יום שני, 22 ביוני 2020

הקיץ התחיל

אתמול הודיעו שהקיץ התחיל רשמית. אתמול גם עזבה סוף סוף המטפלת את הבית ועברה למטופלת הבאה שלה שגרה רחוב אחד לידינו.
היא שהתה אצלנו חודש שלם וכל אותו חודש הג'ינג'י העסיק אותה בעבודות קשות מאוד במכוורת ובמרכז המבקרים ובין לבין התרוצץ איתה בין כל מיני סוכניות ומעסיקים פוטנציאליים וכשהיה להם זמן הם גם נסעו לכל מיני מקומות סתם בשביל הכיף. טיילו בטבריה ובעכו ובנחל ציפורי.
ג'ינג'י אוהב מאוד לטייל, גם אני אבל פחות וכבר הייתי בכל המקומות האלה ואולי הייתי מצטרפת אבל הם כל הזמן מדברים רומנית וזה מרגיז אז ויתרתי.
תיאורטית אני לגמרי מבינה למה הוא הזמין אותה לגור אצלנו ולמה לקח כל כך הרבה זמן עד שהיא מצאה מישהי שמתאימה לה וסך הכל היא הייתה אורחת מאוד מתחשבת וחרוצה ותמיד רחצה כלים וניקתה אחריה והתאמצה לא להפריע אבל בכל זאת לארח אדם זר שאתה לא מדבר את שפתו במשך זמן רב כל כך זה מעיק. הרגשתי הקלה אחרי שהיא עזבה, ונדמה לי שגם ג'ינג'י חש שירד עול מעל כתפיו. סוף סוף אפשר להסתובב בבית בתחתונים הוא אמר אחרי שהיא עזבה ונפל לשנ"צ ארוך שמזמן לא הרשה לעצמו.
לא קל להיות עובד סיעודי זר בארץ. אתה נכנס לבתים של אנשים שלא תמיד מתייחסים אליך יפה, רואים בך משרת ולא מבינים שצריך לתת פה ושם ימי חופש או תנאים נוחים. אנשים שיש להם המון דרישות ויש כאלה שמתקמצנים עליך בצורה ממש מגעילה ובודקים שלא תאכל יותר מידי וכשאתה עוזב מקום אחד לוקח זמן למצוא מקום חדש ובינתיים אין לך איפה לגור ובתי מלון עולים המון כסף והרי הגעת לארץ להרוויח לא לבזבז.
כמה שלנו בארץ קשה במולדבה וברוסיה קשה יותר והקורונה שם משתוללת בלי מעצורים ואנשים סגורים בבית וצריכים לבקש רשות לצאת לקניות ואם תופסים אותך בלי מסכה הלך עליך ואין פרנסה ואין למי להתלונן. אני חוששת שהולך להיות קיץ לא נעים, גם מבחינה פוליטית וגם כספית וגם בכלל.
ממש במקרה התחלתי לקרוא את הסיפור החמוד הזה בעיתון הנשים את שיש לו גם פורמט אינטרנטי ולמרות שזה לא ספרות גדולה זה נחמד וקליל ומרענן. ממליצה.

יום חמישי, 11 ביוני 2020

שוברת שתיקה

המון זמן לא כתבתי, מעל חודש. הייתי עסוקה וקרו המון דברים ופשוט לא היה לי זמן וחשק לכתוב. גם לקרוא ולהגיב לא ממש הספקתי.
החיים היו עמוסים מידי.
אז מה קרה בינתיים? בעיקר מריבות וסכסוכים טיפשיים עם הורי, בעצם עם אבא וגם עם בעלי היו חילוקי דעות.
אבא עבר ניתוח קטן בפרק היד, הוא סובל מדלקת בתעלה הקרפלית ועבר ניתוח לשחרור הלחץ. הניתוח פשוט ולא קשה אבל אחר כך מחייב מנוחה ואבא שלוקח בשיא הרצינות את הטיפול באימא ומקפיד עליו מאוד לא נח מספיק. אני דווקא קיימתי את הבטחתי והגעתי אליהם כל יום בשש בבוקר כדי לעזור, ואחר כך באתי בצהרים ושוב בשש בערב. הייתי שם כל פעם לעזור בהחלפת חיתול אבל אבא כל כך חולה שליטה וכל כך לא סומך על אף אחד עד שחוץ מלהסתכל ולהושיט לו פה ושם שקית או חיתול לא עשיתי כלום כי הוא לא הרשה לי. כל פעם שניסיתי לעשות קצת יותר הוא צרח עלי מין לא! עצבני כזה שבא לי לברוח. אחרי כמה ימים כאלה העצבים שלי נמרטו לגמרי ושוב התחלתי לסבול מכאבי גב איומים.
אם לא די היה בכך אז נוספה עוד צרה, המטפלת לשעבר של חמותי באה לגור אצלנו כי המטופלת הקודמת שלה פיטרה אותה. חשבתי שהיא תמצא עבודה תוך כמה ימים אבל היא כבר אצלנו שלושה שבועות ועוד לא מצאה עבודה לטעמה. בינתיים היא מנסה להביא תועלת, עובדת המון עם ג'ינג'י בכוורות, מנקה ורוחצת, ומנסה לא להפריע אבל כמה זמן אפשר?
אחרי כמה מריבות לא נעימות עם בעלי החלטתי לשתוק ולהפסיק להעיר לו. גם לו כבר נמאס והוא עייף מהעסק אבל פשוט אין לה איפה להיות. ניסינו להביא אותה כמטפלת להורי אבל גם זה נגמר בצעקות ובעצבים. סוף סוף קלטתי שאבא שלי לא באמת רוצה מטפלת, הוא רק רוצה להיות גיבור ולסבול ולספר על זה לכולם אבל לא באמת מעוניין בעזרה כי אז איך הוא יהיה קדוש מעונה?
חוץ מזה אני חולה, כבר כמה ימים שאני משתעלת ומצוננת ואפילו היה לי קצת חום יום אחד.
בתוך כל הבלגן הזה החליט אבא שלי לשנות לגמרי את המדרגות שמובילות לדירה שלהם כדי שאפשר יהיה לסדר שם רמפה לכיסא הגלגלים של אימא. זה עולה הון ודי מיותר לדעתי כי בין כה וכה הדירה שלהם לא מתאימה לאדם עם כיסא גלגלים אבל כשהעזתי להגיד את זה חטפתי שוב צעקות. אימא אולי נכה ברגליים אבל לאבא נדפק לגמרי הראש, אי אפשר לדבר איתו בהיגיון ולי פשוט נמאס, כל העיסוק בבעיות של הורי פוגע בבריאות שלי ואני מנסה לתפוס מרחק ולהתרכז בעצמי. אני לא מספיק צעירה ולא מספיק חזקה להתמודד עם כל המתח הזה. חבל מאוד אבל זה המצב.