כתבתי פה לפני 10 ימים. מאז כמעט לא ניגשתי למחשב וסליחה מכל הבלוגרים שאני עוקבת אחריהם והפעם לא הגבתי. פשוט לא היה לי כוח. דלקת הריאות פלוס הבחירות פלוס המצב של אימא מצצו ממני את כל הכוחות. היתרון היחיד הוא שגיליתי אתמול כשעשיתי בדיקות דם שרזיתי כמה ק"ג. הופתעתי מאוד אם כי במחשבה שנייה באמת לא היה לי תיאבון לאחרונה.
אתמול סיימתי עם האנטיביוטיקה ולצערי אני עדיין די משתעלת. כואבות לי הצלעות ואני כל הזמן עייפה אבל חייבת להמשיך הלאה ולתפקד כי אין ברירה. הורי מהווים את הנטל הכי כבד. אם אני לא מתקשרת כל כמה שעות, או חלילה מפספסת ביקור יומי אצלם הם מגיבים כאילו שלחתי אותם ערומים ובלי אוכל למות על איזה קרחון. הם נעשו תלותיים בצורה מעיקה מאוד ומתקשים להבין שאני כבר לא הצעירה הנמרצת שהייתי פעם. גם לי קשה וגם לי יש בעיות בריאות ומשפחה לטפל בה.
לצערי המצב של אימא מחמיר, היא כבר לא מסוגלת להזיז את הרגליים בכלל למרות שהן לא ממש משותקות כי היא מרגישה כשנוגעים בהן. אחרי שזמן רב הם דחו כל רעיון של פיזיותרפיה וחוות דעת שנייה פתאום הם כן מסכימים אבל רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, רצוי כבר אתמול, ומתעצבנים שיש דברים שלוקחים זמן וכמובן מאשימים אותי ואת אחי שמנסה לעזור מאמריקה הרחוקה בכל עיכוב או תקלה.
חוץ מזה באמת יש להם מין מזל נאחס כזה שגורם לעיכובים. מיד יש חגים שתוקעים הכל, וקודם הייתה חופשת הקיץ שהאטה את כל התשובות, ודווקא עכשיו מדריכת הפלדנקרייז שאני תולה בה המון תקוות נורא עמוסה ואין לה זמן כי היא מטפלת באימא קשישה ויש לה המון מטופלים, וכשהיא כבר רצתה לבוא בדיוק אז נדחף פתאום רופא השיניים שגם הוא מסכים לטפל באימא שלי בבית. גם מי שכן מגיע לטפל, למשל הפיזיותרפיסט, זוכה לביקורת משתקת כי מה הוא כבר עושה וזה בכלל לא מועיל.
אבא שלי כל כך מיואש ומותש עד שהוא לא מפסיק לפזר אנרגיה שלילית ומדכאת ועם זאת להתנגד לכל הצעת עזרה, ומיד אחר כך להתלונן שאף אחד לא עוזר להם. אני חושבת שהוא לא מבין כמה הוא מייאש ומעצבן את כל מי שבא לעזור לו. הוא בעצמו על הקרשים, עייף ומפוחד אבל היחס שלו נורא מעייף ושואב אנרגיות שלצערי אין לי כרגע.
לדעתי חלק גדול מהבעיה של אימא הוא נפשי והיא פשוט מבוהלת וסובלת מטראומה בגלל שנפלה בבית החולים ואבא שלי במקום להרגיע ולעודד רק מוסיף לה לחץ ופחד. תמיד זה היה התפקיד שלה לתמוך בו ולחזק אותו נפשית ועכשיו כשהיא במצב כזה האיזון ביניהם הופר וכולנו סובלים.
חוץ מזה גם הרדמנו את הכלבה הנכה שלנו. ג'ינג'י שסירב כל הזמן להרדים אותה נכנע בסוף אחרי שלקח אותה לווטרינרית ששכנעה אותו שבאמת אין טעם להניח לה לסבול. זה עצוב אבל סך הכל היו לה כמה שנים מאוד טובות אצלנו וכולם מתים בסוף.
לצץרץ נהייתה חברה והם כל הזמן יחד, בעיקר אצלנו, והם ממש חמודים, מבשלים יחד ולומדים יחד, משמח מאוד שיש לו בת זוג.
עוגי מתמיד בעבודה ונכון לעכשיו נראה שהוא בסדר. נקווה שזה יחזיק מעמד.
גם תוצאות הבחירות די מעודדות לדעתי. עושה רושם שחלק גדול מהאנשים התחילו להתפקח מהכישוף שביבי הטיל עליהם ואולי יתחיל להיות פה קצת יותר טוב? מותר לקוות לא?
אתמול סיימתי עם האנטיביוטיקה ולצערי אני עדיין די משתעלת. כואבות לי הצלעות ואני כל הזמן עייפה אבל חייבת להמשיך הלאה ולתפקד כי אין ברירה. הורי מהווים את הנטל הכי כבד. אם אני לא מתקשרת כל כמה שעות, או חלילה מפספסת ביקור יומי אצלם הם מגיבים כאילו שלחתי אותם ערומים ובלי אוכל למות על איזה קרחון. הם נעשו תלותיים בצורה מעיקה מאוד ומתקשים להבין שאני כבר לא הצעירה הנמרצת שהייתי פעם. גם לי קשה וגם לי יש בעיות בריאות ומשפחה לטפל בה.
לצערי המצב של אימא מחמיר, היא כבר לא מסוגלת להזיז את הרגליים בכלל למרות שהן לא ממש משותקות כי היא מרגישה כשנוגעים בהן. אחרי שזמן רב הם דחו כל רעיון של פיזיותרפיה וחוות דעת שנייה פתאום הם כן מסכימים אבל רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, רצוי כבר אתמול, ומתעצבנים שיש דברים שלוקחים זמן וכמובן מאשימים אותי ואת אחי שמנסה לעזור מאמריקה הרחוקה בכל עיכוב או תקלה.
חוץ מזה באמת יש להם מין מזל נאחס כזה שגורם לעיכובים. מיד יש חגים שתוקעים הכל, וקודם הייתה חופשת הקיץ שהאטה את כל התשובות, ודווקא עכשיו מדריכת הפלדנקרייז שאני תולה בה המון תקוות נורא עמוסה ואין לה זמן כי היא מטפלת באימא קשישה ויש לה המון מטופלים, וכשהיא כבר רצתה לבוא בדיוק אז נדחף פתאום רופא השיניים שגם הוא מסכים לטפל באימא שלי בבית. גם מי שכן מגיע לטפל, למשל הפיזיותרפיסט, זוכה לביקורת משתקת כי מה הוא כבר עושה וזה בכלל לא מועיל.
אבא שלי כל כך מיואש ומותש עד שהוא לא מפסיק לפזר אנרגיה שלילית ומדכאת ועם זאת להתנגד לכל הצעת עזרה, ומיד אחר כך להתלונן שאף אחד לא עוזר להם. אני חושבת שהוא לא מבין כמה הוא מייאש ומעצבן את כל מי שבא לעזור לו. הוא בעצמו על הקרשים, עייף ומפוחד אבל היחס שלו נורא מעייף ושואב אנרגיות שלצערי אין לי כרגע.
לדעתי חלק גדול מהבעיה של אימא הוא נפשי והיא פשוט מבוהלת וסובלת מטראומה בגלל שנפלה בבית החולים ואבא שלי במקום להרגיע ולעודד רק מוסיף לה לחץ ופחד. תמיד זה היה התפקיד שלה לתמוך בו ולחזק אותו נפשית ועכשיו כשהיא במצב כזה האיזון ביניהם הופר וכולנו סובלים.
חוץ מזה גם הרדמנו את הכלבה הנכה שלנו. ג'ינג'י שסירב כל הזמן להרדים אותה נכנע בסוף אחרי שלקח אותה לווטרינרית ששכנעה אותו שבאמת אין טעם להניח לה לסבול. זה עצוב אבל סך הכל היו לה כמה שנים מאוד טובות אצלנו וכולם מתים בסוף.
לצץרץ נהייתה חברה והם כל הזמן יחד, בעיקר אצלנו, והם ממש חמודים, מבשלים יחד ולומדים יחד, משמח מאוד שיש לו בת זוג.
עוגי מתמיד בעבודה ונכון לעכשיו נראה שהוא בסדר. נקווה שזה יחזיק מעמד.
גם תוצאות הבחירות די מעודדות לדעתי. עושה רושם שחלק גדול מהאנשים התחילו להתפקח מהכישוף שביבי הטיל עליהם ואולי יתחיל להיות פה קצת יותר טוב? מותר לקוות לא?
אנג'ל המסכנה בימים טובים יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה