פוסט ניתוח

בסופו של דבר הניתוח של אימא לא התקיים ביום חמישי שעבר אלא ביום חמישי האחרון, כלומר נדחה בשבוע. התכנון היה שאחי יגיע לארץ ביום חמישי ישר לבית החולים, ג'ינג'י היה אמור לאסוף אותו, ולהמתין איתי ועם אבא שיוציאו אותה מהתאוששות. מה שקרה בפועל הוא שבערך שעה אחרי שאימא נלקחה להרדמה יצאו שלושת הרופאים המנתחים המכונים צוות גב וקראו לי ולאבא לחדר התייעצות עם משפחות. הם בישרו לנו שלאימא יש דלקת חריפה בשלפוחית השתן ושאי אפשר לנתח ככה ושהם גם בדקו את העצבים המוטורים של רגליה ולדעתם הם מתים מה שאומר שאימא לא תוכל יותר ללכת אף פעם.
אבא כמעט התעלף מהבשורה הקשה וכמובן שגם אני נבהלתי ונחרדתי מאוד. עבר עלינו שבוע קשה מאוד, בעיקר על אבא שנעשה עוד יותר דיכאוני ופסימי מהרגיל. הנחמה היחידה הייתה אחי שתמך ועודד והיה ממש משענת בתקופה הקשה הזו.
אימא קיבלה אנטיביוטיקה ולמרבה המזל, למרות שהיה חול המועד, הרופא המנתח הצליח להשיג חדר ניתוח, וביום חמישי האחרון אימא נותחה סוף סוף. שמו לה שמונה ברגים בגב ואיחו בערך שבע חוליות וכולנו מקווים שלפחות כאבי הגב האיומים שהיא סבלה מהם יחלפו.
יש עוד סיכוי ממש קטן שאולי בכל זאת היא תצליח, אם לא ללכת, אז לפחות לעמוד ולעשות צעד אחד או שניים עם הליכון, אבל זה מצריך זמן וסבלנות ופיזיותרפיה. לדעתי לא היה מזיק אם הורי יתחילו גם טיפול תרופתי בדיכאון שהם סובלים ממנו, אבל כמובן שאין עם מי לדבר.
אתמול אחי נסע חזרה לארה"ב, יש לו עבודה ומשפחה וגם לאישתו יש בעיות בריאות והיא זקוקה לו, ואני נותרתי להתמודד לבד עם ההורים המדוכאים והתובעניים שלי.
תאחלו לי בהצלחה כי קל זה לא יהיה.