עוד אתמול אבא החליט שאימא חוזרת הביתה כי היא עשתה כבר את הביופסיה ואין לה מה לחפש יותר בבית החולים. הוא התקשר בשש בבוקר ובישר לי שהחליפו לאימא מיטה ואחות אחת אמרה לה שזה בגלל שהיא עומדת להשתחרר הביתה והוא ישר נלחץ והחליט שכנראה שהיא חוזרת כבר היום, ומאחר והוא חייב לנסוע איתה באמבולנס (לא ברור למה) הוא רוצה להגיע לבית החולים בלי רכב ולכן הוא מבקש שאסיע אותו.
הסעתי אותו לכרמל וחזרתי הביתה צולעת ואומללה. הנהיגה לא טובה לאישיאס שלי והנסיעה עם אבא היא ממש אסון. הוא כל הזמן מעיר לי ונותן לי הוראות ומצליח לבלבל אותי למרות שנהגתי לכרמל לפחות מאה פעמים בשנים האחרונות. הלחץ שלו והצורך שלו בשליטה בכל הסביבה מלחיץ גם אותי ומזיק לי פיזית. מזל שבאותו יום היה לי טיפול אצל מדריכת הפלדנקריז שלי שלא הבינה למה אני מכווצת כל כך ועוד אחרי שמצבי הוטב כל כך לאחרונה. אחרי שהסברתי לה היא נאנחה ושוב הטיפה לי שאני חייבת לשמור על עצמי ולחשוב קודם כל על עצמי ולא על אחרים.
למחרת אבא שוב דרש הסעה לכרמל ולמזלי צץרץ עבד בוקר באותו יום ומאחר ומקום העבודה שלו קרוב לכרמל הוא פשוט יצא קצת קודם והקפיץ את אבא לבית החולים. הפעם הצליח להם והם נשלחו סוף סוף, אחרי חודשיים מחוץ לבית, חזרה הביתה. שמחתי מאוד אבל שמחתי הועבה מעט בגלל דואר ישראל המרגיז. אחי חידש את הדרכון בשבוע שעבר והדרכון שלו נשלח להורי בדואר רשום. כשהגעתי לקחת את הדרכון שלו הפקידה סירבה לתת לי אותו כי רק לבעל הדרכון או למישהו שיש לו תעודה מזהה מותר לקחת את הדרכון. הסברתי שאחי בחו"ל ואין לי שום תעודה שלו וזה לא עזר למרות שהוא נתן לי ייפוי כוח חתום.
חזרתי הביתה חפוית ראש ושלחתי הודעה לאחי שיחפש את תעודת הזהות הישנה שלו.
שעתיים אחר כך הורי התקשרו שהם בדרך באמבולנס ששכרו. שאלתי אם לבוא והם הסכימו בשמחה. נסעתי אליהם ועוד הספקתי לראות את האמבולנס. אימא כבר ישבה בכורסה בבית עצבנית ומתלוננת. הנסיעה הייתה לה קשה מאוד, הכיסא היה לא נוח והיא חשה כל מהמורה בכביש וכאב לה. הושבנו אותה בכיסא הגלגלים שהבאתי לה מיד שרה והראינו לה שהוא נכנס לשירותים בלי בעיות, ואחר כך מצאתי לה כפכפים שיהיו לה נוחים.
מודאגת מאוד שמתי לב שהיא לא זוכרת איזה כפכפים יש לה בבית, ושהיא נשמעת מבולבלת וילדותית בצורה מאוד לא אופיינית לה. היא התחילה להתווכח שההליכון שלה הוא לא ההליכון שהיה לה לפני האשפוז והתלוננה שהחליפו לה את ההליכון בדגם גבוה וכבד מידי (מדובר באותו הליכון) ושהכיסא לא נוח ושהכל נורא ואיום. לצערי אבא שלי, במקום לעודד ולנסות לשפר את מצב רוחה, נסחף אחריה והתחיל להתווכח ולהיות מדוכא כמוה.
בסוף התעייפתי וחזרתי הביתה. אני מקווה שהיא תתאושש במהרה ותתחיל לחזור לעצמה. השיתוק וכאבי הגב מספיק גרועים אני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד גם עם בעיות של דמנטיה.
הסעתי אותו לכרמל וחזרתי הביתה צולעת ואומללה. הנהיגה לא טובה לאישיאס שלי והנסיעה עם אבא היא ממש אסון. הוא כל הזמן מעיר לי ונותן לי הוראות ומצליח לבלבל אותי למרות שנהגתי לכרמל לפחות מאה פעמים בשנים האחרונות. הלחץ שלו והצורך שלו בשליטה בכל הסביבה מלחיץ גם אותי ומזיק לי פיזית. מזל שבאותו יום היה לי טיפול אצל מדריכת הפלדנקריז שלי שלא הבינה למה אני מכווצת כל כך ועוד אחרי שמצבי הוטב כל כך לאחרונה. אחרי שהסברתי לה היא נאנחה ושוב הטיפה לי שאני חייבת לשמור על עצמי ולחשוב קודם כל על עצמי ולא על אחרים.
למחרת אבא שוב דרש הסעה לכרמל ולמזלי צץרץ עבד בוקר באותו יום ומאחר ומקום העבודה שלו קרוב לכרמל הוא פשוט יצא קצת קודם והקפיץ את אבא לבית החולים. הפעם הצליח להם והם נשלחו סוף סוף, אחרי חודשיים מחוץ לבית, חזרה הביתה. שמחתי מאוד אבל שמחתי הועבה מעט בגלל דואר ישראל המרגיז. אחי חידש את הדרכון בשבוע שעבר והדרכון שלו נשלח להורי בדואר רשום. כשהגעתי לקחת את הדרכון שלו הפקידה סירבה לתת לי אותו כי רק לבעל הדרכון או למישהו שיש לו תעודה מזהה מותר לקחת את הדרכון. הסברתי שאחי בחו"ל ואין לי שום תעודה שלו וזה לא עזר למרות שהוא נתן לי ייפוי כוח חתום.
חזרתי הביתה חפוית ראש ושלחתי הודעה לאחי שיחפש את תעודת הזהות הישנה שלו.
שעתיים אחר כך הורי התקשרו שהם בדרך באמבולנס ששכרו. שאלתי אם לבוא והם הסכימו בשמחה. נסעתי אליהם ועוד הספקתי לראות את האמבולנס. אימא כבר ישבה בכורסה בבית עצבנית ומתלוננת. הנסיעה הייתה לה קשה מאוד, הכיסא היה לא נוח והיא חשה כל מהמורה בכביש וכאב לה. הושבנו אותה בכיסא הגלגלים שהבאתי לה מיד שרה והראינו לה שהוא נכנס לשירותים בלי בעיות, ואחר כך מצאתי לה כפכפים שיהיו לה נוחים.
מודאגת מאוד שמתי לב שהיא לא זוכרת איזה כפכפים יש לה בבית, ושהיא נשמעת מבולבלת וילדותית בצורה מאוד לא אופיינית לה. היא התחילה להתווכח שההליכון שלה הוא לא ההליכון שהיה לה לפני האשפוז והתלוננה שהחליפו לה את ההליכון בדגם גבוה וכבד מידי (מדובר באותו הליכון) ושהכיסא לא נוח ושהכל נורא ואיום. לצערי אבא שלי, במקום לעודד ולנסות לשפר את מצב רוחה, נסחף אחריה והתחיל להתווכח ולהיות מדוכא כמוה.
בסוף התעייפתי וחזרתי הביתה. אני מקווה שהיא תתאושש במהרה ותתחיל לחזור לעצמה. השיתוק וכאבי הגב מספיק גרועים אני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד גם עם בעיות של דמנטיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה