לא כתבתי המון זמן. לא התחשק לי. לא נעים לכתוב על דברים רעים שקורים ומדכא לספר על כל מיני סכסוכים משפחתיים. שונאת את הקטעים האלה. לא שלא ידעתי שזה עומד לקרות, גם אחרי שאבא שלו נפטר ג'ינג'י קצת התחרפן וכמו שחששתי זה קרה גם הפעם. כיום אני כבר פחות לוקחת ללב את ההתנהגות המעצבנת שלו, מבינה כבר שזה לא אני, זה הוא ושכנראה שזה יעבור בסוף אבל עדיין, זה מבאס.
לא מתחשק לי לפרט כי גם ככה חרא לי על הלב. אסכם רק ואגיד שמאז מות אימו הוא נכנס למין מצב רוח דווקאי וקטנוני, נטפל לקטנות, מחפש מריבות ועימותים ומתנהג כמו דוש בלתי נסבל.
אני כבר מצטערת שהצעתי לצץרץ לבוא לגור אצלנו כי במצב רוח הרעיל הזה שיש לג'ינג'י הוא עלול להיכנס לעימותים וויכוחים מטופשים עם הילד וזה ייגמר בפיצוץ לא נעים.
גם עם צץרץ המצב לא משהו, הוא נכשל בשני מבחנים חשובים ועליו לעשות מועד ב', וג'ינג'י לא מפסיק להציק ולהזכיר לו שזה בגלל שהוא הגדיל את המשרה שלו, ולא הקדיש די זמן ללימודים, מה שבאמת נכון, אבל כמה פעמים אפשר להגיד אותו דבר ולהתנצח שוב ושוב על אותו נושא? יש משהו יותר מעצבן מבן אדם שמתעקש להזכיר כל הזמן 'אמרתי לך' ולזרות מלח על הפצעים?
לדעתי ג'ינג'י בסוג של דיכאון וככה הוא מבטא אותו. רב ומרגיז ומתעצבן ומתעמת עם כולם ובעיקר איתי כי אני הכי קרובה אליו. חלק גם מגיע לצץרץ.
לצץרץ קשה ללמוד, הוא חייב ריטלין וההתמודדות עם לחץ וחלוקת הזמנים קשה עליו. היו לו גם מילואים בתחילת הסמסטר, מה שהקשה עליו עוד יותר, ובכל זאת הוא לא מתייאש ולומד במרץ. אני מאוד מעריכה אותו על המאמצים שהוא משקיע ומנסה לעודד ולא לבאס.
לצערי גם עם עוגי המצב לא מזהיר. אחרי כמה חודשים טובים יחסית הוא שוב הפסיק לקחת את התרופות וכבר מאיים לעזוב את העבודה. אני צופה שבקרוב הוא שוב יתאשפז, רק המחשבה על זה מדכאת אותי. אי אפשר לדבר איתו ולשכנע אותו כשהוא במצב רוח הזה, הוא נעשה מטורף לגמרי. עצוב לי להודות בזה אבל עוגי חולה במחלת נפש, וזה מצב כרוני. תמיד הוא יצטרך השגחה וטיפול ואני תוהה כמה שנים עוד נוכל אני וג'ינג'י לשאת בנטל הזה.
אגב, ג'ינג'י ממשיך להיות בקשר עם המטפלת לשעבר של חמותי. כל שבועיים כשיש לה חופש הוא יוצא איתה לבלות, והוא משוחח אתה כל יום ומעורה בכל הבעיות הלא נגמרות שלה. אני מתחילה לחשוד שהוא עושה את זה כדי להרגיז אותי כי הוא יודע כמה היא מעצבנת אותי, וכמה מרגיז אותי שהוא מארח אותה אצלנו כל שבועיים.
תכננו לצאת לחופשה בחו"ל בפסח אבל עוד לא הזמנו כרטיסים ואם הוא ימשיך לנסות לעצבן ולהיות דווקאי ורעיל כזה כנראה שגם לא נזמין. כשהוא במצב הזה אני מוותרת על התענוג לבלות איתו.
היום נוספה לי עוד סיבה לדאגה. פעם ראשונה בחיים טופי, הגולדן שלנו, סירב לצאת לטיול בבוקר. נכון היה קריר ומעונן אבל לא ירד גשם, וטופי בילה כל הלילה על הספה וישן ובבוקר פשוט סירב לצאת וג'ינג'י טייל רק עם רוקי. טופי קצת שמן מידי אבל הוא רק בן שמונה ועד היום הוא אף פעם לא ויתר על טיול. מה עובר על הכלב הזה? ימים יגידו.
לא מתחשק לי לפרט כי גם ככה חרא לי על הלב. אסכם רק ואגיד שמאז מות אימו הוא נכנס למין מצב רוח דווקאי וקטנוני, נטפל לקטנות, מחפש מריבות ועימותים ומתנהג כמו דוש בלתי נסבל.
אני כבר מצטערת שהצעתי לצץרץ לבוא לגור אצלנו כי במצב רוח הרעיל הזה שיש לג'ינג'י הוא עלול להיכנס לעימותים וויכוחים מטופשים עם הילד וזה ייגמר בפיצוץ לא נעים.
גם עם צץרץ המצב לא משהו, הוא נכשל בשני מבחנים חשובים ועליו לעשות מועד ב', וג'ינג'י לא מפסיק להציק ולהזכיר לו שזה בגלל שהוא הגדיל את המשרה שלו, ולא הקדיש די זמן ללימודים, מה שבאמת נכון, אבל כמה פעמים אפשר להגיד אותו דבר ולהתנצח שוב ושוב על אותו נושא? יש משהו יותר מעצבן מבן אדם שמתעקש להזכיר כל הזמן 'אמרתי לך' ולזרות מלח על הפצעים?
לדעתי ג'ינג'י בסוג של דיכאון וככה הוא מבטא אותו. רב ומרגיז ומתעצבן ומתעמת עם כולם ובעיקר איתי כי אני הכי קרובה אליו. חלק גם מגיע לצץרץ.
לצץרץ קשה ללמוד, הוא חייב ריטלין וההתמודדות עם לחץ וחלוקת הזמנים קשה עליו. היו לו גם מילואים בתחילת הסמסטר, מה שהקשה עליו עוד יותר, ובכל זאת הוא לא מתייאש ולומד במרץ. אני מאוד מעריכה אותו על המאמצים שהוא משקיע ומנסה לעודד ולא לבאס.
לצערי גם עם עוגי המצב לא מזהיר. אחרי כמה חודשים טובים יחסית הוא שוב הפסיק לקחת את התרופות וכבר מאיים לעזוב את העבודה. אני צופה שבקרוב הוא שוב יתאשפז, רק המחשבה על זה מדכאת אותי. אי אפשר לדבר איתו ולשכנע אותו כשהוא במצב רוח הזה, הוא נעשה מטורף לגמרי. עצוב לי להודות בזה אבל עוגי חולה במחלת נפש, וזה מצב כרוני. תמיד הוא יצטרך השגחה וטיפול ואני תוהה כמה שנים עוד נוכל אני וג'ינג'י לשאת בנטל הזה.
אגב, ג'ינג'י ממשיך להיות בקשר עם המטפלת לשעבר של חמותי. כל שבועיים כשיש לה חופש הוא יוצא איתה לבלות, והוא משוחח אתה כל יום ומעורה בכל הבעיות הלא נגמרות שלה. אני מתחילה לחשוד שהוא עושה את זה כדי להרגיז אותי כי הוא יודע כמה היא מעצבנת אותי, וכמה מרגיז אותי שהוא מארח אותה אצלנו כל שבועיים.
תכננו לצאת לחופשה בחו"ל בפסח אבל עוד לא הזמנו כרטיסים ואם הוא ימשיך לנסות לעצבן ולהיות דווקאי ורעיל כזה כנראה שגם לא נזמין. כשהוא במצב הזה אני מוותרת על התענוג לבלות איתו.
היום נוספה לי עוד סיבה לדאגה. פעם ראשונה בחיים טופי, הגולדן שלנו, סירב לצאת לטיול בבוקר. נכון היה קריר ומעונן אבל לא ירד גשם, וטופי בילה כל הלילה על הספה וישן ובבוקר פשוט סירב לצאת וג'ינג'י טייל רק עם רוקי. טופי קצת שמן מידי אבל הוא רק בן שמונה ועד היום הוא אף פעם לא ויתר על טיול. מה עובר על הכלב הזה? ימים יגידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה