אתמול לקחנו את חמותי למרפאה גריאטרית בחיפה, ברחוב אבן סיני. כל יציאה שלנו מהבית איתה היא סיפור סבוך. צריך לחנות קרוב מספיק, להביא כיסא גלגלים, להושיב אותה ולהסיע אותה, חייבים מעלית כמובן, וכל מדרגה ואפילו מדרגונת זו בעיה.
בפעם הקודמת שהייתי איתה שם, לפני שנה וחצי, היא עוד הלכה ותפקדה לא רע, הייתי לבד כי ג'ינג'י נסע ליוון במסגרת לימודי הארכאולוגיה והייתי לחוצה מאוד כי אני לא רגילה לנהוג בעיר.
בסוף הכל הסתדר ומצאתי חנייה והלכנו כמה מטרים עד למרפאה, כיום זה בלתי אפשרי כמובן. חמותי בקושי מסוגלת להגיע מהרכב לכיסא שלה. למרבה המזל הפעם לא הייתי לבד והכל הסתדר יפה. הגענו והיא נבדקה וראו שבאמת יש לה ירידה קוגניטיבית כמו שטענו ואז פתאום הפנו אותנו לעובדת סוציאלית שרצתה לדבר דווקא איתנו, לא עם המטופלת הראשית, חמותי.
השארנו אותה יושבת על הכיסא שלה בלובי של המרפאה ואנחנו ישבנו עם העובדת הסוציאלית. יכולתי להגיד שהכל בסדר, אין בעיות והחיים שלנו דבש ותותים אבל אני שקרנית די גרועה, בעיקר פנים אל פנים, ושמרתי דברים בבטן יותר מידי זמן. אולי זו הייתה טעות אבל פתחתי את הפה ואת הלב ואמרתי שקשה לי, קשה לטפל גם בילדים וגם בחמותי ואני מרגישה שאנחנו לחוצים בין הדור הזקן לצעיר ומה איתנו? מתי גם אנחנו נתחיל לחיות?
ומילא זה, ככה יצא ואין ברירה, אבל מפריע לי מאוד מה שקורה בין בעלי למטפלת של חמותי שמצד אחד מאוד מקלה עלינו את החיים, אבל מצד שני אנחנו כל הזמן מטפלים גם בה. ומילא זה, הרי גם היא בן אדם וצריכה שיעזרו לה, אבל אני מרגישה שזה מוגזם. איכשהו נוצר מצב שבעלי היקר נעשה נהג פרטי שלה, בטענה שהיא לא יודעת ולא דוברת את השפה היא לא זזה מהבית בלעדיו. הוא לוקח אותה לכל מקום, אם צריך או לא צריך. לטיפול שיניים, לתיקון משקפיים, לביקור אצל חברה בקריות, ושיא השיאים למיסה של חצות לכבוד הפסחא. הבן אדם חזר בשלוש לפנות בוקר, הרוס מעייפות כמובן, ולמחרת הסיע את הוד מעלתה לארוחת פסחא חגיגית אצל חברה ומשם נסע לפגוש מישהו בענייני עבודה, חזר כל עוד רוחו בו לאסוף אותה ומשם ישר למושב סגולה שליד באר שבע להביא ללקוח נחילים.
מזל שהתעקשתי לבוא איתו כדי לשמור שיישאר עירני ולהשגיח על הוויז כדי שנגיע בלי להתברבר. חזרנו אחרי חצות, גמורים מעייפות, ואם לא היה לחמותי תור לרופאה גריאטרית הוא עוד היה לוקח למחרת את המטפלת לטיול בירושלים כי היא מתלוננת שעוד לא ראתה שום דבר מארץ הקודש.
אני מניחה שהטיול ידחה לשבוע הבא אבל בסוף יתקיים. אני מנסה לא להיות קנאית ולא צרת עין ובאמת שאני מפרגנת גם לה וגם לבעלי ליהנות קצת מהחיים, אז מה אם הוא יורד לדירה שלהן בכל הזדמנות, אוכל ושותה שם ולא מגיע לארוחת ערב בבית, או קופץ להגיד לילה טוב לאימא ונשאר לראות טלוויזיה עם המטפלת וחוזר בחצות, לא נורא, אני לא אעשה מזה עניין גדול, אבל למה המטפלת מתנהגת כלפי בעוינות כזו ומתנגדת לכל דבר שאני שותפה לו? הצעתי שאני אסיע אותה לחברה שלה בקריות כדי להקל על בעלי העמוס עבודה, והיא סירבה בתוקף.
נסענו בחול המועד עם חמותי לתערוכת פסלי זכוכית בקרית ביאליק והיא שמחה על הנסיעה עד שהתברר שגם אני באה, מיד היא התהפכה והחליטה שהיא לא נוסעת כי בעצם יש לה המון בישולים בבית. אם אנחנו עושים קניות ומביאים גם לה פירות וירקות וכיוצא בזה אסור שאני אביא כי אז היא מיד מתלוננת שהכל לא יפה ולא טוב ולא מוצלח, רק אם בעלי מביא היא מרוצה. ובכלל היא מרבה להתלונן, בעיקר עלי, ומרוצה רק אם היא מטיילת לה ברחבי הארץ עם בעלי ומשאירה אותי תקועה בבית עם חמותי, עושה את העבודה שלה. ככה בכל אופן אני מרגישה, ולדעתי זכותי לבטא את מה שמעיק עלי גם אם זה מרגיז את בעלי.
ג'ינג'י נעלב מאוד ממה שסיפרתי לעובדת הסוציאלית, טען שזה בכלל לא ככה ואני סתם קנאית ומדמיינת, והתעלם מהבעת התדהמה על פניה של הסוציאלית ששאלה למה העובדת שלנו לא יכולה לנסוע כמו כולם באוטובוס או במונית? שאלה שגם אני שואלת ועד היום לא קיבלתי עליה תשובה.
אחר כך נסענו לאכול ביגור, יש שם מסעדה שג'ינג'י מחבב, ובדרך צילמתי את החתול הנחמד הזה שישן לו בנחת, מניח את ראשו על אבן.
בפעם הקודמת שהייתי איתה שם, לפני שנה וחצי, היא עוד הלכה ותפקדה לא רע, הייתי לבד כי ג'ינג'י נסע ליוון במסגרת לימודי הארכאולוגיה והייתי לחוצה מאוד כי אני לא רגילה לנהוג בעיר.
בסוף הכל הסתדר ומצאתי חנייה והלכנו כמה מטרים עד למרפאה, כיום זה בלתי אפשרי כמובן. חמותי בקושי מסוגלת להגיע מהרכב לכיסא שלה. למרבה המזל הפעם לא הייתי לבד והכל הסתדר יפה. הגענו והיא נבדקה וראו שבאמת יש לה ירידה קוגניטיבית כמו שטענו ואז פתאום הפנו אותנו לעובדת סוציאלית שרצתה לדבר דווקא איתנו, לא עם המטופלת הראשית, חמותי.
השארנו אותה יושבת על הכיסא שלה בלובי של המרפאה ואנחנו ישבנו עם העובדת הסוציאלית. יכולתי להגיד שהכל בסדר, אין בעיות והחיים שלנו דבש ותותים אבל אני שקרנית די גרועה, בעיקר פנים אל פנים, ושמרתי דברים בבטן יותר מידי זמן. אולי זו הייתה טעות אבל פתחתי את הפה ואת הלב ואמרתי שקשה לי, קשה לטפל גם בילדים וגם בחמותי ואני מרגישה שאנחנו לחוצים בין הדור הזקן לצעיר ומה איתנו? מתי גם אנחנו נתחיל לחיות?
ומילא זה, ככה יצא ואין ברירה, אבל מפריע לי מאוד מה שקורה בין בעלי למטפלת של חמותי שמצד אחד מאוד מקלה עלינו את החיים, אבל מצד שני אנחנו כל הזמן מטפלים גם בה. ומילא זה, הרי גם היא בן אדם וצריכה שיעזרו לה, אבל אני מרגישה שזה מוגזם. איכשהו נוצר מצב שבעלי היקר נעשה נהג פרטי שלה, בטענה שהיא לא יודעת ולא דוברת את השפה היא לא זזה מהבית בלעדיו. הוא לוקח אותה לכל מקום, אם צריך או לא צריך. לטיפול שיניים, לתיקון משקפיים, לביקור אצל חברה בקריות, ושיא השיאים למיסה של חצות לכבוד הפסחא. הבן אדם חזר בשלוש לפנות בוקר, הרוס מעייפות כמובן, ולמחרת הסיע את הוד מעלתה לארוחת פסחא חגיגית אצל חברה ומשם נסע לפגוש מישהו בענייני עבודה, חזר כל עוד רוחו בו לאסוף אותה ומשם ישר למושב סגולה שליד באר שבע להביא ללקוח נחילים.
מזל שהתעקשתי לבוא איתו כדי לשמור שיישאר עירני ולהשגיח על הוויז כדי שנגיע בלי להתברבר. חזרנו אחרי חצות, גמורים מעייפות, ואם לא היה לחמותי תור לרופאה גריאטרית הוא עוד היה לוקח למחרת את המטפלת לטיול בירושלים כי היא מתלוננת שעוד לא ראתה שום דבר מארץ הקודש.
אני מניחה שהטיול ידחה לשבוע הבא אבל בסוף יתקיים. אני מנסה לא להיות קנאית ולא צרת עין ובאמת שאני מפרגנת גם לה וגם לבעלי ליהנות קצת מהחיים, אז מה אם הוא יורד לדירה שלהן בכל הזדמנות, אוכל ושותה שם ולא מגיע לארוחת ערב בבית, או קופץ להגיד לילה טוב לאימא ונשאר לראות טלוויזיה עם המטפלת וחוזר בחצות, לא נורא, אני לא אעשה מזה עניין גדול, אבל למה המטפלת מתנהגת כלפי בעוינות כזו ומתנגדת לכל דבר שאני שותפה לו? הצעתי שאני אסיע אותה לחברה שלה בקריות כדי להקל על בעלי העמוס עבודה, והיא סירבה בתוקף.
נסענו בחול המועד עם חמותי לתערוכת פסלי זכוכית בקרית ביאליק והיא שמחה על הנסיעה עד שהתברר שגם אני באה, מיד היא התהפכה והחליטה שהיא לא נוסעת כי בעצם יש לה המון בישולים בבית. אם אנחנו עושים קניות ומביאים גם לה פירות וירקות וכיוצא בזה אסור שאני אביא כי אז היא מיד מתלוננת שהכל לא יפה ולא טוב ולא מוצלח, רק אם בעלי מביא היא מרוצה. ובכלל היא מרבה להתלונן, בעיקר עלי, ומרוצה רק אם היא מטיילת לה ברחבי הארץ עם בעלי ומשאירה אותי תקועה בבית עם חמותי, עושה את העבודה שלה. ככה בכל אופן אני מרגישה, ולדעתי זכותי לבטא את מה שמעיק עלי גם אם זה מרגיז את בעלי.
ג'ינג'י נעלב מאוד ממה שסיפרתי לעובדת הסוציאלית, טען שזה בכלל לא ככה ואני סתם קנאית ומדמיינת, והתעלם מהבעת התדהמה על פניה של הסוציאלית ששאלה למה העובדת שלנו לא יכולה לנסוע כמו כולם באוטובוס או במונית? שאלה שגם אני שואלת ועד היום לא קיבלתי עליה תשובה.
אחר כך נסענו לאכול ביגור, יש שם מסעדה שג'ינג'י מחבב, ובדרך צילמתי את החתול הנחמד הזה שישן לו בנחת, מניח את ראשו על אבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה