המצב שלנו לא ברור, חוסר וודאות, פחדים ולחץ. האבחנה הקודמת של דלקת בעצמות נפלה, זו הייתה אבחנה שגויה מסתבר. בסוף הבינו שיש לה פשוט שחיקת דיסק בין החוליות L5 ו L4 אלו החוליות האחרונות של עמוד השדרה ובדרך כלל הן אלו שעושות את רוב הבעיות בגב התחתון.
ביום חמישי הגיע מישהו ומדד את אימא כדי להכין לה מין חגורה או סד כזה שיעזור לתמוך לה בגב וביום שישי בצהריים הביא את החגורה והסתלק.
רק הבוקר תגיע פיזיותרפיסטית לטפל באימא וללמד אותה איך להתנהל עם החגורה הזו. הרעיון הוא שצריך לעזור לה ללכת כי עד היום היא נשארה במיטה, חסרת אונים לחלוטין, ואז היא תוכל לחזור הביתה. הרופאים החליטו שניתוח זה רעיון לא טוב ומסוכן לאישה בגילה ולכן היא צריכה ללמוד להתנהל עם חגורה ולהסתדר כמיטב יכולתה.
ביום שישי אחרי הצהריים ישבתי עם אימא בבית החולים עד הלילה ובינתיים אבא נסע לאחיו לאכול ואחר כך נסע הביתה לנוח קצת. זה בכל אופן היה התכנון, בפועל הוא כמעט לא נגע באוכל ולא ממש נח. הוא לחוץ מאוד, חרד מאוד, לא מוצא מנוח לעצמו, לא מסוגל להיות לבד בבית.
בשבת היה ממש רע, בשבתות אין כמעט רופאים ויש צוות מצומצם, אבא הרגיש שמזניחים אותם, שלאף אחד לא אכפת וזה שלא התקשרתי במשך כמה שעות ורק אחיו וגיסתו באו לבקר רק הרע את המצב. חוץ מזה העבירו את אימא לחדר אחר ולמיקום שנראה לו גרוע יותר, מיטה ליד דלת הכניסה והכיור, וזה ממש ערער אותו. ניסיתי להרגיע ולפשר ואחר כך שוחחתי ארוכות עם אחי דרך הווטסאפ ושנינו שברנו את הראש מה עושים ואיך עוזרים לשניהם.
היום טיפה יותר טוב, אימא הצליחה לעמוד כמה דקות כשהיא נתמכת בכיסא ומנהל המחלקה בא לדבר אתם והבטיח שברגע שהיא תוכל לעמוד על הרגליים ישלחו אותם הביתה ולהמשיך בפיזיותרפיה אפשר גם בבית.
פתאום קלטתי שאבא שואב יותר תשומת לב ואנרגיות מאימא. לה כואב וקשה אבל היא שומרת על קור רוח ואין לה התקפות דיכאון ומרה שחורה כמו שיש לו, היא גם לא צריכה שכל הזמן יטפלו בה וירגיעו אותה וידברו איתה, למעשה נדמה לי שהיא הייתה שמחה אם היו מניחים לה לנפשה פה ושם סתם לשכב בשקט בלי לדבר ובלי להתייחס לאף אחד, מה שלא יקרה כל זמן שאבא בסביבה.
אימא גם העלתה רעיון מעולה שאולי היא תתאשפז זמנית באחד מבתי האבות הרבים בקרייה. יש שם מחלקות שיקומיות ועדיף לה ולאבא להיות קרוב לבית ולקבל שם טיפולים ולא בבית חולים כרמל הרחוק ובלי החניות הפנויות.
בכל מקרה מעכשיו אני מקפידה להתקשר כל שעה שעתיים, כדי שאבא לא ירגיש מוזנח ולא ייפול שוב לדיכאון.
ביום חמישי הגיע מישהו ומדד את אימא כדי להכין לה מין חגורה או סד כזה שיעזור לתמוך לה בגב וביום שישי בצהריים הביא את החגורה והסתלק.
רק הבוקר תגיע פיזיותרפיסטית לטפל באימא וללמד אותה איך להתנהל עם החגורה הזו. הרעיון הוא שצריך לעזור לה ללכת כי עד היום היא נשארה במיטה, חסרת אונים לחלוטין, ואז היא תוכל לחזור הביתה. הרופאים החליטו שניתוח זה רעיון לא טוב ומסוכן לאישה בגילה ולכן היא צריכה ללמוד להתנהל עם חגורה ולהסתדר כמיטב יכולתה.
ביום שישי אחרי הצהריים ישבתי עם אימא בבית החולים עד הלילה ובינתיים אבא נסע לאחיו לאכול ואחר כך נסע הביתה לנוח קצת. זה בכל אופן היה התכנון, בפועל הוא כמעט לא נגע באוכל ולא ממש נח. הוא לחוץ מאוד, חרד מאוד, לא מוצא מנוח לעצמו, לא מסוגל להיות לבד בבית.
בשבת היה ממש רע, בשבתות אין כמעט רופאים ויש צוות מצומצם, אבא הרגיש שמזניחים אותם, שלאף אחד לא אכפת וזה שלא התקשרתי במשך כמה שעות ורק אחיו וגיסתו באו לבקר רק הרע את המצב. חוץ מזה העבירו את אימא לחדר אחר ולמיקום שנראה לו גרוע יותר, מיטה ליד דלת הכניסה והכיור, וזה ממש ערער אותו. ניסיתי להרגיע ולפשר ואחר כך שוחחתי ארוכות עם אחי דרך הווטסאפ ושנינו שברנו את הראש מה עושים ואיך עוזרים לשניהם.
היום טיפה יותר טוב, אימא הצליחה לעמוד כמה דקות כשהיא נתמכת בכיסא ומנהל המחלקה בא לדבר אתם והבטיח שברגע שהיא תוכל לעמוד על הרגליים ישלחו אותם הביתה ולהמשיך בפיזיותרפיה אפשר גם בבית.
פתאום קלטתי שאבא שואב יותר תשומת לב ואנרגיות מאימא. לה כואב וקשה אבל היא שומרת על קור רוח ואין לה התקפות דיכאון ומרה שחורה כמו שיש לו, היא גם לא צריכה שכל הזמן יטפלו בה וירגיעו אותה וידברו איתה, למעשה נדמה לי שהיא הייתה שמחה אם היו מניחים לה לנפשה פה ושם סתם לשכב בשקט בלי לדבר ובלי להתייחס לאף אחד, מה שלא יקרה כל זמן שאבא בסביבה.
אימא גם העלתה רעיון מעולה שאולי היא תתאשפז זמנית באחד מבתי האבות הרבים בקרייה. יש שם מחלקות שיקומיות ועדיף לה ולאבא להיות קרוב לבית ולקבל שם טיפולים ולא בבית חולים כרמל הרחוק ובלי החניות הפנויות.
בכל מקרה מעכשיו אני מקפידה להתקשר כל שעה שעתיים, כדי שאבא לא ירגיש מוזנח ולא ייפול שוב לדיכאון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה