כולם אני מניחה יסכימו עם כותרת הפוסט הזה. נכון שנותנים לך מיטה ואוכל אבל שהות בבית חולים זה לא כיף ורוב האנשים שמחים להשתחרר ממנו. הורי גם הם מעדיפים להיות בבית אבל אימא פוחדת נורא להתרחק מבית החולים בגלל הנכות הפתאומית שקפצה עליה.
ביום חמישי הם כמעט נסעו הביתה, הכל היה מוכן, אני הבאתי להם הביתה כיסא גלגלים מיד שרה, הבאתי הליכון וכיסא פלסטיק עם ידיות ומשענת ומושב מחורר שנועד לעזור לקלח אותה בישיבה. אבא קבע עם אמבולנס פרטי שהיה אמור להסיע אותה בנוחיות הביתה. הם הבטיחו שיש להם עגלה חשמלית שמסוגלת לטפס על מדרגות ולהביא את אימא בבטחה לקומה השנייה שם נמצאת הדירה שלהם. הכל התבטל כי אימא עשתה שוב ניסיון לעשות כמה צעדים כששתי פיזיותרפיסטיות מחזיקות בה מכל צד והיא נאחזת בהליכון. אחרי שני צעדים הרגלים שלה פשוט התקפלו, היא כמעט נפלה ומזל שהן אחזו בה והשכיבו אותה על המיטה.
בבית החולים הוחלט שאי אפשר לשחרר אותה ככה ושעליה ללכת לשיקום בבית חולים פלימן שנועד במיוחד למטרה זו, שיקום חולים שזקוקים לכך. הבעיה היא שבית החולים פלימן נבנה בשנות השבעים ומאז לא נוספו לו מיטות ולא נבנה עוד בית חולים שיקומי. יש תור להתקבל אליו ובינתיים הורי תקועים בבית חולים כרמל ובכל ביקור הרופאים מזכירים לה שבית חולים זה לא בית מלון ושמסוכן לשהות סתם בבית חולים כי יש פה מלא חיידקים ווירוסים שאפשר להידבק מהם ועדיף לא לשהות בבית חולים. באמת תודה רבה על התזכורת המיותרת הזו!
כמו כן אבא מתעצבן שבכל ביקור רופאים הרופא שעושה סקירה של החולים (כל פעם רופא אחר) טוען כל פעם מחדש שאימא מסרבת לניתוח. האמת היא שמנהל המחלקה, המומחה לבעיות עמוד שדרה, הוא זה שהכריז שלפני ניתוח צריך למצות את כל הפתרונות האחרים, וניתוח הוא האמצעי האחרון שהם ינקטו בו, והוא מעדיף לא לנתח, בטח לא אישה בגיל של אימא שלי שיש לה קוצב לב.
הורי מדוכאים מאוד מהשהות הממושכת הזו בבית החולים, מהאיטיות בה הכל קורה, מחוסר הידיעה מתי זה ייגמר סוף סוף, ומההרגשה שנותנים להם שרוצים להיפטר מהם כבר. האמת שחוץ משלוש ארוחות ביום וחמש דקות של פיזיותרפיה חובבנית הם לא נותנים לה שום טיפול. אבא עושה הכל בשבילה, רוחץ אותה, מחליף חיתול ונותן תרופות, לדעתו הוא יכול לטפל בה בהצלחה גם בבית אבל היא משום מה פוחדת ומסרבת להתרחק מבית החולים, פוחדת שהוא לא יצליח להתמודד עם המשימה בכוחות עצמו.
היום ביקרו אצלה אחותה עם הבעל של אחותה שעובד בעיסוי. הוא הצליח לשכנע את אימא ללכת כמה צעדים עם הליכון ואחר כך עשה לה עיסוי בכפות הרגלים. אימא מניעה את הרגלים והיא בהחלט לא משותקת אבל היא איבדה מסת שריר בגלל השכיבה הממושכת וחשוב יותר, איבדה את הביטחון בעצמה והיא נורא פוחדת ליפול. הפחד והכאב משתקים אותה וגורמים לה לדיכאון.
היום אבא ואני החלטנו שאם האשפוז בפלימן ימשיך להתעכב ניקח את אימא הביתה, נשכור מישהי שתבוא לעזור לאבא כמה שעות ביום, נשכור פיזיותרפיסט פרטי ונעשה לאימא שיקום ביתי כי על קופת חולים פשוט קשה לסמוך.
אני צריכה להשיג לאימא כיסא גלגלים כזה למקלחת. חשוב שהוא שיצליח לעבור בדלת המקלחת שלהם. אם לא יהיה ביד שרה פשוט נקנה אחד כזה.
ביום חמישי הם כמעט נסעו הביתה, הכל היה מוכן, אני הבאתי להם הביתה כיסא גלגלים מיד שרה, הבאתי הליכון וכיסא פלסטיק עם ידיות ומשענת ומושב מחורר שנועד לעזור לקלח אותה בישיבה. אבא קבע עם אמבולנס פרטי שהיה אמור להסיע אותה בנוחיות הביתה. הם הבטיחו שיש להם עגלה חשמלית שמסוגלת לטפס על מדרגות ולהביא את אימא בבטחה לקומה השנייה שם נמצאת הדירה שלהם. הכל התבטל כי אימא עשתה שוב ניסיון לעשות כמה צעדים כששתי פיזיותרפיסטיות מחזיקות בה מכל צד והיא נאחזת בהליכון. אחרי שני צעדים הרגלים שלה פשוט התקפלו, היא כמעט נפלה ומזל שהן אחזו בה והשכיבו אותה על המיטה.
בבית החולים הוחלט שאי אפשר לשחרר אותה ככה ושעליה ללכת לשיקום בבית חולים פלימן שנועד במיוחד למטרה זו, שיקום חולים שזקוקים לכך. הבעיה היא שבית החולים פלימן נבנה בשנות השבעים ומאז לא נוספו לו מיטות ולא נבנה עוד בית חולים שיקומי. יש תור להתקבל אליו ובינתיים הורי תקועים בבית חולים כרמל ובכל ביקור הרופאים מזכירים לה שבית חולים זה לא בית מלון ושמסוכן לשהות סתם בבית חולים כי יש פה מלא חיידקים ווירוסים שאפשר להידבק מהם ועדיף לא לשהות בבית חולים. באמת תודה רבה על התזכורת המיותרת הזו!
כמו כן אבא מתעצבן שבכל ביקור רופאים הרופא שעושה סקירה של החולים (כל פעם רופא אחר) טוען כל פעם מחדש שאימא מסרבת לניתוח. האמת היא שמנהל המחלקה, המומחה לבעיות עמוד שדרה, הוא זה שהכריז שלפני ניתוח צריך למצות את כל הפתרונות האחרים, וניתוח הוא האמצעי האחרון שהם ינקטו בו, והוא מעדיף לא לנתח, בטח לא אישה בגיל של אימא שלי שיש לה קוצב לב.
הורי מדוכאים מאוד מהשהות הממושכת הזו בבית החולים, מהאיטיות בה הכל קורה, מחוסר הידיעה מתי זה ייגמר סוף סוף, ומההרגשה שנותנים להם שרוצים להיפטר מהם כבר. האמת שחוץ משלוש ארוחות ביום וחמש דקות של פיזיותרפיה חובבנית הם לא נותנים לה שום טיפול. אבא עושה הכל בשבילה, רוחץ אותה, מחליף חיתול ונותן תרופות, לדעתו הוא יכול לטפל בה בהצלחה גם בבית אבל היא משום מה פוחדת ומסרבת להתרחק מבית החולים, פוחדת שהוא לא יצליח להתמודד עם המשימה בכוחות עצמו.
היום ביקרו אצלה אחותה עם הבעל של אחותה שעובד בעיסוי. הוא הצליח לשכנע את אימא ללכת כמה צעדים עם הליכון ואחר כך עשה לה עיסוי בכפות הרגלים. אימא מניעה את הרגלים והיא בהחלט לא משותקת אבל היא איבדה מסת שריר בגלל השכיבה הממושכת וחשוב יותר, איבדה את הביטחון בעצמה והיא נורא פוחדת ליפול. הפחד והכאב משתקים אותה וגורמים לה לדיכאון.
היום אבא ואני החלטנו שאם האשפוז בפלימן ימשיך להתעכב ניקח את אימא הביתה, נשכור מישהי שתבוא לעזור לאבא כמה שעות ביום, נשכור פיזיותרפיסט פרטי ונעשה לאימא שיקום ביתי כי על קופת חולים פשוט קשה לסמוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה