מבצע מולדובה

 

סוף סוף, אחרי הרבה התלבטויות והתייעצויות ולבטי נפש הוחלט שאין ברירה, והמטפלת לשעבר של חמותי ז"ל חייבת לחזור למולדובה, או להפוך לשוהה בלתי חוקית. היא יכולה גם לוותר על אשרת השהייה שלה כעובדת סיעוד ולעבוד בבית אבות, או בית חולים, ובכך לוותר על הכסף שנצבר עבורה בבנק מזרחי בנמל התעופה בן גוריון, כסף שהמדינה מחייבת את כל מי שמעסיק עובד סיעוד להפקיד עבורו מידי חודש בחודשו. הכסף הזה מועבר לידי העובד רק אחרי שהוא קונה כרטיס טיסה ויוצא מהארץ.

בדרך כלל מי שמטפל בעניין אלו לשכות העבודה הפרטיות שמוצאות לעובדים הזרים עבודה, אבל במקרה של המטפלת המולדובית היא הועסקה בלי מעורבות של לשכת עבודה (סידור חוקי אבל פחות מקובל) ולכן מי שדאג לסדר את העניין הייתי אני בתוקף היותי האדם היחידי בבית שמתעסק עם מחשב.

ג'ינג'י שלקח חסות עליה מאז שנפגשו דאג לשאר העניינים. אחרי שהיא התאוננה על כאבי בטן הוא סידר לה בדיקות רפואיות, וגם הסיע אותה לבדיקות הללו, ואחרי שהתברר שיש לה אבן בדרכי המרה הוא גם סידר לה תור לניתוח בבית חולים כרמל. היא עבדה בינתיים באשדוד, ולקראת הניתוח החליטה לעזוב את העבודה שם וחזרה לגור אצלנו. מפה לשם התברר שאין ברירה והיא לא תוכל להישאר יותר בארץ, וחוץ מזה נמאס לה לעבוד עם קשישים, ולהיות שוהה לא חוקית ולעבוד בלי רישיון עבודה היא פוחדת אז זהו, צריך להתארגן לעזיבה.

בשבועיים האחרונים היינו עסוקים כל הזמן בבעיות ובסידורים שלה. אחרי הניתוח הייתה איזה תביעה משפטית שג'ינג'י שכנע אותה לעשות נגד מעסיקה שלה שזרקה אותה מהעבודה בלי פיצויים ובלי שימוע. המעסיקה כבר נפטרה בינתיים, אבל הבנים שלה שירשו אותה נתבעו ובמצוות בית המשפט נאלצו לשלם למולדבית את הכסף, ואז היה ביקור אצל כירורג שיוציא את התפרים מהניתוח. רק אז התברר לה שבעצם כרתו לה את כיס המרה, מה שהפתיע אותה לרעה ודי דיכא אותה.

בין לבין היא וג'ינג'י נסעו לטייל בכל רחבי הארץ, ובכל רגע פנוי היא עשתה קניות. די מהר היא מילאה ארבע ארגזים ענקיים בבגדים, בשימורים, בחומרי ניקוי ובכל מיני דברים שאין במולדובה ויש בארץ.

ביומיים האחרונים הם התרוצצו בחיפה בחיפוש אחרי טבעת זהב, אבל שיהיה זהב אדום ושיתאים לאצבע שלה, ושיהיה יפה בעיניה. ג'ינג'י היה חוזר מהמסעות הללו מותש ועייף, וכל פעם קצת פחות סבלני ויותר עצבני. היה גם עניין הכסף של הפיקדונות, רק הבוקר התקבל סוף סוף האישור שהיא יכולה להוציא את הכסף בשדה התעופה. אם לא היינו מקבלים את האישור בזמן רשות ההגירה והאוכלוסין הייתה מפקידה לה את הכסף בבנק שלה במולדובה, אבל מתברר שאין לה חשבון בנק, ושאף פעם לא היה לה, והרעיון שעליה לפתוח חשבון בנק לבד, בלי עזרה, מטיל עליה פחד נוראי. בארץ היה לה חשבון בבנק הדואר, אבל היא פתחה אותו בעזרת ג'ינג'י ולבד היא חסרת ישע. גם את הכרטיס נסיעה סידרתי לה דרך האינטרנט, ובאמת אין לי מושג איך עובדות זרות אחרות מסתדרות.

מאז שהכל עובד דרך מחשב אנשים שלא מסתדרים עם מחשבים ולא יודעים מילה באנגלית הם פשוט אבודים. ג'ינג'י נסע איתה ברכבת לנתב"ג כי היא פוחדת לנסוע לבד מחשש שלא תדע איפה לרדת. מדהים שאחרי שש שנים בארץ היא לא יודעת מילה בעברית.

היום, סוף סוף, אחרי כל הטרחה והמאמצים וההתרוצצויות היא חוזרת לארצה, ולפי חוקי מדינת ישראל אסור לה בשום פנים ואופן לחזור אפילו לא כתיירת. בזמן שהיא גרה בישראל שני הילדים שלה עזבו את מולדובה, מבעלה היא התגרשה כבר מזמן ומעכשיו היא בעצם תהיה שם לבד, והמצב שם לא טוב בכלל. הכל נורא יקר ואין עבודה וכולם פוחדים שפוטין יכבוש אותם, ובניגוד אלינו אצלם יש חורף אמיתי ומחסור בדלק ובחימום. לא פלא שהיא עוזבת בחוסר רצון ובחשש מהעתיד.

במשך כל השבועיים וחצי הללו הקפדתי מאוד שאבא שלי לא ידע שהיא אצלנו כי בפעם האחרונה שהיא גרה אצלנו הוא לא הפסיק לחפור לי על זה, ולהתעצבן על בעלי שמקדיש כל כך הרבה זמן לאישה זרה, ועלי שאני לא רבה איתו יותר על זה.

הפעם הייתי נחושה לא לספר לו כלום כדי שלא יתעצבן ויוטרד. הבעיה היא שהוא רגיל להגיע אלי לארוחת צהריים כל יום שישי. העניין ממש הדיר שינה מעיני. אחרי התייעצות עם ג'ינג'י שבהתחלה התעצבן ואחר כך נרגע הוא לקח אותה ביום שישי הראשון לאכול במסעדה, ביום שישי שאחריו דודה שלי ובעלה באו לביקור אצל אבא והארוחה הייתה אצלו, וביום שישי האחרון הייתי מקוררת והרגשתי רע אז ביטלנו את עניין הארוחה.

למרות שלא התלהבתי יותר מידי לארח את המולדבית ויתרתי ולא אמרתי כלום, התאפקתי לא לריב ושיתפתי פעולה, ואפילו הצלחתי קצת להבין את נקודת המבט של ג'ינג'י שנורא מרחם עליה ורוצה לעזור לה, אם כי נדמה לי שלאחרונה גם לו נשבר מכל העסק והוא רוצה לנוח ממנה סוף סוף.

זהירות, עוקץ כספי לפניך

 תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה, אני אמנם כבר נחשבת קשישה אבל אני לא טמבלית ולא תמימה ומסתדרת עם מחשבים וניידים והנה, גם אני נפלתי. זה קרה במוצאי שבת, קיבלתי פתאום מסרון מביט. פה כבר הייתי צריכה לחשוד, אבל כמו טיפשה האמנתי שהם כתבו שיש בעיה עם החשבון שלי בביט ושאתן להם את פרטי כרטיס האשראי שלי ושלחו בלינק מין טופס דיגיטלי כזה שמילאתי מיד וחיכיתי לקוד שהיה אמור להישלח אלי במסרון. הקוד לא הגיע ורק אז קלטתי שאולי עבדו עלי אבל כבר היה מאוחר ומה אפשר לעשות בעשר בלילה במוצאי שבת?

הלכתי לישון ולמחרת ניסיתי ליצור קשר עם שירות הלקוחות של ביט. לא הצלחתי כמובן, שירות לקוחות זה משהו שלא ממש עובד באף חברה, אבל באתר שלהם ראיתי שעוד אנשים תהו לגבי המסרון ששלחו להם ושאלו אם זה עשוי להיות עוקץ. בביט כמובן שלא טרחו לענות. גם לטלפונים הם לא עונים ורק מבקשים שתפנה אליהם דרך הווטסאפ ותדבר עם איזה בוט. תודה רבה, באמת.

בעוד אני תוהה מה לעשות התקשרו פתאום מחברת האשראי, אמרו לי שזיהו פעילות חשודה בכרטיס האשראי שלי והחליטו לחסום אותו. סיפרתי לבחורה החביבה מחטיבת הביטחון של כרטיסי האשראי על המסרון שקיבלתי מביט והיא ביקשה שבעתיד לא אמסור לאיש את פרטי כרטיס האשראי שלי והבטיחה לשלוח תוך 10 ימי עבודה כרטיס חדש.

צץרץ היה פחות אדיב וסבלני ממנה וצרח עלי שאיך אני עושה שטויות כאלה ושאסור לתת פרטי כרטיס אשראי לאף אחד. מה להגיד, צודק. יצאתי זקנה טיפשה ותמימה.

חוץ מזה אנחנו לא מצליחים למכור את הבית של חמי וחמותי וגרוע מזה לא מצליחים להוציא את הדיירים שלנו מהבית. הם טוענים שהם לא מוצאים משהו אחר ופשוט מסרבים להתפנות למרות שנגמר להם החוזה. הם גם סירבו לתת לג'ינג'י להיכנס ולראות מה קורה שם ואנחנו חושדים שבגלל ההתנהגות שלהם והבלגן שהם עשו בבית הם מבריחים קונים. נצטרך להגיע לבית משפט ולהוציא צו הוצאה מהבית וזה ייקח זמן ובטח גם כסף. נקווה לטוב, ושיהיה לנו בהצלחה.