אזרחית ותיקה!

אתמול זכיתי לראשונה בחיי בהנחה בגלל גילי המופלג. מאחר והמטפלת שלנו נוסעת לביקור מולדת ממושך שכרוך בהמון סידורים וקניות נשארתי בלי רכב וחזרתי מהפלדנקרייז באוטובוס. זו נסיעה מקומית שעולה חמש ש"ח אבל לתדהמתי הרבה הנהג לקח ממני רק שניים וחצי ש"ח.
הודעתי לו שאני עדיין לא נחשבת לפנסיונרית כי חסרים לי כמה חודשים עד גיל 62.
אם את מעל שישים מגיעה לך הנחה הכריז הנהג בלי היסוס.
מצד אחד שמחתי, מי לא אוהב לשלם פחות? מצד שני טיפה נעלבתי כי הוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. נתן בי מבט אחד והחליט שאני מעל שישים. נכון שיש לי שער לבן אבל לבשתי מכנסיים קצרים וטריקו ועליתי לאוטובוס בצעד קליל של מישהי שצלחה בלי הנחות שיעור פלדנקרייז מפרך שגרם לרוב המשתתפים לגנוח ולבקש רחמים.
טוב, מה לעשות? אי אפשר לעצור את הזמן ובנובמבר שנה זו גם ביטוח לאומי יכיר בי כגמלאית ואפילו אקבל תעודה שתעיד על כך.
חוץ מזה היו כמה ימים פשוט מטורפים אצלנו. עוגי היה מאושפז שוב בכרמל בגלל כאבים ודלקת ברצפת הפה. הכלבה שלו שוב עברה אלינו ושבשה לנו לגמרי את סדר היום כי רק ג'ינג'י יכול לטייל איתה. אם לא די בכך טופי המסכן התחיל לצלוע בגלל איזה פצע ברגל והוטרינרית שלנו שמה לו צווארון פלסטיק מציק שיפסיק ללקק את הרגל וגזרה עליו לא לטייל עד שיבריא. את האנטיביוטיקה שהוא קיבל הוא דווקא אכל ברצון כי עטפתי אותה בבשר טחון אבל התמרמר כשיצאתי לטייל בלעדיו. היו לנו כמה שעות של כעס ועצבים כי ביום חמישי יש לעוגי ועדה של ביטוח לאומי והבית חולים עשה בעיות כשביקשנו שישחררו אותו לשלוש שעות ללכת לוועדה. צריך אישור מרופא משפחה וצריך לשחרר ושוב לאשפז וצריך שהרופא יחתום וצריך ככה וצריך אחרת. בסוף כנראה נמאס להם מהנדנוד שלנו ואתמול הם פשוט שחררו אותו הביתה. במקום אינפוזיה הוא ייקח כדורים ולהשתעמם במיטה הוא יכול גם בבית.
נוסף לזה המחליפה של המטפלת הגיעה אתמול וגילינו שהיא באמת מדברת קצת עברית, הקלה עצומה והבוקר שמנו שעון מעורר כדי לקום מוקדם כדי להסיע את המטפלת לרכבת שתיקח אותה לשדה התעופה. כמובן שהתעוררנו לפני השעון, ג'ינג'י הסיע אותה ואני שוב נרדמתי. אחר כך קמתי ועשיתי ניקיון יסודי כי הבית היה מלא שערות כלבים ועכשיו נוסעת למרכז המבקרים כי יש פעילות ואחרי הצהריים הוועדה... איזה מזל שהיה לנו שכל לבקש שהמרכז לקשיש יתחיל להסיע את חמותי ולהחזיר אותה ברכב שלהם. עד אז זה היה מין עול מגביל ומציק נורא. אי אפשר לצאת לפני תשע וחייבים לחזור עד שתים עשרה וחצי. עכשיו הם לוקחים אותה עם הכיסא ומחזירים עם הכיסא ואנחנו ציפורי דרור, נפטרנו מהלחץ הזה לפחות.

שלא נדע

היום עברה עלי חוויה איומה עם חמותי. נוצר מצב שהייתי צריכה לקחת אותה לבד למרכז היום.
עד כה עשיתי זאת פעמים רבות ולא היו שום בעיות. מגלגלים אותה עם הכיסא גלגלים לרכב, עוזרים לה לעמוד, שני צעדים קטנים והופ, היא יושבת במכונית. חוגרים אותה ונוסעים.
במרכז היום לקשישים עושים הכל הפוך, קודם להביא כיסא גלגלים, להעביר אותה אליו מהרכב ולהסיע אותה פנימה. קלי קלות, אבל היום היא פשוט לא הצליחה לעמוד על הרגלים, החליקה לי מהידיים והתיישבה על הבטון של החנייה. למרות כל מאמצי לא הצלחתי להרים אותה. השענתי אותה על כיסא הגלגלים ורצתי להזעיק את השכנה שלי. למזלי היא קצת יותר צעירה ממני ויש לה ניסיון עם קשישים כי היא טיפלה בסבתא שלה שנפטרה בגיל מאה ומשהו. יחד הצלחנו להשיב אותה ברכב ומשם כבר היה יותר קל. במרכז היום פניתי לצעיר אחד שעבר שם לתומו ודרשתי עזרה שהוא נתן ברצון וככה הבאתי אותה פנימה.
למה נאלצתי לקחת אותה לבד זו כבר בעיה אחרת - המטפלת שלה נוסעת לחופשת מולדת בסוף החודש ולפני זה היא פשוט משגעת אותנו. היום היא נסעה עם ג'ינג'י לחיפה להסתפר כי אין מצב שהיא תגיע למולדבה בלי תספורת. מחר אני אמורה לקחת את עוגי לעורך דין לבד כי יש למטפלת יום הולדת וג'ינג'י אמור לקחת אותה ועוד כמה ידידות שלה למסעדה רוסית על שפת היום בקריות. ביום חמישי הם התרוצצו כמה שעות במגדל העמק וחיפשו ספרית דוברת רוסית ואפילו מצאו אחת, אבל היא הייתה יקרנית מידי ולכן החליטו לנסוע לחיפה.
אם אני נשמעת ממורמרת זה כי ככה אני מרגישה. הגב תפוס, הידיים רועדות וכולי מעורערת ומותשת. המצב של חמותי הולך ומדרדר מיום ליום. צריך להאכיל אותה ולהחליף לה חיתולים כמו לתינוק ורוב הזמן היא סתם יושבת ומנמנמת ובקושי יודעת מה קורה איתה. לפני כמה ימים ג'ינג'י לקח אותה ואת המטפלת לביקור בפארק אוטופיה. הם צילמו המון תמונות. בתמונות רואים שהמטפלת נהנתה מאוד, כולה חיוכים ופוזות שובבות. חמותי לעומתה ישבה שמוטה בכיסא שלה, נראתה אדישה ומשועממת ובקושי פקחה עיניים.
אני מקווה שאמות בשיבה טובה לפני שאגיע למצב הזה.

עדכון:
פתאום נזכרתי ששכחתי את האירוע המפחיד שקרה בשבת. בבוקר ג'ינג'י קם כדרכו ללכת עם הכלבים לטיול וחזר מוקדם מהצפוי. התלונן שהוא חש רע ובבדיקה התברר שלחץ הדם שלו נמוך בצורה מוזרה מאוד. מאחר שקבענו עם קבוצה של אנשים שבאו לרדות אצלנו דבש ולא רצינו לאכזב אותם הוחלט שהוא יישאר בבית ואני אסע לבדי וכך היה. עבדתי ולמזלי הם היו מאוד נחמדים ועזרו לי לסדר הכל. אחר כך גם נסעתי לקנות ירקות ופירות בכפר הערבי הסמוך כמו שאנחנו עושים כמעט כל שבת. ג'ינג'י נשאר בבית וישן רוב הזמן ואחרי הצהריים כבר התאושש לגמרי וחזר לעצמו הפעיל והאנרגטי אבל אני מודה שהאירוע הזה הפחיד אותי מאוד.
חוץ מדברים רעים קרו גם כמה דברים טובים השבוע, קנינו סוף סוף דובדבנים כדי לעשות מהם מין ליקר כמו שעשינו פעם. יצא מוצלח מאוד בזמנו והחלטנו שלמרות מחירם הגבוה יחסית כדאי להשקיע. מצאנו בויקטורי דובדבנים ב 20 ש"ח לקילו וקנינו את כולם.
חוץ מזה לאימא שלי מלאה 81 ונסעתי יחד עם צץרץ לקנות לה מתנה. קנינו קופסה מלאה גבינות קשות מהסוג החריף והמסריח החביב עליה והוספנו גם בקבוק יין. אני קניתי גם מאג מעוטר בברכה לאימא ומילאתי אותו בשוקולדים. היה כיף. אני מקווה שאזדקן יפה כמו הורי ושלא אחיה יותר מידי זמן ולא אפול למעמסה על משפחתי.

הנה הקיץ...

עכשיו כבר רשמית קיץ וחם ומזיעים ועייפים כל הזמן, או שזו רק אני?
הקיץ קשה לי מאוד, ונעשה קשה יותר ככל שאני מתבגרת. לפחות גיליתי שוב את חדוות הקריאה ואחרי שקראתי במהירות מדהימה את "בשבילה גיבורים עפים" ונדהמתי לגלות כמה הספר טוב ומעניין (מוזר שלא קלטתי את זה בקריאה הראשונה שקראתי בו לפני כמה שנים) נפתח לי התיאבון ואני שוב קוראת במרץ כמו פעם.
החיים שלי רצופים במשימות מרגיזות ומעייפות שביניהן אני מתמוטטת על המיטה מול המאוורר וקוראת. רוב הטרדות הן בענייני עוגי. המון בירוקרטיה מציקה ומעייפת ונסיעות לפה ולשם.
בחודש הבא מתחילה פרשת הוועדות של ביטוח לאומי. בגלל המצב המורכב שלו יהיו שלוש וועדות, כל אחת בנושא אחר, ובעתיד בטח יהיו עוד. גמרנו להגיש את ההצהרה בנוגע לפשיטת הרגל ויש עוד בעיה של הלוואה אחת שיש לה ערב, נראה איך נפתור את זה בלי לסבך את הערב שהוא חבר שלו ובחור ממש נחמד.
חוץ מזה צריך לטייל עם הכלבים, אני ממונה על טיול הערב, צריך להכין אוכל, הילדים באים מידי פעם לאכול אצלנו צהריים וגם אנחנו צריכים הרי לאכול. יש את ההסעות למרכז יום של חמותי שלאחרונה הפסיקה כמעט ללכת. נאלצנו לפרק את השביל שמוביל לחניה כי היו בו מדרגות ולהפוך אותו לירידה חלקה שמתאימה לכיסא גלגלים. ג'ינג'י לקח על עצמו את המשימה הזו ועשה הכל כמעט לבד. שכרנו בחור אחד עם קונגו ששבר את המדרגות ואת השאר עשה ג'ינג'י במו ידיו. הוא השתמש באבני הריצוף הישנות ככה שחוץ מקצת מלט לא היינו צריכים לקנות כלום. יצא יופי של שביל.
אתמול ג'ינג'י קם במצב רוח מעולה ומאחר והיה לנו קצת זמן פנוי הצלחתי לפתות אותו לנסוע איתי לקניון הסמוך ולהזמין לעצמו משקפיים ביפוקליים. אני משתמשת במשקפיים כאלה כבר כמה שנים אבל הוא מתעקש לחבוש משקפיים לראיה מרחוק ולהחזיק ליד המיטה עוד זוג לראיה מקרוב. שני הזוגות ישנים מאוד וכבר לא ממש מתאימים לו אבל עד כה הוא התחמק מהביקור אצל אופטומטריסט והוצאת כמה אלפי שקלים על משקפיים הולמים. אתמול הצלחתי לשכנע אותו שלא יקרה כלום אם רק נברר מה המחיר. נפלנו על אופטומטריסט נחמד ומקצועי שהוא גם איש מכירות מעולה ובסופו של דבר ג'ינג'י מדד עשרות מסגרות ובחר את הכי יקרה ואיכותית.
הוא קצת נבהל אבל בעזרתי ובעזרת המוכר הוא השתכנע שמגיע לו ושעדיף לקנות משהו טוב שיחזיק הרבה זמן ושהוא נראה ממש מעולה עם המסגרת הזו. קנינו גם קליפונים שזה משקף שמש שמתלבש על המשקפיים הנוכחיים ונראה קצת מצחיק אבל מאוד שימושי ובשבוע הבא אם שום דבר לא ישתבש חלילה יתחדש סוף סוף ג'ינג'י במשקפי קריאה מודרניים וחתיכיים.

מחזלשי"ם

קודם כל התנצלות על שלא עניתי לתגובות, קראתי את רובן אבל לא מצאתי בי די כוחות לענות. אני כל כך עייפה לאחרונה, מרגישה כל כך ריקה ומותשת... הגוף כואב, הראש לא פנוי... עושה רק מה שחייבים וגם זה בקושי.
תודה למי שקרא והתייחס ועכשיו להמשך עלילות עוגי - ביום ראשון הוא השתחרר סוף סוף, לא ממש רצו לשחרר אותו אבל אנחנו הצקנו והוא נדנד וחוץ מזה הוא סבל מאיזה מורסה בגרון שגרמה לו לחום גבוה ואחרי שפעמיים החישו אותו למיון עם מלווה צמוד פשוט נמאס להם והם החליטו לשחרר אותו להשגחתנו. על פי הרופאים בבית החולים יש לו איזה פגם במוח, משהו שמזכיר אפילפסיה, גלי המוח שלו לא תקינים וזה מה שגורם לו להתנהג ככה, להיות אימפולסיבי ולסבול התקפות זעם ולא להתמיד בשום דבר.
אז עכשיו הוא שוב בבית, שוב ריחיים על צווארנו, לא מסוגל לעשות שום דבר מועיל לבד, הכל נופל עלינו. אתמול היינו אצל עורך הדין שלו שמטפל לו בתהליך פשיטת הרגל שהוא החליט להיכנס אליו בלי להבין באמת את המשמעויות. צריך לאסוף המון מסמכים ולהתעסק בהמון ביורוקרטיה מעייפת. מיד כשהוא השתחרר רצתי לבית מרקחת להשיג לו תרופות ואחר כך תור לרופא משפחה, תור שהוא איחר אליו כמובן, ובין לבין יש עוד המון דברים לטפל בהם. הסענו את הורי לשדה התעופה, הם נסעו לטיול בפולין, נסענו לדרום להביא כוורות למישהו שקנה אותן אצלנו אבל אין לו רכב מתאים להוביל אותן, ישבתי חצי יום על האינטרנט להשיג חשבונות של טלפון נייד ושל קופת חולים בשביל העורך דין וכמובן לקנות אוכל לכלבה שלו ולתת לו כסף לאוכל ולסיגריות וכל הזמן להזכיר לו לקחת תרופות ולהתקלח ולהחליף בגדים ולהאכיל אותו ארוחה חמה פעם ביום והכי חשוב לא להתרגז כשהוא לא זוכר שום דבר.
למה לקחת הלוואות מהבנקים? לא זוכר.
כמה כסף אתה חייב? לא יודע.
מתי לקחת את ההלוואה הראשונה? לא זוכר.
מתי החלפת מקום עבודה? לא זוכר.
כמו לדבר עם ילד קטן ומוגבל.
הזיכרון שלו שאף פעם לא היה טוב הולך ומדרדר, אולי בגלל התרופות, והכל עלינו.
אולי עדיף היה אם גם הוא היה גר אצלנו אבל הוא לא רוצה והאמת, גם אנחנו לא. הוא מעשן המון, הכלבה שלו מפחידה את הכלבים שלנו, אין לנו כוח לכל החברים שלו, למוזיקה המעצבנת שהוא משמיע כל הזמן, זה עולה לנו כסף אבל עדיף שהוא יגור קצת יותר רחוק מאיתנו.
כמובן שהוא לא הבין שום דבר ממה שהעוסי"ת של בית החולים אמרה לו וייקח עוד המון זמן אם בכלל הוא יקבל קצבת נכות מביטוח לאומי ולעבוד הוא עדיין לא מסוגל, ואולי גם לא יוכל אף פעם, ובינתיים כל ההוצאות והטרחות והניג'וס עלינו.
מידי פעם אני חייבת לקחת נשימה עמוקה ולהזכיר לעצמי שהבן אדם נכה, שיש לו ליקוי אורגני שגורם לו להתנהג ככה ושאין טעם להתרגז ולכעוס, הוא לא מסוגל אחרת. 

הסבר והתנצלות

לאחרונה אני לא ממש במחשב וברשת. קוראת ברפרוף וכמעט לא מגיבה. לא פנויה רגשית וגם לא פיזית.
יש אצלנו שוב בעיות, כרגיל זה שוב עוגי, הציר החורק בעגלה המשפחתית העמוסה שלנו. שוב ניסיון התאבדות / זעקה לעזרה (מתאבד רציני לא שולח קודם אזהרה בווטסאפ ומכריז מה הוא עומד לעולל) אשפוז ממושך שלו שבעקבותיו אנחנו שוב צריכים לשלם חובות שלו, לפתור בעיות שהוא יצר, לענות על שאלות מציקות של אנשים שתוהים לאן הוא נעלם פתאום והדובדבן שעל הקצפת המרה הזו - טיפול בכלבה שלו.
מי שמכיר אותי אפילו רק מהבלוג יודע שאני אוהבת כלבים ומסורה אליהם אבל הכלבה המסכנה של עוגי היא כלבת רוטווילר חזקה ומפחידה למראה. למעשה היא מסוכנת רק לחתולים אבל מי שרואה אותה לא יכול לדעת את זה וזו אכן בעיה. כבר כמעט שבועיים ג'ינג'י מטייל איתה בנפרד באזור מיוער בלי בתים וריק מאנשים ואני חייבת לטייל בוקר וערב עם הכלבים שלנו.
לרוע המזל דלקת הפרקים שלי שוב התפרצה אחרי שהייתה רגועה כמה שנים ורוב הזמן אני גוררת את עצמי בעיקר בעזרת כוח הרצון כי כל הזמן כואב לי ואני עייפה ומותשת מהרגע שאני קמה מהמיטה ועד שאני צונחת עליה שוב בערב.
המתח והלחץ הנפשי ואי הידיעה מתי ואם הוא ישתחרר סוף סוף ומה יהיה איתו בעתיד גובים מאתנו מחיר כבד. כל הזמן יש חשק למסור את הכלבה שלו לאימוץ והוא כל הזמן מתקשר ומבקש חוץ מסיגריות וקולה גם שלא נסלק אותה ושנשמור לו עליה. אנחנו נקרעים בין הצרכים שלנו לבין אלו שלו ופשוט לא יודעים מה לעשות. להמשיך לשמור על הדירה השכורה שלו? להמשיך להחזיק בכלבה שלו שלא מסתדרת טוב עם שני הכלבים המבוגרים יותר שלנו? להמשיך לטפל בחובות ובסיבוכים שלו כמו תמיד או לתת לו סוף סוף להתמודד עם תוצאות ההתנהגות הלא אחראית שלו שעולה לנו הון?
חוץ מזה יש גם את אחיו הצעיר צץרץ שלחוץ בגלל המבחנים שהוא עומד להתחיל עוד מעט ובגלל העומס בעבודה והמאמץ של מעבר הדירה ואחזקתה ויש את חמותי שהולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות, ועוד לא סגרנו עם אף מטפלת שתחליף את המטפלת הקבועה שיוצאת לחופשת מולדת,
זו הסיבה שאני לא מגיבה ולא כל כך כותבת לאחרונה, אחרי שהמצב יתבהר ויירגע אני אחזור לפעילות רגילה.

רוקי ומעריץ

רוצה הביתה

חמותי גרה אצלנו כבר מעל שנה. העברנו אותה עם כל חפציה במבצע קשה ומסובך ועבדנו כמו חמורים לסדר לה את הדירה שיש לנו מתחת לבית.
הרעיון לעבור היה שלה כי היא נעשתה חולה וחלשה מכדי להסתדר לבד. הייתה לה אמנם מטפלת שגרה אצלה אבל מאחר והיא גרה בשכונה מרוחקת של נהריה המטפלת הייתה צריכה מישהו שייקח אותה לעשות קניות וסידורים ונוצר מצב שג'ינג'י פחות או יותר שהה בנהריה חצי שבוע וזה היה קשה ומעיק מאוד. אחרי שנים של התעקשות להמשיך לגור בבית שבנתה עם חמי ז"ל היא הבינה שאין ברירה והיא חייבת לעבור לגור אתנו. מזל שבזמנו בנינו מתחת לבית דירה קטנה ונחמדה שעד אז השכרנו.
המטפלת הקודמת לא אהבה את הרעיון של מגורים בקריה הקטנה שלנו ואחרי המון קשיים ובעיות מצאנו מטפלת חדשה והכל היה טוב עד שלפני שבוע בערך חמותי התחילה לדרוש שניקח אותה הביתה ולהתלונן שמחזיקים אותה פה בכוח ולמה לא נותנים לה לחזור הביתה.
כל ההסברים ההגיוניים שלנו לא עוזרים. היא לא זוכרת שהבית בנהריה מושכר שהיא כבר לא יכולה לגור רחוק מאתנו ואתמול התברר שהיא אפילו שכחה שהיא אלמנה. אני צריכה לחזור לאבא היא אמרה לבעלי הוא לא יסתדר לבד בבית.
היא גם כל הזמן כועסת ונרגנת ומתלוננת ומנסה לקום וללכת בלי תמיכה מה שבמצבה מאוד מסוכן כי היא ממש לא יציבה על הרגליים ועם מצב העצמות שלה היא עלולה ליפול ולשבור משהו. היא כאילו חזרה עשרים שנה אחורה וכל השנים האחרונות נמחקו מזיכרונה. היא לא זוכרת שיש לה דלקת פרקים ועוד כל מיני בעיות רפואיות שצריכות טיפול והשגחה, היא פשוט רוצה לחזור הביתה.

עוף גוזל

צץרץ כבר כמעט בן 26 ועדיין גר בבית, אבל לפני כמה ימים פרצה מריבה עזה ומטופשת להפליא בינו לבין ג'ינג'י. היום הם כבר לא זוכרים על מה רבו ורק מציינים בזעם שהאחד התחצף והשני הגיב בצורה מוגזמת מאוד ושניהם משוכנעים שכל אחד מהם צודק והשני טועה.
צץרץ נעלב מאוד והסתלק מהבית לחברים באשקלון וכשחזר אחרי יום הודיע שמצא דירה והוא עוזב. מצד אחד הצטערתי קצת, היה נעים שיש עוד מישהו חוץ משנינו בבית, מצד שני הילד כבר גדול ובאמת הגיע הזמן. בעוד חודש הוא מסיים את המכינה ומתחיל ללמוד וקצת נמאס לי לטפל בו ולנקות ולסדר אחריו ולספוג את התלונות שלו על איכות הבישול שלי.
הלכתי איתו לראות את הדירה המיועדת ואפילו נידבתי את הצ'קים שלי להמחאות ביטחון ועברתי על החוזה שנראה הוגן למדי. הוא שיכנע את בעל הבית לחתום רק לחצי שנה ושהוא ישלם מזומן כל תחילת חודש ומיד אחר כך נכנס לאטרף של ניקיונות וקניות.
הוא נסע לאיקאה וקנה שם מזנון ושולחן כתיבה, נתן לי כסף וביקש שארכוש בשבילו חפצים לבית - דלי, מגב, מטאטא ומברשת לאסלה שהוא קרא לה סטיק קקי. הברקה מצחיקה מאוד לדעתי.
האמת שהוא ניסה להפיל עלי גם את הניקיונות של הדירה שלו שלדעתי הייתה די נקייה אבל לא מספיק נקייה לדעתו.
רצה הגורל ויום אחרי שהחוזה נחתם חטפתי עקיצת דבורה גועלית באצבע המורה של יד ימין והיד התנפחה בצורה מזעזעת. היא עדיין נפוחה וכואבת אבל קצת פחות, אחרת לא הייתי יכולה להקליד.
צץרץ לא נואש, אסף חומרי ניקוי וסולם וגילה את חדוות הניקיון.
חבל שבבית הוא לא היה כל כך מסודר ויעיל.
הוא עובד ולומד ואת שאר הזמן מקדיש לטיפוח הקן החדש שלו ועד סוף השבוע יעבור לשם סופית.
קצת עצוב אבל גם שמח והכי חשוב, הוא יהיה בבית כל יומיים שלושה עם הכביסה כי אין לו מכונת כביסה.

שלישייה לא מאושרת

אתמול לקחנו את חמותי למרפאה גריאטרית בחיפה, ברחוב אבן סיני. כל יציאה שלנו מהבית איתה היא סיפור סבוך. צריך לחנות קרוב מספיק, להביא כיסא גלגלים, להושיב אותה ולהסיע אותה, חייבים מעלית כמובן, וכל מדרגה ואפילו מדרגונת זו בעיה.
בפעם הקודמת שהייתי איתה שם, לפני שנה וחצי, היא עוד הלכה ותפקדה לא רע, הייתי לבד כי ג'ינג'י נסע ליוון במסגרת לימודי הארכאולוגיה והייתי לחוצה מאוד כי אני לא רגילה לנהוג בעיר.
בסוף הכל הסתדר ומצאתי חנייה והלכנו כמה מטרים עד למרפאה, כיום זה בלתי אפשרי כמובן. חמותי בקושי מסוגלת להגיע מהרכב לכיסא שלה. למרבה המזל הפעם לא הייתי לבד והכל הסתדר יפה. הגענו והיא נבדקה וראו שבאמת יש לה ירידה קוגניטיבית כמו שטענו ואז פתאום הפנו אותנו לעובדת סוציאלית שרצתה לדבר דווקא איתנו, לא עם המטופלת הראשית, חמותי.
השארנו אותה יושבת על הכיסא שלה בלובי של המרפאה ואנחנו ישבנו עם העובדת הסוציאלית. יכולתי להגיד שהכל בסדר, אין בעיות והחיים שלנו דבש ותותים אבל אני שקרנית די גרועה, בעיקר פנים אל פנים, ושמרתי דברים בבטן יותר מידי זמן. אולי זו הייתה טעות אבל פתחתי את הפה ואת הלב ואמרתי שקשה לי, קשה לטפל גם בילדים וגם בחמותי ואני מרגישה שאנחנו לחוצים בין הדור הזקן לצעיר ומה איתנו? מתי גם אנחנו נתחיל לחיות?
ומילא זה, ככה יצא ואין ברירה, אבל מפריע לי מאוד מה שקורה בין בעלי למטפלת של חמותי שמצד אחד מאוד מקלה עלינו את החיים, אבל מצד שני אנחנו כל הזמן מטפלים גם בה. ומילא זה, הרי גם היא בן אדם וצריכה שיעזרו לה, אבל אני מרגישה שזה מוגזם. איכשהו נוצר מצב שבעלי היקר נעשה נהג פרטי שלה, בטענה שהיא לא יודעת ולא דוברת את השפה היא לא זזה מהבית בלעדיו. הוא לוקח אותה לכל מקום, אם צריך או לא צריך. לטיפול שיניים, לתיקון משקפיים, לביקור אצל חברה בקריות, ושיא השיאים למיסה של חצות לכבוד הפסחא. הבן אדם חזר בשלוש לפנות בוקר, הרוס מעייפות כמובן, ולמחרת הסיע את הוד מעלתה לארוחת פסחא חגיגית אצל חברה ומשם נסע לפגוש מישהו בענייני עבודה, חזר כל עוד רוחו בו לאסוף אותה ומשם ישר למושב סגולה שליד באר שבע להביא ללקוח נחילים.
מזל שהתעקשתי לבוא איתו כדי לשמור שיישאר עירני ולהשגיח על הוויז כדי שנגיע בלי להתברבר. חזרנו אחרי חצות, גמורים מעייפות, ואם לא היה לחמותי תור לרופאה גריאטרית הוא עוד היה לוקח למחרת את המטפלת לטיול בירושלים כי היא מתלוננת שעוד לא ראתה שום דבר מארץ הקודש.
אני מניחה שהטיול ידחה לשבוע הבא אבל בסוף יתקיים. אני מנסה לא להיות קנאית ולא צרת עין ובאמת שאני מפרגנת גם לה וגם לבעלי ליהנות קצת מהחיים, אז מה אם הוא יורד לדירה שלהן בכל הזדמנות, אוכל ושותה שם ולא מגיע לארוחת ערב בבית, או קופץ להגיד לילה טוב לאימא ונשאר לראות טלוויזיה עם המטפלת וחוזר בחצות, לא נורא, אני לא אעשה מזה עניין גדול, אבל למה המטפלת מתנהגת כלפי בעוינות כזו ומתנגדת לכל דבר שאני שותפה לו? הצעתי שאני אסיע אותה לחברה שלה בקריות כדי להקל על בעלי העמוס עבודה, והיא סירבה בתוקף.
נסענו בחול המועד עם חמותי לתערוכת פסלי זכוכית בקרית ביאליק והיא שמחה על הנסיעה עד שהתברר שגם אני באה, מיד היא התהפכה והחליטה שהיא לא נוסעת כי בעצם יש לה המון בישולים בבית. אם אנחנו עושים קניות ומביאים גם לה פירות וירקות וכיוצא בזה אסור שאני אביא כי אז היא מיד מתלוננת שהכל לא יפה ולא טוב ולא מוצלח, רק אם בעלי מביא היא מרוצה. ובכלל היא מרבה להתלונן, בעיקר עלי, ומרוצה רק אם היא מטיילת לה ברחבי הארץ עם בעלי ומשאירה אותי תקועה בבית עם חמותי, עושה את העבודה שלה. ככה בכל אופן אני מרגישה, ולדעתי זכותי לבטא את מה שמעיק עלי גם אם זה מרגיז את בעלי.
ג'ינג'י נעלב מאוד ממה שסיפרתי לעובדת הסוציאלית, טען שזה בכלל לא ככה ואני סתם קנאית ומדמיינת, והתעלם מהבעת התדהמה על פניה של הסוציאלית ששאלה למה העובדת שלנו לא יכולה לנסוע כמו כולם באוטובוס או במונית? שאלה שגם אני שואלת ועד היום לא קיבלתי עליה תשובה.
אחר כך נסענו לאכול ביגור, יש שם מסעדה שג'ינג'י מחבב, ובדרך צילמתי את החתול הנחמד הזה שישן לו בנחת, מניח את ראשו על אבן.

חול המועד כבר פה

הגענו לחול המועד עם הלשון בחוץ, מותשים ותשושים, אבל גאים בעצמנו שבכל זאת עשינו זאת והגענו. שבוע לפני הסדר עבדנו קשה והתרוצצנו המון. אני בהכנות לסדר שנאלצתי להפיק וג'ינג'י בשיפוץ הדירה של עוגי שדי נחרבה אחרי שהוא גר שם שנה עם הכלבה שלו.
למזלי הוא גייס את העובדת הזרה של חמותי שממש טובה בניקיון ויחד הם קרצפו את הרצפות המוכתמות והקירות המטונפים וזו הייתה רק ההתחלה. היה צורך לתקן חורים בקירות, לצבוע אותם ואחר כך להחליף רשתות קרועות, לסדר את הכיור הדולף ולתקן בעיות חשמל קלות, ועוד לא פתרנו את בעיית דלת הכלבים שהתפרקה. עוגי מחה שחלק מהבעיות היו שם קודם ולא הכל בגללו אבל ג'ינג'י לא יודע לעשות חצי עבודה, אם הוא מסדר משהו זה עד הסוף ומגיע לבעלת הבית המסכנה של עוגי שחטפה זעזוע רציני כשהיא נכנסה לדירה שלו בפעם הראשונה אחרי שעזב קצת הקלות והנחות.
ואיפה עוגי היה כל הזמן הזה? מאושפז בבית חולים. שוב בעיות עם מה שבמחלקת פה ולסת מכנים - רצפת הפה. דלקת כאבים נפיחות קושי לדבר. הוא מחובר לאינפוזיה וסובל ואנחנו עסוקים ועצבניים מידי עליו מכדי לבקר אותו.
את הסדר חגגנו אצלנו בבית ואת חמותי שמתקשה ללכת הבאנו על כפיים לשבת אתנו. כמה ימים קודם עשיתי לראשונה בחיי מרק עוף, מזל שאימא שלי הדריכה אותי, ועשיתי גם קניידלך וצלי בשר ועוף בתנור ודג סלמון אפוי והוספתי תפוחי אדמה ואורז עם שקדים. אף אחד לא יצא רעב, קראנו בהגדה בקיצור ורק עד האוכל, הכל כמו שמקובל בעדות אשכנז. לשמחתי גיסי עם הבנות שלו לא התלוננו כמעט וכולם מצאו משהו לאכול ואולי לא ממש נהנו אבל לא סבלו יותר מידי. המטפלת של חמותי לא ממש רצתה לבוא אבל בסוף התרצתה, לבשה את הבגדים החדשים שקנתה לה במימון של ג'ינג'י שסבל בגבורה שעה שלמה בשעה שהיא מדדה פחות או יותר את כל החנות עד שהחליטה מה לקנות. זה היה התשלום על העבודה הקשה שעשתה בדירה של עוגי ומאחר שהיא קנתה את הבגדים ב"תמנון" חנות זולה מאוד עשינו לדעתי עסק טוב.
גם ביתי היקרה לילי הייתה. היא לומדת עכשיו במין מכללה דתית חילונית (עין פרת) ומגלה שבעצם די נעים ללמוד ואולי אחרי הקורס הזה שאמור לארוך חצי שנה היא גם תלך ללמוד משהו מעשי יותר? אנחנו מחזיקים אצבעות.
צץרץ לא היה, הוא עבד אבל לא נורא, נשאר הרבה אוכל והוא אכל מהכל אחר כך.
נכון לעכשיו עוגי עדיין מאושפז ואפילו קפצתי לבקר אותו ולהביא לו בגדים נקיים וכסף. לא הבאתי אוכל מחשש שהשומר יבדוק אותי ויעשה לי בעיות אבל השומר לא טרח לבדוק והביט בי בפליאה כששאלתי אם הוא לא חושש שאני מבריחה חמץ.
לעוגי אין בין כה וכה תיאבון, הוא רק משתוקק לצאת כבר מבית החולים וכל כמה שעות מאיים לברוח, אני משכנעת אותו להתאפק עוד קצת והוא נכנע בסוף, בעיקר כי הוא מחובר לאינפוזיה וקשה לצאת ככה מבית החולים. לוסי הכלבה שלו אצלנו, קשורה בפטיו כדי שלא תברח ולא תעשה בעיות. אנחנו מפנקים אותה ולוקחים אותה לטיולים ארוכים ורוקי משחק איתה ומשעשע אותה אבל נדמה לי שבכל זאת היא עדיין מעדיפה לחזור הביתה לעוגי.

על כלבים ודירות

החודש מסתיים חוזה השכירות של עוגי. הוא החליט בתבונה רבה לעבור לדירה במקום פחות מבודד כדי שלא אצטרך להסיע אותו כל פעם. הבוקר לקחתי אותו לרמת ישי והתכנית הייתה לבדוק דירה אחת שנראתה לו מתאימה ואחר כך ללכת לרופא השיניים. למרבה הצער הדירה שראינו לא הייתה מתאימה. לא היה שום ריהוט וגם החצר הייתה קטנה מידי, הדירה נפסלה על ידי שנינו.
נסענו למרפאת השיניים ובדרך קיבלנו טלפון בהול מהחבר שאצלו השאיר עוגי את לוסי.
לוסי היא כלבת רוטווילר יפה וגדולה וחזקה בצורה מפחידה. לפני כמה ימים היא רבה עם טופי שלנו שמשום מה לא אוהב אותה וצץרץ שניסה להפריד חטף כמה נשיכות לא נעימות.
מאז אנחנו מקפידים להפריד בין השניים מה שמסבך מאוד את החיים כשעוגי בא לבקר עם לוסי.
עוגי ישן אצלנו עם לוסי ועם רוקי שמעריץ אותה ואוהב לשחק אתה, ובבוקר שמנו אותה אצל החבר. קשרנו אותה אצלו בפטיו ונסענו לרמת ישי. גם החבר לא היה בבית, הלך לעבודה. שכנה שלו התקשרה וסיפרה שלוסי קרעה את השרשרת וברחה. הכלבה רשומה על שמי והרעיון שהיא משוטטת חופשיה ברחובות הלחיץ את שנינו. מצד שני יש תור לרופא שיניים ואם נוותר עליו וניסע לחפש אותה מי יודע מתי שוב יהיה לעוגי תור?
החלטתי לקחת סיכון כי לוסי למרות החזות המאיימת שלה היא כלבה נעימה וטובת מזג ובטח ברחה רק כדי לחפש את עוגי שהיא קשורה אליו מאוד.
עוגי נטרף לגמרי מרוב דאגה וחרדה אבל אילצתי אותו להישאר ולהמתין לתורו והתקשרתי לג'ינג'י. הוא הבטיח לנסוע לחפש את לוסי ועוגי נכנס לרופא. אחרי הטיפול הייתי צריכה להתעכב אצל הפקידה לשלם ולקבוע עוד תור ובינתיים שוחחנו על לוסי ומה הסיכויים שהיא הסתבכה בצרות. הפקידה שמעה והתערבה בשיחה, עוגי הראה לה תמונה של לוסי והיא התפעלה מיופיה, הסידורים הטכניים נמשכו עוד ועוד ועוגי איבד את סבלנותו ופשוט ברח החוצה. אני נשארתי עד שכל הסידורים והתשלומים הסתיימו וכשיצאתי טלפן ג'ינג'י לספר שהוא מצא את הכלבה, מותשת וצמאה יושבת לצד נערה צעירה שליטפה אותה וניסתה להרגיע אותה.
מצאתי את עוגי יושב לחוץ בתחנת האוטובוס ואחרי שבישרתי לו את הבשורה הטובה נסענו הביתה. בדרך עוגי איתר ביד2עוד דירה, הפעם בטבעון והתקשר. הצעיר שענה לו אמר שאפשר להגיע מיד ואין בעיה עם כלבים. נסענו לשם והתלהבנו. המחיר היה סביר, הדירה נחמדה, יש מיטה וארון ומטבח מסודר וחצר מגודרת. הבעיה הייתה שבעלת הדירה לא הייתה שם, מי שפתח לנו היה הנכד שמשום מה גר עם סבא וסבתא.
הנכד סיפר לנו שסבתא נמצאת במועדון לקשישים שממש במקרה סמוך מאוד לבית שלנו. דיברתי איתה וקבעתי שעוד מעט אני אצלה. גיליתי גברת לא צעירה אבל נחמדה וצלולה לגמרי, מיד הסתדרתי איתה ולראשונה בחיי שכרתי לבד, בלי להתייעץ עם ג'ינג'י, דירה. הורדתי חוזה מהאינטרנט רצתי חזרה למועדון מרחק של מאתיים מטר מהבית שלנו, החתמתי את הגברת, נתתי לה צ'קים ונסעתי מהר להחזיר את חמותי ממרכז היום.
לעוגי אין צ'קים וגם לא כרטיס אשראי ככה שאני מנהלת את הכספים שלו והוא סידר שהמשכורת שלו נכנסת לי לחשבון. לי זה תמיד עולה יותר אבל לפחות אני יכולה לפקח עליו כמו שצריך.
עוגי ממש גרוע בניהול כספים או עניינים בכלל. הוא תמיד מאבד הכל, שוכח דברים, מאחר לכל מקום ותמיד רב ומסתבך עם הלוואות וחובות. אני תמיד מקווה שהוא יתבגר סוף סוף ויתחיל לנהל את עצמו לבד כמו אחיו הצעיר אבל נכון לעכשיו זה עוד לא קרה. אולי בעתיד, כי אני די מותשת מכל הריצות האלה.

הוא חזר

המון זמן לא כתבתי, הייתי עסוקה נורא ומאז שפרשתי מישרבלוג יש לי פחות כוח וחשק לכתוב.
היום בכל זאת מצאתי כמה דקות והחלטתי שאולי בכל זאת...
אז קודם כל מי שחזר זה ג'ינג'י שנסע לסיציליה לטיול של שבוע, סליחה, לא טיול אלא סיור לימודי.
הוא נהנה מאוד והתרוצץ מבוקר עד ערב ובלילה יצא עם שאר חבריו לסעודה דשנה וחזר עגלגל עוד יותר מתמיד. בזמן שהוא נעדר החיים אצלנו המשיכו כרגיל כמובן. לא היה קל אבל צלחנו את כל הבעיות בלי יותר מידי בעיות. בסוף השבוע פתחתי בסוף לבד כי היה גשום מאוד ולא היה טעם להביא גם את לילי שבאה כמובטח לביקור. למרות הגשם היה לא רע בכלל ובאו אנשים, אנשים שלא סתם הסתובבו ונכנסו כדי לבלבל את המוח אלא אנשים שבאו לקנות דבש ואכן קנו.
יומיים אחר כך באה אלינו מדריכת טיולים עם אוטובוס גדוש בקשישים שדיברו בעיקר רוסית וקנו המון דבש. מזל שצץרץ בא איתי ועזר לי אחרת לא הייתי עומדת בהתנפלות.
רוקי החמוד שלנו עבר כמו גדול את הסירוס וכמובן שנפטר אחרי יומיים מהצווארון המעיק - פשוט קרע אותו מעליו - והיה מספיק חכם לא לקרוע את התפרים ולא לקבל בצקת כפי שחששה הוטרינרית. בגללו אני חייבת לטייל עם הכלבים שלוש פעמים ביום ולדאוג להעסיק אותו כל הזמן כי הוא נמרץ וסקרן כמו ילד היפראקטיבי.
לצערי לאחרונה אני לא מצליחה להתרכז בקריאה כמו תמיד. את הזמן הפנוי אני מבלה מול נטפליקס וחורשת על בנות גילמור. פחות מתפעלת ומתלהבת כמו בצפייה הראשונה לפני שנים אבל עדיין, זו סדרה מצחיקה ומרתקת למרות שיש פה ושם חורים לא הגיוניים בעלילה.
גם החדשות על חקירות נתניהו ושות' מרתקות אותי מאוד, כל פעם קורה משהו חדש, למי יש זמן וכוח לשקוע בעלילות דמיוניות כשיש כאלה דרמות והפתעות?

ג'ינג'י באי מוטייה עם פסלו של ג'וזף ויטקאר - מייסד המוזאון