כמעט התקף לב וסיבות לשביעות רצון

פעם בחודשיים אנחנו עושים סיכום של הוצאות והכנסות ומביאים את כל הקבלות והחשבוניות לרואה החשבון שלנו בחיפה. זה מין טקס קטן כזה שאני והג'ינג'י עושים ביחד. את כל הקבלות והחשבוניות אנחנו שומרים במגרה מיוחדת בשולחן הכתיבה שלו, וכשבא המועד, אחרי שהוצאתי מהמחשב את התדפיסים של הסליקה של החודשיים האחרונים, אנחנו לוקחים את המגרה לשולחן האוכל בקומה מתחת, יושבים יחד ומסכמים.
יש הוצאות מכל מיני סוגים בעסק שלנו ויש גם הכנסות שהן תמיד מעטות מידי ) : מצד שני אם הן יהיו גבוהות מידי נפסיק להיות עסק פטור וגם זו תהיה בעיה. כשרק התחלנו עם מרכז המבקרים לא הבנתי בנושא, הילדים היו קטנים והייתי שקועה לגמרי בטיפול בהם. את כל הנושאים "הגבריים" של כסף וחשבונות השארתי לבעלי.
עם הזמן הילדים גדלו, העסק התקדם ועברנו למקום חדש וגדול יותר, רכשנו מכשיר סליקה כדי שאנשים יוכלו לקנות בכרטיסי אשראי וקנינו גם קופה רושמת, די מיותרת, אבל מילא.
עם הזמן נכנס המחשוב לכל מקום, ומאחר וג'ינג'י הוא טכנופוב ידוע כבר אי אפשר היה בלעדי, ואחרי שהוא גם רשם את מרכז המבקרים על שמי אז בכלל... (עד אז אימא שלו הייתה באופן רשמי בעלת העסק כי את הסכום ההתחלתי לרכישת חלק מהציוד הוא קיבל מהוריו ז"ל) נעשיתי בעלת הבית כאילו, אני אומרת כאילו כי בפועל מי שבאמת מנהל הכל זה ג'ינג'י.
הוא הדבוראי והוא זה שעובד באמת, אני רק נגררת אחריו עם מטלית רטובה, מנגבת ומנקה, ומקפלת חליפות ושאר עיסוקים נשיים. מצד שני מאז שהתחלתי לסבול מבעיות גב ג'ינג'י לקח על עצמו את שטיפת הרצפות (וכשעוסקים בדבש לא מפסיקים לשטוף רצפות). אפשר להגיד שכיום אנחנו שותפים מלאים ונושאים בנטל ביחד, כל אחד בתחומו ועל פי כישוריו ויכולותיו, ולכן המשימה של מסירת הקבלות למשרד של רואה החשבון מוטלת עלי. פעם היינו שולחים בדואר, אבל בשנים האחרונות זו לא אופציה ריאלית מפני שהחומר חייב להגיע לפני ה- 15 לחודש ולך תסמוך על דואר ישראל.
אי לכך יצאתי לי לדרך לפני כמה ימים עם תיק קטן ושחור ובו כל החומר שסיכמנו רק באותו בוקר במטרה לתת הכל לפקידה שממונה עלינו במשרד רואה החשבון. השארתי את מכוניתי במרכז הקריה, עליתי על אוטובוס מנצרת שלא נכנס למרכזית המפרץ כמו האוטובוסים של אגד אלא נוסע ישר לעיר התחתית ועוצר ברכבת, משם זה כמה דקות ברגל למשרד של רואה החשבון. הכל התנהל כשורה, ירדתי בתחנה הסופית ברכבת השמונה כמו שקוראים היום לתחנת הרכבת הישנה בעיר התחתית, עברתי את הכביש והתחלתי ללכת ופתאום תפסתי ששכחתי את תיק המסמכים באוטובוס. לקח לי בערך שנייה להתאושש מהתדהמה (האמת, כמעט חטפתי התקף לב), וכשאני מתעלמת מההתכווצות הפתאומית והמכאיבה של שרירי הגב התחתון שלי שמגיבים בצורה כזו על לחץ, דהרתי כל עוד רוחי בי חזרה לתחנת הרכבת, מתעלמת בחפזוני מרמזורים ומעברי חצייה, וגיליתי לרווחתי את האוטובוס ממנו ירדתי עומד עדיין בתחנה, אבל נעול. הנהג התגלה במשרד הקטן שעמד ממול. הוא קלט מיד את בהלתי, הבין בלי יותר מידי הסברים מה קרה, פתח את האוטובוס ועלה איתי לחפש את התיק האבוד שאכן נמצא שם, ממתין לי בסבלנות. הודיתי שוב ושוב לנהג החביב שניסה להרגיע אותי שהכל בסדר ושלא קרה כלום, ודידיתי לדרכי עד למשרד רואה החשבון.
כשחזרתי הביתה נסעתי לקרייזי ליין לקנות לעצמי מתנה ליום הולדת, הבנים נתנו לי כרטיס מתנה לחנות הבגדים הזו כי אמרתי שזו החנות החביבה עלי. זה לא מדויק כל כך, (אני לא ממש אוהבת לקנות בגדים) אבל צץרץ התקיל אותי בשאלה איפה אני אוהבת לקנות בגדים וזה השם הראשון שעלה בדעתי כי לשם אימא גוררת אותי כל פעם שיש לי יום הולדת לקנות לי בגדים. רק אחרי שהוא נתן לי את כרטיס המתנה החמוד והצבעוני הבנתי למה הוא שאל. קניתי מכנסים כהים שיושבים עלי יפה, וסריג חמוד בצבע אדום עם קישוט של פרחים והוספתי על חשבוני גם שש זוגות תחתונים, זה אף פעם לא מזיק.
חוץ מזה רכשתי לי כמה ימים קודם גם זוג משקפי ראיה חדשים. גיליתי להפתעתי שאת המשקפים הקודמים קניתי לפני 8 שנים ושהם שרוטים לגמרי, והחלטתי שהגיע הזמן להתחדש. המספר של העדשות כמעט לא השתנה, אבל השריטות עליהן ממש הציקו וגרמו לי לכאבי ראש. בחרתי מסגרת נורא יקרה בצבע אדום דווקא, ועכשיו יש לי קצת נקיפות מצפון על הבזבוז. לפחות חילקתי את התשלום לעשר, והמסגרת באמת יפה ואיכותית ולמרות שהיא אולי צעירה מידי לאישה בגילי לדעתי היא הולמת אותי מאוד. מה שמזכיר לי שהשותפה לחדר של אימא בפלימן נדהמה לשמוע שאני בת 63 ואמרה שחשבה שאני רק בת חמישים. יכול להיות שחוץ מבעיות אורתופדיות יש לה גם בעיית ראיה? אולי, אבל בכל זאת הייתי מרוצה מהמחמאה.

טופי השמן

עוד דבר אחד שגרם לי המון נחת זה טופי שלנו שלפני כמה חודשים שקל 39 ק"ג. הווטרינרית אמרה שזה יותר מידי ועליו להוריד במשקל כי עודף משקל יגרום לו לבעיות בריאותיות חמורות. לעשות דיאטה לאחרים זה ממש קל, החלפתי לו את האוכל לאוכל דיאטתי וצמצמתי מאוד את הצ'ופרים והחטיפים שלו ועכשיו הוא שוקל רק 33 ק"ג. כולם מרוצים מאוד חוץ מטופי הזללן.

יום הולדת שמח לי

ישראבלוג ואני כבר לא, אבל נחמד לשמור על המסורת ולהעניק לעצמי בלון אדום לכבוד יום הולדתי השישים ושלוש.
הייתה שנה קשה מאוד, בעיקר בגלל בעיות הבריאות של אימא והדאגה לה ולאבא. לכן החלטתי שמגיע לי ולג'ינג'י פינוק נחמד והזמנתי לנו כרטיסים לסרט 'קצפת ודובדבנים' שממש במקרה מציג באולם הקולנוע הסמוך לביתנו.
ואם חלילה הסרט יאכזב הזמנתי כבר באותה הזדמנות כרטיסים למופע של להקה בשם אוברטון ששרה בעוד שבועיים שירים של הביטלס, גם כן באותו אולם חביב הסמוך לביתנו. שיהיה למה לצפות בהמשך החודש.
לצערי אין הרבה חדשות טובות חוץ מזה. אימא עדיין מאושפזת בבית חולים שיקומי בחיפה, עדיין כואב לה והיא עדיין משותקת. עושה פיזיותרפיה שלא כל כך עוזרת ומחכה שהמצב ישתפר. אבא שוהה ליד מיטתה משש בבוקר עד שבע בערב ואני וג'ינג'י מתרוצצים ומחפשים לה כיסא שיורד במדרגות ושאר עזרים לנכים ומחכים לאישור לעובדת סיעוד זרה. אבא מתעקש להמשיך לגור בדירה שלהם שממש לא מתאימה למצב של אימא אבל הוא אוהב את הדירה וחש שם מוגן ובטוח. נצטרך לעשות שם שינויים כדי להפוך את הדירה לנוחה בשביל אימא ולאבא קשה מאוד עם שינויים. יש ויכוחים ודיונים והרבה אנחות וגם קצת דמעות. וכמובן שגם המון בירוקרטיה מתישה עם קופת חולים וביטוח לאומי ומתחת לזה גם תקווה שאולי בכל זאת המצב ישתפר קצת ושהניתוח לא היה לשווא? לפחות שיפסיק לכאוב לה כל כך, הלוואי.

פוסט ניתוח

בסופו של דבר הניתוח של אימא לא התקיים ביום חמישי שעבר אלא ביום חמישי האחרון, כלומר נדחה בשבוע. התכנון היה שאחי יגיע לארץ ביום חמישי ישר לבית החולים, ג'ינג'י היה אמור לאסוף אותו, ולהמתין איתי ועם אבא שיוציאו אותה מהתאוששות. מה שקרה בפועל הוא שבערך שעה אחרי שאימא נלקחה להרדמה יצאו שלושת הרופאים המנתחים המכונים צוות גב וקראו לי ולאבא לחדר התייעצות עם משפחות. הם בישרו לנו שלאימא יש דלקת חריפה בשלפוחית השתן ושאי אפשר לנתח ככה ושהם גם בדקו את העצבים המוטורים של רגליה ולדעתם הם מתים מה שאומר שאימא לא תוכל יותר ללכת אף פעם.
אבא כמעט התעלף מהבשורה הקשה וכמובן שגם אני נבהלתי ונחרדתי מאוד. עבר עלינו שבוע קשה מאוד, בעיקר על אבא שנעשה עוד יותר דיכאוני ופסימי מהרגיל. הנחמה היחידה הייתה אחי שתמך ועודד והיה ממש משענת בתקופה הקשה הזו.
אימא קיבלה אנטיביוטיקה ולמרבה המזל, למרות שהיה חול המועד, הרופא המנתח הצליח להשיג חדר ניתוח, וביום חמישי האחרון אימא נותחה סוף סוף. שמו לה שמונה ברגים בגב ואיחו בערך שבע חוליות וכולנו מקווים שלפחות כאבי הגב האיומים שהיא סבלה מהם יחלפו.
יש עוד סיכוי ממש קטן שאולי בכל זאת היא תצליח, אם לא ללכת, אז לפחות לעמוד ולעשות צעד אחד או שניים עם הליכון, אבל זה מצריך זמן וסבלנות ופיזיותרפיה. לדעתי לא היה מזיק אם הורי יתחילו גם טיפול תרופתי בדיכאון שהם סובלים ממנו, אבל כמובן שאין עם מי לדבר.
אתמול אחי נסע חזרה לארה"ב, יש לו עבודה ומשפחה וגם לאישתו יש בעיות בריאות והיא זקוקה לו, ואני נותרתי להתמודד לבד עם ההורים המדוכאים והתובעניים שלי.
תאחלו לי בהצלחה כי קל זה לא יהיה.

שלושים ותשע שנים יחד

מחר אני ובעלי (כיום המילה הזו יצאה מהאפנה ואומרים בן זוגי) חוגגים 39 שנות נישואים. אם לא יקרה משהו לא צפוי והכל יסתדר ניסע יחד לאגמון החולה לטייל ולראות עגורים והכי חשוב, להיות קצת יחד בלי כל הבלגנים הרגילים שלנו.
בסוף השבוע הקרינו סרט על מלחמת יום כיפור, ג'ינג'י חובב סרטים מהסוג הזה וכשהראו את גשר הגלילים מעל התעלה הוא נדרך כולו והתחיל להעלות זיכרונות מימיו כחייל צעיר ואחר כך הלך לחפש (ביום שישי בלילה) את התמונות שלו מקורס קצינים. אין לי מושג לאן נעלמו התמונות הללו אבל הוא לא מצא אותן, ובעיקר חרה לו שנעלמה תמונות המחזור שלו מאותו קורס. הוא הפך את כל הבית ואפילו ירד לדירה למטה לחטט בארונות של אימא שלו ז"ל, אולי התמונה שם.
הוא מצא שפע תמונות ישנות שמשום מה לא סודרו באלבום, אבל את תמונת המחזור לא מצא והצטער וכעס על כך מאוד. אולי היא נמצאת באלבום התמונות של אחיו? אני מקווה כך.
מרוב חיפושים מצאנו תמונות ישנות שלנו ושוב נדהמתי לגלות כמה צעירים, יפים וחטובים היינו פעם. אני לא מבינה למה כעסתי על עצמי כל כך הרבה שנים שאני שמנה ולא מצליחה לרזות. נראיתי ממש נהדר חוץ מהתסרוקת האיומה שעשו לי, אבל זאת לא אשמתי, אלו היו שנות השמונים וככה הלכו אז.

ככה נראינו כשהיינו זוג צעיר ומלא מרץ

 ג'ינג'י בתקופה שבה היה באמת ג'ינג'י

אני במעבדת הצילום בטכניון

ראש השנה עבר עלינו בעיקר בעבודה קשה. את ערב החג בילינו קצת בבית חולים עם אימא וקצת עם דודה שלי ובעלה ובנה שבאו לחגוג אתנו והביאו שפע אוכל שאנחנו אוכלים עד עכשיו.
למחרת נסענו למרכז המבקרים וכל הזמן ענינו לטלפונים. המון אנשים רצו לבוא אלינו עם ילדים שהיו קטנים מידי. בסוף נמאס לי לסרב כל הזמן להורים לילדים בני שלוש וארבע והצעתי לג'ינג'י שנעשה סיור כוורות לקטנים. סיור קצר בלי לפתוח כוורות ובלי להתלבש בכל התלבושת המלאה שבין כה וכה גדולה מידי לקטנטנים אלא נסתפק בסיבוב קטן עם מסווה לפנים והסברים קצרים ופשוטים. להפתעתי ג'ינג'י הסכים ואפילו שיבח אותי על היזמה העסקית המוצלחת ומרגע זה מלאו ידינו עבודה. גבינו מחיר צנוע של 20 ש"ח למשתתף, הקדשנו בערך חצי שעה לכל משפחה, וראינו ברכה בעמלנו.
בחג השני כבר הייתה קבוצה גדולה (בעצם שתי קבוצות שצירפנו יחד) של סיור לגדולים עם רדיית דבש ואחר כך עוד כמה משפחות עם פעוטות. אחרי קיץ יבש ודל בהכנסות התחלנו להרוויח כסף וזה הגיע ממש בזמן.

קטנטן מתוק אחד שהתעקש ללבוש חליפה גדולה מידי. רוב הילדים בגילו פוחדים ללבוש חליפות ולא מבינים בכלל את העסק הזה של דבורים וכוורות, אבל הוא היה לא רק חמוד אלא גם מאוד אמיץ ועקשן

שוב בית חולים

ביום חמישי בבוקר אבא התקשר וביקש שאבוא כי אימא לא יכולה לעמוד והוא לא יודע מה לעשות.
הגעתי בחיפזון ומצאתי את אימא שלי יושבת על כיסא השירותים בלי מכנסים ולא מסוגלת לקום. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל זה היה בלתי אפשרי. לא הצלחנו להלביש לה את המכנסיים או להעביר אותה לכורסא שלה. בסופו של דבר אחרי ויכוחים ומריבות עם אבא ובכי מר של אימא התקשרתי למד"א והזעקתי אמבולנס. הם הגיעו ממש מהר ואחרי שהבינו את המצב הזעיקו עוד צוות שהושיב את אימא על כיסא והוריד אותה לאמבולנס. אבא ואימא נסעו לבית החולים ואני חזרתי הביתה.
אחרי ששהו רוב היום במיון הוחלט לאשפז את אימא שוב באורטופדית ולמחרת בחן הרופא את צילום הסיטי שלה והחליט שאין ברירה, חייבים ניתוח.
יש לאימא הצרות חמורה בתעלת עמוד השדרה התחתון, הלחץ מונע ממנה להזיז את הרגלים וחייבים לשחרר אותו ואז אולי יש סיכוי שהוא תוכל לחזור ללכת. לרוע מזלם של הורי אימא התאשפזה בדיוק לפני החג שמחובר לסוף השבוע ולכן היא נשארת תקועה בבית החולים ורק ביום רביעי יתחילו לעשות משהו. המצב הזה גורם להורי עגמת נפש איומה ומרירות גדולה שאיכשהו יוצאת עלי. כל הזמן יש להם טענות נגדי, לא כל כך ברורות אבל מאוד תקיפות.
אני לא מבינה אותם, הם כל הזמן לבד, אני לא עוזרת מספיק, אני לא מתקשרת מספיק וכדומה.
אני באמת משתדלת אבל זו העונה הבוערת שלנו ואני לא מסוגלת לחלק את עצמי לשניים וחוץ מזה ממש לא בא לי להתקשר ולבקר כשכל הזמן מחמיצים לי פנים ומתלוננים. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם הלחץ הנפשי והפיזי הזה וכרגיל במצבים כאלה הגב שלי מתחיל לקרוס ולהכאיב. מזל שיש לי מחר טיפול פלדנקרייז. מה יהיה אחר כך, רק אלוהים יודע.

סופה של אנג'ל

כתבתי פה לפני 10 ימים. מאז כמעט לא ניגשתי למחשב וסליחה מכל הבלוגרים שאני עוקבת אחריהם והפעם לא הגבתי. פשוט לא היה לי כוח. דלקת הריאות פלוס הבחירות פלוס המצב של אימא מצצו ממני את כל הכוחות. היתרון היחיד הוא שגיליתי אתמול כשעשיתי בדיקות דם שרזיתי כמה ק"ג. הופתעתי מאוד אם כי במחשבה שנייה באמת לא היה לי תיאבון לאחרונה.
אתמול סיימתי עם האנטיביוטיקה ולצערי אני עדיין די משתעלת. כואבות לי הצלעות ואני כל הזמן עייפה אבל חייבת להמשיך הלאה ולתפקד כי אין ברירה. הורי מהווים את הנטל הכי כבד. אם אני לא מתקשרת כל כמה שעות, או חלילה מפספסת ביקור יומי אצלם הם מגיבים כאילו שלחתי אותם ערומים ובלי אוכל למות על איזה קרחון. הם נעשו תלותיים בצורה מעיקה מאוד ומתקשים להבין שאני כבר לא הצעירה הנמרצת שהייתי פעם. גם לי קשה וגם לי יש בעיות בריאות ומשפחה לטפל בה.
לצערי המצב של אימא מחמיר, היא כבר לא מסוגלת להזיז את הרגליים בכלל למרות שהן לא ממש משותקות כי היא מרגישה כשנוגעים בהן. אחרי שזמן רב הם דחו כל רעיון של פיזיותרפיה וחוות דעת שנייה פתאום הם כן מסכימים אבל רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, רצוי כבר אתמול, ומתעצבנים שיש דברים שלוקחים זמן וכמובן מאשימים אותי ואת אחי שמנסה לעזור מאמריקה הרחוקה בכל עיכוב או תקלה.
חוץ מזה באמת יש להם מין מזל נאחס כזה שגורם לעיכובים. מיד יש חגים שתוקעים הכל, וקודם הייתה חופשת הקיץ שהאטה את כל התשובות, ודווקא עכשיו מדריכת הפלדנקרייז שאני תולה בה המון תקוות נורא עמוסה ואין לה זמן כי היא מטפלת באימא קשישה ויש לה המון מטופלים, וכשהיא כבר רצתה לבוא בדיוק אז נדחף פתאום רופא השיניים שגם הוא מסכים לטפל באימא שלי בבית. גם מי שכן מגיע לטפל, למשל הפיזיותרפיסט, זוכה לביקורת משתקת כי מה הוא כבר עושה וזה בכלל לא מועיל.
אבא שלי כל כך מיואש ומותש עד שהוא לא מפסיק לפזר אנרגיה שלילית ומדכאת ועם זאת להתנגד לכל הצעת עזרה, ומיד אחר כך להתלונן שאף אחד לא עוזר להם. אני חושבת שהוא לא מבין כמה הוא מייאש ומעצבן את כל מי שבא לעזור לו. הוא בעצמו על הקרשים, עייף ומפוחד אבל היחס שלו נורא מעייף ושואב אנרגיות שלצערי אין לי כרגע.
לדעתי חלק גדול מהבעיה של אימא הוא נפשי והיא פשוט מבוהלת וסובלת מטראומה בגלל שנפלה בבית החולים ואבא שלי במקום להרגיע ולעודד רק מוסיף לה לחץ ופחד. תמיד זה היה התפקיד שלה לתמוך בו ולחזק אותו נפשית ועכשיו כשהיא במצב כזה האיזון ביניהם הופר וכולנו סובלים.
חוץ מזה גם הרדמנו את הכלבה הנכה שלנו. ג'ינג'י שסירב כל הזמן להרדים אותה נכנע בסוף אחרי שלקח אותה לווטרינרית ששכנעה אותו שבאמת אין טעם להניח לה לסבול. זה עצוב אבל סך הכל היו לה כמה שנים מאוד טובות אצלנו וכולם מתים בסוף.
לצץרץ נהייתה חברה והם כל הזמן יחד, בעיקר אצלנו, והם ממש חמודים, מבשלים יחד ולומדים יחד, משמח מאוד שיש לו בת זוג.
עוגי מתמיד בעבודה ונכון לעכשיו נראה שהוא בסדר. נקווה שזה יחזיק מעמד.
גם תוצאות הבחירות די מעודדות לדעתי. עושה רושם שחלק גדול מהאנשים התחילו להתפקח מהכישוף שביבי הטיל עליהם ואולי יתחיל להיות פה קצת יותר טוב? מותר לקוות לא?

אנג'ל המסכנה בימים טובים יותר

דלקת ריאות

חיכינו בקוצר רוח ל 10/9 כדי לקחת את אימא לבדיקה בבית החולים. הורי ביקשו שאבוא אתם כי קשה להם להסתדר לבד. אימא בכיסא גלגלים ואבא לא שומע טוב, הם חייבים ליווי. הבטחתי שאבוא ורציתי מאוד להיות אתם אבל לפני כמה ימים התחלתי להשתעל שיעול שהחמיר והלך ואחר כך גם היה לי חום די גבוה. אתמול הלכתי לרופא המשפחה שבדק אותי ביסודיות כדרכו והודיע לי שיש לי דלקת ריאות. זה מדבק ואסור לי בשום פנים ואופן להיות ליד אימא שלי באמבולנס סגור (הורי שכרו אמבולנס פרטי כדי לקחת אותה לבית החולים) וגם ביקור בבית חולים לא בא בחשבון. אני חייבת לעשות מיד צילום חזה, להתחיל אנטיביוטיקה ומחר בבוקר בדיקות דם ושאפסיק מיד עם רוקסט שמכיל קודאין כי אני חייבת להשתעל ולהוציא את הליחה מהריאות.
הוא מבין שאחרי כמה ימים של שיעולים כבר כואבות לי הצלעות ומשתתף בצערי על בריחת השתן שנגרמת בגלל השיעול אבל אין ברירה ואם אתחיל להרגיש עוד יותר רע יש לי הפניה למיון. ובכלל, עלי לעזוב הכל והתרכז בהחלמה.
הורי נחרדו למשמע הבשורה. מעולם לא הייתה לי דלקת ריאות והם מבינים שעלי לשכב במיטה ולהחלים אבל מי יהיה איתם בבית החולים? למרבה המזל צץרץ היה פנוי ונידבתי אותו לנסוע איתם. האמת שדי היססתי וחששתי מכך, בעיני הוא עדיין ילד למרות שהוא כבר בן 27 אבל יש לו קשר טוב עם הורי ואיזה ברירה הייתה לי? אמנם ג'ינג'י התנדב אבל הוא עובד וחוץ מזה גם הוא לא שומע כל כך טוב וגם הסבלנות שלו לא משהו. מסתבר שזו הייתה בחירה טובה. הוא עזר להם מאוד והם היללו אותו בחום על התמיכה והעזרה שלו. עשו לאימא צילום והתברר שעמוד השדרה שלה משקם את עצמו ובונה מחדש את החוליות הסדוקות והתוצאה של הביופסיה שלילית כלומר אין לה שום זיהום ולכן אין צורך בתרופות ואין צורך בניתוח, כל מה שהיא צריכה זו פיזיותרפיה כדי שהיא תשקם את השרירים ותחזור ללכת.
אני מרוצה לשמוע שלא יהיה ניתוח ושמחה וגואה בצץרץ והלוואי ואימא תוכל להשתקם וללכת שוב. אמן כן יהי רצון.

התמונה הזו של צץרץ צולמה לפני 25 שנה בערך. הוא בן שלוש ומשהו, חמוד ומתוק להפליא. עכשיו הוא כבר נראה אחרת אבל בפנים הוא עדיין מותק של בן אדם.

יום הכלב

מחר, 26.8 הוא יום הכלב הבינלאומי. זה גם פחות או יותר התאריך בו הרדמנו את לוקה שלנו בשנת 2017אנחנו נזכרים בה מידי פעם ויש לנו תמונה גדולה שלה תלויה בחדר השינה. גידלנו אותה מאז שהייתה בת חודש ועד שמלאו לה שש. היינו חייבים להרדים אותה בגלל שהיה לה סרטן. גם אנג'ל הקשישה חולה, משותקת ולא מסוגלת ללכת. הייתי מרדימה אותה אבל לא נראה שהיא סובלת מכאבים וכל זמן שיש לה תיאבון והיא יודעת מה קורה ג'ינג'י מסרב להיפרד ממנה.

מאז שקיבלנו את לוקה ושנה אחר כך את טופי ואחר כך את אנג'ל יש לנו כל הזמן כלבים. כיום הכוכב שלנו הוא רוקי, הבורדר קולי המקסים והאהוב שלנו, וכמובן שגם טופי שכבר לא צעיר כמו שהיה וגם קצת שמן מידי הוא עדיין כלב אהוב ומפונק ומטופח.
בגלל הכלבים אני צריכה לקום כל בוקר מוקדם ולטייל אתם, זו בדרך כלל המשימה של ג'ינג'י אבל הוא התחיל לעבוד שוב בחפירות בית שערים ועד שזה לא יסתיים הכל עלי. איזה מזל שהשקעתי בטיפולים של פלדנקרייז וכיום כבר קל לי יותר ללכת ועוד היד נטויה. זה לא זול אבל אחרי מה שקרה לאימא אני לא אוותר ולא אחסוך, אני רוצה לחזור לעצמי ולהיות מסוגלת ללכת עד גיל מבוגר בלי לצלוע ולסבול.
המצב של אימא לא טוב. היא בבית, לא מסוגלת ללכת וסובלת מכאבים כל פעם שהיא מנסה לדדות בקושי מהכורסה שלה לכיסא הגלגלים. בעוד שבועיים ניסע לבית החולים לביקורת ואז נקבל סוף סוף את התוצאות הסופיות של הביופסיה. אני לא אתפלא אם זה ייגמר בניתוח. אימא מאוד פוחדת מניתוח אבל לא מוכנה להישאר במצב הזה של כאבים ונכות ומוכנה לקחת סיכון אם יש סיכוי שזה יעזור.
הורי קיבלו עזרה מביטוח לאומי ויש מטפלת שבאה כמה פעמים בשבוע אבל רוב הטיפול באימא נופל על אבא והוא עושה את זה באהבה ובמסירות ולא מוכן לשמוע שנאשפז את אימא במחלקה טיפולית בבית אבות או שנכניס עובדת זרה הביתה. יכול להיות שזה יקרה בעתיד אבל כל זמן שהוא מסוגל הוא מתעקש להיות המטפל הראשי. אני אצלם כמעט כל יום ועוזרת כמה שאפשר ומקווה בכל ליבי שאימא תצליח ללכת שוב יום אחד.
צץרץ ממשיך ללמוד ולעבוד ועוגי שחי אצלנו עד עכשיו החליט לנסות שוב לשכור דירה ולהיות יותר עצמאי. הדירה לא יקרה ונמצאת במרחק מאוד קטן מהבית ואם הוא ימצא גם עבודה הוא יסתדר לא רע, בעיקר אם הוא יבוא לאכול מידי פעם בבית.
עד היום הוא חיפש חצי משרה אבל לא מצא ורק אחרי שהראיתי לו טבלה שמצאתי באתר של ביטוח לאומי שבה מוסבר כמה מותר לו להרוויח בלי לוותר על הקצבה הוא הבין שאין צורך להתעקש על חצי משרה אפשר לעבוד יותר שעות והקצבה לא תיפגע. נדמה לי שהמצב הנפשי שלו יציב הרבה יותר כיום אחרי שהוא זנח את העישון ואולי סוף סוף הוא יתחיל לחיות כמו אדם בוגר בן 29? אני מחזיקה לו אצבעות ואעזור לו כמה שאפשר.
היום גיליתי שהשכנה שלי שאני זוכרת בהיריון עם הבת שלה הפכה לסבתא. הבת שלה שצעירה יותר מלילי נישאה לפני שנה ומיד נכנסה להיריון. השכנה מאושרת מאוד ונהנית להיות סבתא, מעניין לדעת אם זה יקרה גם לי יום אחד. נכון לעכשיו זה נראה ממש רחוק, אף אחד מהילדים לא חולם אפילו על הקמת משפחה אבל מי יודע מה יהיה בעתיד. רק שיזדרזו כי אני לא נעשית צעירה יותר עם הזמן.

בדד

כן, אני לבד עכשיו. בן זוגי ואלוף נעורי - ג'ינג'י היקר טס לו למולדבה לטיול כלבבו, כלומר הרבה הליכה ברגל, מוזאונים ואתרים עתיקים וספונטניות חסרת מעצורים. אין לי בעיה עם ספונטניות אבל לאחרונה אני מתקשה בהליכה ממושכת והתחלתי להסתייג כשהבחנתי שיש באינטרנט מעט מאוד המלצות וחוות דעת על מולדבה. פה חשדתי כמו שאומרים. מה שהרתיע אותי דווקא הדליק את ג'ינג'י חובב האתגרים. העובדה שיש שם המון אנשים שדוברים רומנית ושהמטפלת לשעבר של חמותי תהיה בחופשת מולדת הכריעה את הכף. הוא התעקש לנסוע ולנפוש לפני שיתחיל לעבוד כמנהלן בחפירות בית שערים - עבודה מתישה וקורעת פיזית ונפשית אם כי לא ארוכה. חודש ומשהו של מאמץ ויזע.
הוחלט שאני אשאר בארץ ומזל שהחלטנו ככה כי אז התחיל הברוך עם אימא שלי, וטוב שנשארתי בארץ לעזור ולתמוך. האמת היא שלמרות הכותרת הדרמאטית של הפוסט אני לא בדיוק לבד, עוגי וצץ רץ והכלבים נמצאים איתי ומעסיקים אותי די והותר. לשמחתי עוגי מצליח להתגבר על הנטייה הטבעית שלו לישון בבקרים וקם לטיול עם הכלבים, ומיד אחר כך חוזר לישון. צץרץ עסוק גם כן, עובד או לומד או מבלה ואנחנו מדברים בעיקר בנייד למרות שהוא גר בקומה מתחת.
אני די נהנית מהלבד שלי, נחה הרבה, עושה פלדנקרייז שמאוד משפר את מצבי ודי מתבטלת לי בכיף אם כי אתמול החלטתי לפצוח סוף סוף במבצע ניקוי החלונות שאני דוחה עוד מפסח. יש לנו המון חלונות ועליהם יש רשתות שלוכדות אבק וצריך לשטוף אותם לפחות פעם ברבעון, מה שאני בדרך כלל לא עושה. אתמול בבוקר היה יחסית קצת פחות חם והתחלתי לשטוף ולנקות. החלטתי לנקות כל יום קצת ולפרוש את העבודה על פני כל השבוע. מקווה שאעמוד בזה ועד שג'ינג'י יגיע כל החלונות יהיו נקיים למשעי, לא שהוא ישים לב לזה כמובן : )
אתמול דיברנו קצת בטלפון והוא סיפר שמולדבה מאוד פרימיטיבית, לא מסבירים שם פנים לתיירים והמטפלת שהוא קיווה שתדריך אותו קצת תפסה התקררות נבזית בטיול שעשתה בים השחור ושוכבת חולה בבית ככה שהוא די לבד. אתמול הוא טייל בקישינייב והיום הוא מתכנן לנסוע צפונה. לטענתו המדינה הקטנה והענייה הזו נתקעה בשנות השבעים פחות או יותר והטיול בה הוא כמו מסע בזמן. לא פלא שכל מי שיכול בורח משם לרוסיה או לאירופה כדי למצוא עבודה. באמת חבל עליהם, מה שהם צריכים זה חבורת יהודים או ישראלים מלאי מרץ ויוזמה שינערו אותם קצת ויעבירו אותם למאה העשרים ואחת. אם הם יפסיקו להיות כל כך אנטישמיים אולי זה עוד יקרה.

עשינו זאת!

סוף סוף הצלחנו להשכיר את הבית של חמי וחמותי. זה לא היה קל בעיקר כי ג'ינג'י התעקש לשפץ אותו ולצחצח אותו היטב אחרי הזוג האחרון שגר שם עם חמישה כלבים ושני ילדים ולעולם לא ניקה ולא סידר כלום. הבית היה במצב קטסטרופלי ועד שנפטרנו מהם ירקנו דם.
השקענו בניקיון ובצביעה ואחרי שמצאנו סוף סוף מישהו שרצה להשכיר היינו צריכים להוסיף עוד מזגנים ולעשות עוד כמה שיפוצים קטנים והיום סוף סוף חתמנו על החוזה שעבר לפני כן המון שינויים והתאמות.
גם לדיירים החדשים יש כלבים אבל הם הבטיחו לנקות אחריהם ולא להזניח את הגינה. נקווה שיעמדו במילה שלהם.
הורי מתרגלים לאט לאט לחיים בבית. אימא פחות או יותר נכה ולא מסוגלת לעשות יותר מצעד אחד או שניים כשהיא נתמכת בהליכון. אחרי המון ויכוחים ומריבות אבא הסכים לקבל עזרה מביטוח לאומי. זמנית מגיעות להם 9 שעות אבל יש סיכוי טוב שיגדילו להם את השעות. שכנעתי את אבא לבקש מישהי שתעזור לו בשעות הבוקר. הוא צריך עזרה להוריד את אימא מהמיטה ולרחוץ אותה. ביום ראשון תתחיל לעבוד אצלם בחורה נחמדה שהסכימה לשעות הללו ונקווה לטוב. הפחד הכי גדול שלי הוא שאבא גם יקרוס בגלל הלחץ הגופני והנפשי ואז יהיו לי שני חולים על הראש.
לשמחתי חוץ ממני ומג'ינג'י באים לבקר אותם חברים וקרובי משפחה וכולם מביאים להם אוכל. המקרר מפוצץ ולא אתפלא אם אבא יעלה מחדש את הק"ג שהוריד בחודשיים האחרונים.
ג'ינג'י נוסע לטייל בחו"ל ביום שני ויחזור רק בעוד 12 יום. אני עדיין לא לגמרי בסדר עם הגב, יש שיפור עצום אבל עדיין קשה לי ואני מקווה שאצליח להתמודד עם הטיול עם הכלבים. אם לא אצליח עוגי יאלץ לקום מוקדם ולטייל אתם במקומי.
חוץ מזה גם נורא נורא חם, כולם בטח שמו לב לזה, והחום ממש מעיק השנה וגורם לכולם לעייפות ולעצבנות. אני ממש שונאת את הקיץ!

ושוב בבית

עוד אתמול אבא החליט שאימא חוזרת הביתה כי היא עשתה כבר את הביופסיה ואין לה מה לחפש יותר בבית החולים. הוא התקשר בשש בבוקר ובישר לי שהחליפו לאימא מיטה ואחות אחת אמרה לה שזה בגלל שהיא עומדת להשתחרר הביתה והוא ישר נלחץ והחליט שכנראה שהיא חוזרת כבר היום, ומאחר והוא חייב לנסוע איתה באמבולנס (לא ברור למה) הוא רוצה להגיע לבית החולים בלי רכב ולכן הוא מבקש שאסיע אותו.
הסעתי אותו לכרמל וחזרתי הביתה צולעת ואומללה. הנהיגה לא טובה לאישיאס שלי והנסיעה עם אבא היא ממש אסון. הוא כל הזמן מעיר לי ונותן לי הוראות ומצליח לבלבל אותי למרות שנהגתי לכרמל לפחות מאה פעמים בשנים האחרונות. הלחץ שלו והצורך שלו בשליטה בכל הסביבה מלחיץ גם אותי ומזיק לי פיזית. מזל שבאותו יום היה לי טיפול אצל מדריכת הפלדנקריז שלי שלא הבינה למה אני מכווצת כל כך ועוד אחרי שמצבי הוטב כל כך לאחרונה. אחרי שהסברתי לה היא נאנחה ושוב הטיפה לי שאני חייבת לשמור על עצמי ולחשוב קודם כל על עצמי ולא על אחרים.
למחרת אבא שוב דרש הסעה לכרמל ולמזלי צץרץ עבד בוקר באותו יום ומאחר ומקום העבודה שלו קרוב לכרמל הוא פשוט יצא קצת קודם והקפיץ את אבא לבית החולים. הפעם הצליח להם והם נשלחו סוף סוף, אחרי חודשיים מחוץ לבית, חזרה הביתה. שמחתי מאוד אבל שמחתי הועבה מעט בגלל דואר ישראל המרגיז. אחי חידש את הדרכון בשבוע שעבר והדרכון שלו נשלח להורי בדואר רשום. כשהגעתי לקחת את הדרכון שלו הפקידה סירבה לתת לי אותו כי רק לבעל הדרכון או למישהו שיש לו תעודה מזהה מותר לקחת את הדרכון. הסברתי שאחי בחו"ל ואין לי שום תעודה שלו וזה לא עזר למרות שהוא נתן לי ייפוי כוח חתום.
חזרתי הביתה חפוית ראש ושלחתי הודעה לאחי שיחפש את תעודת הזהות הישנה שלו.
שעתיים אחר כך הורי התקשרו שהם בדרך באמבולנס ששכרו. שאלתי אם לבוא והם הסכימו בשמחה. נסעתי אליהם ועוד הספקתי לראות את האמבולנס. אימא כבר ישבה בכורסה בבית עצבנית ומתלוננת. הנסיעה הייתה לה קשה מאוד, הכיסא היה לא נוח והיא חשה כל מהמורה בכביש וכאב לה. הושבנו אותה בכיסא הגלגלים שהבאתי לה מיד שרה והראינו לה שהוא נכנס לשירותים בלי בעיות, ואחר כך מצאתי לה כפכפים שיהיו לה נוחים.
מודאגת מאוד שמתי לב שהיא לא זוכרת איזה כפכפים יש לה בבית, ושהיא נשמעת מבולבלת וילדותית בצורה מאוד לא אופיינית לה. היא התחילה להתווכח שההליכון שלה הוא לא ההליכון שהיה לה לפני האשפוז והתלוננה שהחליפו לה את ההליכון בדגם גבוה וכבד מידי (מדובר באותו הליכון) ושהכיסא לא נוח ושהכל נורא ואיום. לצערי אבא שלי, במקום לעודד ולנסות לשפר את מצב רוחה, נסחף אחריה והתחיל להתווכח ולהיות מדוכא כמוה.
בסוף התעייפתי וחזרתי הביתה. אני מקווה שהיא תתאושש במהרה ותתחיל לחזור לעצמה. השיתוק וכאבי הגב מספיק גרועים אני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד גם עם בעיות של דמנטיה.