לפני כמה חודשים כשהתנדבתי לארח את אחי ואת הבן שלו שתכננו לבוא לביקור בתחילת מאי עשיתי את זה בשמחה ומכל הלב ובלי לדעת איזה תהפוכות יעברו עלינו עד אז. חשבתי שהכל יהיה כרגיל, עוגי יגור בדירה שלו והמטפלת המעצבנת לשעבר של חמותי תמשיך לגור אצל המעסיקה החדשה שלה ולריב אתה כל שני וחמישי, ואחר כך להתקשר לג'ינג'י ולהתבכיין אצלו.
שכחתי גם שהביקור שלו נופל בדיוק על יום הזיכרון/עצמאות וחשבתי שהוא יגיע יחד עם הבן, בחור בן 24 שכבר הספיק לקבל תואר של מהנדס ולמצוא עבודה טובה בסן פרנסיסקו.
התכנון המקורי היה נהדר, הם יפגשו בשדה התעופה, יעלו על הרכב שנשכר עוד מארה"ב ויגיעו יחד אלינו. מה שקרה בשטח זה שאחי שיצא מפילדלפיה חזר הביתה כלעומת שבא בגלל מזג אוויר סוער וטיסתו נדחתה ביום, בעוד שבנו הגיע כמתוכנן במוצאי שבת. אחי שהזמין מראש מכונית שכורה חשש להניח לילד לנהוג לבד בכבישי מדינת ישראל ועוד בלילה.
עלתה אפשרות של מונית או רכבת ושתיהן נפסלו. מונית זה עסק יקר להחריד ולך תסמוך על רכבת ישראל. (הדודים מכפר יונה חזרו רק לפני יום מפורטוגל, עלו על רכבת, הורדו ממנה באמצע הדרך ועלו על מונית, בדרך למונית היה תקר ואז התברר שהנהג נכה ולא יכול לתקן את התקר. כפינלה של הביקור בפורטוגל הדוד שלי נאלץ להפשיל שרוולים ולתקן את התקר לבד).
הוחלט אם כן שאנחנו ניסע לשדה התעופה לקחת את הילד שכבר מזמן לא פגשתי ודי שכחתי איך הוא נראה. בדרך כלל מי שנוסע לשדה התעופה אצלנו זה צץרץ שמכיר היטב את כל החניות ומתמצא שם טוב, אבל הפעם הוא היה חייב לעבוד (משמרת לילה ראשונה במקום העבודה החדש שלו) וככה יצא שאני וג'ינג'י עברנו לראשונה את החוויה המתישה של לאסוף מישהו משדה התעופה. עד שחנינו ועד שהגענו לאולם מקבלי הפנים התברר שסתם נחפזנו לצאת כי הטיסה איחרה קצת, ובסוף מי שמצא אותנו היה הילד ולא אנחנו אותו, אבל סוף טוב הכל טוב, התאחדנו איתו ועם המכונית שלנו ונסענו הביתה. בדרך החליט ג'ינג'י שאם הוא רעב אז גם האורח שלנו גם רעב, התעלם מהכחשותיו המנומסות שזה בסדר והוא אכל במטוס ועצר באיזה שווארמיה אחת בחדרה. למה עצרנו דווקא שם? כי למרות שעת הלילה המאוחרת היה תור לפני הדלת. לתור הייתה סיבה, קיבלנו מנות גדושות ושפע סלטים. חלק אפילו הגיע לכלבים הנרגשים שלנו שקיבלו את האורח בשמחה.
למחרת בעוד אנחנו ממתינים לאחי שיגיע סוף סוף טיילתי עם האורח בבית שערים מנסה להסביר לו באנגלית הרופפת שלי מה הוא רואה. איזה מזל שבבית שערים יש הסברים גם באנגלית. אחר כך אחי הגיע סוף סוף וטייל עם בנו בכל רחבי הארץ וכל לילה בא לישון בדירה למטה בעוד שצץרץ ישן אצלנו ונודד מחדר לחדר לפי האילוצים. פתאום הגיעה גם לילי שהייתה מוכנה לישון רק בחדר שלה וגם עוגי רצה לבוא הביתה לחגוג את יום הולדתו מה שנגמר למרבה הצער במריבה כי הוא הלך לחגוג עם חברים וחזר שתוי, מאוד לא מומלץ כשאתה לוקח תרופות פסיכיאטריות. בקיצור היו לנו כמה ימים עמוסים מאוד באורחים והייתה גם עבודה במרכז המבקרים. התרוצצנו כמו עכברים מבוהלים וכל הזמן שאלנו איזה יום היום כי מרוב חגים הכל התבלבל לנו.
בדרך כלל אני נהנית לצפות בטקס של יום העצמאות אבל השנה כיביתי את הטלוויזיה באמצע הטקס. לא התרבוש של המנחה הפריע לי וגם לא הטקסט הדבילי על רוח ישראל ובגלל הרוח ושאר הבלים, וגם את הסרטון האידיוטי של ראש הממשלה עברתי איכשהו אבל הפרצוף הזחוח של רעיית ראש הממשלה ושרת התרבות זורחת לצידה שהופיעו בתדירות גבוהה מידי על המסך שברו אותי סופית. לא רוצה לראות אותה ולא את החנפנית המגעילה שנדבקה אליה וגם על בעלה הייתי מוותרת ברצון. הם הצליחו להרוס לי את כל שמחת החג ואיזה מזל שיש לנו שלוש ערוצים של נשיונל גאוגרפיק ונטפליקס להתנחם בהם.
חגגנו את יום העצמאות בסוף היום עם מנגל איכותי ושפע בירות ויין מארחים את אחי ואת הורי ואפילו צץרץ קפץ לרגע בין בילוי לבילוי ובין כל שאר העיסוקים עוד הספקנו לפתוח סתימה בכיור של הדירה למטה, כלומר מי שפתח אותה היו ג'ינג'י והשפרנגה שלו (מדובר במין חוטר מתכת גמיש וחזק שמשחילים לביוב) ואני רק פתחתי וסגרתי את המים לפי פקודה.
הלילה אחי חוזר הביתה (הבן שלו טס יום קודם לבקר חברים בפריז) ומהשבוע הבא יש סט חדש של צרות ובעיות לפתור. ביום ראשון ג'ינג'י יתחיל לנסוע עם המטפלת לשעבר לכל מיני מקומות עבודה חדשים למצוא לה מקום חדש ובתקווה טוב יותר וביום שני אני וצץרץ ניקח את עוגי לבחון איזה דירת הוסטל שאם תמצא חן בעיניו הוא יעבור לגור בה ושם יגור בפיקוח של משרד הבריאות ויעבור גמילה מקנאביס ואולי יתאושש נפשית. נקווה רק שהכל יקרה בלי תקלות ועיכובים ואם יהיה לנו מזל יכול להיות שאפילו נקבל חזרה את הטלוויזיה שג'ינג'י נתן למטפלת והלוואי והיא תמצא מקום לטעמה שיהיה רחוק מאוד וסוף סוף היא תצא לי מהחיים.