ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה

נתחיל בדברים הטובים, אחי הגיע לפני כשבוע לארץ וזו כבר הקלה ענקית. אבא לא לבד ויש כתף חסונה להניח עליה חלק מהמטען. הוא אמנם אחי הקטן אבל כיום כששנינו עברנו כבר את גיל שישים הוא מתנהג כמו אח בוגר ואחראי וזה ממש נעים ונוח. זה בערך הדבר היחיד שנעים ונוח במצב הזה. חוץ מזה הכל על הפנים. אימא חזרה לכרמל ובהתחלה הודיעו לנו שיש לה שבר לא יציב ולכן חייבים ניתוח קיבוע כי אחרת אוי ואבוי, תזוזה קטנה והיא תישאר משותקת. אימא בכתה ואבא נבהל ושניהם ממש לא רצו ניתוח אבל אחרי שיחות עם מנהל מחלקת עמוד שידרה ועוד רופאים והתייעצויות הסבירו שאין ברירה וחייבים וזה הסיכוי היחיד שלה להבריא. סוף סוף הם הסכימו ופתאום אתמול שוב מהפך - אסור בשום פנים ואופן ניתוח, עשו לה בדיקות דם והתברר שהחשד הראשוני שיש לה זיהום בעצם ובגלל זה החוליות שלה מתפוררות ובמצב כזה ניתוח זה דבר מאוד מסוכן ואסור לגעת, צריך ביופסיה ואחרי שיבררו מה טיב הזיהום להתאים לו אנטיביוטיקה ואז אחרי שהתרופה תתחיל להועיל יש מצב שהעצם תשקם את עצמה לבד ואימא תוכל לעמוד שוב על הרגליים.
למה לקח להם שבע שבועות להחליט על ביופסיה? למה לא עשו את זה מיד במקום כל השבועות הללו באשפוז ובפלימן? הרי הם חשדו בזיהום עוד בהתחלה ואז שינו את דעתם כי בדיקות הדם של אימא שללו אפשרות של זיהום ופתאום יומיים לפני הניתוח היה שינוי והוחלט שכן, זה זיהום. לא אוסטאופורוסיס גורם לעמוד השדרה שלה להתפרק אלא זיהום מסתורי שאוכל לה את החוליות. ושוב באו תלונות של כך שאי אפשר לעשות לה אם. אר. אי. כאילו שזו אשמתה שיש לה קוצב. ומה עשיתם לפני שהמציאו את מכשיר הפלא האם. אר. אי?
הורי נטרפים לגמרי מכל המצב, מיטלטלים בין תקווה לייאוש, מבוהלים מהעתיד, רוצים הביתה אבל פוחדים איך יסתדרו בתנאים האלה, אימא בוכה, אבא כועס ומתלונן ואנחנו מנסים להרגיע. לצערי עדיין קשה לי ללכת ועדיין יש לי כאבים למרות ההשקעה שלי בטיפולים (הכל פרטי ויקר מאוד) וכל המצב מייאש ומדאיג.
למרבה הצער אחי צריך לחזור לארה"ב ביום ראשון, יש לו משפחה ועבודה וחיים שם, והעול שוב ייפול עלי. העול הזה הוא בעיקר נפשי, כי הרי כל זמן שאימא מאושפזת אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשבת לידה בבית חולים ולנסות לשכנע את אבא ללכת הביתה לנוח, מה שבדרך כלל נכשל, אבל זה עול כבד ומלחיץ וגורם בסופו של דבר לכאבים פיזיים. לשמחתי אחי הצליח לגרור את אבא לרופא להיבדק בגלל עניין התאונה. הרופא הסכים שדבר ראשון צריך לתת לו מדלל דם כי אולי היה לו שבץ מוחי קטן ונתן לו לעשות המון בדיקות שהוא בטח לא יעשה כי הוא חייב לדעתו לשבת ליד אימא מהבוקר ועד הלילה. הדבר היחיד שהוא עשה זה צילום של הראש, מחלקת הדימות נמצאת בבית חולים כרמל ומאחר והוא שם כל הזמן בין כה וכה... שאר הבדיקות ידחו לאלוהים יודע מתי.
אחי שמתפרנס מטיפול באנשים ברפואה סינית עשה גם לי דיקור, ולימד אותי איך לשכב על הגב עם הרגלים מורמות בתישעים מעלות לגוף, לנשום נשימות עמוקות מהבטן ולהפעיל דמיון מודרך כדי להרפות את השרירים המכווצים ולהירגע. נשבעתי לו להקדיש לפחות חצי שעה ביום לתרגיל הפשוט הזה כדי שמצבי לא יחמיר ואולי אפילו יירגע. הוא גם המליץ לי לחזק את שרירי הליבה, פילטיס ממש טוב בזה ובאמת תכננתי להירשם לחוג כזה במתנ"ס אבל אז אימא אושפזה וכל התכניות שלי השתנו. הלוואי ויעשו כבר סוף סוף את הביופסיה הזו, יחזירו אותה הביתה ואני אוכל לבקר אצלה כל יום ולעזור יותר בלי שאצטרך לנסוע לכרמל הזוועתי (רק למצוא שם חנייה זה סיוט) ושהיא תוכל להתחיל להחלים כבר סוף סוף לפני שהמחלה שלה תגמור את כולנו.

יום קשוח

היום התחיל בטלפון מבשר רעות מאבא. הוא מרגיש זוועה ומבקש שאחליף אותו בשמירה על אימא. גם אני לא במיטבי. עדיין צולעת וכואבת ומתקשה ללכת יותר מכמה צעדים אבל אבא נשמע נורא ואיום ושיערתי שאחזיק מעמד כמה שעות בישיבה לצד אימא בפלימן.
הגעתי בשבע ומשהו ובהתחלה הכל היה בסדר. ארוחת בוקר, פיזיותרפיה ואחר כך היה אמור להיות רפוי בעיסוק אבל במקום נכנס רופא צעיר ונחמד אחד ואמר שהוחלט להחזיר את אימא לכרמל. צילום הסי. טי. שהיא עשתה לפני יומיים מראה שאין הטבה ואולי אפילו הרעה וברור שפלימן לא עוזר לה. אימא התחילה לבכות וביקשה שיחכו עוד יום כי היא לא רוצה לנסוע בלי אבא. הרופא התעקש והכריז שהוא נאבק למצוא לה מיטה במחלקה האורתופדית ושמחכים לה שם כבר וחבל להתעכב כי רק בכרמל יוכלו לעזור לה. הרגעתי את אימא, הבטחתי לה שיהיה בסדר והתחלתי לאסוף את החפצים הרבים שהיא צברה בשלושת השבועות שלה בפלימן.
הגענו למיון של כרמל באמבולנס עם נהג אמבולנס חביב מאוד שעזר לי עם הסלים והתיקים שגררתי איתי, אימא הושכבה במיון והתחלנו להמתין לאורתופד. לקח לו בערך שעתיים להגיע וכשהוא בא סוף סוף הוא התחיל לשאול שאלות טיפשיות מאוד שהעידו עליו שהוא לא קרא את המכתב של הרופא מפלימן והוא לא מכיר את התיק של אימא. כשניסיתי להסביר לו את המצב הוא השתיק אותי מאוד בגסות ולא התחשב בזה שאימא לוקחת תרופות חזקות נגד כאבים ומתקשה להסביר את עצמה. אני כעסתי והוא כעס ואיים עלי שיביא לי אבטחה כי אני מאיימת עליו. אני, אישה כבר לא צעירה, צולעת שמגיעה לו בקושי לכתף, והוא בחור צעיר ושרירי, ואני מאיימת עליו? רתחתי מכעס. איזה דביל חצוף! מתי רופאים ילמדו לדבר עם החולים ולהקשיב להם ולקרובים שלהם ולא להתנשא כמו אידיוטים?
דיברתי עם האחות האחראית וניסיתי להסביר את המצב ולא עזר, התקשרתי לרופא הטיפש מפלימן ששלח אותנו לכרמל והסברתי לו מה המצב וגם זה לא עזר. נשארתי תקועה במיון, קופאת מקור כי המיזוג שם מוגזם מאוד ורותחת מכעס. כולם התקשרו אלי כל הזמן ונדנדו בטלפון ושום דבר לא זז. אימא נשארה תקועה במיון ואחרי שביקשתי שלוש פעמים שיחליפו לה חיתול ונעניתי בעוד מעט שאף פעם לא הגיע החלפתי לה לבד ושכנעתי בחורה מכוח העזר להחליף לה את הסדין שהיה כבר רטוב. לא לקחתי כדורים נגד כאבים והרגל הרגה אותי והיה לי קר נורא והכי גרוע האוטו נשאר בפלימן ככה שהייתי תקועה שם. בסוף צץרץ שסיים את העבודה מוקדם יותר הגיע לקחת אותי לאסוף את הרכב מפלימן ואבא שאכל צהריים אצל הדוד שלי הגיע קצת אחר כך להחליף אותי. ג'ינג'י שכעס לשמע הסיפור שלי התקשר להנהלת בית החולים וצרח שם על מחלקת תלונות הציבור ועשה סקנדל ואז סוף סוף באו לעשות לה צילומים, עוד פעם ואפילו החליפו שוב חיתול ולפני שעה הודיעו שיאשפזו אותה שוב באותה מחלקה חסרת תועלת.
אחי שעקב אחרי הבלגן מארה"ב הודיע שהוא טס הלילה ומחר בבוקר ינחת בארץ. אולי הוא יצליח לשכנע את הורי לעזוב את בית החולים הדפוק וחסר התועלת הזה ולחפש רופאים שיודעים מה הם עושים. אני איבדתי את האמון בבית חולים כרמל ולדעתי המחלקה האורתופדית שלהם לא מסוגלת להתמודד עם בעיות כמו של אימא שלי וחבל לבזבז שם זמן.

תאונה

אתמול בבוקר אימא התקשרה אלי ממש מוקדם לספר לי שאבא עשה תאונה עם הרכב שלו ואני חייבת לנסוע אליו מהר ולראות מה שלומו. ג'ינג'י טייל עם הכלבים והייתי לבד, הלחץ והאדרינלין השכיחו ממני את הכאב, דהרתי למכונית ופשוט טסתי לבית של הורי. אבא נתקע בחומה בשולי הדרך די קרוב לדירה שלהם. הרכב שלו אמנם הניע אבל ציר הגלגל הקדמי היה עקום וברור היה שצריך גרר. הוצאתי את אבא שהיה המום וקצת מבולבל מהמכונית שלו והסעתי אותו לבית שלנו. בינתיים היו כמובן טלפונים מכל המשפחה, הדוד והבנות דוד וכולם לחוצים ורוצים לדעת מה קרה. אבא רצה רק להגיע מהר לאימא ולדאוג שהיא תתקלח ותאכל ארוחת בוקר. אחרי כמה ויכוחים משפחתיים מיותרים הוחלט שאני אשאר ליד הרכב ואחכה לגרר ואילו אבא וג'ינג'י ייסעו לפלימן. הבעיה הייתה שקבענו עם חבורה של חוסים צעירים מכפר תקווה להיפגש במרכז המבקרים. זה ביקור שהיה מתוכנן כבר מזמן והם חיכו לו בקוצר רוח וכבר הוזמן רכב והכל. בכפר תקווה שוהים אנשים מוגבלים שחיים שם עם מדריכים והשגחה כמובן אבל מנסים שהם יהיו כמה שיותר עצמאיים. ביטול פשוט לא בא בחשבון ולכן נלחצנו ואיכשהו הספקנו הכל. אבא הגיע לאימא, הגרר הגיע לרכב ואפילו אני הגעתי למרכז המבקרים לעבוד עם ג'ינג'י. החוסים והמלווים שלהם נהנו מאוד מהביקור. קיבלנו מתנה נאה של סל קלוע נצרים עם קופסת עוגיות מלוחות ואפילו הספקנו לאכול ארוחת צהריים ולנוח קצת לפני שנסענו לרופא. הרופא בדק אותי ביסודיות רבה ואמר שאני צודקת ובאמת יש לי אישיאס והמליץ שאמשיך בפיזיותרפיה. סיפרתי לו גם על התאונה של אבא ועל הבלבול ואולי העילפון שהוא לקה בו למשך כמה שניות והוא המליץ מאוד על בדיקות.
כולם כולל אחי מארה"ב התנפלו על אבא שהוא חייב להיבדק כדי שלא יחלה גם כן. אבא מחה שהוא בסדר והוא רק התייבש כי לא שתה מספיק ואין לו זמן לבדיקות, הוא חייב לטפל באימא. מצד אחד הוא באמת חייב להיבדק, מצד שני להיות חולה רציני וממושמע זו עבודה קשה שמחייבת הקדשת זמן ומאמץ והוא מעדיף להקדיש את זמנו לאימא. בעיה.
אצל הרופא קרה משהו ממש מפתיע, הוא ביקש שלפני שהוא בודק לי את לחץ הדם שאנסה להירגע, לעצום עיניים ולנשום עמוק במשך כמה דקות. עשיתי את זה ובעזרת כוח הרצון הרגעתי את עצמי ותוצאות לחץ הדם שלי היו פשוט מעולות למרות היום הקשה שעבר עלי. 122/78 אם זה מעניין מישהו. לפעמים אני מפתיעה את עצמי לטובה.
אני ממשיכה בפיזיותרפיה כולל דיקור ובפלדנקרייז. הרופא גם מצא את תוצאות ה MRI שעשיתי לפני כמה שנים ומתברר שיש לי סיבה מוצדקת לסבול מכאבי גב אבל אם אמשיך לטפל בעצמי ואתמיד בפיזיותרפיה אוכל להמשיך לחיות עם הגב הפגום הזה עד מאה ועשרים.

אישיאס

יום לפני שאימא עברה לפלימן היינו בטוחים שהיא חוזרת הביתה ולכן טרחתי להביא כיסא גלגלים מיד שרה ואפילו גררתי אותו במעלה המדרגות לקומה השנייה. זה היה קשה ובתוספת הלחץ הנפשי והנהיגה הממושכת במורד הכרמל (רגל ימין על הברקס) חטפתי התקף אישיאס חמור.
אישיאס זה עצב (בעברית עצב הנשה) ארוך מאוד, הכי ארוך בגוף, שיוצא מהאגן ומגיע עד לקרסול. כשהשרירים סביבו מתכווצים זה כואב, מאוד כואב. המאמץ לשמור על קור רוח ושלווה ולהרגיע את כולם למרות שעוגי שוב התאשפז, צץרץ חטף חום גבוה שלא ירד כמה ימים והורי עברו לפלימן ולקח להם זמן להתאפס על עצמם תבע ממני מחיר. הגוף ישר מאותת שרע ומכאיב וצריך טיפול. הבעיה היא איזה? למיון אין טעם ללכת, תור לאורתופד זה עניין של שבועות ואורתופד במושלם שמקבל תוך יום יומיים דורש צילום סי. טי. מעודכן. שוב תור של כמה שבועות. בצר לי פניתי לרפואה אלטרנטיבית - פיזיותרפיה ואם זה לא יעזור אז דיקור ושיאצו ובינתיים כדורים נגד כאבים ומשחה נגד דלקות לא זיהומיות. עוזר קצת אבל עדיין כואב.
דבר אחד חיובי יש בעניין, הלך לי התיאבון לגמרי. אוכלת רק כזית ורק כי חייבים לאכול לפני שלוקחים נורופן.
כבר כתבתי את זה פעם ואכתוב שוב, צודקים כל הקשישים שאומרים שהעיקר הבריאות, עכשיו אני גם קשישה ואני יודעת את זה על בשרי - קמת בבוקר בלי שיכאב כלום, אשריך! השאר זה בונוס. מדהים כמה מעט אנשים מעריכים את הבריאות שלהם ונזכרים בה רק כשהם חולים. תגידו תודה כל יום אם אתם יכולים ללכת בלי לצלוע, לאכול בתיאבון, לנהוג בלי לחרוק שיניים מרוב כאב, לנשום בלי לחשוב על זה יותר מידי. תגידו תודה ותיהנו מכל רגע נטול כאב כי כשתהיו זקנים וחולים תתגעגעו לזה.

המקומות האדומים כואבים, מאוד!

בית חולים זה לא בית מלון

כולם אני מניחה יסכימו עם כותרת הפוסט הזה. נכון שנותנים לך מיטה ואוכל אבל שהות בבית חולים זה לא כיף ורוב האנשים שמחים להשתחרר ממנו. הורי גם הם מעדיפים להיות בבית אבל אימא פוחדת נורא להתרחק מבית החולים בגלל הנכות הפתאומית שקפצה עליה.
ביום חמישי הם כמעט נסעו הביתה, הכל היה מוכן, אני הבאתי להם הביתה כיסא גלגלים מיד שרה, הבאתי הליכון וכיסא פלסטיק עם ידיות ומשענת ומושב מחורר שנועד לעזור לקלח אותה בישיבה. אבא קבע עם אמבולנס פרטי שהיה אמור להסיע אותה בנוחיות הביתה. הם הבטיחו שיש להם עגלה חשמלית שמסוגלת לטפס על מדרגות ולהביא את אימא בבטחה לקומה השנייה שם נמצאת הדירה שלהם. הכל התבטל כי אימא עשתה שוב ניסיון לעשות כמה צעדים כששתי פיזיותרפיסטיות מחזיקות בה מכל צד והיא נאחזת בהליכון. אחרי שני צעדים הרגלים שלה פשוט התקפלו, היא כמעט נפלה ומזל שהן אחזו בה והשכיבו אותה על המיטה.
בבית החולים הוחלט שאי אפשר לשחרר אותה ככה ושעליה ללכת לשיקום בבית חולים פלימן שנועד במיוחד למטרה זו, שיקום חולים שזקוקים לכך. הבעיה היא שבית החולים פלימן נבנה בשנות השבעים ומאז לא נוספו לו מיטות ולא נבנה עוד בית חולים שיקומי. יש תור להתקבל אליו ובינתיים הורי תקועים בבית חולים כרמל ובכל ביקור הרופאים מזכירים לה שבית חולים זה לא בית מלון ושמסוכן לשהות סתם בבית חולים כי יש פה מלא חיידקים ווירוסים שאפשר להידבק מהם ועדיף לא לשהות בבית חולים. באמת תודה רבה על התזכורת המיותרת הזו!
כמו כן אבא מתעצבן שבכל ביקור רופאים הרופא שעושה סקירה של החולים (כל פעם רופא אחר) טוען כל פעם מחדש שאימא מסרבת לניתוח. האמת היא שמנהל המחלקה, המומחה לבעיות עמוד שדרה, הוא זה שהכריז שלפני ניתוח צריך למצות את כל הפתרונות האחרים, וניתוח הוא האמצעי האחרון שהם ינקטו בו, והוא מעדיף לא לנתח, בטח לא אישה בגיל של אימא שלי שיש לה קוצב לב.
הורי מדוכאים מאוד מהשהות הממושכת הזו בבית החולים, מהאיטיות בה הכל קורה, מחוסר הידיעה מתי זה ייגמר סוף סוף, ומההרגשה שנותנים להם שרוצים להיפטר מהם כבר. האמת שחוץ משלוש ארוחות ביום וחמש דקות של פיזיותרפיה חובבנית הם לא נותנים לה שום טיפול. אבא עושה הכל בשבילה, רוחץ אותה, מחליף חיתול ונותן תרופות, לדעתו הוא יכול לטפל בה בהצלחה גם בבית אבל היא משום מה פוחדת ומסרבת להתרחק מבית החולים, פוחדת שהוא לא יצליח להתמודד עם המשימה בכוחות עצמו.
היום ביקרו אצלה אחותה עם הבעל של אחותה שעובד בעיסוי. הוא הצליח לשכנע את אימא ללכת כמה צעדים עם הליכון ואחר כך עשה לה עיסוי בכפות הרגלים. אימא מניעה את הרגלים והיא בהחלט לא משותקת אבל היא איבדה מסת שריר בגלל השכיבה הממושכת וחשוב יותר, איבדה את הביטחון בעצמה והיא נורא פוחדת ליפול. הפחד והכאב משתקים אותה וגורמים לה לדיכאון.
היום אבא ואני החלטנו שאם האשפוז בפלימן ימשיך להתעכב ניקח את אימא הביתה, נשכור מישהי שתבוא לעזור לאבא כמה שעות ביום, נשכור פיזיותרפיסט פרטי ונעשה לאימא שיקום ביתי כי על קופת חולים פשוט קשה לסמוך.

אני צריכה להשיג לאימא כיסא גלגלים כזה למקלחת. חשוב שהוא שיצליח לעבור בדלת המקלחת שלהם. אם לא יהיה ביד שרה פשוט נקנה אחד כזה.

בין ייאוש לתקווה

המצב שלנו לא ברור, חוסר וודאות, פחדים ולחץ. האבחנה הקודמת של דלקת בעצמות נפלה, זו הייתה אבחנה שגויה מסתבר. בסוף הבינו שיש לה פשוט שחיקת דיסק בין החוליות L5 ו L4 אלו החוליות האחרונות של עמוד השדרה ובדרך כלל הן אלו שעושות את רוב הבעיות בגב התחתון.
ביום חמישי הגיע מישהו ומדד את אימא כדי להכין לה מין חגורה או סד כזה שיעזור לתמוך לה בגב וביום שישי בצהריים הביא את החגורה והסתלק.
רק הבוקר תגיע פיזיותרפיסטית לטפל באימא וללמד אותה איך להתנהל עם החגורה הזו. הרעיון הוא שצריך לעזור לה ללכת כי עד היום היא נשארה במיטה, חסרת אונים לחלוטין, ואז היא תוכל לחזור הביתה. הרופאים החליטו שניתוח זה רעיון לא טוב ומסוכן לאישה בגילה ולכן היא צריכה ללמוד להתנהל עם חגורה ולהסתדר כמיטב יכולתה.
ביום שישי אחרי הצהריים ישבתי עם אימא בבית החולים עד הלילה ובינתיים אבא נסע לאחיו לאכול ואחר כך נסע הביתה לנוח קצת. זה בכל אופן היה התכנון, בפועל הוא כמעט לא נגע באוכל ולא ממש נח. הוא לחוץ מאוד, חרד מאוד, לא מוצא מנוח לעצמו, לא מסוגל להיות לבד בבית.
בשבת היה ממש רע, בשבתות אין כמעט רופאים ויש צוות מצומצם, אבא הרגיש שמזניחים אותם, שלאף אחד לא אכפת וזה שלא התקשרתי במשך כמה שעות ורק אחיו וגיסתו באו לבקר רק הרע את המצב. חוץ מזה העבירו את אימא לחדר אחר ולמיקום שנראה לו גרוע יותר, מיטה ליד דלת הכניסה והכיור, וזה ממש ערער אותו. ניסיתי להרגיע ולפשר ואחר כך שוחחתי ארוכות עם אחי דרך הווטסאפ ושנינו שברנו את הראש מה עושים ואיך עוזרים לשניהם.
היום טיפה יותר טוב, אימא הצליחה לעמוד כמה דקות כשהיא נתמכת בכיסא ומנהל המחלקה בא לדבר אתם והבטיח שברגע שהיא תוכל לעמוד על הרגליים ישלחו אותם הביתה ולהמשיך בפיזיותרפיה אפשר גם בבית.
פתאום קלטתי שאבא שואב יותר תשומת לב ואנרגיות מאימא. לה כואב וקשה אבל היא שומרת על קור רוח ואין לה התקפות דיכאון ומרה שחורה כמו שיש לו, היא גם לא צריכה שכל הזמן יטפלו בה וירגיעו אותה וידברו איתה, למעשה נדמה לי שהיא הייתה שמחה אם היו מניחים לה לנפשה פה ושם סתם לשכב בשקט בלי לדבר ובלי להתייחס לאף אחד, מה שלא יקרה כל זמן שאבא בסביבה.
אימא גם העלתה רעיון מעולה שאולי היא תתאשפז זמנית באחד מבתי האבות הרבים בקרייה. יש שם מחלקות שיקומיות ועדיף לה ולאבא להיות קרוב לבית ולקבל שם טיפולים ולא בבית חולים כרמל הרחוק ובלי החניות הפנויות.
בכל מקרה מעכשיו אני מקפידה להתקשר כל שעה שעתיים, כדי שאבא לא ירגיש מוזנח ולא ייפול שוב לדיכאון.

אוסטיאומיליטיס ורטברלי

זה מה שיש לאימא שלי. דלקת בעצמות עמוד השדרה. עוד לא נתנו לה אנטיביוטיקה, קודם כל צריך לעשות  ביופסיה. למרבה הצער היא עלולה להישאר נכה גם אחרי שיתגברו על הדלקת כי כנראה שנגרם נזק לעצבים.
אבא ממשיך לשבת לידה מהבוקר עד הלילה ואנחנו באים לבקר מידי פעם. כל ההצעות להחליף אותו שינוח קצת נדחות בתקיפות.
מה עוד? ישראבלוג חזר ויש גם איזה עניין עם הממשלה, בחירות אולי? האמת, לא אכפת לי, שילכו כפרה על אימא שלי. זה הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו, שהיא תפסיק לסבול כאבים ושתוכל כבר לחזור הביתה אם כי כולנו מבינים שמה שהיה כבר לא יהיה יותר ואלא אם כן יקרה נס הורי כבר לא יוכלו להמשיך לגור בדירה המטופחת והאהובה שלהם. הם קנו אותה מעמידר בשנת 1960 וגידלו בה אותי ואת אחי. מאז שיפצו אותה מספר פעמים ועכשיו יש לה כניסה נפרדת וגינה קטנה ומדרגות מתעקלות עם עציצים יפים. אם אימא תצא מבית החולים על כיסא גלגלים הם יאלצו להיפרד מהדירה ולעבור למקום אחר. או לדיור מוגן מפואר מאוד ויקר מאוד שהקימו לפני כמה שנים בקריה שלנו, או לדירת הקרקע הקטנה שלנו שבה גרה עד עכשיו חמותי ז"ל.
מה יקרה בעתיד? אין לי מושג, נחייה ונראה.

אימא מאושפזת

ביום ראשון הורי נסעו  לטיול לירושלים. טיול של הפנסיונרים של מקום העבודה של אימא שלי שמארגנים מידי פעם טיולים. שאלתי אותה אם זה רעיון טוב לנוכח כאבי הגב שהיא סובלת מהם והיא אמרה שמצבה הוטב וחוץ מזה אם יהיה לה קשה היא פשוט תישאר במלון. ביום הראשון היא טיילה עם כולם אבל אחר כך כאב לה הגב והיא נשארה במלון וכשהם חזרו ביום רביעי אחרי נסיעה מאוד ארוכה היא החליטה שדי, היא לא יכולה יותר ולחצה על כפתור המצוקה שיש להם בבית. הרופאה שהיא התייעצה איתה בטלפון חשדה שאולי יש לה דלקת בלבלב או משהו דומה בגלל שמאוד כאבה לה הבטן ואימא החליטה שנמאס לה לחכות לעוד בדיקות והזמינה אמבולנס.
כמו תמיד נודע לי שהם ממתינים לאמבולנס כשהייתי בטיול עם הכלבים ולא יכולתי לנסוע אליהם מהר כמו שרציתי, ואחרי שנרגעתי מעט והרגעתי את אבא שלי החלטנו שהוא ייסע עם אימא באמבולנס ואנחנו נחכה בשקט בבית כי בכרמל מרשים רק לאדם אחד להיות מלווה במיון ואין טעם שכולנו נשב שם יחד ונחכה.
אחרי בדיקות רבות הוחלט לפנות בוקר לאשפז אותה. סוף סוף עשו לה סי. טי. וזה אחרי שהיא חיכתה שבועות רבים לתור. אמרתי לה כבר אז לכי למיון ויעשו לך מיד סי. טי. וזה בדיוק מה שקרה. התברר שאין לה שום בעיות בלבלב או בכבד והכל נובע מדלקת בעמוד השדרה שנגרמה בגלל סחוס שחוק בין שתי חוליות. ההיגיון אומר שאם יש דלקת מיד נותנים אנטיביוטיקה והכל עובר אבל כנראה שהעסק מסובך יותר מזה. נכון לעכשיו היא עדיין מאושפזת במחלקה אורתופדית, סובלת מכאבים מאוד חזקים ועוד לא החליטו איזה סוג של אנטיביוטיקה לתת לה. רוצים קודם לקחת דגימה מהדלקת ואולי יעשו גם MRI ? בינתיים מחכים כי בסוף השבוע אין בדיקות ומה בוער, תשכבי ותתעני ותחכי. אימא נכנסה לבית החולים בהליכה אבל עכשיו היא כבר לא מסוגלת ללכת, נפלה פעם אחת בדרך לשירותים ולא מעזה לקום יותר. שמו לה חיתול והיא תלויה לגמרי באבא ובי כדי להתקלח ולאכול. בהתחלה אבא שלי סירב לעזוב אותה וישן יומיים בבית החולים אבל בסוף הצלחנו לשכנע אותו שהוא מגזים ואין טעם שגם הוא יחלה מרוב עייפות. הלילה הוא כבר ישן בבית ואני ישבתי איתה עד שנתנו לה כדור שינה והיום הוא הגיע מוקדם בבוקר (וככה גם מצא מקום חנייה עוד בעיה של בית החולים הזה) והוא ישהה איתה עד הערב ומחר אולי הם יתחילו סוף סוף להפסיק עם הבדיקות ולטפל במה שיש לה? הלוואי.
כולם מזהירים אותנו שמדובר באשפוז ארוך וזה אומר שצפויה לי תקופה קשה ומעייפת ולהורי יהיה קשה עוד יותר. בינתיים אימא מתעקשת שאף אחד לא יבוא לבקר אותה וכולם מתקשרים כל הזמן לשאול מה שלומה. היא עצבנית ומדוכאת וכל הזמן שואלת איזה טעות היא עשתה שמגיעה לה העונש הזה. אין לי תשובה לשאלה הזו.

האור בקצה המנהרה

מכירים את הבדיחה הזאת על האור בקצה המנהרה שהוא בעצם פנס של רכבת שתכף תדרוס אותנו? אז ככה אני מרגישה עכשיו.
מצד אחד סוף סוף, אחרי עשרות טלפונים ופגישות מאכזבות נמצא בית ראוי למטפלת המיוחסת שלנו. אישה לא מבוגרת מידי שצריכה עזרה בבית אבל מוכנה להניח למטפלת לנסוע בעוד חודשיים לחו"ל כמו שהיא תכננה (כבר קנתה כרטיסים) המגרעת היחידה - היא רוצה שהמטפלת תצא לחופש כל שבוע, כלומר משכורת יותר קטנה למטפלת. מצד שני לא אכפת לה שהיא תישאר לגור בבית גם ביום החופש (שהוא יום ראשון כי המטפלת נוצריה) ויש לה גינה עם פרחים והיא נחמדה מאוד, ככה סופר לי. החיסרון מבחינתי הוא שהיא תעבור רק ביום שני. לא יודעת למה בדיוק אבל ממש מציק לי שהיא גרה אצלנו, ולא שחסר לנו מקום. יש לה חדר בקומה אחרת ויש שירותים פרטיים ובכל זאת לי זה מפריע ולדעתי גם לג'ינג'י למרות שהוא בחיים לא יודה בזה.
אני מניחה שכל יום ראשון היא תהיה אצלנו, כאילו לעבוד ולעזור לג'ינג'י, ואולי היא גם תעבוד כי היא אישה חזקה וחרוצה, אבל איכשהו בדרך כלל בימי הראשון האלה הם בדרך כלל מטיילים פה ושם. מזמינים גם אותי תמיד אבל הם כל הזמן מדברים רומנית ואני מרגישה כמו סרח עודף.
אחרי כמה ימים של מגורים שלה אצלנו התפרצתי וכעסתי ורבתי עם ג'ינג'י כי נמאס לי שהיא נדחפת לי למטבח וכל הזמן רוחצת כלים (היא לא מאמינה במדיח כלים) ומבשלת לפי טעמה ופשוט נדחפת. קודם רבנו קשות בגלל זה ואחר כך ג'ינג'י נרגע קצת (לא לפני שהעיר כמה הערות ממש מגעילות עלי ועל הבישול שלי, ואפילו איים בגירושים כי אני שתלטנית) והעיר לה להפסיק להשתדל כל כך והיא סוף סוף יצאה לי מהמטבח ואני מקווה שבקרוב גם מהבית.
תוך כדי כל הבלגן והמתח הזה היה גם עניין עוגי, צץרץ ואני נסענו איתו לדירה של הקהילה המוגנת שמאוד מצאה חן בעיניו. אחר כך התברר שהעובדת הסוציאלית שם פחות מתלהבת ממנו וחושבת שהוא עוד לא מוכן לגמילה. הם גם גילו שהוא עישן ושתה ביום ההולדת שלו אחרי שהבטיח שלא יגע יותר בסמים ויש מצב שהוא בכלל לא יגיע לדירת הגמילה. עכשיו הוא בבית אבל בזמן שהיה מאושפז הוא התקשר אלי כל חצי שעה בערך ולא הפסיק לחפור לי. עם כל המאמצים היה לי קשה להישאר רגועה ותומכת ונעימה. בקיצור, היה שבוע עמוס ומתוח ומעיק, רגשית בעיקר.
בשבת עבדנו יחד והצעתי שאת הארוויזיון נראה יחד בדירה של צץרץ כי יש לו טלוויזיה ענקית וספה נוחה מאוד. אני מודה שאני זו שנשברה ראשונה. אחרי שקובי שר ברחתי למיטה. ג'ינג'י והמטפלת נשארו עד הסוף ורק בבוקר גיליתי שההופעה של מדונה הייתה נוראית ושהיא זייפה. ג'ינג'י לא שם לב לזה כמובן אבל חשב שלהופיע עם רטייה על העין זה פשוט מטופש. לשם שינוי הפעם אני מסכימה איתו.

הדודים מאמריקה

לפני כמה חודשים כשהתנדבתי לארח את אחי ואת הבן שלו שתכננו לבוא לביקור בתחילת מאי עשיתי את זה בשמחה ומכל הלב ובלי לדעת איזה תהפוכות יעברו עלינו עד אז. חשבתי שהכל יהיה כרגיל, עוגי יגור בדירה שלו והמטפלת המעצבנת לשעבר של חמותי תמשיך לגור אצל המעסיקה החדשה שלה ולריב אתה כל שני וחמישי, ואחר כך להתקשר לג'ינג'י ולהתבכיין אצלו.
שכחתי גם שהביקור שלו נופל בדיוק על יום הזיכרון/עצמאות וחשבתי שהוא יגיע יחד עם הבן, בחור בן 24 שכבר הספיק לקבל תואר של מהנדס ולמצוא עבודה טובה בסן פרנסיסקו.
התכנון המקורי היה נהדר, הם יפגשו בשדה התעופה, יעלו על הרכב שנשכר עוד מארה"ב ויגיעו יחד אלינו. מה שקרה בשטח זה שאחי שיצא מפילדלפיה חזר הביתה כלעומת שבא בגלל מזג אוויר סוער וטיסתו נדחתה ביום, בעוד שבנו הגיע כמתוכנן במוצאי שבת. אחי שהזמין מראש מכונית שכורה חשש להניח לילד לנהוג לבד בכבישי מדינת ישראל ועוד בלילה.
עלתה אפשרות של מונית או רכבת ושתיהן נפסלו. מונית זה עסק יקר להחריד ולך תסמוך על רכבת ישראל. (הדודים מכפר יונה חזרו רק לפני יום מפורטוגל, עלו על רכבת, הורדו ממנה באמצע הדרך ועלו על מונית, בדרך למונית היה תקר ואז התברר שהנהג נכה ולא יכול לתקן את התקר. כפינלה של הביקור בפורטוגל הדוד שלי נאלץ להפשיל שרוולים ולתקן את התקר לבד).
הוחלט אם כן שאנחנו ניסע לשדה התעופה לקחת את הילד שכבר מזמן לא פגשתי ודי שכחתי איך הוא נראה. בדרך כלל מי שנוסע לשדה התעופה אצלנו זה צץרץ שמכיר היטב את כל החניות ומתמצא שם טוב, אבל הפעם הוא היה חייב לעבוד (משמרת לילה ראשונה במקום העבודה החדש שלו) וככה יצא שאני וג'ינג'י עברנו לראשונה את החוויה המתישה של לאסוף מישהו משדה התעופה. עד שחנינו ועד שהגענו לאולם מקבלי הפנים התברר שסתם נחפזנו לצאת כי הטיסה איחרה קצת, ובסוף מי שמצא אותנו היה הילד ולא אנחנו אותו, אבל סוף טוב הכל טוב, התאחדנו איתו ועם המכונית שלנו ונסענו הביתה. בדרך החליט ג'ינג'י שאם הוא רעב אז גם האורח שלנו גם רעב, התעלם מהכחשותיו המנומסות שזה בסדר והוא אכל במטוס ועצר באיזה שווארמיה אחת בחדרה. למה עצרנו דווקא שם? כי למרות שעת הלילה המאוחרת היה תור לפני הדלת. לתור הייתה סיבה, קיבלנו מנות גדושות ושפע סלטים. חלק אפילו הגיע לכלבים הנרגשים שלנו שקיבלו את האורח בשמחה.
למחרת בעוד אנחנו ממתינים לאחי שיגיע סוף סוף טיילתי עם האורח בבית שערים מנסה להסביר לו באנגלית הרופפת שלי מה הוא רואה. איזה מזל שבבית שערים יש הסברים גם באנגלית. אחר כך אחי הגיע סוף סוף וטייל עם בנו בכל רחבי הארץ וכל לילה בא לישון בדירה למטה בעוד שצץרץ ישן אצלנו ונודד מחדר לחדר לפי האילוצים. פתאום הגיעה גם לילי שהייתה מוכנה לישון רק בחדר שלה וגם עוגי רצה לבוא הביתה לחגוג את יום הולדתו מה שנגמר למרבה הצער במריבה כי הוא הלך לחגוג עם חברים וחזר שתוי, מאוד לא מומלץ כשאתה לוקח תרופות פסיכיאטריות. בקיצור היו לנו כמה ימים עמוסים מאוד באורחים והייתה גם עבודה במרכז המבקרים. התרוצצנו כמו עכברים מבוהלים וכל הזמן שאלנו איזה יום היום כי מרוב חגים הכל התבלבל לנו.
בדרך כלל אני נהנית לצפות בטקס של יום העצמאות אבל השנה כיביתי את הטלוויזיה באמצע הטקס. לא התרבוש של המנחה הפריע לי וגם לא הטקסט הדבילי על רוח ישראל ובגלל הרוח ושאר הבלים, וגם את הסרטון האידיוטי של ראש הממשלה עברתי איכשהו אבל הפרצוף הזחוח של רעיית ראש הממשלה ושרת התרבות זורחת לצידה שהופיעו בתדירות גבוהה מידי על המסך שברו אותי סופית. לא רוצה לראות אותה ולא את החנפנית המגעילה שנדבקה אליה וגם על בעלה הייתי מוותרת ברצון. הם הצליחו להרוס לי את כל שמחת החג ואיזה מזל שיש לנו שלוש ערוצים של נשיונל גאוגרפיק ונטפליקס להתנחם בהם.
חגגנו את יום העצמאות בסוף היום עם מנגל איכותי ושפע בירות ויין מארחים את אחי ואת הורי ואפילו צץרץ קפץ לרגע בין בילוי לבילוי ובין כל שאר העיסוקים עוד הספקנו לפתוח סתימה בכיור של הדירה למטה, כלומר מי שפתח אותה היו ג'ינג'י והשפרנגה שלו (מדובר במין חוטר מתכת גמיש וחזק שמשחילים לביוב) ואני רק פתחתי וסגרתי את המים לפי פקודה.
הלילה אחי חוזר הביתה (הבן שלו טס יום קודם לבקר חברים בפריז) ומהשבוע הבא יש סט חדש של צרות ובעיות לפתור. ביום ראשון ג'ינג'י יתחיל לנסוע עם המטפלת לשעבר לכל מיני מקומות עבודה חדשים למצוא לה מקום חדש ובתקווה טוב יותר וביום שני אני וצץרץ ניקח את עוגי לבחון איזה דירת הוסטל שאם תמצא חן בעיניו הוא יעבור לגור בה ושם יגור בפיקוח של משרד הבריאות ויעבור גמילה מקנאביס ואולי יתאושש נפשית. נקווה רק שהכל יקרה בלי תקלות ועיכובים ואם יהיה לנו מזל יכול להיות שאפילו נקבל חזרה את הטלוויזיה שג'ינג'י נתן למטפלת והלוואי והיא תמצא מקום לטעמה שיהיה רחוק מאוד וסוף סוף היא תצא לי מהחיים.

מחזלשי"ם?

ממש לא. אחרי שהצלחתי להתאושש מהטיול שעייף אותי מאוד עוגי חזר לחופשת סוף שבוע. הוא חזר עם ערמת תרופות ורשימת בעיות ודרישות. הטלפון שלו שבור וצריך מטען חדש ונעליים עם שרוכים, כי בבית החולים הולכים בלי שרוכים, ובגדים, וכמובן כסף, והכי חשוב - אוכל!
בגדים ונעליים יש ובשפע, כיבסתי את כל הבגדים שהוא השאיר בדירה השכורה שלו וגיליתי שיש לו המון. חידשתי את השרוכים בנעליי הנייק שהוא השאיר בדירה השכורה כי לו לא הייתה סבלנות להתעסק עם זה. גם כסף לא הייתה בעיה, שמרתי את הקצבה שלו ונתתי לו.
הבעיה המוזרה ביותר הייתה עניין האוכל. עוגי בחור גבוה, מטר תשעים בערך, ולפני האשפוז הוא אכל בקושי ארוחה ביום ורזה מאוד. כנראה שבגלל התרופות הוא קיבל תאבון נוראי ופשוט לא הפסיק לאכול. בשבת אחרי שנגמר פסח נסעתי בבוקר למאפייה בכפר הערבי וקניתי המון לחמניות ופיתות. השארתי אותן בבית ונסעתי עם ג'ינג'י למרכז המבקרים. חזרנו בצהריים וגילינו שחוץ מכמה פיתות הכל נאכל וזו הייתה רק ההתחלה. הוא אכל המון פסטה עם רוטב בשר וקופסה שלמה של גלידה וקינח בחבילות שלמות של וופלים כשרים לפסח. אחרי האוכל הוא ישן ואחר כך קם שוב רעב. חוץ מזה הוא התנהג קצת כמו סהרורי, דיבר בצורה לא ברורה, הלך לא יציב וכמובן עישן כל הזמן. מזל שקניתי לו סיגריות בדיוטי פרי.
בלילה הוא הלך לישון בדירה למטה אצל אחיו וקם עם שלשול, לא הספיק להגיע בזמן לשירותים ומבוהל התקשר לצץרץ שהיה במשמרת לילה. צץרץ התקשר אלי באחת בבוקר והסביר את הבעיה וביקש שלא אכעס ואפתור את הבלגן, מה שעשיתי כמובן, זה היה מביך קצת אבל לא נורא, ובסוף פשוט זרקנו לפח את התחתונים והמכנסיים שלו והוא חזר לישון.
ביום ראשון החזרנו אותו לבית החולים וכנראה שהוא יחזור שוב בסוף השבוע הבא ובדיוק אז גם אחי והבן שלו באים לבקר מארצות הברית.
בזמנו הצעתי להם לישון אצלי כי יש לנו שפע מקום וכמובן שלא ידעתי שעוגי יחזור הביתה. יש מצב שגם לילי תרצה לבוא לפגוש את אחי, מקום יש, לא חסרים לנו חדרים ומיטות וספות וכלי מיטה, אבל מה עושים עם עוגי שמתנהג בצורה משונה כזו? אין לי מושג. החלטתי לשכן אותו בחדר הישן של צץרץ שנמצא בקומה העליונה (המשוגע בעליית הגג?) עם שירותים צמודים ולקוות לטוב.
העובדת הסוציאלית שלחה טפסים ובקרוב כולנו מקווים שימצא לו מעין הוסטל או קהילה תומכת או איך שלא קוראים לזה שבו הוא ישהה ויקבל עזרה ותמיכה ומצבו יתייצב. אני מקווה.

אני וחבר במוזיאון הלאומי של בוקרשט

אדם וחווה שלושים שנה אחרי הגירוש מגן עדן