בוקרשט

אז נסענו לבוקרשט כמו שתכננו. שום דבר ממה שחששתי שיקרה לא קרה. המטוס המריא בלי בעיות, מצאנו את המזוודות שלנו בקלות, במלון מיד ידעו מי אנחנו ונתנו לנו חדר, קטן אמנם אבל נחמד. הסתובבנו לנו בבוקרשט כמו שרצינו, כרגיל ג'ינג'י הלך מהר מידי ואני רצתי אחריו וכל הזמן ביקשתי שיאט קצת והתלוננתי שכואבות לי הרגליים ושאני רוצה פיפי ומתי כבר נעשה קצת שופינג.

במרפסת הקטנה של המלון הקטן שלנו

הלובי של המלון

קרל הראשון מתנוסס מעל כולם

לא עשינו שופינג אבל ראינו המון מוזאונים ופארקים ופסלים של גיבורים על סוסים. אכלנו במסעדות ונהנינו מבתי קפה חמודים וזולים להפליא.

אוכל טעים וזול

ג'ינג'י שתה המון בירות זולות להפתיע וחקר את המפה שקנינו לאורך ולרוחב. לארמון הפרלמנט לא נכנסנו כי הוא היה סגור בגלל ועידה אבל צילמנו את קשת הניצחון וטיילנו ברובע ליפסקני העתיק והיפה ונהנינו ממופע אור קולי של אורות ומוזיקה שהתרחש בדיוק בזמן הביקור שלנו.

פסטיבל האור ברובע ליפסקני

הרגליים כואבות לי

למה לא שכרנו סמרט קטנה וחמודה?

נסענו במוניות בעיקר וגם באוטובוס ופעם הלכנו קצת לאיבוד אבל חזרנו בסוף בשלום. בוקרשט יפה מאוד אבל מוזנחת קצת ויש בה המון בניינים נהדרים אך מוזנחים. המון בתים עומדים למכירה, מי שחלם לקנות ארמון נחמד שזקוק לשיפוץ מוזמן להגיע לבוקרשט.

זו לא פריז, זו בוקרשט

למרות חששותיי לא הלכנו לאיבוד אחד לשני ואפילו לא רבנו כמעט, הבעיות התחילו דווקא בסוף הטיול כשהגענו לשדה התעופה אחרי שווידאנו שהטיסה יוצאת כמובטח בעשרים לשמונה בערב. רק כשהגענו והתחלנו לדבר עם עוד נוסעים התברר שיש דחייה לחצות. קיבלנו וואוצ'ר של 47 ליי ששווה קצת פחות מ 47 ש"ח כדי לקנות אוכל ובזמן שהמתנו עם שאר הנוסעים הקמנו קבוצת ווטסאפ.
אחר כך הטיסה שוב נדחתה ונקבעה לרבע לשלוש בלילה. הכל התברר דרך הלוחות הדיגיטליים בשדה התעופה. איש מחברת ארקיע לא בא לדבר איתנו. הייתה נציגה של חברת ישראייר שדיברה רומנית ואנגלית והיא הייתה היחידה שאפשר היה לשוחח איתה. ג'ינג'י שמדבר רומנית טובה רב איתה וצעק עליה למרות שהיא באמת לא הייתה אשמה בכלום. אולי בגלל זה נתנו לנו בזמן שמסרנו את המזוודות ועלינו לדיוטי פרי וואוצ'ר למה שהם קראו ביזנס קלאב לאונץ.

ביזנס לאונץ

לא ממש הבנו מה זה אבל אחרי שעשינו את הקניות בדיוטי פרי (קצת מתנות למשפחה, בעיקר שוקולד ובושם) חיפשנו את הלאונץ הזה והופתענו לטובה - גילינו חדר מרווח עם כורסאות וספות ובר עמוס כריכים ובירות ומכונת קפה והכל חופשי, בלי תשלום. ג'ינג'י שתה בירה וערבב אותה עם ברנדי וודקה וטחן בוטנים כאילו אין מחר ואחר כך נשכב על הספה ונרדם. גם אני ישנתי קצת למרות הקפה ששתיתי ואז סוף סוף עלינו לטיסה במטוס של ישראייר דווקא והגענו הביתה בשש בבוקר. בבוקרשט היה דווקא יפה ונחמד וכמעט שלא ירד גשם, בארץ היה גשום וקר. לא הלכנו לישון למרות העייפות כי בעשר הייתה לנו קבוצה במרכז המבקרים. הקבוצה הייתה קטנה מהצפוי והילדים היו ממש צעירים וגם היה קר וגשם, נתנו להם תה עם דבש ושלחנו אותם הביתה ואז יכולנו ללכת סוף סוף לישון.

יום משוגע

היום היה פשוט מטורף וזה אחרי סוף שבוע עמוס עבודה ועתיר רווחים. הייתה לנו קבוצה מצוינת ביום שישי ובשבת היו המון קונים וקבוצה משפחתית מעולה של אנשים נחמדים וחובבי דבש, עולים מברית המועצות לשעבר כמובן, (אנשים נהדרים שמבינים בדבש ויודעים איך להתנהג). סיימנו את סוף השבוע עם כסף רב ומצב רוח מעולה למרות התקלה המעצבנת באינטרנט. יש לנו מסופון סליקה שעובד על אינטרנט של הוט ופתאום האינטרנט השתתק ולא יכולנו לתת לאנשים לשלם בכרטיס אשראי. מרגיז מאוד!

הבוקר קמנו מלאי מרץ ומוטיבציה (נכון כאב לי נורא הגב וקצת צלעתי אבל התעלמתי בגבורה) והכנו רשימה של משימות. השלט של המזגן במרכז המבקרים לא עובד, יש עובש מגעיל על התקרה וצריך לברר מאיפה זה בא, צריך לקנות נעלי הליכה לג'ינג'י, (אנחנו הרי טסים לבוקרשט ביום חמישי) צריך להביא את תלוש המשכורת של עוגי מיוקנעם ובין לבין כל הזמן טלפונים גם מעוגי שלא מפסיק להתקשר מבית החולים, וגם מאנשים שרוצים לדעת מה אפשר לעשות אצלנו כי הילדים בחופש וצריך להעסיק אותם.

הניסיון להתקשר להוט היה ממש מתסכל. אחרי שחיכיתי המון זמן על הקו ונאלצתי להקשיב לפרסומות המרגיזות של הוט הגעתי בסוף למישהי שרשמה את הטלפון שלי והבטיחה שיחזרו אלי תוך שעתיים. חזרו אחרי שלוש וברגע הכי פחות נוח כמובן, בדיוק ניסיתי לנגוס באיזה מאפה טעים שקניתי אחרי שהסתובבתי רעבה כמה שעות כי לא אכלתי ארוחת בוקר.

ויתרתי על המאפה שלי לטובת השיחה ודיברתי עם נציגה לחוצה ועצבנית שכעסה עלי שאני לא ליד הראוטר. אמרתי לה שכבר ניתקתי אותו כמה פעמים בניסיון לאתחל אותו וזה לא יעזור, צריך טכנאי אבל היא כעסה עלי ובסוף נפרדנו כאויבות בנפש.

גם עניין העובש המגעיל על התקרה התברר כבעיה של הגג של המבנה שבו שוכן מרכז המבקרים שלנו. אין שם ניקוז טוב וכנראה שבגלל החורף הקשה המים חלחלו אלינו. הודענו על כך לאחראי התחזוקה של המושב וכמו שאני מכירה אותו הוא לא יעשה כלום. אין לי מושג למה משלמים לו, הבן אדם לא יעיל לחלוטין. מזל שעוד מעט קיץ, נצבע מחדש את התקרה ונקווה לטוב.

מצד שני בקניות היה לנו יותר מזל, נתקלנו בבחור נחמד ושירותי מאוד בחנות קולומביה וקנינו לג'ינג'י נעלים מעולות והוספנו גם מעילון פליז יפה בשבילי.

בצהרים כבר הייתי גמורה מעייפות. בגלל כאב הגב ישנתי מעט מאוד בלילה ובקושי הצלחתי לאכול ארוחת צהרים, אכלנו במסעדה ביגור כי הבאנו להם הזמנה של דבש.

בבית קיבלנו טלפון מהשכן שלנו שיש לו חנות ליד מרכז המבקרים וגם הוא סובל מהוט. הוא סיפר שבאו טכנאים וסידרו שם משהו ואפילו הבטיחו שעכשיו הכל יהיה בסדר. התקשרתי לטלפון של מרכז המבקרים, (טלפון שעובד גם על אינטרנט) ולתדהמתי הרבה הטלפון כן עבד הפעם. אולי הבעיה הסתדרה סוף סוף?

מחר אסע לשם שוב לבדוק אם יש חדש ואם לא אצטרך להמתין שם עד שאצור קשר עם הוט או שלחלופין פשוט אתקשר לבזק, אולי הם יהיו יעילים יותר?

נפרדים מלוסי

אחרי כמה שבועות רגועים יחסית עוגי שוב התחיל לרדת מהפסים. פתאום הוא נעשה נורא עצבני ומתוח, רב עם כולם, צועק ומתפרץ, מסתכסך עם הממונים עליו ומתפטר מהעבודה, אוכל מעט מידי ומעשן יותר מידי.
אתמול בלילה הוא התחיל לשלוח לי הודעות ווטסאפ אחת אחרי השנייה, כל הודעה מטורפת יותר מהקודמת, הוא הלך מכות עם מישהו, הוא רב עם חברים, הוא היכה את לוסי, הכלבה שלו... כבר היה ממש מאוחר והייתי מאוד עייפה אחרי יום עמוס - גם עבדנו וגם הלכנו אחר כך לרסיטל ביתי שהוזמנו אליו (חברים שהבנות שלהם לומדות מוזיקה ועושים מידי פעם הופעה קטנה בבית) ועמדנו בו בגבורה למרות שמוזיקה קלאסית זה ממש לא אנחנו.
כבר נמנמתי כשהוא התחיל להציק עם ההודעות המשוגעות האלה. ג'ינג'י שכבר ישן התעורר ולקח את הטלפון לדבר איתו. הוא נשאר מאוד רגוע ושאל ישירות את עוגי אם הוא רוצה להתאשפז שוב. עוגי אמר שכן וג'ינג'י קם, התלבש ונסע אליו. הוא חזר רק בארבע לפנות בוקר אחרי שאשפז את עוגי בטירה. בדרך הם שוחחו ועוגי הסכים שצריך למצוא איזה סידור ללוסי כי היא לא יכולה לחזור לגור שוב אצלנו. הוסכם שהוא יבקש הפעם שיתנו לו סל שיקום שכולל דיור מוגן וזה אומר שהוא לא יחזור לדירה השכורה שלו וששוב אנחנו צריכים לנקות ולסדר אחריו ואחרי כמה חודשי מגורים בדירונת שלו יש הרבה מה לפנות ולנקות.
אני נאלצת להודות בכאב לב שעוגי לא מסוגל לגור לבד, כל מקום שהוא עובר אליו הופך אחרי כמה ימים למפגע תברואתי. הוא מזניח את עצמו, לא מנקה, לא דואג להיגיינה שלו, לא לוקח תרופות וגם מזניח את הכלבה שלו. לא מטייל איתה בצורה מסודרת ולא נותן לה לאכול אוכל בריא.
הבוקר החזרנו את לוסי לצער בעלי חיים חיפה. הם לא כל כך התלהבו לקחת אותה אבל הסברתי את הנסיבות ושכנעתי אותם שאין ברירה כי אנחנו לא מסוגלים לטפל בכלבה כל כך גדולה וחזקה. אני מאוד מקווה שיהיה לה יותר מזל בפעם הבאה ושיטפלו בה טוב כי סך הכל היא כלבה טובה ונאמנה. עוגי מאוד אהב אותה ואחרי שהוא ירגיש יותר טוב הוא בטח יתרגז ויתמרמר שמסרנו אותה אבל בן אדם שלא מסוגל לטפל בעצמו לא יכול לטפל בכלב, בטח שלא בכלב כזה שצריך בעלים חזק ויציב, פיזית ונפשית.
עוגי השאיר לנו את הטלפון שלו כי במחלקה סגורה אסור להשתמש בטלפון. אני מניחה שאחרי ששוב יאזנו אותו תרופתית יעבירו אותו למחלקה הפתוחה והוא יתקשר אלינו דרך הטלפון הציבורי ויבקש שנחזיר לו את הטלפון. נראה כמה זמן יחזיקו אותו עכשיו ואיזה סידור ימצאו לו. החלטתי לא לתת לו לגור יותר לבד, הוא חייב השגחה כל הזמן ואני רק מקווה שזו לא תהיה אני שתשגיח עליו כי באמת שכבר אין לי כוח.

לוסי 

התמצאות בשטח

לפני כמה ימים בישרה לי אימא שהיא צריכה ללכת לעשות סי. טי. לב כי יש חשד שהלב שלה מוגדל. הרופא עמד על כך שהיא תעשה את הבדיקה למרות שלדעתה זה היה מיותר, היא נכנעה כי אבא התעקש וכי התקשרו מבית חולים רמב"ם ונתנו לה תור. הופתעתי קצת שהיא ביקשה שאצטרף אליהם, אבל כמובן שהסכמתי. הורי מבקשים ממני כל כך מעט פעמים שאעזור להם ועד היום הם הסתדרו מצוין לבד, למה הם היו צריכים גם אותי בנסיעה הפשוטה הזו לא היה ברור אבל ביקשו אז הסכמתי.
כאן המקום לציין שלאחרונה השתנו אצלנו קצת הכבישים מחוץ לקריה. נפתח כביש 6 ויש מחלפים חדשים ואי אפשר כבר לנסוע על אוטומט כמו תמיד. אבא שלי הסתבך קצת לפני כשבוע בגלל השינויים ומבלי משים כמעט הגיע לטבריה בטעות. כשהוא סיפר על זה הוא התבדח על כל העניין אבל מסתבר שהאירוע הטיפשי הזה פגע בביטחון העצמי שלו, וכנראה שבגלל זה הוא ביקש שאצטרף. הוא שמע גם שפתחו חניה חדשה תת קרקעית ברמב"ם, חנייה שהוא לא השתמש בה מעולם והרעיון הזה גם הלחיץ אותו קצת. התמצאות בשטח אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו ועם הגיל (הוא בן 86) המצב התדרדר אצלו.
אפשר להגיע מהקריה לרמב"ם בכמה דרכים ובדרך כלל אני מתייעצת עם הוויז כדי לא להיתקע בפקקים. אבא נהג ואני הפעלתי את הוויז שייעץ לנו לעבור דרך המחלף החדש, אבל אבא התעלם והתעקש לנהוג בדרך הישנה והאיטית שחוצה את צומת הצ'ק פוסט וזוחלת לאורך כל רחוב העצמאות בואכה בית חולים רמב"ם, וגם שם הייתי צריכה להזכיר לו איפה לפנות.
המצב לא השתפר כשהגענו לבית החולים. מזל שהשוער כיוון אותנו לפתח החנייה התת קרקעית ומזל שמצאנו חניה במפלס הראשון. משם היינו צריכים ללכת למעלית ומצאתי את עצמי מובילה את הורי כאילו היו ילדים קטנים. אני מניחה שגם בלעדיי הם היו מגיעים בסוף, אבל נדהמתי לראות כמה חסרי ביטחון ומבולבלים הם היו.
נכון, רמב"ם הוא באמת מבוך נוראי שמשתנה כל הזמן עקב הבנייה הבלתי פוסקת בו אבל בכל זאת... הם ביקרו בו מאות פעמים בעבר. הגענו ומסרנו את הטפסים וחיכינו המון זמן. מתברר שיש רק שני מכשירי סי. טי. ואחד מהם הושבת משום מה. אנשים חיכו המון זמן, ובסוף לאימא נמאס והיא החליטה להסתלק. שוב הסתבכנו עם היציאה ועם כרטיס החנייה שצריך היה לשלם רק באשראי כדי שיפתחו את המחסום. הורי שתמיד היו צעירים ומעודכנים וידעו הכל התבלבלו והסתבכו, ולקח זמן עד שאימא מצאה את כרטיס האשראי וסוף סוף נחלצנו משם.
בדרך חזרה אבא שאל לפחות שלוש פעמים אם צריך כבר לפנות כדי להגיע ורק אחרי שצלחנו את הפניה החדשה והתחלנו לטפס לקריה הוא נרגע. בפעם הבאה שניסע יחד אני אנסה לקחת ממנו את ההגה, אני מקווה שהוא יסכים.
וקצת חדשות משמחות לסיום. התלבטנו המון לאן לנסוע בפסח. המטרה הייתה לא להיות בארץ בסדר פסח, אבל לחזור לחול המועד ולא להשאיר את צץרץ עם הכלבים יותר מידי זמן. כולם אמרו שהכי זול ופשוט זה למצוא משהו באינטרנט, אבל כשיש יותר מידי אפשרויות קשה לבחור, ולקח לי יותר משבוע להחליט על יעד. אחרי המון התלבטויות החלטנו לוותר על טיול מאורגן שיוצא ממש יקר, ולך תדע עם איזה קבוצה תתקע, מספיק זוג אחד שיריב ויתווכח כל הטיול או יאחר תמיד לכל מקום כדי להרוס את כל התכנונים.
החלטנו בסוף על בוקרשט כי ג'ינג'י דובר רומנית, וקבענו מסגרת תקציב כדי לא להיסחף לגמרי. אחרי המון בדיקות והתלבטויות החלטתי על דיל, כלומר טיסה ומלון ביחד, ומאחר וזה טיול ממש קצר של ארבע ימים בלבד השקעתי בטיסה ישירה כדי לא לבזבז זמן בקונקשנים, ובחרתי במלון יקר יחסית אבל במרכז העיר כי לא בא לי לבזבז זמן וכסף על מוניות ובגילנו לא נתכלב באיזה אכסניה, מגיע לנו קצת פינוק, וסוף סוף, בלב הולם מחשש, ובידיים רועדות, הזמנתי דיל לבוקרשט. נטו, בניקוי הטיסות, נהיה שם בקושי שלושה ימים, נתאוורר קצת, נשנה אווירה, נתפנק במסעדות ובנופים יפים, ונחזור מהר הביתה בתקווה למצוא את הכלבים בחיים, ואת הבית עומד על תילו. בשנה הבאה אולי יהיה לי אומץ להזמין טיסות לחוד ובית מלון לחוד.

טרללה, טרילילי

תשמעו סיפור, כשחמותי ז"ל נכנסה לגור ביחידת הדיור שלנו סידרנו לה אינטרנט במחשבה שהעובדת שתטפל בה תשמח אם יהיה לה אינטרנט ושעם אינטרנט נוכל לחבר אותה לסלקום טי. וי. אבל בפועל העובדת עם המחשב הנייד עזבה אחרי פחות מחודש, וחמותי שאז עוד הייתה יותר בעניינים לא הסתדרה עם סלקום טי. וי. ודרשה שנחבר אותה שוב להוט כמו שהיה לה בנהרייה ובינתיים הגיעה מטפלת אחרת שהיה לה רק טלפון נייד וככה אף אחד לא שם לב שבעצם הראוטר ששילמנו עליו במיטב כספנו לא מחובר.

בשבעה גיסי אמנם התלונן שאין לו אינטרנט, אבל לא ממש התייחסנו. רק כשנכנס צץרץ לדירה וקבע נחרצות שאין פה אינטרנט הבנו שיש בעיה וקראנו לטכנאי. הביקור שלו היה כישלון מהדהד. הוא ישר אמר שאין לו מה לעשות כי הוא לא יכול לתקן משהו שלא קיים, אין ביחידת הדיור הזו אינטרנט, שלום וביי. 
מרגע זה אני וצץרץ פחות או יותר יצאנו מדעתנו, התקשרנו לבזק ולבזק בינלאומי שהם שתי חברות שונות אם לא ידעתם (אני לא ידעתי) וניהלנו שיחות ארוכות רצופות המתנות ארוכות עוד יותר במטרה להבין למה בבזק טוענים שהם רואים שיש לנו ארבעים מגה ואצלנו נורית הADSL  לא דולקת, סימן שאין. 
בסופו של דבר, אחרי יום וחצי של בירורים וויכוחים תפסנו בטלפון נציגה בכירה שביקשה שנלך לשכנה ונבדוק אצלה איזה ראוטר יש לה. קפצתי לשכנה שגרה בדו של הבית שלי, ולמרבה הצער היא לא הייתה בבית, אבל כמנהגה תמיד השאירה דלת פתוחה. נכנסתי וליתר ביטחון קראתי לה, לא הייתה תשובה, עשיתי עוד כמה צעדים בסלון עד שהגעתי למחשב, ובדקתי את הראוטר שלה שהיה התאום של שלנו, אבל אצלה דלקו כל הנורות. 
תנתקי אותו הורתה לי הנציגה של בזק, עשיתי כדבריה ואז התבררה התעלומה. 40 המגה שלנו היו מחוברים אצלה. חיברתי חזרה את הראוטר וחזרתי הביתה, נרגזת מאוד כי בכל זאת לשלם שנה וחצי על אינטרנט שעובד אצל השכנים זה לא צחוק.

אחר כך היו עוד המון שיחות שאת חלקן בזק ובזק בינלאומי יזמו (סימן ששודרגנו אצלם) ואחרי שהובטח לי שהאינטרנט התועה ינותק ושאקבל החזר קבענו שטכנאי יגיע ביום חמישי בין שתיים לארבע ויתקן את כל הטעון תיקון.

כמה שעות אחר כך מתקשרת אלי השכנה, עצבנית כהוגן, ושאלה אם גם אצלנו אין אינטרנט. במקום להגיד לה שאין לנו אינטרנט ולייעץ לה להזמין גם כן טכנאי פתחתי את הפה הטיפשי שלי וסיפרתי לה את כל הסיפור. אני מכירה את האישה הזו כמעט שלושים שנה, גידלנו ילדים באותו גיל, אנחנו נפגשות כמעט כל יום, כשהייתה אצלה שריפה בבית היא גרה אצלי עם שני ילדים קטנים כמעט שבוע עד שמצאה דירה חלופית, לא מזמן הייתי בחתונה של הבת שלה, נכנסתי אליה והיא אלי לפחות אלף פעם ולכן נדהמתי כשהיא התפוצצה מכעס וטענה שבגללי ניתקו לה את האינטרנט ומה פתאום אני מעזה להיכנס אליה בלי רשות, הייתי צריכה להתקשר אליה קודם ולבקש רשות. כל ניסיונותיי להסביר את הנסיבות יוצאות הדופן ולהזכיר לה את ההיסטוריה הממושכת שלנו ושאני לא סתם אדם זר מהרחוב אלא מכרה ותיקה לא עזרו. פגעתי לה בפרטיות וזה מעשה שלא יעשה.

אבל לא נגעתי בכלום ולא עשיתי שום דבר, רק ניתקתי וחיברתי, זה הכל ולא התקשרתי אליך לבקש רשות כי אין לי את הנייד שלך, וגם אם היה לי לא רציתי לנתק את השיחה עם בזק, עד שהצלחתי להשיג את הנציגה ההיא שפתרה לנו את הבעיה... לא עזר, מבחינתה הפגיעה בפרטיות הקדושה שלה הוא פשע בל יכופר וכל הטענות שלי לא מעלות ולא מורידות, וחוץ מזה בגללי ניתקו אותה מהאינטרנט שגם היא משלמת עליו בדיוק כמוני. הבעתי את צערי על הניתוק, אמרתי שלא ידעתי שאם ינתקו אותי זה יפגע גם בה ושאני מקווה שהטכנאי שיגיע בעוד יומיים יפתור הכל ונפרדתי לשלום בהרגשה מאוד לא נעימה.

כמה חבל שסיפרתי לה שנכנסתי לה לבית, עדיף שלא הייתי מספרת.

היום הגיע הטכנאי שוב, אני לא הייתי בבית, נסעתי עם הורי לפיזיותרפיסטית שהפליאה לטפל באימא שלי וממש העמידה אותה על הרגליים. כששמעתי על האישה המופלאה ההיא החלטתי שגם אני רוצה וחישבתי שבטח אסיים עד שתיים והרי הטכנאי אמור להגיע בין שתיים לארבע, ובכל מקרה צץרץ בבית היום. 
בסופו של דבר הטכנאי הגיע שעה קודם והתקשר בדיוק כשהייתי באמצע הטיפול וצץרץ קידם את פניו ועד שחזרתי הביתה הוא כבר הלך משאיר אחריו ראוטר חדיש (את זה שעומר אדם וגידי גוב מפרסמים) ואינטרנט עובד.

חזרתי מאוד מותשת, הטיפול היה אינטנסיבי ומעייף ובזמן שאימא שלי טופלה הלכתי לקניון הסמוך לעשות קניות, קניתי מה שרציתי ואחר כך נכנסתי לשירותים, וכשיצאתי קידם את פני מבול פתאומי, ופתאום התברר שלקניון הזה אין גג וששכחתי את המטרייה באוטו של אבא. בסופו של דבר הכל הסתדר, הגשם נפסק, אימא סיימה את הטיפול ונסענו הביתה. עוד לא הספקתי להתפעל מהראוטר החדש ופתאום טלפון מעוגי, הוא רעב ואין לו מה לאכול בבית. חיממתי מקרונים ורוטב בשר, עטפתי הכל יפה במגבת ונסעתי אליו, ומי עוצר אותי בדרך בבקשה לטרמפ? השכנה חובבת הפרטיות שלי. האוטו שלה נתקע במרכז ולא מניע והיא צריכה הסעה לרכב התקוע כי המכונאי הגיע לבדוק אותו.

הסעתי אותה כמובן ובדרך התווכחנו שוב על עניין הפרטיות העקרונית שלה, ושוב לא הצלחנו לשכנע אחת את השנייה.

מחר יגיע טכנאי גם אליה ואני מקווה שהוא יסדר הכל והרוחות יירגעו. אני רק מאחלת לה שהיא לא תאבד יום אחד את ההכרה בבית כי אין מצב שאני אכנס אליה יותר, אני אשמור על הפרטיות שלה בכל מחיר, אפילו אם הילדים שלה יתקשרו מודאגים שהיא לא עונה לטלפון והבית שלה יסריח מריח של גווייה מתה אני לא אכנס, אם פרטיות אז עד הסוף.

איך ניצחתי את הביורוקרטיה

היום נסעתי לחיפה לסידורים. גאה מאוד השתמשתי ברב-קו החדש שלי שעליו מופיעה תמונתי, (תמונה איומה שגורמת לי להראות כמו פנקייק דרוס אבל מילא) ובעזרת בחור צעיר ואדיב אפילו הצלחתי לתקף אותו בלי בעיות מיוחדות. היה עלי לשלם בבנק הדואר אגרה גבוהה להחריד (633 ש"ח) כדי שיאשרו לנו את הצוואה של חמותי. בגלל המדיניות החדשה שלנו שמטרתה לחסל את משיכת היתר הכרונית שלנו יצאתי בלי כרטיס אשראי ועם סכום כסף פעוט ופנקס צ'קים במטרה לשלם בצ'ק. שילמתי את הארנונה ואת אגרת הרכב וכשהגעתי לאגרה של משרד המשפטים עצרה אותי הקופאית החביבה והודיעה לי שאפשר לשלם רק במזומן או בצ'ק מאושר על ידי עורך דין.
כבר ראיתי את עצמי חוזרת מובסת הביתה ונאלצת לנסוע שוב לחיפה כדי לסדר את הניג'וס הזה (על ההערות העוקצניות של ג'ינג'י העדפתי לא לחשוב) אחר כך התחלתי לחשוב קצת, יש לא רחוק בנק ויש לי צ'קים ויש כסף בבנק, למה שלא אוציא כסף מזומן בעזרת צ'ק עצמי? הבחורה הנחמדה שהתעסקה עם כל המכונות בפתח הבנק בישרה לי שאין קופות בבנק הזה אבל יש דרך להוציא כסף גם בלי כרטיס אשראי בתנאי שיש לי אפליקציה בנייד. למרבה השמחה יש לי, ואחרי שביקשתי מזומן וקיבלתי קוד הצלחתי להוציא כסף מהקיר ומאושרת מאוד שילמתי וסיימתי חיש קל את כל עיסוקי עם משרד המשפטים.
הנייד היעיל שלי הציל אותי שוב כשבאותה הזדמנות הגשתי את דו"ח ההוצאות של עוגי (הוא פושט רגל) ונזכרתי פתאום שאני צריכה העתק חתום של האישור אבל שכחתי לשכפל אותו קודם ובמשרד לא הייתה מכונת צילום. הפקיד החביב הציע לי פשוט לצלם בנייד את המסמך הנ"ל. איזה רעיון מוצלח ופשוט, איך לא חשבתי על זה קודם?

                                      האביב כבר כאן

חזרתי הביתה מרוצה מאוד מעצמי וממזג האוויר הנהדר. שמתם לב שהאביב כבר בפתח?
חוץ מזה צץרץ עבר סוף סוף לגור בדירה למטה וזה ממש נחמד. פתאום יש לו מקרר נורמלי ומכונת כביסה. לימדתי אותו להשתמש בה ואני מאוד נהנית לראות איך הוא מתפקד כעקרת בית, ובניגוד לאחיו הוא מסודר ונקי וזה ממש תענוג.

עם הכלבים בטיול אחרי הצהריים

מה, כבר פברואר?

לא כתבתי המון זמן. לא התחשק לי. לא נעים לכתוב על דברים רעים שקורים ומדכא לספר על כל מיני סכסוכים משפחתיים. שונאת את הקטעים האלה. לא שלא ידעתי שזה עומד לקרות, גם אחרי שאבא שלו נפטר ג'ינג'י קצת התחרפן וכמו שחששתי זה קרה גם הפעם. כיום אני כבר פחות לוקחת ללב את ההתנהגות המעצבנת שלו, מבינה כבר שזה לא אני, זה הוא ושכנראה שזה יעבור בסוף אבל עדיין, זה מבאס.
לא מתחשק לי לפרט כי גם ככה חרא לי על הלב. אסכם רק ואגיד שמאז מות אימו הוא נכנס למין מצב רוח דווקאי וקטנוני, נטפל לקטנות, מחפש מריבות ועימותים ומתנהג כמו דוש בלתי נסבל.
אני כבר מצטערת שהצעתי לצץרץ לבוא לגור אצלנו כי במצב רוח הרעיל הזה שיש לג'ינג'י הוא עלול להיכנס לעימותים וויכוחים מטופשים עם הילד וזה ייגמר בפיצוץ לא נעים.
גם עם צץרץ המצב לא משהו, הוא נכשל בשני מבחנים חשובים ועליו לעשות מועד ב', וג'ינג'י לא מפסיק להציק ולהזכיר לו שזה בגלל שהוא הגדיל את המשרה שלו, ולא הקדיש די זמן ללימודים, מה שבאמת נכון, אבל כמה פעמים אפשר להגיד אותו דבר ולהתנצח שוב ושוב על אותו נושא? יש משהו יותר מעצבן מבן אדם שמתעקש להזכיר כל הזמן 'אמרתי לך' ולזרות מלח על הפצעים?
לדעתי ג'ינג'י בסוג של דיכאון וככה הוא מבטא אותו. רב ומרגיז ומתעצבן ומתעמת עם כולם ובעיקר איתי כי אני הכי קרובה אליו. חלק גם מגיע לצץרץ.
לצץרץ קשה ללמוד, הוא חייב ריטלין וההתמודדות עם לחץ וחלוקת הזמנים קשה עליו. היו לו גם מילואים בתחילת הסמסטר, מה שהקשה עליו עוד יותר, ובכל זאת הוא לא מתייאש ולומד במרץ. אני מאוד מעריכה אותו על המאמצים שהוא משקיע ומנסה לעודד ולא לבאס.
לצערי גם עם עוגי המצב לא מזהיר. אחרי כמה חודשים טובים יחסית הוא שוב הפסיק לקחת את התרופות וכבר מאיים לעזוב את העבודה. אני צופה שבקרוב הוא שוב יתאשפז, רק המחשבה על זה מדכאת אותי. אי אפשר לדבר איתו ולשכנע אותו כשהוא במצב רוח הזה, הוא נעשה מטורף לגמרי.  עצוב לי להודות בזה אבל עוגי חולה במחלת נפש, וזה מצב כרוני. תמיד הוא יצטרך השגחה וטיפול ואני תוהה כמה שנים עוד נוכל אני וג'ינג'י לשאת בנטל הזה.
אגב, ג'ינג'י ממשיך להיות בקשר עם המטפלת לשעבר של חמותי. כל שבועיים כשיש לה חופש הוא יוצא איתה לבלות, והוא משוחח אתה כל יום ומעורה בכל הבעיות הלא נגמרות שלה. אני מתחילה לחשוד שהוא עושה את זה כדי להרגיז אותי כי הוא יודע כמה היא מעצבנת אותי, וכמה מרגיז אותי שהוא מארח אותה אצלנו כל שבועיים.
תכננו לצאת לחופשה בחו"ל בפסח אבל עוד לא הזמנו כרטיסים ואם הוא ימשיך לנסות לעצבן ולהיות דווקאי ורעיל כזה כנראה שגם לא נזמין. כשהוא במצב הזה אני מוותרת על התענוג לבלות איתו.
היום נוספה לי עוד סיבה לדאגה. פעם ראשונה בחיים טופי, הגולדן שלנו, סירב לצאת לטיול בבוקר. נכון היה קריר ומעונן אבל לא ירד גשם, וטופי בילה כל הלילה על הספה וישן ובבוקר פשוט סירב לצאת וג'ינג'י טייל רק עם רוקי. טופי קצת שמן מידי אבל הוא רק בן שמונה ועד היום הוא אף פעם לא ויתר על טיול. מה עובר על הכלב הזה? ימים יגידו.

סופשנה

אחרי התרוצצות של כמה ימים וראיונות בכל רחבי חיפה החליטו ג'ינג'י והמטפלת שלנו (הכמעט לשעבר) להעביר את המטפלת לאישה הראשונה שפנתה אלינו, ושממש במקרה אחד הבנים שלה גר די קרוב אלינו. היא עצמה גרה במרכז הכרמל והיא רצתה שהמטפלת תגיע אליה מיד אבל ג'ינג'י והמטפלת דחו אותה לתחילת השנה החדשה, כלומר ליום שלישי, ובימים שנותרו עד להסתלקותה מחיינו היא עבדה די קשה עם ג'ינג'י (שכמובן משלם לה על כל שעת עבודה) כדי שביומים האחרונים של שנת 2018 הוא יקיים את ההבטחה שהבטיח לה כבר מזמן - לקחת אותה לטיול בים המלח ובירושלים.
אני מניחה שאישה אחרת (שרה נתניהו למשל) הייתה מתנגדת בתוקף, ולא מניחה לבעלה לטייל עם אישה זרה, אבל אני שמכירה היטב את ג'ינג'י ואת תאוות הטיולים שלו החלטתי לא לעשות עניין ולפרגן לו טיול.
אני מניחה שחלק מקוראי ישאלו למה לא הצטרפתי גם כן? טוב, יש לזה כמה סיבות. קודם כל אני והמטפלת לא ממש מחבבות זו את זו. כלומר, אני די אדישה אליה אבל היא (לדעתי ולהרגשתי) לא סובלת אותי ומתעצבנת כשהיא צריכה להיות איתי, גם כי אני לא מדברת רומנית וג'ינג'י כן, וגם כי אני נשואה לג'ינג'י וכשאנחנו נוסעים יחד היא צריכה לשבת מאחור ולשמוע אותנו מדברים עברית שהיא לא מבינה.
חוץ מזה מה היינו עושים עם הכלבים? שלא לדבר על זה שאני הולכת לאט ומתקשה ללכת יותר מידי בגלל כאבי הגב, וחמור מזה, משתעממת נורא בכל מיני כנסיות ואתרים נוצריים, ואילו היא רק רוצה לבקר בכמה שיותר אתרים כאלה ולקנות כל מיני מזכרות מארץ הקודש.
תאוות הקניות שלה היא באמת בעיה די מעצבנת. גם ג'ינג'י די סובל ממנה אבל הוא מרגיש חייב לה בגלל הטיפול המסור שלה באימא שלו. הם נסעו אתמול ואחרי שבדקנו במחשב הוחלט שהיום הראשון יוקדש לים המלח ולקאסר אל יהוד והיום השני לירושלים כי היום פחות גשום ויהיה נוח יותר בירושלים. להפתעתם היו המון אנשים בים המלח ורק בעזרתי ובעזרת המחשב הם מצאו חדרים ללינה (במצוקי דרגות אם זה מעניין מישהו) ועכשיו הם חורשים את ירושלים.
מחר תודה לאל היא תסתלק ובעוד כמה ימים נתחיל להעביר את צץרץ לדירה של חמותי ז"ל. הוא הסכים להצעה שלנו לגור שם חינם כדי לחסוך כסף כי הוא זקוק להמון שיעורים פרטיים כדי להצליח בלימודים ושיעור פרטי עולה 300 ש"ח. הוא די מודאג מהכסף אבל אני מוכנה ברצון להשקיע בו ובעתיד שלו, רק שישב וילמד בלי לדאוג.
בעוד עשרים שנה כשנהיה קשישים וסניליים הוא כבר יחזיר לנו את ההשקעה, אני מקווה.

שבעה

ראשית אני רוצה להודות לכל המגיבים והמנחמים. לא הגבתי בפוסט הקודם כי לא היה לי זמן וגם לא היה לי ראש למחשב. איכשהו, למרות שלא עשיתי שום דבר, לא היה לי רגע שקט או מנוחה. כל הזמן התרוצצתי מפה לשם ויצאתי עייפה ועם כאב גב, ומשום מה גם כתף שמאל כואבת. הלילה נשברתי ולקחתי אקמול פוקוס שעזר מאוד, הכאב נרגע וסוף סוף הצלחתי לישון טוב. כבר בחמש בבוקר סיפר לי אחר כך ג'ינג'י אחיו והמטפלת הזיזו רהיטים בדירה למטה והחזירו את הבית לסדר הרגיל שלו, אבל אני לא שמעתי כלום, ישנתי עמוק וקמתי רעננה ונטולת כאבים.
השבעה הייתה חוויה מאלפת ולמיזנתרופית כמוני גם מתישה למדי. הדירה של חמותי נמצאת אצלנו, כלומר בכתובת שלנו, אבל מתחת לבית, והגישה אליה היא מסביב ומי שלא מכיר לא יודע איך להגיע וצריך לרדת איזה מאה מדרגות וכמובן לעבור דרך החצר שלנו ודרך הכלבים... חוויה לא נעימה למי שפוחד מכלבים, ובחושך זה עוד פחות נחמד. חוץ מזה גם ירד גשם כמעט בלי הפסקה ביומיים שלושה הראשונים של השבעה, ומודעת האבל שהמועצה שמה ברחוב מול הירידה לבית שלנו נרטבה ונקרעה, מה שבלבל אנשים עוד יותר.
מחברת חשמל, שם עובד גיסי, הגיעו גדודים של מנחמים, אבל עוד קודם הגיע שליח עמוס שקיות משופרסל עם שפע של עוגות, עוגיות, בייגלה מכל הסוגים, כולל עבאדי כמובן, קפה שחור ונס קפה, ליטרים של מיץ מכל הסוגים, וגם חבילה של מים מינראליים. גם צלחות וכוסות חד פעמיים לא שכחו להוסיף לכל הכיבוד. זו הטבה של חברת חשמל לעובדים שיושבים שבעה הסבירו לנו. נותרנו המומים ואסירי תודה מול השפע שחסך לנו קניות והוצאות.
מי שהכי סבלה מכל העניין הייתה המטפלת של חמותי שלא ממש מכירה את נוהגי השבעה ולא ידעה שהדירה שהייתה עד לרגע זה פרטית שלה ושל חמותי תהפוך למקום ציבורי. הגיעו המון אנשים זרים שלא דיברו בשפתה, ובלילה אחרי שהם הפסיקו להגיע גיסי והבת שלו נשארו לישון שם, הטלוויזיה סולקה מהסלון, והיה עליה ללכת לחדר השינה הנטוש של חמותי כדי לצפות בטלוויזיה. החדר שלה נותר פרטי אבל חוץ מזה כל השגרה שלה נפגעה מאוד, וכל זה קרה כמה ימים לפני חג המולד שכמובן נהרס לגמרי בגלל האבל והבלגן. על כל זה נוספה כמובן החרדה מפני העתיד. היא צריכה למצוא עבודה חדשה ובזריזות רבה כי יש לה בבית בת ונכדה, ובן עם נכד וכלה שכולם מתפרנסים ממנה. ג'ינג'י החל להתקשר לכל חברות ההשמה של העובדים הזרים שיש בארץ (לפי רשימה של משרד האוכלוסין וההגירה יש 101 כאלה) והבוקר הם נסעו לחיפה לאחד המשרדים שרוצה לפגוש אותה.
כפי שציינתי בעלי לא כל כך מקפיד בנוגע לשבעה, ולמרות שהצעתי לו לשבת בבית בשבת, יום העבודה העיקרי שלנו, הוא התעקש להגיע למרכז המבקרים ולעבוד. למרות שהיה יום מאוד יפה לא היו לנו כמעט לקוחות. העסקנו את עצמנו באריזת מוצרים שונים ובטעימת הליקרים שג'ינג'י רוקח. טעים מאוד אבל מסחרר את הראש. בצהריים חזרתי הביתה וטיילתי עם הכלבים כהרגלי, ופתאום טלפון מג'ינג'י - בחמש וחצי תבוא קבוצה של מטיילים שמגיעים מנצרת. נסענו יחד חזרה למרכז המבקרים, הכנו הכל כולל מיחם עם תה וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו... המדריך התקשר כל כמה זמן להתלונן שיש פקקים והם לא מצליחים לצאת מנצרת ושנחכה עוד קצת. לדעתי עדיף היה להם לוותר כל העניין ולנסוע ישר לתל אביב ממנה באו, אבל שתקתי כי למה שאגרש לקוחות משלמים?
הם הגיעו אחרי שבע, עייפים וקצת עצבניים, וישר רצו לבית השימוש, ואחר כך למיחם התה שנגמר במהירות מפתיעה. בסוף גם קנו קצת, לא לפני שעשו בלגן נוראי ובלבלו את המוח כמו שתמיד קורה עם קבוצות. חזרנו הביתה אחרי שמונה בלילה, שפוכים מעייפות, וג'ינג'י נשאר עוד קצת עם אחיו כדי לשוחח עם האחיינית שלו שהביאה את החבר שלה. בגלל זה לא יצא לי לפגוש אותו אבל מילא, יהיו עוד הזדמנויות.
היום ביקרנו בבוקר בקבר שוב, חשבנו איזה כיתוב להוסיף על המצבה של חמי כי הם שניהם קבורים באותו קבר. (חידוש של השנים האחרונות בגלל מחסור במקום לקבורה). גם אני וג'ינג'י ניקבר באותה אופן, אחד על השני, ובקבר לידם בחלקה שג'ינג'י רכש אחרי שאביו נפטר. לדעתי זה היה סתם בזבוז כסף, אבל הוא התעקש וכרגיל ויתרתי לו. מוזר לדעת איפה תיקבר, אבל רוב הזמן אני מצליחה להדחיק את המחשבה על זה. לצערי אימא שלי, שמבוגרת ממני בעשרים שנה בסך הכל, לא מצליחה להדחיק את המחשבות על המוות הצפוי לכולנו. אתמול, בעודי מטיילת עם הכלבים (זה הופך למוטיב חוזר בבלוג שלי), טלפון לחוץ מאבא, תבואי מהר אימא שלך השתגעה ואימא בוכה ברקע... חשתי הביתה ואחרי שהאכלתי את הכלבים ויתרתי על מקלחת ונסעתי להורי. מתברר שאימא שלי שהתחילה להשתפר מבחינת כאבי הגב קיבלה עוד התקף כאבים אחרי הלוויה של חמותי, וכשסיפרה על כך לתומה למדריכת הפלדנקרייז שלנו (שמעניקה לה טיפולים פרטיים מועילים מאוד אבל יקרים מידי לטעמו של אבא) היא המליצה לה על טיפול פסיכולוגי ואולי אפילו לקיחת ציפרלקס או משהו דומה. אימא עשתה טעות וסיפרה על כך לאבא, והוא התחרפן והתרגז, מה שרק הרע את המצב. קשה לו לקבל שחלק מכאבי הגב של אימא הם משהו נפשי ושיש קשר חזק בין גוף לנפש, ובכלל, הוא מגיב לכאבים של אימא כאילו זה משהו נגדו, וכועס איך זה שהיא לא מבריאה כבר, הרי הוא כל כך משתדל להקל עליה ואפילו התחיל לבשל קצת, בהדרכה של אימא כמובן. מאז שאימא התחילה לסבול מכאבי גב הוא מתעצבן כאילו מישהו האשים אותו בכאבים שלה, מה שכמובן לא נכון.
עצוב ומפחיד לראות איך ההורים שלי שתמיד היו צעירים ובריאים וחזקים, משענת יציבה ותומכת, מתחילים להזדקן ולהתערער. בכל פעם שהם במצוקה הם פונים אלי ואני כמובן עושה כמיטב יכולתי ומנסה לעזור, לנחם ולתמוך, ולהסתיר מהם את הבהלה שהמצב הזה גורם לי. בראש שלי אני עוד הילדה שלהם, ומה פתאום הם צריכים שאני אגיע לעזור להם? ומה אני כבר יודעת לעשות שהם לא יודעים יותר טוב? למרבה הפלא בינתיים הנוכחות שלי מרגיעה אותם. אני מעדיפה לא לחשוב מה יהיה בעתיד כשהם יזדקנו עוד יותר, ומה יהיה איתי אחרי שהם כבר לא יהיו ואני אהיה הזקנה התשושה שצריך לטפל בה? עדיף לא לחשוב על זה.

הורי בשנת 1954

אבא ואני בשנת 1958

זהו, נגמר

אתמול בבוקר בעודה מאושפזת בבית החולים נפטרה חמותי. רק המטפלת שלה הייתה לידה. ג'ינג'י בדיוק חיפש חנייה ואני שהיתי בבית.
הוא צלצל אלי קצת אחרי עשר בבוקר ובישר לי שאימו נפטרה. ידענו שזה עומד לקרות, יום קודם הרופא סיפר לנו שהחליטו להתחיל לתת לה מורפיום כדי שתסבול פחות. הוא לא אמר זאת מפורשות אבל רמז שאפסה תקווה שהיא תתאושש ורוצים שהשעות האחרונות שלה בעולם יהיו קלות ככל האפשר. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה חסרת הכרה ונאבקה קשה על כל נשימה. עם כל הצער המוות שלה היה הקלה, גם בשבילה וגם בשבילנו. בחודשים אחרונים שלה היא כבר לא הייתה מסוגלת לזוז. היה צריך להחזיק אותה עם חגורה שלא תגלוש מכיסא הגלגלים ורוב הזמן היא נמנמה, בקושי אכלה ודיברה מעט מאוד.
ג'ינג'י ואחיו החליטו לקיים את הלוויה עוד באותו יום ובשעות המעטות שנותרו בין המוות לבין הלוויה ישבתי במטבח שלה עם פנקסי כתובות עתיקים וניסיתי ליצור קשר עם הקרובים המעטים שלה שעוד נותרו בחיים כדי להודיע להם על הלוויה.
הלוויה הייתה קטנה מאוד, רובם אנשים שבאו בגללי ובגלל ג'ינג'י. הגיעו גם אנשים מצוות מרכז היום בו היא שהתה, הגיעו הורי והדוד שלי וכמובן הילדים שלי ושל גיסי. למרבה הפליאה הגיעה ללוויה שכנה ותיקה של חמותי, אישה שהיא לא נפגשה איתה שנים רבות עקב איזה מריבה לא ברורה בין השתיים. הופתעתי מאוד לראות אותה שם.
החלטנו לשבת שבעה בדירה שלה שנמצאת בעצם אצלנו בבית. היום גיסי, שהוא עובד של חברת חשמל, קיבל המון מנחמים, ובהמשך השבוע יבואו עוד. גם לג'ינג'י באו כמה מנחמים, אנשים שהוא מכיר מהלימודים ומהחפירות. לילי עזרה לי עם הקניות לשבעה ונשארה לישון הלילה אצלנו אבל תצטרך לחזור כי יש לה עבודות להכין ולהגיש. להפתעתי אני מאוד נרעשת ומבולבלת ומתקשה להתארגן על עצמי ולעשות משהו מועיל. מזל שהיא עזרה לי בקניות. היא התעקשה שחייבים עוגיות עבאדי כי אי אפשר לעשות שבעה בלי בייגל'ה ועוגיות עבאדי. רק היום גיליתי שמקובל להגיש מאכלים עגולים בסעודת ההבראה אחרי לוויה. אולי בגלל זה חייבים בייגל'ה.
כצפוי גיסי שהוא יותר דתי מכולנו באמת יושב שבעה, הבת הצעירה שלו נשארה גם כן לישון אצלנו והיא עוזרת מאוד. ג'ינג'י לעומת זאת מתרוצץ חסר מנוחה ולא מוכן לשבת ולהמתין למנחמים. בבוקר הוא עבד עם המטפלת של חמותי שהוא מעסיק מידי פעם (תמורת תשלום נוסף כמובן) במחסן על הציוד של הדבורים, ועכשיו יצא שוב עם הכלבים. הוא מתאבל בדרכו וכואב לו מאוד לאבד את אימו אבל הוא לא הטיפוס שישב סתם ויבכה, הוא חייב להיות עסוק. אני משתדלת להועיל ולא להפריע אבל האמת שאני מרגישה מבולבלת ולא מאופסת. כל כך הרבה שנים קיטרתי עליה וראיתי בה עול מציק, ועכשיו כשהיא איננה אני לא מוצאת לי מקום. בלילה מרוב מחשבות ודאגות התקשיתי להירדם למרות העייפות. אני לא יודעת איך נמשיך הלאה בלי הנטל הזה שרבץ עלינו כל כך הרבה שנים. צריך לעשות עוד כל כך הרבה דברים... כל החפצים שלה, הבגדים והתמונות והרהיטים, ומה עם השטיח הענקי והכבד? והגובלנים שהיא רקמה במו ידיה במשך שנים?
מרוב בלבול נזכרנו רק אחרי הלוויה בכל המכרים שהיינו אמורים להודיע להם, מילא מי שרוצה שיבוא לשבעה ואם יהיה לו מזל הוא אולי יצליח אפילו לפגוש את ג'ינג'י.

ושוב בית חולים

הפעם זו חמותי. התקררות קלה הפכה לדלקת ראות ובגלל שהכליות שלה בקושי מתפקדות כולה נפוחה מנוזלים... המצב לא טוב.

היא מאושפזת כבר כמעט שבוע ובעלי נסער ולחוץ, הוא כל יום בבית חולים עם המטפלת וכשהעזתי להעיר שדי מיותר ששניהם ישבו כל היום לידה הוא רב איתי וכעס עלי יומיים.

השהות בבית החולים היא די סיוט, והפנימית זה סוג של גיהנום שאני לא מאחלת לאיש. 

היום הגיע אחיו ולקח את המטפלת לבית החולים, מניח לנו לנוח קצת.

חמותי מקבלת אוכל דרך זונדה ומורדמת רוב הזמן. היא לא ממש מודעת לנוכחות שלנו לידה ואולי עדיף ככה.

הזמינו לנו בלון חמצן הביתה ואנחנו חושדים שהם מתכוננים לסלק אותה מבית החולים בקרוב.

משהו מצחיק ומוזר קרה אחרי שגיסי והמטפלת חזרו מבית החולים. אני ובעלי והמטפלת היינו בדירה של חמותי והוא היה בחוץ ופתאום אי אפשר היה לפתוח את הדלת, הלשון של המנעול נשברה פתאום ונשארנו כלואים בפנים וגיסי נשאר בחוץ. בהדרכתו של הג'ינג'י אחיו הביא כלי עבודה מהמחסן ואחרי חצי שעה של עבודה נמרצת הוא הצליח לפרק את הצירים של הדלת ולהוציא אותנו לחופשי. משהו כזה כבר קרה לנו פעם עם עוגי שננעל בתוך חדר בבית וככה ידענו כבר מה לעשות.

לשמחתי אימא שלי מרגישה כבר טוב יותר אבל אין מה לעשות הורי מזדקנים גם הם ואני מניחה שצפויות לי עוד הרבה שעות לא נעימות במחלקות פנימיות.