נתחיל בדברים הטובים, אחי הגיע לפני כשבוע לארץ וזו כבר הקלה ענקית. אבא לא לבד ויש כתף חסונה להניח עליה חלק מהמטען. הוא אמנם אחי הקטן אבל כיום כששנינו עברנו כבר את גיל שישים הוא מתנהג כמו אח בוגר ואחראי וזה ממש נעים ונוח. זה בערך הדבר היחיד שנעים ונוח במצב הזה. חוץ מזה הכל על הפנים. אימא חזרה לכרמל ובהתחלה הודיעו לנו שיש לה שבר לא יציב ולכן חייבים ניתוח קיבוע כי אחרת אוי ואבוי, תזוזה קטנה והיא תישאר משותקת. אימא בכתה ואבא נבהל ושניהם ממש לא רצו ניתוח אבל אחרי שיחות עם מנהל מחלקת עמוד שידרה ועוד רופאים והתייעצויות הסבירו שאין ברירה וחייבים וזה הסיכוי היחיד שלה להבריא. סוף סוף הם הסכימו ופתאום אתמול שוב מהפך - אסור בשום פנים ואופן ניתוח, עשו לה בדיקות דם והתברר שהחשד הראשוני שיש לה זיהום בעצם ובגלל זה החוליות שלה מתפוררות ובמצב כזה ניתוח זה דבר מאוד מסוכן ואסור לגעת, צריך ביופסיה ואחרי שיבררו מה טיב הזיהום להתאים לו אנטיביוטיקה ואז אחרי שהתרופה תתחיל להועיל יש מצב שהעצם תשקם את עצמה לבד ואימא תוכל לעמוד שוב על הרגליים.
למה לקח להם שבע שבועות להחליט על ביופסיה? למה לא עשו את זה מיד במקום כל השבועות הללו באשפוז ובפלימן? הרי הם חשדו בזיהום עוד בהתחלה ואז שינו את דעתם כי בדיקות הדם של אימא שללו אפשרות של זיהום ופתאום יומיים לפני הניתוח היה שינוי והוחלט שכן, זה זיהום. לא אוסטאופורוסיס גורם לעמוד השדרה שלה להתפרק אלא זיהום מסתורי שאוכל לה את החוליות. ושוב באו תלונות של כך שאי אפשר לעשות לה אם. אר. אי. כאילו שזו אשמתה שיש לה קוצב. ומה עשיתם לפני שהמציאו את מכשיר הפלא האם. אר. אי?
הורי נטרפים לגמרי מכל המצב, מיטלטלים בין תקווה לייאוש, מבוהלים מהעתיד, רוצים הביתה אבל פוחדים איך יסתדרו בתנאים האלה, אימא בוכה, אבא כועס ומתלונן ואנחנו מנסים להרגיע. לצערי עדיין קשה לי ללכת ועדיין יש לי כאבים למרות ההשקעה שלי בטיפולים (הכל פרטי ויקר מאוד) וכל המצב מייאש ומדאיג.
למרבה הצער אחי צריך לחזור לארה"ב ביום ראשון, יש לו משפחה ועבודה וחיים שם, והעול שוב ייפול עלי. העול הזה הוא בעיקר נפשי, כי הרי כל זמן שאימא מאושפזת אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשבת לידה בבית חולים ולנסות לשכנע את אבא ללכת הביתה לנוח, מה שבדרך כלל נכשל, אבל זה עול כבד ומלחיץ וגורם בסופו של דבר לכאבים פיזיים. לשמחתי אחי הצליח לגרור את אבא לרופא להיבדק בגלל עניין התאונה. הרופא הסכים שדבר ראשון צריך לתת לו מדלל דם כי אולי היה לו שבץ מוחי קטן ונתן לו לעשות המון בדיקות שהוא בטח לא יעשה כי הוא חייב לדעתו לשבת ליד אימא מהבוקר ועד הלילה. הדבר היחיד שהוא עשה זה צילום של הראש, מחלקת הדימות נמצאת בבית חולים כרמל ומאחר והוא שם כל הזמן בין כה וכה... שאר הבדיקות ידחו לאלוהים יודע מתי.
אחי שמתפרנס מטיפול באנשים ברפואה סינית עשה גם לי דיקור, ולימד אותי איך לשכב על הגב עם הרגלים מורמות בתישעים מעלות לגוף, לנשום נשימות עמוקות מהבטן ולהפעיל דמיון מודרך כדי להרפות את השרירים המכווצים ולהירגע. נשבעתי לו להקדיש לפחות חצי שעה ביום לתרגיל הפשוט הזה כדי שמצבי לא יחמיר ואולי אפילו יירגע. הוא גם המליץ לי לחזק את שרירי הליבה, פילטיס ממש טוב בזה ובאמת תכננתי להירשם לחוג כזה במתנ"ס אבל אז אימא אושפזה וכל התכניות שלי השתנו. הלוואי ויעשו כבר סוף סוף את הביופסיה הזו, יחזירו אותה הביתה ואני אוכל לבקר אצלה כל יום ולעזור יותר בלי שאצטרך לנסוע לכרמל הזוועתי (רק למצוא שם חנייה זה סיוט) ושהיא תוכל להתחיל להחלים כבר סוף סוף לפני שהמחלה שלה תגמור את כולנו.
למה לקח להם שבע שבועות להחליט על ביופסיה? למה לא עשו את זה מיד במקום כל השבועות הללו באשפוז ובפלימן? הרי הם חשדו בזיהום עוד בהתחלה ואז שינו את דעתם כי בדיקות הדם של אימא שללו אפשרות של זיהום ופתאום יומיים לפני הניתוח היה שינוי והוחלט שכן, זה זיהום. לא אוסטאופורוסיס גורם לעמוד השדרה שלה להתפרק אלא זיהום מסתורי שאוכל לה את החוליות. ושוב באו תלונות של כך שאי אפשר לעשות לה אם. אר. אי. כאילו שזו אשמתה שיש לה קוצב. ומה עשיתם לפני שהמציאו את מכשיר הפלא האם. אר. אי?
הורי נטרפים לגמרי מכל המצב, מיטלטלים בין תקווה לייאוש, מבוהלים מהעתיד, רוצים הביתה אבל פוחדים איך יסתדרו בתנאים האלה, אימא בוכה, אבא כועס ומתלונן ואנחנו מנסים להרגיע. לצערי עדיין קשה לי ללכת ועדיין יש לי כאבים למרות ההשקעה שלי בטיפולים (הכל פרטי ויקר מאוד) וכל המצב מייאש ומדאיג.
למרבה הצער אחי צריך לחזור לארה"ב ביום ראשון, יש לו משפחה ועבודה וחיים שם, והעול שוב ייפול עלי. העול הזה הוא בעיקר נפשי, כי הרי כל זמן שאימא מאושפזת אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשבת לידה בבית חולים ולנסות לשכנע את אבא ללכת הביתה לנוח, מה שבדרך כלל נכשל, אבל זה עול כבד ומלחיץ וגורם בסופו של דבר לכאבים פיזיים. לשמחתי אחי הצליח לגרור את אבא לרופא להיבדק בגלל עניין התאונה. הרופא הסכים שדבר ראשון צריך לתת לו מדלל דם כי אולי היה לו שבץ מוחי קטן ונתן לו לעשות המון בדיקות שהוא בטח לא יעשה כי הוא חייב לדעתו לשבת ליד אימא מהבוקר ועד הלילה. הדבר היחיד שהוא עשה זה צילום של הראש, מחלקת הדימות נמצאת בבית חולים כרמל ומאחר והוא שם כל הזמן בין כה וכה... שאר הבדיקות ידחו לאלוהים יודע מתי.
אחי שמתפרנס מטיפול באנשים ברפואה סינית עשה גם לי דיקור, ולימד אותי איך לשכב על הגב עם הרגלים מורמות בתישעים מעלות לגוף, לנשום נשימות עמוקות מהבטן ולהפעיל דמיון מודרך כדי להרפות את השרירים המכווצים ולהירגע. נשבעתי לו להקדיש לפחות חצי שעה ביום לתרגיל הפשוט הזה כדי שמצבי לא יחמיר ואולי אפילו יירגע. הוא גם המליץ לי לחזק את שרירי הליבה, פילטיס ממש טוב בזה ובאמת תכננתי להירשם לחוג כזה במתנ"ס אבל אז אימא אושפזה וכל התכניות שלי השתנו. הלוואי ויעשו כבר סוף סוף את הביופסיה הזו, יחזירו אותה הביתה ואני אוכל לבקר אצלה כל יום ולעזור יותר בלי שאצטרך לנסוע לכרמל הזוועתי (רק למצוא שם חנייה זה סיוט) ושהיא תוכל להתחיל להחלים כבר סוף סוף לפני שהמחלה שלה תגמור את כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה