלנו שבה גרה עד עכשיו חמותי ז"ל.
מה יקרה בעתיד? אין לי מושג, נחייה ונראה.

יום שבת, 25 במאי 2019

אימא מאושפזת

ביום ראשון הורי נסעו  לטיול לירושלים. טיול של הפנסיונרים של מקום העבודה של אימא שלי שמארגנים מידי פעם טיולים. שאלתי אותה אם זה רעיון טוב לנוכח כאבי הגב שהיא סובלת מהם והיא אמרה שמצבה הוטב וחוץ מזה אם יהיה לה קשה היא פשוט תישאר במלון. ביום הראשון היא טיילה עם כולם אבל אחר כך כאב לה הגב והיא נשארה במלון וכשהם חזרו ביום רביעי אחרי נסיעה מאוד ארוכה היא החליטה שדי, היא לא יכולה יותר ולחצה על כפתור המצוקה שיש להם בבית. הרופאה שהיא התייעצה איתה בטלפון חשדה שאולי יש לה דלקת בלבלב או משהו דומה בגלל שמאוד כאבה לה הבטן ואימא החליטה שנמאס לה לחכות לעוד בדיקות והזמינה אמבולנס.
כמו תמיד נודע לי שהם ממתינים לאמבולנס כשהייתי בטיול עם הכלבים ולא יכולתי לנסוע אליהם מהר כמו שרציתי, ואחרי שנרגעתי מעט והרגעתי את אבא שלי החלטנו שהוא ייסע עם אימא באמבולנס ואנחנו נחכה בשקט בבית כי בכרמל מרשים רק לאדם אחד להיות מלווה במיון ואין טעם שכולנו נשב שם יחד ונחכה.
אחרי בדיקות רבות הוחלט לפנות בוקר לאשפז אותה. סוף סוף עשו לה סי. טי. וזה אחרי שהיא חיכתה שבועות רבים לתור. אמרתי לה כבר אז לכי למיון ויעשו לך מיד סי. טי. וזה בדיוק מה שקרה. התברר שאין לה שום בעיות בלבלב או בכבד והכל נובע מדלקת בעמוד השדרה שנגרמה בגלל סחוס שחוק בין שתי חוליות. ההיגיון אומר שאם יש דלקת מיד נותנים אנטיביוטיקה והכל עובר אבל כנראה שהעסק מסובך יותר מזה. נכון לעכשיו היא עדיין מאושפזת במחלקה אורתופדית, סובלת מכאבים מאוד חזקים ועוד לא החליטו איזה סוג של אנטיביוטיקה לתת לה. רוצים קודם לקחת דגימה מהדלקת ואולי יעשו גם MRI ? בינתיים מחכים כי בסוף השבוע אין בדיקות ומה בוער, תשכבי ותתעני ותחכי. אימא נכנסה לבית החולים בהליכה אבל עכשיו היא כבר לא מסוגלת ללכת, נפלה פעם אחת בדרך לשירותים ולא מעזה לקום יותר. שמו לה חיתול והיא תלויה לגמרי באבא ובי כדי להתקלח ולאכול. בהתחלה אבא שלי סירב לעזוב אותה וישן יומיים בבית החולים אבל בסוף הצלחנו לשכנע אותו שהוא מגזים ואין טעם שגם הוא יחלה מרוב עייפות. הלילה הוא כבר ישן בבית ואני ישבתי איתה עד שנתנו לה כדור שינה והיום הוא הגיע מוקדם בבוקר (וככה גם מצא מקום חנייה עוד בעיה של בית החולים הזה) והוא ישהה איתה עד הערב ומחר אולי הם יתחילו סוף סוף להפסיק עם הבדיקות ולטפל במה שיש לה? הלוואי.
כולם מזהירים אותנו שמדובר באשפוז ארוך וזה אומר שצפויה לי תקופה קשה ומעייפת ולהורי יהיה קשה עוד יותר. בינתיים אימא מתעקשת שאף אחד לא יבוא לבקר אותה וכולם מתקשרים כל הזמן לשאול מה שלומה. היא עצבנית ומדוכאת וכל הזמן שואלת איזה טעות היא עשתה שמגיעה לה העונש הזה. אין לי תשובה לשאלה הזו.

יום שבת, 18 במאי 2019

האור בקצה המנהרה

מכירים את הבדיחה הזאת על האור בקצה המנהרה שהוא בעצם פנס של רכבת שתכף תדרוס אותנו? אז ככה אני מרגישה עכשיו.
מצד אחד סוף סוף, אחרי עשרות טלפונים ופגישות מאכזבות נמצא בית ראוי למטפלת המיוחסת שלנו. אישה לא מבוגרת מידי שצריכה עזרה בבית אבל מוכנה להניח למטפלת לנסוע בעוד חודשיים לחו"ל כמו שהיא תכננה (כבר קנתה כרטיסים) המגרעת היחידה - היא רוצה שהמטפלת תצא לחופש כל שבוע, כלומר משכורת יותר קטנה למטפלת. מצד שני לא אכפת לה שהיא תישאר לגור בבית גם ביום החופש (שהוא יום ראשון כי המטפלת נוצריה) ויש לה גינה עם פרחים והיא נחמדה מאוד, ככה סופר לי. החיסרון מבחינתי הוא שהיא תעבור רק ביום שני. לא יודעת למה בדיוק אבל ממש מציק לי שהיא גרה אצלנו, ולא שחסר לנו מקום. יש לה חדר בקומה אחרת ויש שירותים פרטיים ובכל זאת לי זה מפריע ולדעתי גם לג'ינג'י למרות שהוא בחיים לא יודה בזה.
אני מניחה שכל יום ראשון היא תהיה אצלנו, כאילו לעבוד ולעזור לג'ינג'י, ואולי היא גם תעבוד כי היא אישה חזקה וחרוצה, אבל איכשהו בדרך כלל בימי הראשון האלה הם בדרך כלל מטיילים פה ושם. מזמינים גם אותי תמיד אבל הם כל הזמן מדברים רומנית ואני מרגישה כמו סרח עודף.
אחרי כמה ימים של מגורים שלה אצלנו התפרצתי וכעסתי ורבתי עם ג'ינג'י כי נמאס לי שהיא נדחפת לי למטבח וכל הזמן רוחצת כלים (היא לא מאמינה במדיח כלים) ומבשלת לפי טעמה ופשוט נדחפת. קודם רבנו קשות בגלל זה ואחר כך ג'ינג'י נרגע קצת (לא לפני שהעיר כמה הערות ממש מגעילות עלי ועל הבישול שלי, ואפילו איים בגירושים כי אני שתלטנית) והעיר לה להפסיק להשתדל כל כך והיא סוף סוף יצאה לי מהמטבח ואני מקווה שבקרוב גם מהבית.
תוך כדי כל הבלגן והמתח הזה היה גם עניין עוגי, צץרץ ואני נסענו איתו לדירה של הקהילה המוגנת שמאוד מצאה חן בעיניו. אחר כך התברר שהעובדת הסוציאלית שם פחות מתלהבת ממנו וחושבת שהוא עוד לא מוכן לגמילה. הם גם גילו שהוא עישן ושתה ביום ההולדת שלו אחרי שהבטיח שלא יגע יותר בסמים ויש מצב שהוא בכלל לא יגיע לדירת הגמילה. עכשיו הוא בבית אבל בזמן שהיה מאושפז הוא התקשר אלי כל חצי שעה בערך ולא הפסיק לחפור לי. עם כל המאמצים היה לי קשה להישאר רגועה ותומכת ונעימה. בקיצור, היה שבוע עמוס ומתוח ומעיק, רגשית בעיקר.
בשבת עבדנו יחד והצעתי שאת הארוויזיון נראה יחד בדירה של צץרץ כי יש לו טלוויזיה ענקית וספה נוחה מאוד. אני מודה שאני זו שנשברה ראשונה. אחרי שקובי שר ברחתי למיטה. ג'ינג'י והמטפלת נשארו עד הסוף ורק בבוקר גיליתי שההופעה של מדונה הייתה נוראית ושהיא זייפה. ג'ינג'י לא שם לב לזה כמובן אבל חשב שלהופיע עם רטייה על העין זה פשוט מטופש. לשם שינוי הפעם אני מסכימה איתו.

יום שבת, 11 במאי 2019

הדודים מאמריקה

לפני כמה חודשים כשהתנדבתי לארח את אחי ואת הבן שלו שתכננו לבוא לביקור בתחילת מאי עשיתי את זה בשמחה ומכל הלב ובלי לדעת איזה תהפוכות יעברו עלינו עד אז. חשבתי שהכל יהיה כרגיל, עוגי יגור בדירה שלו והמטפלת המעצבנת לשעבר של חמותי תמשיך לגור אצל המעסיקה החדשה שלה ולריב אתה כל שני וחמישי, ואחר כך להתקשר לג'ינג'י ולהתבכיין אצלו.
שכחתי גם שהביקור שלו נופל בדיוק על יום הזיכרון/עצמאות וחשבתי שהוא יגיע יחד עם הבן, בחור בן 24 שכבר הספיק לקבל תואר של מהנדס ולמצוא עבודה טובה בסן פרנסיסקו.
התכנון המקורי היה נהדר, הם יפגשו בשדה התעופה, יעלו על הרכב שנשכר עוד מארה"ב ויגיעו יחד אלינו. מה שקרה בשטח זה שאחי שיצא מפילדלפיה חזר הביתה כלעומת שבא בגלל מזג אוויר סוער וטיסתו נדחתה ביום, בעוד שבנו הגיע כמתוכנן במוצאי שבת. אחי שהזמין מראש מכונית שכורה חשש להניח לילד לנהוג לבד בכבישי מדינת ישראל ועוד בלילה.
עלתה אפשרות של מונית או רכבת ושתיהן נפסלו. מונית זה עסק יקר להחריד ולך תסמוך על רכבת ישראל. (הדודים מכפר יונה חזרו רק לפני יום מפורטוגל, עלו על רכבת, הורדו ממנה באמצע הדרך ועלו על מונית, בדרך למונית היה תקר ואז התברר שהנהג נכה ולא יכול לתקן את התקר. כפינלה של הביקור בפורטוגל הדוד שלי נאלץ להפשיל שרוולים ולתקן את התקר לבד).
הוחלט אם כן שאנחנו ניסע לשדה התעופה לקחת את הילד שכבר מזמן לא פגשתי ודי שכחתי איך הוא נראה. בדרך כלל מי שנוסע לשדה התעופה אצלנו זה צץרץ שמכיר היטב את כל החניות ומתמצא שם טוב, אבל הפעם הוא היה חייב לעבוד (משמרת לילה ראשונה במקום העבודה החדש שלו) וככה יצא שאני וג'ינג'י עברנו לראשונה את החוויה המתישה של לאסוף מישהו משדה התעופה. עד שחנינו ועד שהגענו לאולם מקבלי הפנים התברר שסתם נחפזנו לצאת כי הטיסה איחרה קצת, ובסוף מי שמצא אותנו היה הילד ולא אנחנו אותו, אבל סוף טוב הכל טוב, התאחדנו איתו ועם המכונית שלנו ונסענו הביתה. בדרך החליט ג'ינג'י שאם הוא רעב אז גם האורח שלנו גם רעב, התעלם מהכחשותיו המנומסות שזה בסדר והוא אכל במטוס ועצר באיזה שווארמיה אחת בחדרה. למה עצרנו דווקא שם? כי למרות שעת הלילה המאוחרת היה תור לפני הדלת. לתור הייתה סיבה, קיבלנו מנות גדושות ושפע סלטים. חלק אפילו הגיע לכלבים הנרגשים שלנו שקיבלו את האורח בשמחה.
למחרת בעוד אנחנו ממתינים לאחי שיגיע סוף סוף טיילתי עם האורח בבית שערים מנסה להסביר לו באנגלית הרופפת שלי מה הוא רואה. איזה מזל שבבית שערים יש הסברים גם באנגלית. אחר כך אחי הגיע סוף סוף וטייל עם בנו בכל רחבי הארץ וכל לילה בא לישון בדירה למטה בעוד שצץרץ ישן אצלנו ונודד מחדר לחדר לפי האילוצים. פתאום הגיעה גם לילי שהייתה מוכנה לישון רק בחדר שלה וגם עוגי רצה לבוא הביתה לחגוג את יום הולדתו מה שנגמר למרבה הצער במריבה כי הוא הלך לחגוג עם חברים וחזר שתוי, מאוד לא מומלץ כשאתה לוקח תרופות פסיכיאטריות. בקיצור היו לנו כמה ימים עמוסים מאוד באורחים והייתה גם עבודה במרכז המבקרים. התרוצצנו כמו עכברים מבוהלים וכל הזמן שאלנו איזה יום היום כי מרוב חגים הכל התבלבל לנו.
בדרך כלל אני נהנית לצפות בטקס של יום העצמאות אבל השנה כיביתי את הטלוויזיה באמצע הטקס. לא התרבוש של המנחה הפריע לי וגם לא הטקסט הדבילי על רוח ישראל ובגלל הרוח ושאר הבלים, וגם את הסרטון האידיוטי של ראש הממשלה עברתי איכשהו אבל הפרצוף הזחוח של רעיית ראש הממשלה ושרת התרבות זורחת לצידה שהופיעו בתדירות גבוהה מידי על המסך שברו אותי סופית. לא רוצה לראות אותה ולא את החנפנית המגעילה שנדבקה אליה וגם על בעלה הייתי מוותרת ברצון. הם הצליחו להרוס לי את כל שמחת החג ואיזה מזל שיש לנו שלוש ערוצים של נשיונל גאוגרפיק ונטפליקס להתנחם בהם.
חגגנו את יום העצמאות בסוף היום עם מנגל איכותי ושפע בירות ויין מארחים את אחי ואת הורי ואפילו צץרץ קפץ לרגע בין בילוי לבילוי ובין כל שאר העיסוקים עוד הספקנו לפתוח סתימה בכיור של הדירה למטה, כלומר מי שפתח אותה היו ג'ינג'י והשפרנגה שלו (מדובר במין חוטר מתכת גמיש וחזק שמשחילים לביוב) ואני רק פתחתי וסגרתי את המים לפי פקודה.
הלילה אחי חוזר הביתה (הבן שלו טס יום קודם לבקר חברים בפריז) ומהשבוע הבא יש סט חדש של צרות ובעיות לפתור. ביום ראשון ג'ינג'י יתחיל לנסוע עם המטפלת לשעבר לכל מיני מקומות עבודה חדשים למצוא לה מקום חדש ובתקווה טוב יותר וביום שני אני וצץרץ ניקח את עוגי לבחון איזה דירת הוסטל שאם תמצא חן בעיניו הוא יעבור לגור בה ושם יגור בפיקוח של משרד הבריאות ויעבור גמילה מקנאביס ואולי יתאושש נפשית. נקווה רק שהכל יקרה בלי תקלות ועיכובים ואם יהיה לנו מזל יכול להיות שאפילו נקבל חזרה את הטלוויזיה שג'ינג'י נתן למטפלת והלוואי והיא תמצא מקום לטעמה שיהיה רחוק מאוד וסוף סוף היא תצא לי מהחיים.