אימא מאושפזת

ביום ראשון הורי נסעו  לטיול לירושלים. טיול של הפנסיונרים של מקום העבודה של אימא שלי שמארגנים מידי פעם טיולים. שאלתי אותה אם זה רעיון טוב לנוכח כאבי הגב שהיא סובלת מהם והיא אמרה שמצבה הוטב וחוץ מזה אם יהיה לה קשה היא פשוט תישאר במלון. ביום הראשון היא טיילה עם כולם אבל אחר כך כאב לה הגב והיא נשארה במלון וכשהם חזרו ביום רביעי אחרי נסיעה מאוד ארוכה היא החליטה שדי, היא לא יכולה יותר ולחצה על כפתור המצוקה שיש להם בבית. הרופאה שהיא התייעצה איתה בטלפון חשדה שאולי יש לה דלקת בלבלב או משהו דומה בגלל שמאוד כאבה לה הבטן ואימא החליטה שנמאס לה לחכות לעוד בדיקות והזמינה אמבולנס.
כמו תמיד נודע לי שהם ממתינים לאמבולנס כשהייתי בטיול עם הכלבים ולא יכולתי לנסוע אליהם מהר כמו שרציתי, ואחרי שנרגעתי מעט והרגעתי את אבא שלי החלטנו שהוא ייסע עם אימא באמבולנס ואנחנו נחכה בשקט בבית כי בכרמל מרשים רק לאדם אחד להיות מלווה במיון ואין טעם שכולנו נשב שם יחד ונחכה.
אחרי בדיקות רבות הוחלט לפנות בוקר לאשפז אותה. סוף סוף עשו לה סי. טי. וזה אחרי שהיא חיכתה שבועות רבים לתור. אמרתי לה כבר אז לכי למיון ויעשו לך מיד סי. טי. וזה בדיוק מה שקרה. התברר שאין לה שום בעיות בלבלב או בכבד והכל נובע מדלקת בעמוד השדרה שנגרמה בגלל סחוס שחוק בין שתי חוליות. ההיגיון אומר שאם יש דלקת מיד נותנים אנטיביוטיקה והכל עובר אבל כנראה שהעסק מסובך יותר מזה. נכון לעכשיו היא עדיין מאושפזת במחלקה אורתופדית, סובלת מכאבים מאוד חזקים ועוד לא החליטו איזה סוג של אנטיביוטיקה לתת לה. רוצים קודם לקחת דגימה מהדלקת ואולי יעשו גם MRI ? בינתיים מחכים כי בסוף השבוע אין בדיקות ומה בוער, תשכבי ותתעני ותחכי. אימא נכנסה לבית החולים בהליכה אבל עכשיו היא כבר לא מסוגלת ללכת, נפלה פעם אחת בדרך לשירותים ולא מעזה לקום יותר. שמו לה חיתול והיא תלויה לגמרי באבא ובי כדי להתקלח ולאכול. בהתחלה אבא שלי סירב לעזוב אותה וישן יומיים בבית החולים אבל בסוף הצלחנו לשכנע אותו שהוא מגזים ואין טעם שגם הוא יחלה מרוב עייפות. הלילה הוא כבר ישן בבית ואני ישבתי איתה עד שנתנו לה כדור שינה והיום הוא הגיע מוקדם בבוקר (וככה גם מצא מקום חנייה עוד בעיה של בית החולים הזה) והוא ישהה איתה עד הערב ומחר אולי הם יתחילו סוף סוף להפסיק עם הבדיקות ולטפל במה שיש לה? הלוואי.
כולם מזהירים אותנו שמדובר באשפוז ארוך וזה אומר שצפויה לי תקופה קשה ומעייפת ולהורי יהיה קשה עוד יותר. בינתיים אימא מתעקשת שאף אחד לא יבוא לבקר אותה וכולם מתקשרים כל הזמן לשאול מה שלומה. היא עצבנית ומדוכאת וכל הזמן שואלת איזה טעות היא עשתה שמגיעה לה העונש הזה. אין לי תשובה לשאלה הזו.

האור בקצה המנהרה

מכירים את הבדיחה הזאת על האור בקצה המנהרה שהוא בעצם פנס של רכבת שתכף תדרוס אותנו? אז ככה אני מרגישה עכשיו.
מצד אחד סוף סוף, אחרי עשרות טלפונים ופגישות מאכזבות נמצא בית ראוי למטפלת המיוחסת שלנו. אישה לא מבוגרת מידי שצריכה עזרה בבית אבל מוכנה להניח למטפלת לנסוע בעוד חודשיים לחו"ל כמו שהיא תכננה (כבר קנתה כרטיסים) המגרעת היחידה - היא רוצה שהמטפלת תצא לחופש כל שבוע, כלומר משכורת יותר קטנה למטפלת. מצד שני לא אכפת לה שהיא תישאר לגור בבית גם ביום החופש (שהוא יום ראשון כי המטפלת נוצריה) ויש לה גינה עם פרחים והיא נחמדה מאוד, ככה סופר לי. החיסרון מבחינתי הוא שהיא תעבור רק ביום שני. לא יודעת למה בדיוק אבל ממש מציק לי שהיא גרה אצלנו, ולא שחסר לנו מקום. יש לה חדר בקומה אחרת ויש שירותים פרטיים ובכל זאת לי זה מפריע ולדעתי גם לג'ינג'י למרות שהוא בחיים לא יודה בזה.
אני מניחה שכל יום ראשון היא תהיה אצלנו, כאילו לעבוד ולעזור לג'ינג'י, ואולי היא גם תעבוד כי היא אישה חזקה וחרוצה, אבל איכשהו בדרך כלל בימי הראשון האלה הם בדרך כלל מטיילים פה ושם. מזמינים גם אותי תמיד אבל הם כל הזמן מדברים רומנית ואני מרגישה כמו סרח עודף.
אחרי כמה ימים של מגורים שלה אצלנו התפרצתי וכעסתי ורבתי עם ג'ינג'י כי נמאס לי שהיא נדחפת לי למטבח וכל הזמן רוחצת כלים (היא לא מאמינה במדיח כלים) ומבשלת לפי טעמה ופשוט נדחפת. קודם רבנו קשות בגלל זה ואחר כך ג'ינג'י נרגע קצת (לא לפני שהעיר כמה הערות ממש מגעילות עלי ועל הבישול שלי, ואפילו איים בגירושים כי אני שתלטנית) והעיר לה להפסיק להשתדל כל כך והיא סוף סוף יצאה לי מהמטבח ואני מקווה שבקרוב גם מהבית.
תוך כדי כל הבלגן והמתח הזה היה גם עניין עוגי, צץרץ ואני נסענו איתו לדירה של הקהילה המוגנת שמאוד מצאה חן בעיניו. אחר כך התברר שהעובדת הסוציאלית שם פחות מתלהבת ממנו וחושבת שהוא עוד לא מוכן לגמילה. הם גם גילו שהוא עישן ושתה ביום ההולדת שלו אחרי שהבטיח שלא יגע יותר בסמים ויש מצב שהוא בכלל לא יגיע לדירת הגמילה. עכשיו הוא בבית אבל בזמן שהיה מאושפז הוא התקשר אלי כל חצי שעה בערך ולא הפסיק לחפור לי. עם כל המאמצים היה לי קשה להישאר רגועה ותומכת ונעימה. בקיצור, היה שבוע עמוס ומתוח ומעיק, רגשית בעיקר.
בשבת עבדנו יחד והצעתי שאת הארוויזיון נראה יחד בדירה של צץרץ כי יש לו טלוויזיה ענקית וספה נוחה מאוד. אני מודה שאני זו שנשברה ראשונה. אחרי שקובי שר ברחתי למיטה. ג'ינג'י והמטפלת נשארו עד הסוף ורק בבוקר גיליתי שההופעה של מדונה הייתה נוראית ושהיא זייפה. ג'ינג'י לא שם לב לזה כמובן אבל חשב שלהופיע עם רטייה על העין זה פשוט מטופש. לשם שינוי הפעם אני מסכימה איתו.

הדודים מאמריקה

לפני כמה חודשים כשהתנדבתי לארח את אחי ואת הבן שלו שתכננו לבוא לביקור בתחילת מאי עשיתי את זה בשמחה ומכל הלב ובלי לדעת איזה תהפוכות יעברו עלינו עד אז. חשבתי שהכל יהיה כרגיל, עוגי יגור בדירה שלו והמטפלת המעצבנת לשעבר של חמותי תמשיך לגור אצל המעסיקה החדשה שלה ולריב אתה כל שני וחמישי, ואחר כך להתקשר לג'ינג'י ולהתבכיין אצלו.
שכחתי גם שהביקור שלו נופל בדיוק על יום הזיכרון/עצמאות וחשבתי שהוא יגיע יחד עם הבן, בחור בן 24 שכבר הספיק לקבל תואר של מהנדס ולמצוא עבודה טובה בסן פרנסיסקו.
התכנון המקורי היה נהדר, הם יפגשו בשדה התעופה, יעלו על הרכב שנשכר עוד מארה"ב ויגיעו יחד אלינו. מה שקרה בשטח זה שאחי שיצא מפילדלפיה חזר הביתה כלעומת שבא בגלל מזג אוויר סוער וטיסתו נדחתה ביום, בעוד שבנו הגיע כמתוכנן במוצאי שבת. אחי שהזמין מראש מכונית שכורה חשש להניח לילד לנהוג לבד בכבישי מדינת ישראל ועוד בלילה.
עלתה אפשרות של מונית או רכבת ושתיהן נפסלו. מונית זה עסק יקר להחריד ולך תסמוך על רכבת ישראל. (הדודים מכפר יונה חזרו רק לפני יום מפורטוגל, עלו על רכבת, הורדו ממנה באמצע הדרך ועלו על מונית, בדרך למונית היה תקר ואז התברר שהנהג נכה ולא יכול לתקן את התקר. כפינלה של הביקור בפורטוגל הדוד שלי נאלץ להפשיל שרוולים ולתקן את התקר לבד).
הוחלט אם כן שאנחנו ניסע לשדה התעופה לקחת את הילד שכבר מזמן לא פגשתי ודי שכחתי איך הוא נראה. בדרך כלל מי שנוסע לשדה התעופה אצלנו זה צץרץ שמכיר היטב את כל החניות ומתמצא שם טוב, אבל הפעם הוא היה חייב לעבוד (משמרת לילה ראשונה במקום העבודה החדש שלו) וככה יצא שאני וג'ינג'י עברנו לראשונה את החוויה המתישה של לאסוף מישהו משדה התעופה. עד שחנינו ועד שהגענו לאולם מקבלי הפנים התברר שסתם נחפזנו לצאת כי הטיסה איחרה קצת, ובסוף מי שמצא אותנו היה הילד ולא אנחנו אותו, אבל סוף טוב הכל טוב, התאחדנו איתו ועם המכונית שלנו ונסענו הביתה. בדרך החליט ג'ינג'י שאם הוא רעב אז גם האורח שלנו גם רעב, התעלם מהכחשותיו המנומסות שזה בסדר והוא אכל במטוס ועצר באיזה שווארמיה אחת בחדרה. למה עצרנו דווקא שם? כי למרות שעת הלילה המאוחרת היה תור לפני הדלת. לתור הייתה סיבה, קיבלנו מנות גדושות ושפע סלטים. חלק אפילו הגיע לכלבים הנרגשים שלנו שקיבלו את האורח בשמחה.
למחרת בעוד אנחנו ממתינים לאחי שיגיע סוף סוף טיילתי עם האורח בבית שערים מנסה להסביר לו באנגלית הרופפת שלי מה הוא רואה. איזה מזל שבבית שערים יש הסברים גם באנגלית. אחר כך אחי הגיע סוף סוף וטייל עם בנו בכל רחבי הארץ וכל לילה בא לישון בדירה למטה בעוד שצץרץ ישן אצלנו ונודד מחדר לחדר לפי האילוצים. פתאום הגיעה גם לילי שהייתה מוכנה לישון רק בחדר שלה וגם עוגי רצה לבוא הביתה לחגוג את יום הולדתו מה שנגמר למרבה הצער במריבה כי הוא הלך לחגוג עם חברים וחזר שתוי, מאוד לא מומלץ כשאתה לוקח תרופות פסיכיאטריות. בקיצור היו לנו כמה ימים עמוסים מאוד באורחים והייתה גם עבודה במרכז המבקרים. התרוצצנו כמו עכברים מבוהלים וכל הזמן שאלנו איזה יום היום כי מרוב חגים הכל התבלבל לנו.
בדרך כלל אני נהנית לצפות בטקס של יום העצמאות אבל השנה כיביתי את הטלוויזיה באמצע הטקס. לא התרבוש של המנחה הפריע לי וגם לא הטקסט הדבילי על רוח ישראל ובגלל הרוח ושאר הבלים, וגם את הסרטון האידיוטי של ראש הממשלה עברתי איכשהו אבל הפרצוף הזחוח של רעיית ראש הממשלה ושרת התרבות זורחת לצידה שהופיעו בתדירות גבוהה מידי על המסך שברו אותי סופית. לא רוצה לראות אותה ולא את החנפנית המגעילה שנדבקה אליה וגם על בעלה הייתי מוותרת ברצון. הם הצליחו להרוס לי את כל שמחת החג ואיזה מזל שיש לנו שלוש ערוצים של נשיונל גאוגרפיק ונטפליקס להתנחם בהם.
חגגנו את יום העצמאות בסוף היום עם מנגל איכותי ושפע בירות ויין מארחים את אחי ואת הורי ואפילו צץרץ קפץ לרגע בין בילוי לבילוי ובין כל שאר העיסוקים עוד הספקנו לפתוח סתימה בכיור של הדירה למטה, כלומר מי שפתח אותה היו ג'ינג'י והשפרנגה שלו (מדובר במין חוטר מתכת גמיש וחזק שמשחילים לביוב) ואני רק פתחתי וסגרתי את המים לפי פקודה.
הלילה אחי חוזר הביתה (הבן שלו טס יום קודם לבקר חברים בפריז) ומהשבוע הבא יש סט חדש של צרות ובעיות לפתור. ביום ראשון ג'ינג'י יתחיל לנסוע עם המטפלת לשעבר לכל מיני מקומות עבודה חדשים למצוא לה מקום חדש ובתקווה טוב יותר וביום שני אני וצץרץ ניקח את עוגי לבחון איזה דירת הוסטל שאם תמצא חן בעיניו הוא יעבור לגור בה ושם יגור בפיקוח של משרד הבריאות ויעבור גמילה מקנאביס ואולי יתאושש נפשית. נקווה רק שהכל יקרה בלי תקלות ועיכובים ואם יהיה לנו מזל יכול להיות שאפילו נקבל חזרה את הטלוויזיה שג'ינג'י נתן למטפלת והלוואי והיא תמצא מקום לטעמה שיהיה רחוק מאוד וסוף סוף היא תצא לי מהחיים.

מחזלשי"ם?

ממש לא. אחרי שהצלחתי להתאושש מהטיול שעייף אותי מאוד עוגי חזר לחופשת סוף שבוע. הוא חזר עם ערמת תרופות ורשימת בעיות ודרישות. הטלפון שלו שבור וצריך מטען חדש ונעליים עם שרוכים, כי בבית החולים הולכים בלי שרוכים, ובגדים, וכמובן כסף, והכי חשוב - אוכל!
בגדים ונעליים יש ובשפע, כיבסתי את כל הבגדים שהוא השאיר בדירה השכורה שלו וגיליתי שיש לו המון. חידשתי את השרוכים בנעליי הנייק שהוא השאיר בדירה השכורה כי לו לא הייתה סבלנות להתעסק עם זה. גם כסף לא הייתה בעיה, שמרתי את הקצבה שלו ונתתי לו.
הבעיה המוזרה ביותר הייתה עניין האוכל. עוגי בחור גבוה, מטר תשעים בערך, ולפני האשפוז הוא אכל בקושי ארוחה ביום ורזה מאוד. כנראה שבגלל התרופות הוא קיבל תאבון נוראי ופשוט לא הפסיק לאכול. בשבת אחרי שנגמר פסח נסעתי בבוקר למאפייה בכפר הערבי וקניתי המון לחמניות ופיתות. השארתי אותן בבית ונסעתי עם ג'ינג'י למרכז המבקרים. חזרנו בצהריים וגילינו שחוץ מכמה פיתות הכל נאכל וזו הייתה רק ההתחלה. הוא אכל המון פסטה עם רוטב בשר וקופסה שלמה של גלידה וקינח בחבילות שלמות של וופלים כשרים לפסח. אחרי האוכל הוא ישן ואחר כך קם שוב רעב. חוץ מזה הוא התנהג קצת כמו סהרורי, דיבר בצורה לא ברורה, הלך לא יציב וכמובן עישן כל הזמן. מזל שקניתי לו סיגריות בדיוטי פרי.
בלילה הוא הלך לישון בדירה למטה אצל אחיו וקם עם שלשול, לא הספיק להגיע בזמן לשירותים ומבוהל התקשר לצץרץ שהיה במשמרת לילה. צץרץ התקשר אלי באחת בבוקר והסביר את הבעיה וביקש שלא אכעס ואפתור את הבלגן, מה שעשיתי כמובן, זה היה מביך קצת אבל לא נורא, ובסוף פשוט זרקנו לפח את התחתונים והמכנסיים שלו והוא חזר לישון.
ביום ראשון החזרנו אותו לבית החולים וכנראה שהוא יחזור שוב בסוף השבוע הבא ובדיוק אז גם אחי והבן שלו באים לבקר מארצות הברית.
בזמנו הצעתי להם לישון אצלי כי יש לנו שפע מקום וכמובן שלא ידעתי שעוגי יחזור הביתה. יש מצב שגם לילי תרצה לבוא לפגוש את אחי, מקום יש, לא חסרים לנו חדרים ומיטות וספות וכלי מיטה, אבל מה עושים עם עוגי שמתנהג בצורה משונה כזו? אין לי מושג. החלטתי לשכן אותו בחדר הישן של צץרץ שנמצא בקומה העליונה (המשוגע בעליית הגג?) עם שירותים צמודים ולקוות לטוב.
העובדת הסוציאלית שלחה טפסים ובקרוב כולנו מקווים שימצא לו מעין הוסטל או קהילה תומכת או איך שלא קוראים לזה שבו הוא ישהה ויקבל עזרה ותמיכה ומצבו יתייצב. אני מקווה.

אני וחבר במוזיאון הלאומי של בוקרשט

אדם וחווה שלושים שנה אחרי הגירוש מגן עדן

בוקרשט

אז נסענו לבוקרשט כמו שתכננו. שום דבר ממה שחששתי שיקרה לא קרה. המטוס המריא בלי בעיות, מצאנו את המזוודות שלנו בקלות, במלון מיד ידעו מי אנחנו ונתנו לנו חדר, קטן אמנם אבל נחמד. הסתובבנו לנו בבוקרשט כמו שרצינו, כרגיל ג'ינג'י הלך מהר מידי ואני רצתי אחריו וכל הזמן ביקשתי שיאט קצת והתלוננתי שכואבות לי הרגליים ושאני רוצה פיפי ומתי כבר נעשה קצת שופינג.

במרפסת הקטנה של המלון הקטן שלנו

הלובי של המלון

קרל הראשון מתנוסס מעל כולם

לא עשינו שופינג אבל ראינו המון מוזאונים ופארקים ופסלים של גיבורים על סוסים. אכלנו במסעדות ונהנינו מבתי קפה חמודים וזולים להפליא.

אוכל טעים וזול

ג'ינג'י שתה המון בירות זולות להפתיע וחקר את המפה שקנינו לאורך ולרוחב. לארמון הפרלמנט לא נכנסנו כי הוא היה סגור בגלל ועידה אבל צילמנו את קשת הניצחון וטיילנו ברובע ליפסקני העתיק והיפה ונהנינו ממופע אור קולי של אורות ומוזיקה שהתרחש בדיוק בזמן הביקור שלנו.

פסטיבל האור ברובע ליפסקני

הרגליים כואבות לי

למה לא שכרנו סמרט קטנה וחמודה?

נסענו במוניות בעיקר וגם באוטובוס ופעם הלכנו קצת לאיבוד אבל חזרנו בסוף בשלום. בוקרשט יפה מאוד אבל מוזנחת קצת ויש בה המון בניינים נהדרים אך מוזנחים. המון בתים עומדים למכירה, מי שחלם לקנות ארמון נחמד שזקוק לשיפוץ מוזמן להגיע לבוקרשט.

זו לא פריז, זו בוקרשט

למרות חששותיי לא הלכנו לאיבוד אחד לשני ואפילו לא רבנו כמעט, הבעיות התחילו דווקא בסוף הטיול כשהגענו לשדה התעופה אחרי שווידאנו שהטיסה יוצאת כמובטח בעשרים לשמונה בערב. רק כשהגענו והתחלנו לדבר עם עוד נוסעים התברר שיש דחייה לחצות. קיבלנו וואוצ'ר של 47 ליי ששווה קצת פחות מ 47 ש"ח כדי לקנות אוכל ובזמן שהמתנו עם שאר הנוסעים הקמנו קבוצת ווטסאפ.
אחר כך הטיסה שוב נדחתה ונקבעה לרבע לשלוש בלילה. הכל התברר דרך הלוחות הדיגיטליים בשדה התעופה. איש מחברת ארקיע לא בא לדבר איתנו. הייתה נציגה של חברת ישראייר שדיברה רומנית ואנגלית והיא הייתה היחידה שאפשר היה לשוחח איתה. ג'ינג'י שמדבר רומנית טובה רב איתה וצעק עליה למרות שהיא באמת לא הייתה אשמה בכלום. אולי בגלל זה נתנו לנו בזמן שמסרנו את המזוודות ועלינו לדיוטי פרי וואוצ'ר למה שהם קראו ביזנס קלאב לאונץ.

ביזנס לאונץ

לא ממש הבנו מה זה אבל אחרי שעשינו את הקניות בדיוטי פרי (קצת מתנות למשפחה, בעיקר שוקולד ובושם) חיפשנו את הלאונץ הזה והופתענו לטובה - גילינו חדר מרווח עם כורסאות וספות ובר עמוס כריכים ובירות ומכונת קפה והכל חופשי, בלי תשלום. ג'ינג'י שתה בירה וערבב אותה עם ברנדי וודקה וטחן בוטנים כאילו אין מחר ואחר כך נשכב על הספה ונרדם. גם אני ישנתי קצת למרות הקפה ששתיתי ואז סוף סוף עלינו לטיסה במטוס של ישראייר דווקא והגענו הביתה בשש בבוקר. בבוקרשט היה דווקא יפה ונחמד וכמעט שלא ירד גשם, בארץ היה גשום וקר. לא הלכנו לישון למרות העייפות כי בעשר הייתה לנו קבוצה במרכז המבקרים. הקבוצה הייתה קטנה מהצפוי והילדים היו ממש צעירים וגם היה קר וגשם, נתנו להם תה עם דבש ושלחנו אותם הביתה ואז יכולנו ללכת סוף סוף לישון.

יום משוגע

היום היה פשוט מטורף וזה אחרי סוף שבוע עמוס עבודה ועתיר רווחים. הייתה לנו קבוצה מצוינת ביום שישי ובשבת היו המון קונים וקבוצה משפחתית מעולה של אנשים נחמדים וחובבי דבש, עולים מברית המועצות לשעבר כמובן, (אנשים נהדרים שמבינים בדבש ויודעים איך להתנהג). סיימנו את סוף השבוע עם כסף רב ומצב רוח מעולה למרות התקלה המעצבנת באינטרנט. יש לנו מסופון סליקה שעובד על אינטרנט של הוט ופתאום האינטרנט השתתק ולא יכולנו לתת לאנשים לשלם בכרטיס אשראי. מרגיז מאוד!

הבוקר קמנו מלאי מרץ ומוטיבציה (נכון כאב לי נורא הגב וקצת צלעתי אבל התעלמתי בגבורה) והכנו רשימה של משימות. השלט של המזגן במרכז המבקרים לא עובד, יש עובש מגעיל על התקרה וצריך לברר מאיפה זה בא, צריך לקנות נעלי הליכה לג'ינג'י, (אנחנו הרי טסים לבוקרשט ביום חמישי) צריך להביא את תלוש המשכורת של עוגי מיוקנעם ובין לבין כל הזמן טלפונים גם מעוגי שלא מפסיק להתקשר מבית החולים, וגם מאנשים שרוצים לדעת מה אפשר לעשות אצלנו כי הילדים בחופש וצריך להעסיק אותם.

הניסיון להתקשר להוט היה ממש מתסכל. אחרי שחיכיתי המון זמן על הקו ונאלצתי להקשיב לפרסומות המרגיזות של הוט הגעתי בסוף למישהי שרשמה את הטלפון שלי והבטיחה שיחזרו אלי תוך שעתיים. חזרו אחרי שלוש וברגע הכי פחות נוח כמובן, בדיוק ניסיתי לנגוס באיזה מאפה טעים שקניתי אחרי שהסתובבתי רעבה כמה שעות כי לא אכלתי ארוחת בוקר.

ויתרתי על המאפה שלי לטובת השיחה ודיברתי עם נציגה לחוצה ועצבנית שכעסה עלי שאני לא ליד הראוטר. אמרתי לה שכבר ניתקתי אותו כמה פעמים בניסיון לאתחל אותו וזה לא יעזור, צריך טכנאי אבל היא כעסה עלי ובסוף נפרדנו כאויבות בנפש.

גם עניין העובש המגעיל על התקרה התברר כבעיה של הגג של המבנה שבו שוכן מרכז המבקרים שלנו. אין שם ניקוז טוב וכנראה שבגלל החורף הקשה המים חלחלו אלינו. הודענו על כך לאחראי התחזוקה של המושב וכמו שאני מכירה אותו הוא לא יעשה כלום. אין לי מושג למה משלמים לו, הבן אדם לא יעיל לחלוטין. מזל שעוד מעט קיץ, נצבע מחדש את התקרה ונקווה לטוב.

מצד שני בקניות היה לנו יותר מזל, נתקלנו בבחור נחמד ושירותי מאוד בחנות קולומביה וקנינו לג'ינג'י נעלים מעולות והוספנו גם מעילון פליז יפה בשבילי.

בצהרים כבר הייתי גמורה מעייפות. בגלל כאב הגב ישנתי מעט מאוד בלילה ובקושי הצלחתי לאכול ארוחת צהרים, אכלנו במסעדה ביגור כי הבאנו להם הזמנה של דבש.

בבית קיבלנו טלפון מהשכן שלנו שיש לו חנות ליד מרכז המבקרים וגם הוא סובל מהוט. הוא סיפר שבאו טכנאים וסידרו שם משהו ואפילו הבטיחו שעכשיו הכל יהיה בסדר. התקשרתי לטלפון של מרכז המבקרים, (טלפון שעובד גם על אינטרנט) ולתדהמתי הרבה הטלפון כן עבד הפעם. אולי הבעיה הסתדרה סוף סוף?

מחר אסע לשם שוב לבדוק אם יש חדש ואם לא אצטרך להמתין שם עד שאצור קשר עם הוט או שלחלופין פשוט אתקשר לבזק, אולי הם יהיו יעילים יותר?

נפרדים מלוסי

אחרי כמה שבועות רגועים יחסית עוגי שוב התחיל לרדת מהפסים. פתאום הוא נעשה נורא עצבני ומתוח, רב עם כולם, צועק ומתפרץ, מסתכסך עם הממונים עליו ומתפטר מהעבודה, אוכל מעט מידי ומעשן יותר מידי.
אתמול בלילה הוא התחיל לשלוח לי הודעות ווטסאפ אחת אחרי השנייה, כל הודעה מטורפת יותר מהקודמת, הוא הלך מכות עם מישהו, הוא רב עם חברים, הוא היכה את לוסי, הכלבה שלו... כבר היה ממש מאוחר והייתי מאוד עייפה אחרי יום עמוס - גם עבדנו וגם הלכנו אחר כך לרסיטל ביתי שהוזמנו אליו (חברים שהבנות שלהם לומדות מוזיקה ועושים מידי פעם הופעה קטנה בבית) ועמדנו בו בגבורה למרות שמוזיקה קלאסית זה ממש לא אנחנו.
כבר נמנמתי כשהוא התחיל להציק עם ההודעות המשוגעות האלה. ג'ינג'י שכבר ישן התעורר ולקח את הטלפון לדבר איתו. הוא נשאר מאוד רגוע ושאל ישירות את עוגי אם הוא רוצה להתאשפז שוב. עוגי אמר שכן וג'ינג'י קם, התלבש ונסע אליו. הוא חזר רק בארבע לפנות בוקר אחרי שאשפז את עוגי בטירה. בדרך הם שוחחו ועוגי הסכים שצריך למצוא איזה סידור ללוסי כי היא לא יכולה לחזור לגור שוב אצלנו. הוסכם שהוא יבקש הפעם שיתנו לו סל שיקום שכולל דיור מוגן וזה אומר שהוא לא יחזור לדירה השכורה שלו וששוב אנחנו צריכים לנקות ולסדר אחריו ואחרי כמה חודשי מגורים בדירונת שלו יש הרבה מה לפנות ולנקות.
אני נאלצת להודות בכאב לב שעוגי לא מסוגל לגור לבד, כל מקום שהוא עובר אליו הופך אחרי כמה ימים למפגע תברואתי. הוא מזניח את עצמו, לא מנקה, לא דואג להיגיינה שלו, לא לוקח תרופות וגם מזניח את הכלבה שלו. לא מטייל איתה בצורה מסודרת ולא נותן לה לאכול אוכל בריא.
הבוקר החזרנו את לוסי לצער בעלי חיים חיפה. הם לא כל כך התלהבו לקחת אותה אבל הסברתי את הנסיבות ושכנעתי אותם שאין ברירה כי אנחנו לא מסוגלים לטפל בכלבה כל כך גדולה וחזקה. אני מאוד מקווה שיהיה לה יותר מזל בפעם הבאה ושיטפלו בה טוב כי סך הכל היא כלבה טובה ונאמנה. עוגי מאוד אהב אותה ואחרי שהוא ירגיש יותר טוב הוא בטח יתרגז ויתמרמר שמסרנו אותה אבל בן אדם שלא מסוגל לטפל בעצמו לא יכול לטפל בכלב, בטח שלא בכלב כזה שצריך בעלים חזק ויציב, פיזית ונפשית.
עוגי השאיר לנו את הטלפון שלו כי במחלקה סגורה אסור להשתמש בטלפון. אני מניחה שאחרי ששוב יאזנו אותו תרופתית יעבירו אותו למחלקה הפתוחה והוא יתקשר אלינו דרך הטלפון הציבורי ויבקש שנחזיר לו את הטלפון. נראה כמה זמן יחזיקו אותו עכשיו ואיזה סידור ימצאו לו. החלטתי לא לתת לו לגור יותר לבד, הוא חייב השגחה כל הזמן ואני רק מקווה שזו לא תהיה אני שתשגיח עליו כי באמת שכבר אין לי כוח.

לוסי 

התמצאות בשטח

לפני כמה ימים בישרה לי אימא שהיא צריכה ללכת לעשות סי. טי. לב כי יש חשד שהלב שלה מוגדל. הרופא עמד על כך שהיא תעשה את הבדיקה למרות שלדעתה זה היה מיותר, היא נכנעה כי אבא התעקש וכי התקשרו מבית חולים רמב"ם ונתנו לה תור. הופתעתי קצת שהיא ביקשה שאצטרף אליהם, אבל כמובן שהסכמתי. הורי מבקשים ממני כל כך מעט פעמים שאעזור להם ועד היום הם הסתדרו מצוין לבד, למה הם היו צריכים גם אותי בנסיעה הפשוטה הזו לא היה ברור אבל ביקשו אז הסכמתי.
כאן המקום לציין שלאחרונה השתנו אצלנו קצת הכבישים מחוץ לקריה. נפתח כביש 6 ויש מחלפים חדשים ואי אפשר כבר לנסוע על אוטומט כמו תמיד. אבא שלי הסתבך קצת לפני כשבוע בגלל השינויים ומבלי משים כמעט הגיע לטבריה בטעות. כשהוא סיפר על זה הוא התבדח על כל העניין אבל מסתבר שהאירוע הטיפשי הזה פגע בביטחון העצמי שלו, וכנראה שבגלל זה הוא ביקש שאצטרף. הוא שמע גם שפתחו חניה חדשה תת קרקעית ברמב"ם, חנייה שהוא לא השתמש בה מעולם והרעיון הזה גם הלחיץ אותו קצת. התמצאות בשטח אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו ועם הגיל (הוא בן 86) המצב התדרדר אצלו.
אפשר להגיע מהקריה לרמב"ם בכמה דרכים ובדרך כלל אני מתייעצת עם הוויז כדי לא להיתקע בפקקים. אבא נהג ואני הפעלתי את הוויז שייעץ לנו לעבור דרך המחלף החדש, אבל אבא התעלם והתעקש לנהוג בדרך הישנה והאיטית שחוצה את צומת הצ'ק פוסט וזוחלת לאורך כל רחוב העצמאות בואכה בית חולים רמב"ם, וגם שם הייתי צריכה להזכיר לו איפה לפנות.
המצב לא השתפר כשהגענו לבית החולים. מזל שהשוער כיוון אותנו לפתח החנייה התת קרקעית ומזל שמצאנו חניה במפלס הראשון. משם היינו צריכים ללכת למעלית ומצאתי את עצמי מובילה את הורי כאילו היו ילדים קטנים. אני מניחה שגם בלעדיי הם היו מגיעים בסוף, אבל נדהמתי לראות כמה חסרי ביטחון ומבולבלים הם היו.
נכון, רמב"ם הוא באמת מבוך נוראי שמשתנה כל הזמן עקב הבנייה הבלתי פוסקת בו אבל בכל זאת... הם ביקרו בו מאות פעמים בעבר. הגענו ומסרנו את הטפסים וחיכינו המון זמן. מתברר שיש רק שני מכשירי סי. טי. ואחד מהם הושבת משום מה. אנשים חיכו המון זמן, ובסוף לאימא נמאס והיא החליטה להסתלק. שוב הסתבכנו עם היציאה ועם כרטיס החנייה שצריך היה לשלם רק באשראי כדי שיפתחו את המחסום. הורי שתמיד היו צעירים ומעודכנים וידעו הכל התבלבלו והסתבכו, ולקח זמן עד שאימא מצאה את כרטיס האשראי וסוף סוף נחלצנו משם.
בדרך חזרה אבא שאל לפחות שלוש פעמים אם צריך כבר לפנות כדי להגיע ורק אחרי שצלחנו את הפניה החדשה והתחלנו לטפס לקריה הוא נרגע. בפעם הבאה שניסע יחד אני אנסה לקחת ממנו את ההגה, אני מקווה שהוא יסכים.
וקצת חדשות משמחות לסיום. התלבטנו המון לאן לנסוע בפסח. המטרה הייתה לא להיות בארץ בסדר פסח, אבל לחזור לחול המועד ולא להשאיר את צץרץ עם הכלבים יותר מידי זמן. כולם אמרו שהכי זול ופשוט זה למצוא משהו באינטרנט, אבל כשיש יותר מידי אפשרויות קשה לבחור, ולקח לי יותר משבוע להחליט על יעד. אחרי המון התלבטויות החלטנו לוותר על טיול מאורגן שיוצא ממש יקר, ולך תדע עם איזה קבוצה תתקע, מספיק זוג אחד שיריב ויתווכח כל הטיול או יאחר תמיד לכל מקום כדי להרוס את כל התכנונים.
החלטנו בסוף על בוקרשט כי ג'ינג'י דובר רומנית, וקבענו מסגרת תקציב כדי לא להיסחף לגמרי. אחרי המון בדיקות והתלבטויות החלטתי על דיל, כלומר טיסה ומלון ביחד, ומאחר וזה טיול ממש קצר של ארבע ימים בלבד השקעתי בטיסה ישירה כדי לא לבזבז זמן בקונקשנים, ובחרתי במלון יקר יחסית אבל במרכז העיר כי לא בא לי לבזבז זמן וכסף על מוניות ובגילנו לא נתכלב באיזה אכסניה, מגיע לנו קצת פינוק, וסוף סוף, בלב הולם מחשש, ובידיים רועדות, הזמנתי דיל לבוקרשט. נטו, בניקוי הטיסות, נהיה שם בקושי שלושה ימים, נתאוורר קצת, נשנה אווירה, נתפנק במסעדות ובנופים יפים, ונחזור מהר הביתה בתקווה למצוא את הכלבים בחיים, ואת הבית עומד על תילו. בשנה הבאה אולי יהיה לי אומץ להזמין טיסות לחוד ובית מלון לחוד.

טרללה, טרילילי

תשמעו סיפור, כשחמותי ז"ל נכנסה לגור ביחידת הדיור שלנו סידרנו לה אינטרנט במחשבה שהעובדת שתטפל בה תשמח אם יהיה לה אינטרנט ושעם אינטרנט נוכל לחבר אותה לסלקום טי. וי. אבל בפועל העובדת עם המחשב הנייד עזבה אחרי פחות מחודש, וחמותי שאז עוד הייתה יותר בעניינים לא הסתדרה עם סלקום טי. וי. ודרשה שנחבר אותה שוב להוט כמו שהיה לה בנהרייה ובינתיים הגיעה מטפלת אחרת שהיה לה רק טלפון נייד וככה אף אחד לא שם לב שבעצם הראוטר ששילמנו עליו במיטב כספנו לא מחובר.

בשבעה גיסי אמנם התלונן שאין לו אינטרנט, אבל לא ממש התייחסנו. רק כשנכנס צץרץ לדירה וקבע נחרצות שאין פה אינטרנט הבנו שיש בעיה וקראנו לטכנאי. הביקור שלו היה כישלון מהדהד. הוא ישר אמר שאין לו מה לעשות כי הוא לא יכול לתקן משהו שלא קיים, אין ביחידת הדיור הזו אינטרנט, שלום וביי. 
מרגע זה אני וצץרץ פחות או יותר יצאנו מדעתנו, התקשרנו לבזק ולבזק בינלאומי שהם שתי חברות שונות אם לא ידעתם (אני לא ידעתי) וניהלנו שיחות ארוכות רצופות המתנות ארוכות עוד יותר במטרה להבין למה בבזק טוענים שהם רואים שיש לנו ארבעים מגה ואצלנו נורית הADSL  לא דולקת, סימן שאין. 
בסופו של דבר, אחרי יום וחצי של בירורים וויכוחים תפסנו בטלפון נציגה בכירה שביקשה שנלך לשכנה ונבדוק אצלה איזה ראוטר יש לה. קפצתי לשכנה שגרה בדו של הבית שלי, ולמרבה הצער היא לא הייתה בבית, אבל כמנהגה תמיד השאירה דלת פתוחה. נכנסתי וליתר ביטחון קראתי לה, לא הייתה תשובה, עשיתי עוד כמה צעדים בסלון עד שהגעתי למחשב, ובדקתי את הראוטר שלה שהיה התאום של שלנו, אבל אצלה דלקו כל הנורות. 
תנתקי אותו הורתה לי הנציגה של בזק, עשיתי כדבריה ואז התבררה התעלומה. 40 המגה שלנו היו מחוברים אצלה. חיברתי חזרה את הראוטר וחזרתי הביתה, נרגזת מאוד כי בכל זאת לשלם שנה וחצי על אינטרנט שעובד אצל השכנים זה לא צחוק.

אחר כך היו עוד המון שיחות שאת חלקן בזק ובזק בינלאומי יזמו (סימן ששודרגנו אצלם) ואחרי שהובטח לי שהאינטרנט התועה ינותק ושאקבל החזר קבענו שטכנאי יגיע ביום חמישי בין שתיים לארבע ויתקן את כל הטעון תיקון.

כמה שעות אחר כך מתקשרת אלי השכנה, עצבנית כהוגן, ושאלה אם גם אצלנו אין אינטרנט. במקום להגיד לה שאין לנו אינטרנט ולייעץ לה להזמין גם כן טכנאי פתחתי את הפה הטיפשי שלי וסיפרתי לה את כל הסיפור. אני מכירה את האישה הזו כמעט שלושים שנה, גידלנו ילדים באותו גיל, אנחנו נפגשות כמעט כל יום, כשהייתה אצלה שריפה בבית היא גרה אצלי עם שני ילדים קטנים כמעט שבוע עד שמצאה דירה חלופית, לא מזמן הייתי בחתונה של הבת שלה, נכנסתי אליה והיא אלי לפחות אלף פעם ולכן נדהמתי כשהיא התפוצצה מכעס וטענה שבגללי ניתקו לה את האינטרנט ומה פתאום אני מעזה להיכנס אליה בלי רשות, הייתי צריכה להתקשר אליה קודם ולבקש רשות. כל ניסיונותיי להסביר את הנסיבות יוצאות הדופן ולהזכיר לה את ההיסטוריה הממושכת שלנו ושאני לא סתם אדם זר מהרחוב אלא מכרה ותיקה לא עזרו. פגעתי לה בפרטיות וזה מעשה שלא יעשה.

אבל לא נגעתי בכלום ולא עשיתי שום דבר, רק ניתקתי וחיברתי, זה הכל ולא התקשרתי אליך לבקש רשות כי אין לי את הנייד שלך, וגם אם היה לי לא רציתי לנתק את השיחה עם בזק, עד שהצלחתי להשיג את הנציגה ההיא שפתרה לנו את הבעיה... לא עזר, מבחינתה הפגיעה בפרטיות הקדושה שלה הוא פשע בל יכופר וכל הטענות שלי לא מעלות ולא מורידות, וחוץ מזה בגללי ניתקו אותה מהאינטרנט שגם היא משלמת עליו בדיוק כמוני. הבעתי את צערי על הניתוק, אמרתי שלא ידעתי שאם ינתקו אותי זה יפגע גם בה ושאני מקווה שהטכנאי שיגיע בעוד יומיים יפתור הכל ונפרדתי לשלום בהרגשה מאוד לא נעימה.

כמה חבל שסיפרתי לה שנכנסתי לה לבית, עדיף שלא הייתי מספרת.

היום הגיע הטכנאי שוב, אני לא הייתי בבית, נסעתי עם הורי לפיזיותרפיסטית שהפליאה לטפל באימא שלי וממש העמידה אותה על הרגליים. כששמעתי על האישה המופלאה ההיא החלטתי שגם אני רוצה וחישבתי שבטח אסיים עד שתיים והרי הטכנאי אמור להגיע בין שתיים לארבע, ובכל מקרה צץרץ בבית היום. 
בסופו של דבר הטכנאי הגיע שעה קודם והתקשר בדיוק כשהייתי באמצע הטיפול וצץרץ קידם את פניו ועד שחזרתי הביתה הוא כבר הלך משאיר אחריו ראוטר חדיש (את זה שעומר אדם וגידי גוב מפרסמים) ואינטרנט עובד.

חזרתי מאוד מותשת, הטיפול היה אינטנסיבי ומעייף ובזמן שאימא שלי טופלה הלכתי לקניון הסמוך לעשות קניות, קניתי מה שרציתי ואחר כך נכנסתי לשירותים, וכשיצאתי קידם את פני מבול פתאומי, ופתאום התברר שלקניון הזה אין גג וששכחתי את המטרייה באוטו של אבא. בסופו של דבר הכל הסתדר, הגשם נפסק, אימא סיימה את הטיפול ונסענו הביתה. עוד לא הספקתי להתפעל מהראוטר החדש ופתאום טלפון מעוגי, הוא רעב ואין לו מה לאכול בבית. חיממתי מקרונים ורוטב בשר, עטפתי הכל יפה במגבת ונסעתי אליו, ומי עוצר אותי בדרך בבקשה לטרמפ? השכנה חובבת הפרטיות שלי. האוטו שלה נתקע במרכז ולא מניע והיא צריכה הסעה לרכב התקוע כי המכונאי הגיע לבדוק אותו.

הסעתי אותה כמובן ובדרך התווכחנו שוב על עניין הפרטיות העקרונית שלה, ושוב לא הצלחנו לשכנע אחת את השנייה.

מחר יגיע טכנאי גם אליה ואני מקווה שהוא יסדר הכל והרוחות יירגעו. אני רק מאחלת לה שהיא לא תאבד יום אחד את ההכרה בבית כי אין מצב שאני אכנס אליה יותר, אני אשמור על הפרטיות שלה בכל מחיר, אפילו אם הילדים שלה יתקשרו מודאגים שהיא לא עונה לטלפון והבית שלה יסריח מריח של גווייה מתה אני לא אכנס, אם פרטיות אז עד הסוף.

איך ניצחתי את הביורוקרטיה

היום נסעתי לחיפה לסידורים. גאה מאוד השתמשתי ברב-קו החדש שלי שעליו מופיעה תמונתי, (תמונה איומה שגורמת לי להראות כמו פנקייק דרוס אבל מילא) ובעזרת בחור צעיר ואדיב אפילו הצלחתי לתקף אותו בלי בעיות מיוחדות. היה עלי לשלם בבנק הדואר אגרה גבוהה להחריד (633 ש"ח) כדי שיאשרו לנו את הצוואה של חמותי. בגלל המדיניות החדשה שלנו שמטרתה לחסל את משיכת היתר הכרונית שלנו יצאתי בלי כרטיס אשראי ועם סכום כסף פעוט ופנקס צ'קים במטרה לשלם בצ'ק. שילמתי את הארנונה ואת אגרת הרכב וכשהגעתי לאגרה של משרד המשפטים עצרה אותי הקופאית החביבה והודיעה לי שאפשר לשלם רק במזומן או בצ'ק מאושר על ידי עורך דין.
כבר ראיתי את עצמי חוזרת מובסת הביתה ונאלצת לנסוע שוב לחיפה כדי לסדר את הניג'וס הזה (על ההערות העוקצניות של ג'ינג'י העדפתי לא לחשוב) אחר כך התחלתי לחשוב קצת, יש לא רחוק בנק ויש לי צ'קים ויש כסף בבנק, למה שלא אוציא כסף מזומן בעזרת צ'ק עצמי? הבחורה הנחמדה שהתעסקה עם כל המכונות בפתח הבנק בישרה לי שאין קופות בבנק הזה אבל יש דרך להוציא כסף גם בלי כרטיס אשראי בתנאי שיש לי אפליקציה בנייד. למרבה השמחה יש לי, ואחרי שביקשתי מזומן וקיבלתי קוד הצלחתי להוציא כסף מהקיר ומאושרת מאוד שילמתי וסיימתי חיש קל את כל עיסוקי עם משרד המשפטים.
הנייד היעיל שלי הציל אותי שוב כשבאותה הזדמנות הגשתי את דו"ח ההוצאות של עוגי (הוא פושט רגל) ונזכרתי פתאום שאני צריכה העתק חתום של האישור אבל שכחתי לשכפל אותו קודם ובמשרד לא הייתה מכונת צילום. הפקיד החביב הציע לי פשוט לצלם בנייד את המסמך הנ"ל. איזה רעיון מוצלח ופשוט, איך לא חשבתי על זה קודם?

                                      האביב כבר כאן

חזרתי הביתה מרוצה מאוד מעצמי וממזג האוויר הנהדר. שמתם לב שהאביב כבר בפתח?
חוץ מזה צץרץ עבר סוף סוף לגור בדירה למטה וזה ממש נחמד. פתאום יש לו מקרר נורמלי ומכונת כביסה. לימדתי אותו להשתמש בה ואני מאוד נהנית לראות איך הוא מתפקד כעקרת בית, ובניגוד לאחיו הוא מסודר ונקי וזה ממש תענוג.

עם הכלבים בטיול אחרי הצהריים

מה, כבר פברואר?

לא כתבתי המון זמן. לא התחשק לי. לא נעים לכתוב על דברים רעים שקורים ומדכא לספר על כל מיני סכסוכים משפחתיים. שונאת את הקטעים האלה. לא שלא ידעתי שזה עומד לקרות, גם אחרי שאבא שלו נפטר ג'ינג'י קצת התחרפן וכמו שחששתי זה קרה גם הפעם. כיום אני כבר פחות לוקחת ללב את ההתנהגות המעצבנת שלו, מבינה כבר שזה לא אני, זה הוא ושכנראה שזה יעבור בסוף אבל עדיין, זה מבאס.
לא מתחשק לי לפרט כי גם ככה חרא לי על הלב. אסכם רק ואגיד שמאז מות אימו הוא נכנס למין מצב רוח דווקאי וקטנוני, נטפל לקטנות, מחפש מריבות ועימותים ומתנהג כמו דוש בלתי נסבל.
אני כבר מצטערת שהצעתי לצץרץ לבוא לגור אצלנו כי במצב רוח הרעיל הזה שיש לג'ינג'י הוא עלול להיכנס לעימותים וויכוחים מטופשים עם הילד וזה ייגמר בפיצוץ לא נעים.
גם עם צץרץ המצב לא משהו, הוא נכשל בשני מבחנים חשובים ועליו לעשות מועד ב', וג'ינג'י לא מפסיק להציק ולהזכיר לו שזה בגלל שהוא הגדיל את המשרה שלו, ולא הקדיש די זמן ללימודים, מה שבאמת נכון, אבל כמה פעמים אפשר להגיד אותו דבר ולהתנצח שוב ושוב על אותו נושא? יש משהו יותר מעצבן מבן אדם שמתעקש להזכיר כל הזמן 'אמרתי לך' ולזרות מלח על הפצעים?
לדעתי ג'ינג'י בסוג של דיכאון וככה הוא מבטא אותו. רב ומרגיז ומתעצבן ומתעמת עם כולם ובעיקר איתי כי אני הכי קרובה אליו. חלק גם מגיע לצץרץ.
לצץרץ קשה ללמוד, הוא חייב ריטלין וההתמודדות עם לחץ וחלוקת הזמנים קשה עליו. היו לו גם מילואים בתחילת הסמסטר, מה שהקשה עליו עוד יותר, ובכל זאת הוא לא מתייאש ולומד במרץ. אני מאוד מעריכה אותו על המאמצים שהוא משקיע ומנסה לעודד ולא לבאס.
לצערי גם עם עוגי המצב לא מזהיר. אחרי כמה חודשים טובים יחסית הוא שוב הפסיק לקחת את התרופות וכבר מאיים לעזוב את העבודה. אני צופה שבקרוב הוא שוב יתאשפז, רק המחשבה על זה מדכאת אותי. אי אפשר לדבר איתו ולשכנע אותו כשהוא במצב רוח הזה, הוא נעשה מטורף לגמרי.  עצוב לי להודות בזה אבל עוגי חולה במחלת נפש, וזה מצב כרוני. תמיד הוא יצטרך השגחה וטיפול ואני תוהה כמה שנים עוד נוכל אני וג'ינג'י לשאת בנטל הזה.
אגב, ג'ינג'י ממשיך להיות בקשר עם המטפלת לשעבר של חמותי. כל שבועיים כשיש לה חופש הוא יוצא איתה לבלות, והוא משוחח אתה כל יום ומעורה בכל הבעיות הלא נגמרות שלה. אני מתחילה לחשוד שהוא עושה את זה כדי להרגיז אותי כי הוא יודע כמה היא מעצבנת אותי, וכמה מרגיז אותי שהוא מארח אותה אצלנו כל שבועיים.
תכננו לצאת לחופשה בחו"ל בפסח אבל עוד לא הזמנו כרטיסים ואם הוא ימשיך לנסות לעצבן ולהיות דווקאי ורעיל כזה כנראה שגם לא נזמין. כשהוא במצב הזה אני מוותרת על התענוג לבלות איתו.
היום נוספה לי עוד סיבה לדאגה. פעם ראשונה בחיים טופי, הגולדן שלנו, סירב לצאת לטיול בבוקר. נכון היה קריר ומעונן אבל לא ירד גשם, וטופי בילה כל הלילה על הספה וישן ובבוקר פשוט סירב לצאת וג'ינג'י טייל רק עם רוקי. טופי קצת שמן מידי אבל הוא רק בן שמונה ועד היום הוא אף פעם לא ויתר על טיול. מה עובר על הכלב הזה? ימים יגידו.