בלי בלון אדם

 טופי הפצוע

ולוסי הפוצעת

זוכרים את הבלון האדום שישראבלוג היה שם לנו ביום ההולדת? חבל שפה אין את הנוהג החביב הזה. אם היינו בישראבלוג הייתי מקבלת בלון אדום כי היום אני בת 62. הפכתי לקשישה באופן רשמי.

ג'ינג'י דווקא הציע שניסע לאיזה טיול (חשבנו על אגמון החולה) לחגוג את יום הולדתי אבל אני מרגישה כל כך רע שאין לי חשק. האצבע מציקה לי ואני מתקשה להקליד והראש כואב מהחמסין וגם מהלחץ הנפשי. מרגישה ממש חרא, לא מצב רוח שהולם יום הולדת.

נורא מרגיז אותי שהכסף של ביטוח לאומי מתעכב, הודיעו לעוגי שהוא יגיע רק ב 28 לחודש הבא. לדעתי זו פשוט חוצפה והתעמרות. הבן אדם סך הכל החליף מס' חשבון בנק, זה הכל. לעכב לו תשלומים בחודש שלם בגלל זה? גם עורכת הדין שלנו התפוצצה כששמעה על זה אבל לרוע המזל היא נסעה בדיוק לחו"ל ותשוב רק בסוף החודש. גם היא נפגעת מזה כי מגיע לה תשלום אבל אם אין כסף איך נשלם?

אנחנו רוצים למסור את לוסי למישהו שמתאים יותר לטפל בה. עוגי מתנגד כמובן אבל ראשית היא רשומה על שמי אצל הווטרינר העירוני ושנית, אם הוא כל כך אוהב אותה, למה מי שמטייל איתה ומטפל בה אלו אנחנו? הבוקר ג'ינג'י חזר מותש ומתנשף מהטיול איתה כי עוגי התקשה לקום חצי שעה לפני היציאה לעבודה ולטייל עם הכלבה שלו. כל תפיסת העולם שלו מאוד ילדותית ואגואיסטית, והוא פשוט לא רואה את הקשיים העצומים שהוא גורם לנו, וגם אם אומרים ומסבירים הוא לא מצליח להרגיש אמפתיה או לנסות להקל עלינו. הפתרון שלו לבעיה של לוסי הוא השכרת דירה בשבילו כדי שהוא יגור שם איתה. אני כבר יודעת מה זה אומר - אני נותנת צ'קים, דואגת ומסדרת וכל יום צריכה ללכת לבדוק מה קורה אצלו, לנסוע בבוקר להעיר אותו כי קשה לו לקום, להחליף לו כלי מיטה, לקחת בגדים מלוכלכים שהוא אף פעם לא טורח לאסוף במקום אחד, ולהביא נקיים שהוא אף פעם לא טורח לסדר בארון... בקיצור, במקום לטפל בבית אחד אני שוב אצטרך לטפל בשני בתים. קצתי בזה, עייפתי, נמאס לי.

עוד בעיה - מי אחראי לסל השיקום שלו? יש לו 40% נכות נפשית וזה אומר שמשרד הבריאות צריך לדאוג לסל השיקום, אבל איך מסדרים את זה? ברווחה במועצה לא יודעים מה להגיד לי, אולי אשאל את העוסי"ת של המרכז לבריאות הנפש? אני מקווה שאצליח לתפוס אותה כי היא עובדת משרה חלקית ובקושי נמצאת שם. 

נוצר מצב שבמקום לחשוב על עצמי ולדאוג לחיים שלי ואולי אפילו לגנוב גם טיפות של הנאה ונחת אני כל הזמן צריכה לדאוג לעוגי ולכלבים ולנקות ולסדר ולהתרוצץ ולקנות כל מיני דברים ולהדפיס מחאות ותלונות ולשלוח אותן כמובן, ולעצמי לא נשאר לי פנאי.

ומתי כבר ייגמר החמסין האיום הזה? רק שלא תהיה שוב שריפה כמו אז ב 2010.

שלא נדע

רצף של חוסר מזל ובעיות לא מובנות מירר את חיי בימים האחרונים. קודם כל הכסף, הוא לא הגיע, פשוט אין. יש איזה בלבול במספר החשבון והם עוד לא וידאו שהחשבון של עוגי הוא באמת החשבון שלו והכסף מתעכב.
ומילא הכסף אבל ההמשך גרוע יותר. אתמול עשיתי שטות נוראית. פתחתי את הדלת בלי לזכור שלוסי, הרוטווילרית של עוגי משוחררת. טופי יצא החוצה ותוך שנייה היא התנפלה עליו ופשוט לא שחררה. מזל שצץרץ וג'ינג'י היו בבית, הם נאבקו דקות ארוכות עד שהצליחו לנתק אותה ממנו.
זה היה נורא ואיום וההמשך היה רע באותה מידה. לקחנו את טופי האומלל לווטרינרית שלנו והיא לא הצליחה בשום פנים ואופן לתת לו זריקת הרדמה. הוא שונא זריקות והיה לחוץ נורא בגלל הקרב וגם דימם בצורה מפחידה. את מחסום הפה הוא העיף בקלות ונשך אותי באצבע ובסוף נאלצנו לקחת אותו הביתה עם מרשם לכדורי הרגעה לכלבים. רק הבוקר בעזרת הכדורים, מחסום פה רציני ושתי עוזרות הצלחנו לתת לו זריקה. החזרתי אותו הביתה בערב והוא נרדם שוב במכונית ומסרב לצאת.
אני מניחה שבסוף הוא יתעשת ויצא, רק שלא ישתין לי באוטו. נשארה הבעיה של לוסי. עוגי נכנס לדיכאון כשהודענו לו שאנחנו רוצים להיפטר ממנה, רב וכעס והתווכח, אבל אחרי מה שראינו אתמול חטפנו פחד ואנחנו פשוט לא מוכנים לחיות ככה יותר. פתאום הבנו כמה היא מסוכנת ואיזה נזק היא יכולה לעשות ואנחנו מסרבים להתמודד יותר עם כלבה כזו. לא בחרנו בה ולא רצינו אותה ועוגי לא מספיק בוגר כדי להיות אחראי על כלב מהסוג הזה. הוא בקושי מצליח להיות אחראי על עצמו.
החלטנו שהחיים שלנו מספיק קשים ומסובכים גם ככה, לא צריך להוסיף להם גם רוטווילרית עצבנית. חייבים למצוא לה בית טוב ומסודר ולשחרר אותה.

טופי

יש!

בשעה טובה עוגי קיבל את ההודעה המיוחלת והוא נחשב לנכה. הוא הודיע לי בדיוק כשיצאתי מניקוי שיניים. אחד הדברים הכי שנואים עלי בעולם. ההודעה שלו רוממה את רוחי אבל כשנכנסתי לאזור האישי שלו חטפתי שוק. מתברר שביטוח לאומי חטפו התקף נדיבות פתאומי והחליטו לתת לו קצבת נכות רטרואקטיבית שנה אחורה מה שאומר שבחשבון הבנק שלו נחת סכום יפה מאוד.
לא סיפרתי לו על זה, עוגי ידוע בכישרונו לבזבז כסף וחשבתי שעדיף שלא ידע כמה כסף יש לו עכשיו. הוא עדיין בחובות לבנק אחד וגם בחובות כלפינו. למרבה הצער פקידה אחת מביטוח לאומי התקשרה אליו וגילתה לו את הסוד. הוא כמובן שמח מאוד ומיד התחיל לתכנן תוכניות והיינו צריכים לעבוד קשה כדי לצנן את ההתלהבות שלו. התפשרנו על אייפון חדש. את הישן שעוד לא גמרתי לשלם עליו הוא איבד כמה ימים אחרי שתיקן לו את המסך בסכום ממש גבוה. עוגי הצליח לאבד ולהרוס יותר ניידים מאשר כל אחד אחר שאני מכירה. הוא ממש מוצלח בקטע הזה.
הוא כבר שוב עובד, (נראה כמה זמן הוא יחזיק מעמד) ונכון לעכשיו חי בבית. זה לא הכי נוח אבל הוא החליט שעד שלא ידע מה קורה עם השיקום ועם העבודה עדיף לא לשכור דירה חדשה.
לקח לי יומיים לפנות את הדירה הישנה שלו ועבדתי ממש קשה לנקות אותה. גם הוא בא לעזור לי והעבדתי אותו בלי רחמים. נוח לנקות כשיש לך עוזר גבוה וחזק ממך שאין לו כאבי גב וברכיים. למחרת חשבתי שאני פשוט עייפה מהעבודה הקשה אבל המשכתי להרגיש רע גם אחרי מנוחה ממושכת והבנתי שאני פשוט חולה.
מעצבן אבל גם זה יעבור, רק בריאות לכולם!

הדירה הנקייה. רואים אותי בראי של השירותיים

עוד מעט יום הולדת

לילי קיבלה 566 נקודות בפסיכומטרי. ציון לא רע אם נביא בחשבון שהיא למדה רק חודש וחצי ורק מת'. יש לה פטור מאנגלית כי הציון שלה באנגלית גבוה וסוף סוף, באיחור אלגנטי של כמה שנים טובות, גם היא תתחיל ללמוד. הגיע הזמן.
חוץ מזה המצב אצלנו כמו תמיד מסובך. עוגי שאשפז את עצמו במרכז לבריאות הנפש מיד אחרי יום כיפור השתחרר לפני כמה ימים ובהמלצת הרופאים הוא גר עכשיו בבית. הוא לוקח תרופות שגורמות לו לישון המון ולאכול המון. למזלו הוא רזה מאוד ככה שתוספת של כמה ק"ג רק עושה לו טוב. ביטוח לאומי עדיין מתמהמה ולא אישר לו נכות, מה שאומר שהוא לא מרוויח כסף וכל הוצאותיו עלינו. אם יאשרו לו נכות נפשית הוא יוכל לקבל סל שיקום ואולי יעבור לגור בדיור מוגן? בינתיים הדיור המוגן שלו הוא אצלנו וזה בהחלט לא קל.
בתקופה שהוא היה בבית החולים הכלבה שלו הצליחה להסתבך בקרב עם חזיר בר ונפצעה די קשה.
התפירה של הפצעים והטיפול בה הם לא קלים, צריך לתת לה תרופות ולדאוג שתבלע אותן וללכת כל הזמן לביקורת אצל הוטרינרית שלנו, וזה גם יקר.

לוסי הפצועה

לבושה בחולצה כדי שלא תגרד את הפצעים עם הרגל

אני קצת מתביישת ולא נוח לי להגיד את זה אבל די קשה לי עם זה שהוא שוב גר בבית. יש לי פתאום ארבע כלבים שלא ממש מסתדרים זה עם זה. יש בחור בוגר בן 28 שצריך להאכיל ולנקות אחריו ולנדנד לו כמו לילד מתבגר שיתרחץ ויצחצח שיניים ויחליף בגדים. ואם לא די בזה צריך גם לטפל בעניינים שלו, לדאוג לתרופות ולביורוקרטיה המאוד מסובכת של ניהול המחלה שלו וחוץ מזה להמשיך לשלם עבורו שכר דירה אם כי אני כבר לא בטוחה שהוא יחזור לגור לבד.
חוץ מזה יש את צץרץ שבכל הזדמנות בא לאכול בבית ויש לו כמובן כביסה בשפע. בעצם אני מבשלת שוב לשלושה גברים ודואגת לארבע כלבים. לפחות עוגי מטייל עם הכלבה שלו לבד וזה ירד מאיתנו. החשש שלי הוא שהוא לעולם לא יהיה עצמאי דיו ותמיד אצטרך לטפל בו ומה לעשות שאני לא נעשית צעירה יותר? אני כל הזמן מנקה ומבשלת ומכבסת ותולה ומגהצת ומסיעה ומחזירה.
אני כבר כמעט בת 62 מתי אני אוכל לנוח כבר?
בתחילת אוקטובר ציינו 38 שנות נישואים. לא ממש חגגנו את זה כי לא היה לנו זמן אבל קנינו מכונת כביסה חדשה ואחר כך אכלנו ארוחת צהרים בג'ירף. ג'ינג'י אף פעם לא אכל במסעדה הזו וכמעט הצלחתי לעבוד עליו שאוכלים שם בשר ג'ירף. הכמה שעות האלה שבילינו יחד בקניית מכונת כביסה ובמסעדה היו נחמדות מאוד ונתנו לי קצת אוויר לנשימה ואחר כך היינו צריכים לחזור כמובן לצרות ולבעיות המשפחתיות שעושה רושם שהן רק מתרבות כל הזמן.

כך היינו

נעלבתי

כל בוקר יום שישי עמדתי במטבח ובישלתי כדי שיהיה מבחר טעים וטרי של אוכל לסוף השבוע. לילי הייתה אמורה להגיע לביקור ורציתי שיהיה לה שפע של אוכל. היא מבקרת לעיתים ממש רחוקות ותמיד מגיעה באוטובוס האחרון. אתמול דיברתי איתה כשישבה באוטובוס ושאלתי למה היא נוסעת תמיד באוטובוס האחרון ומגיעה ממש מאוחר והיא אמרה בכנות, "כי משעמם לי אצלכם ואני רוצה להיות בבית כמה שפחות זמן."
היא אמרה לא פעם שמשעמם אצלנו בקריה ושאין מצב שהיא תחזור לגור בצפון ולכן היא מתעקשת לגור רק בתל אביב, זה לא דבר חדש ואני באמת לא יודעת למה הפעם זה פגע בי בצורה כל כך חמורה. אמרתי לה שמה שהיא אמרה ממש מעליב, סגרתי לה בפנים והלכתי עם הכלבים, רותחת מזעם. חבל שלא אמרתי לה לרדת מהאוטובוס ולחזור לדירה שלה בתל אביב. נסתדר יפה מאוד בלעדיה חשבתי, כועסת, והצטערתי שהקדשתי כל כך הרבה זמן לקניות ולבישול, אפילו קניתי לה חלב דל לקטוז כי היא רגישה ללקטוז.
בימי שישי יש בדרך כלל מעט מאוד אנשים בפארק אבל הפעם עבר שם איש אחד שרכב לאט מאוד על אופניים, ולפניו נסע בנו הצעיר גם על אופניים. רוקי, כמו תמיד כשהוא רואה אופניים, התחיל להתרוצץ סביבם,  זה עצבן נורא את האיש והוא התחיל לצרוח על רוקי וכנראה שניסה לבעוט בו, לא בטוח, ואחר כך צעק שרוקי נשך אותו. רצתי אליו כמובן, הוא היה במרחק של אולי 10 מטר ממני, וראיתי שיש לו ספק שריטה קטנה על הקרסול, אבל אולי זה היה רק סימן מהגומי של הגרביים, קשה לדעת. האיש צרח בקולי קולות שהוא יגיש נגדי תלונה ושישימו את הכלב שלי בהסגר וזה יעלה לי הרבה כסף, כל הבנות שבאו עם הכלבים שלהן הסתכלו נדהמות, והבן שלו כל הזמן התחנן וביקש די אבא, בוא נלך מפה.
התנצלתי שוב ושוב והסברתי שהכלב רק ניסה לשחק ולא ניסה לתקוף אותו (רוקי שוקל בקושי 20 ק"ג ונראה הכי פחות מפחיד בעולם, עוד לא קרה שמישהו פחד ממנו והוא בחיים לא נשך איש) אבל האיש לא נרגע ואמר שזה לא בסדר שהכלב לא קשור (סביבנו היו עוד המון כלבים לא קשורים) ומה אם הוא היה מתנפל על הילד שלו? הילד רצה לקבור את עצמו מרוב מבוכה ורק רצה ללכת משם ורוקי עמד והביט בתימהון באיש הכועס ולא הבין מה נפל עליו.
אמרתי לאיש שאם הוא רוצה להתלונן אז בבקשה, שיתלונן והסתלקתי.
אחר כך אמרה לי בחורה אחרת שהייתה שם עם הכלב שלה שרוקי כנראה זיהה שההוא שמוק ולכן ניסה לנשוך אותו. אני עדיין לא משוכנעת שהוא באמת נשך, אולי שרט אותו טיפה עם הרגל, לא היה דם, רק פס אדום ורוד כזה שנראה כמו סימן של גרב עם גומי, חוץ מזה איך הוא יכול להתלונן עלי אם הוא לא יודע מי אני ואיפה אני גרה? ובכל זאת הייתי לחוצה ומודאגת.
האיש היה גועלי ולחוץ אבל בעיקרון צדק, זה לא בסדר שרוקי רץ אחרי אופניים ואחרי מכוניות. אנשים בדרך כלל מתייחסים לזה בחיוך ולא כועסים אבל תמיד יש כאלה שלא אוהבים כלבים והאמת שזה ממש מלחיץ לרכב על אופניים כשסביבך מתרוצץ כלב במעגלים. אפשר ליפול ככה וזה לא נעים.
אחר כך היה המקרה השני הלא נעים עם הגור שרוקי משחק איתו תמיד. הגור הזה גדל במהירות מבהילה ונעשה ממש גדול למרות שהוא בקושי בן חצי שנה. הוא קופץ על רוקי, הופך אותו, רומס אותו, הכל במשחק, אבל ברגע שהבדלי המשקל נעשים גדולים מידי זה מתחיל להיות כנראה מעיק. עד לפני חודש רוקי שמח לשחק איתו אבל לאחרונה הוא מנסה לחמוק ממנו ומסרב לשתף פעולה וההוא מתעקש, מנצל את משקלו העודף, מפיל את רוקי על הדשא ותוקף אותו בכאילו בלי לשים לב שרוקי לא בעניין, אתמול רוקי הדהים אותי כשגילה התנגדות למשחק הפראי הזה וכנראה שנשך אותו קלות. לא ראיתי מה בדיוק קרה, אבל שמעתי את הגור משמיע יבבה חדה וראיתי אותו בורח. זה כבר הגדיש את הסאה, הודעתי לרוקי שזהו, גמרנו עם הטיול להיום, קשרתי אותו והלכתי איתו הביתה, נוזפת בו כל הדרך ונותנת לו להבין שאני כועסת עליו. רוקי רגיש מאוד לשפת הגוף של אנשים ולטון הקול שלהם והוא תמיד יודע מתי כועסים עליו. לא תמיד הוא מבין למה אבל תמיד קולט מתי הוא בצרות.
כבר בדרך הביתה הרגשתי כאבים בצד ימין של המותן והעכוז וכשהגעתי הביתה היה לי עימות לא נעים עם לילי שניסתה להתנצל ולפייס, אבל אני נשארתי כועסת, או כמו שהיא קראה לזה - פסיב אגרסיב. לא יודעת למה, הייתי לגמרי אגרסיב ואמרתי לה ישירות שנעלבתי ושמצידי שלא תבוא יותר הביתה אף פעם. בערב כבר הלכתי עקומה כמו הגיבן מנוטרדם ובבוקר ג'ינג'י היה צריך לטייל פעם עם לוסי ואחר כך עם הכלבים שלנו כי לא הצלחתי לזוז מרוב כאבים. גם לעבוד איתו לא הלכתי היום, כואב לי וגם הגרון כואב והראש... מרגישה חולה.
רק כשאני שוכבת במיטה לא כואב לי אבל כשאני קמה, לשירותים נניח, זה כואב נורא. גיליתי שעדיף להסתובב קצת למרות הכאבים, ושדווקא התנועה מיטיבה איתי. נקווה שעד מחר אני אשתפר ואחזור ללכת כאחד האדם.

אני ולילי כשעוד לא שעממתי אותה

יותר מידי חגים

השנה יש לי משום מה תחושה שיש יותר מידי חגים. אני אוהבת חגים כמו כולם אבל הרצף המתיש הזה של ערב חג, חג, יום שישי ואחריו כמובן שבת ומיד אחר כך עוד חג... די, כמה אפשר להכין ארוחות חגיגיות ולארח ולהתארח ולאכול ולנסות להעסיק הורים מרוששים וילדים היפראקטיביים?
מבחינתי אפשר היה לעצור כבר אחרי יום כיפור אבל מי שואל אותי?
את יום כיפור עברנו השנה בכיף עם נשיונל גיאוגרפיק הנהדר. אני מנויה על סלקום שלמרבה הכעס השבית את עצמו בכיפור, אבל ככה גיליתי שיש לו שלושה ערוצים של נשיונל גיאוגרפיק שכמו בכל שנה המשיכו לשדר בלי תרגום לעברית. למרבה השמחה התברר שעדיין אפשר לחזור אחורה שבוע שלם (מין פטנט נחמד של הוי. או. די. של סלקום) ולראות את כל השידורים עם תרגום. הופתעתי הפתעה נעימה לגלות המון שידורים של 'מדע הטיפשות', אחת התכניות החביבות עלי ביותר. גיליתי גם תכנית מקסימה שחוקרת כל מיני אגמים וימים על ידי ייבוש וירטואלי שלהם. ממש מראים כאילו המים נסוגים אחורה (זה לא באמת, לא צריך להיבהל) ומתחילים לבדוק מה נמצא על הקרקעית. כל מיני ספינות עתיקות וצוללות ממלחמת העולם השנייה ואפילו עדויות למטאור שפגע במפרץ מקסיקו וגרם להעלמות הדינוזאורים. תענוג גדול למי שלא מצליח למצוא מה לראות בערוצים הישראלים שמפגיזים את הצופים בכל מיני ריאליטי דלוחים ותחרויות מטופשות.
חוץ מזה עוגי החליט לאשפז את עצמו שוב. מיד אחרי כיפור הוא אמר שהוא מרגיש רע, יש לו חרדות ומחשבות לא טובות והוא רוצה שוב לטירה. אני וצץרץ לקחנו אותו לשם למיון ובלי שום בעיות הם הסכימו לאשפז אותו שוב. נסענו לבקר אותו בערב סוכות ויצאנו מדוכאים מאוד. כבר לא מרשים למבקרים לשבת בחוץ עם המטופל שלהם אלא דוחסים את כולם לחדרון פעוט וצפוף ואי אפשר לדבר בפרטיות ככה, וחוץ מזה כל הזמן התקשרו הורים לארגן סיורים בכוורת וזה ממש הפריע. הכי הרגיזה אותי שיחה עם אימא צעירה אחת שהודיעה שהיא חרדית ושהיא לא רוצה שהילדים שלה יצפו בסרט ההדרכה על חיי הדבורים כי היא לא רוצה שהם יראו טלוויזיה. כל ההסברים שלי שזה רק מסך שמראה הסברים על דבורים לא עזרו. בסוף ג'ינג'י התעצבן ואמר לה שלא תבוא וזהו. כמה דקות אחר כך התקשרה בחורה אחרת ואחרי שווידאה שאני זו אני הציגה את עצמה כאחותה של החרדית הקודמת והתחילה להתווכח למה לא מוכנים לקבל את אחותה ומה זו ההפליה הזו רק בגלל שהיא חרדית? הסברתי שאין לי בעיה שהיא תבוא עם הילדים אבל אני לא יכולה לכבות את הטלוויזיה רק בגללה כי יש עוד מבקרים שכן אוהבים לצפות בסרט, התחיל ויכוח טיפשי שעלה לי על העצבים ובסוף צעקתי עליה שתעזוב אותי, הבן שלי מאושפז עכשיו והיא מבלבלת לי במוח ואין לי סבלנות לשטויות שלה וניתקתי בכעס.
אחר כך הצטערתי כי אני באמת משתדלת להיות סבלנית עם אנשים (למרות שלפעמים זה ממש קשה) וחבל שלא אמרתי לה שאנחנו עובדים בשבתות ובחגים ולכן עדיף שלא יבקרו אצלנו כי זה לא מתאים לחרדים.
בגלל שלוסי - הכלבה של עוגי - שוב אצלנו יוצא שאני מטיילת עם הכלבים גם בבוקר וגם בערב וג'ינג'י מטייל עם לוסי. לוסי כלבה נהדרת אבל חזקה מידי בשבילי וכל העסק מתיש ומעצבן ומעייף מאוד ולמרבה הצער גם לא עוזר לי להוריד במשקל אבל מידי פעם יוצאות לי תמונות יפות. גם זה משהו.

רוקי משקיף על העמק

גם בחגים האלה גיסי הגיע להתארח יחד עם הבת הצעירה שלו. הגדולה נשארה הפעם אצל החבר שלה. הוא והבנות שלו מתאמצים מאוד לא להישאר בבית כי יש שם בעיות עם האימא שלהן. הבעיה שהם דתיים והם לא נוסעים בשבת ובחג ככה שהם נשארים לישון ומאחר וגיסי נוחר הבת שלו לא מוכנה לישון איתו באותו חדר ולכן הוא בא לישון אצלנו. אין לי בעיה עם זה, יש לנו מספיק חדרים אבל מרגיז אותי שהוא מרשה לעצמו למתוח ביקורת על זה שהכלבים ישנים בבית ויש קצת שערות על הרצפה. יושב לו בנחת על הספה (אחרי שסילק את הכיסוי כי הכלבים יושבים עליו) רואה איך אני מזיעה עם המטאטא כדי לנקות ומותח ביקורת ומודיע לי שהוא לא מוכן שכלבים יחיו אצלו בבית. אפשר לחשוב שאצלך בבית יותר טוב? הרי עוד לא פירקתם את הארגזים ממעבר הדירה מלפני חצי שנה. 

גם עם האוכל יש אתם תמיד בעיות, ולכן נסענו הפעם וקנינו אוכל מוכן בשער העמקים. הם הרחיבו את החנות והיה מבחר נהדר וטעים. חשבתי שמה שאני קונה יספיק לכל השבוע אבל איפה? חיסלו הכל בארוחה אחת ולנו נשארו שאריות. מזל שקניתי בשר טחון לקציצות שאני הולכת לטגן עכשיו.

משבר הקרפעלך הגדול

בשנים האחרונות אני כל שנה אצל חמותי. גם אחרי שהיא עברה לגור אצלנו נשארתי בבית כדי שהיא לא תהיה לבד בחגים. השנה החלטתי שנמאס לי. לעשות חג בלי הורי ובלי המשפחה ורק עם בעלי והעובדת הזרה שאני לא כל כך מחבבת והם כולם מדברים רומנית שאני לא מבינה, לא תודה.
השנה אני גם חוששת שלא רק אני לא מבינה אלא גם חמותי לא ממש מבינה איפה היא ומה עובר עליה. היא הפסיקה לדבר כמעט וסתם יושבת ובוהה וחייבים להאכיל אותה כמו שמאכילים תינוק. האדם שהכרתי כבר לא שם בעצם, נשארה רק קליפה. מדכא לחגוג ככה והשנה הורי ממש הפצירו בי להיות אתם אצל הבת דודה שלי שאוהבת מאוד לארח את כולנו בביתה הגדול. היא אפילו הזמינה את הדודה מכפר יונה עם בעלה והבן שלהם שגם בגיל ארבעים נסחב עם ההורים לכל מקום.
כשהודעתי לג'ינג'י שאני עומדת לחגוג השנה את ראש השנה עם הורי אצל הבת דודה הוא החמיץ פנים ורטן וכמובן סירב לבוא גם כן למרות שהוזמן. הפעם החלטתי להתעקש, מגיע גם לי להיות קצת עם המשפחה שלי ונמאס לי להיות עם המטפלת של אימא שלו ועם אחיו שבורח כל חג לאימא כי הוא לא מסתדר עם אשתו (ואני מדברת על אנשים בני שישים פלוס, לא זוג צעיר).
לצערי ברגע האחרון הבת שלי הודיעה שהיא חולה, היא נדבקה מהשותפה שלה לדירה, יש לה וירוס שגורם לבחילות ואין לה כוח להגיע אלינו. היא נשארת בתל אביב. לכן נסענו אני ושני הבנים לבת דודה שכדרכה קיבלה אותנו בחביבות רבה ובשפע עצום של אוכל שהיא ואימא שלה ואימא שלי- כולן בשלניות מעולות הכינו.

ברגע האחרון התברר שאבוי, אין קרפעלך. גם אימא שלי וגם הדודה הכינו המון קרפעלך אבל כל אחת חשבה שהשנייה מביאה ובמקום קרפעלך קיבלנו ויכוח. כמה דקות אחר כך התברר שגם את הכבד הקצוץ הדודה שכחה (אני מקווה שהיא לא מתחילה לפתח דמנציה חלילה) ועל כן היא והבעל של הבת דודה נסעו חיש לבית שלה בקריות ושבו עם כבד קצוץ וקרפעלך וככה נפתר המשבר וכולנו ישבנו לאכול. היה שפע אוכל והכל היה טעים להפליא. אכלתי המון, כל כך הרבה עד שלא נשאר לי מקום למנה האחרונה.
כשחזרתי ג'ינג'י כבר ישן ולמחרת נסענו כמובן לעבודה. כל עם ישראל על טפיו וילדיו רצה שנעסיק את הילדים שלו וניתן לו קצת שקט. בשנה האחרונה קצת נמאס לנו מזה ודחינו המון אנשים ואני מאוד מקווה שעד השנה הבאה נצליח לצאת לפנסיה ונסגור את העסק ואולי אפילו נברח כמו שעושים הרבה אנשים לחו"ל? אמן כן יהי רצון.

כאב ראש

הפוסט האחרון של כמו מניפה העלה דמעות בעיני. פתאום קלטתי שגם אנחנו... הרי גם עוגי ניסה להתאבד ואפילו פעמיים. זה נטל שמעיק מאוד לשאת, כל הזמן כאילו מרחף מעל הראש ענן שחור ומבשר רעות.
אתמול הגיע סוף סוף הזמן לניתוח שהוא ציפה לו כבר מעל חצי שנה. ניקו את רצפת הפה, הוציאו שוב אבן מבלוטת הרוק ואת השאריות שלה ואולי סוף סוף יהיה לו קצת שקט ומנוח מהכאבים הפיזיים?
היה לי אתמול יום עמוס להחריד, בניגוד לשאר הימים שגם הם מאוד מאוד עמוסים ומלאים במטלות קטנות ומרגיזות שדחוף מאוד לעשות. למזלי הטוב צץרץ היה פנוי והסיע אותו לבית החולים - ביקשו שיגיע בשש וחצי בבוקר - ומשום מה (אולי בגלל הצער והחרטה שאני לא יכולה להיות איתו בבית החולים) לא הצלחתי להירדם באותו לילה. זה כמעט אף פעם לא קורה לי אבל הפעם קרה ובגדול. השינה ברחה ממני ובבוקר הייתי מותשת ועצבנית וסבלתי מכאב ראש נוראי. הכלבים קיבלו באותו בוקר טיול קצר מאוד כי פשוט לא היה לי כוח. אחר כך כבר החלו כל ההתרוצצויות הרגילות. לנסוע, להביא, להחזיר, לקחת, להתקשר, לברר... וכל הזמן המועקה הזו שהילד לבד בבית חולים, עובר הרדמה וניתוח לגמרי לבד.
בצהריים הוא התקשר ונשמע די טוב אבל עייף והבטיח לחזור כבר מחר. הבטחתי שאבוא לקחת אותו ושאלתי אם הוא רוצה שנבוא לבקר. הוא אמר שלא, חבל שניסע כי הוא הולך לישון ואז התקשר ג'ינג'י וביקש שאסע ואביא משהו דחוף ובאמת נסעתי, עם הכלבים, ואפילו טיילתי אתם קצת ופתאום עוגי מתקשר, משחררים אותי, תוכלי לבוא לקחת אותי?
השעה הייתה כבר אחרי שמונה בערב, אני שונאת לנהוג בלילה ומה עם העייפות שהלכה והצטברה במשך היום... חוץ מזה הרכב לא היה בכלל אצלי כי ג'ינג'י נסע לטקס סיום החפירות ואפילו נעלב קצת שסירבתי לבוא בגלל העייפות.
למזלי צץרץ שוב בא לעזרה ועוגי שוב בבית. אפילו בכלבה שלו לא היינו צריכים לטפל כי הבן של בעלת הבית שלו התנדב לעשות זאת.
חוץ מזה הכל כרגיל - אחרי שהמכונת כביסה תוקנה החליט המזגן בסלון להתקלקל. אני יושבת פה וממתינה לטכנאי מזגנים וגם לשליח של הוט שיביא לי ממיר חדש כי הממיר של חמותי שמתעקשת על הוט (נכון יותר התעקשה כי כיום היא לא מתעקשת יותר על כלום ובקושי מדברת) התקלקל. השליח מאחר וגם הטכנאי לא נראה באופק, רק הראש שלי עדיין כואב.

שלהי דקייטא קשיא מקייטא

רוקי וטופי ממתינים לסוף הקיץ

ולמי שלא הבין, תרגום מארמית - סוף הקיץ קשה יותר מהקיץ. הכוונה כנראה למזג האוויר ואולי גם לתחושת המיצוי והמיאוס מהחום והזיעה והימים הארוכים כל כך.
אצלי נוסף עוד דבר אחד - העבודה של ג'ינג'י בחפירות בית שערים. הוא יוצא בחושך, בסביבות חמש לפנות בוקר וחוזר בערך בשלוש אחרי הצהריים, עייף ומותש ואחרי האוכל ישר הולך לישון.
יוצא שאני לבד רוב היום וכל הבעיות והעניינים נופלים עלי. כל יום יש משימות שעלי למלא ואני מתרוצצת בין הבית למרכז המבקרים ולא מפסיקה להזיע.
היום מתחיל בטיול בוקר עם הכלבים, וממשיך משם להתרוצצות פה ושם כי השנה ראש השנה יוצא ממש מוקדם, יש המון הזמנות והכל עלי. חלק מהן קצת הזויות. אתמול נסעתי למרכז המבקרים בשמונה בבוקר כדי למכור לגברת אחת שתי חלות דבש כדי לקשט את שולחן החג במפעל בו היא עובדת, היום אני צריכה לנסוע להביא דבש לאיזה קליינטית וותיקה שלנו ובין לבין אני נאבקת בטכנאי שאמור להגיע לתקן את מכונת הכביסה שלנו. המסכנה החלה להשמיע קולות מוזרים לאחרונה והטכנאי אבחן שצריך להחליף מסבים. התענוג יעלה לנו אלף ש"ח ואם ג'ינג'י היה פנוי יותר אולי היינו הולכים לקנות חדשה אבל הביקור של הטכנאי כבר עלה לי 250 ש"ח, והוא הבטיח שכבר מחר הוא מגיע ומתקן.
הסכמתי ומאז אני ממתינה שהוא יגיע. כל יום יש סיפור אחר, קודם לא הגיעו חלקי החילוף, אחר כך הוא רצה לבוא בבוקר ואני הייתי חייבת ללכת למקום אחר, החלטנו שהוא יבוא בצהריים אבל אז הוא נתקע עם איזה מקרר עקשן ובסוף לא הגיע. עצבנית מאוד הודעתי לו שאם הוא לא מגיע היום בבוקר שלא יבוא בכלל. היום הוא הודיע שבתשע בבוקר הוא אצלי. נו, נחיה ונראה אם הוא גם יקיים.

יערת דבש

את היום אני מסיימת בטיול ערב עם הכלבים. יוצאת בערך בשש בערב ונפגשת עם חבורת 'בעלות הכלבים'. קבוצה של בעיקר נשים שנפגשות עם הכלבים כל ערב בדשא של בית שערים. יש לנו קבוצת ווטצאפ והבנות עוזרות ומייעצות וסתם מרכלות וזה כיף גדול. אני מגיעה הביתה בערך בשבע, מזיעה נורא ואחרי מקלחת ארוחת ערב מצומצמת עם ג'ינג'י והתמוטטות מול הטלוויזיה.

עד מתי אוגוסט 18?

עדכון
הטכנאי הגיע כמובטח אבל כל פעם מתגלה עוד משהו מקולקל והוא כבר נסע להביא עוד חלק... והוא כל הזמן טוען שהמצב של המכונה הוא באשמתי כי אני שמה יותר מידי כביסה והורסת את המסבים ועוד כל מיני חלקים. אני כבר מצטערת שלא נסעתי לקנות מכונה חדשה ודי.

אזרחית ותיקה!

אתמול זכיתי לראשונה בחיי בהנחה בגלל גילי המופלג. מאחר והמטפלת שלנו נוסעת לביקור מולדת ממושך שכרוך בהמון סידורים וקניות נשארתי בלי רכב וחזרתי מהפלדנקרייז באוטובוס. זו נסיעה מקומית שעולה חמש ש"ח אבל לתדהמתי הרבה הנהג לקח ממני רק שניים וחצי ש"ח.
הודעתי לו שאני עדיין לא נחשבת לפנסיונרית כי חסרים לי כמה חודשים עד גיל 62.
אם את מעל שישים מגיעה לך הנחה הכריז הנהג בלי היסוס.
מצד אחד שמחתי, מי לא אוהב לשלם פחות? מצד שני טיפה נעלבתי כי הוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. נתן בי מבט אחד והחליט שאני מעל שישים. נכון שיש לי שער לבן אבל לבשתי מכנסיים קצרים וטריקו ועליתי לאוטובוס בצעד קליל של מישהי שצלחה בלי הנחות שיעור פלדנקרייז מפרך שגרם לרוב המשתתפים לגנוח ולבקש רחמים.
טוב, מה לעשות? אי אפשר לעצור את הזמן ובנובמבר שנה זו גם ביטוח לאומי יכיר בי כגמלאית ואפילו אקבל תעודה שתעיד על כך.
חוץ מזה היו כמה ימים פשוט מטורפים אצלנו. עוגי היה מאושפז שוב בכרמל בגלל כאבים ודלקת ברצפת הפה. הכלבה שלו שוב עברה אלינו ושבשה לנו לגמרי את סדר היום כי רק ג'ינג'י יכול לטייל איתה. אם לא די בכך טופי המסכן התחיל לצלוע בגלל איזה פצע ברגל והוטרינרית שלנו שמה לו צווארון פלסטיק מציק שיפסיק ללקק את הרגל וגזרה עליו לא לטייל עד שיבריא. את האנטיביוטיקה שהוא קיבל הוא דווקא אכל ברצון כי עטפתי אותה בבשר טחון אבל התמרמר כשיצאתי לטייל בלעדיו. היו לנו כמה שעות של כעס ועצבים כי ביום חמישי יש לעוגי ועדה של ביטוח לאומי והבית חולים עשה בעיות כשביקשנו שישחררו אותו לשלוש שעות ללכת לוועדה. צריך אישור מרופא משפחה וצריך לשחרר ושוב לאשפז וצריך שהרופא יחתום וצריך ככה וצריך אחרת. בסוף כנראה נמאס להם מהנדנוד שלנו ואתמול הם פשוט שחררו אותו הביתה. במקום אינפוזיה הוא ייקח כדורים ולהשתעמם במיטה הוא יכול גם בבית.
נוסף לזה המחליפה של המטפלת הגיעה אתמול וגילינו שהיא באמת מדברת קצת עברית, הקלה עצומה והבוקר שמנו שעון מעורר כדי לקום מוקדם כדי להסיע את המטפלת לרכבת שתיקח אותה לשדה התעופה. כמובן שהתעוררנו לפני השעון, ג'ינג'י הסיע אותה ואני שוב נרדמתי. אחר כך קמתי ועשיתי ניקיון יסודי כי הבית היה מלא שערות כלבים ועכשיו נוסעת למרכז המבקרים כי יש פעילות ואחרי הצהריים הוועדה... איזה מזל שהיה לנו שכל לבקש שהמרכז לקשיש יתחיל להסיע את חמותי ולהחזיר אותה ברכב שלהם. עד אז זה היה מין עול מגביל ומציק נורא. אי אפשר לצאת לפני תשע וחייבים לחזור עד שתים עשרה וחצי. עכשיו הם לוקחים אותה עם הכיסא ומחזירים עם הכיסא ואנחנו ציפורי דרור, נפטרנו מהלחץ הזה לפחות.

שלא נדע

היום עברה עלי חוויה איומה עם חמותי. נוצר מצב שהייתי צריכה לקחת אותה לבד למרכז היום.
עד כה עשיתי זאת פעמים רבות ולא היו שום בעיות. מגלגלים אותה עם הכיסא גלגלים לרכב, עוזרים לה לעמוד, שני צעדים קטנים והופ, היא יושבת במכונית. חוגרים אותה ונוסעים.
במרכז היום לקשישים עושים הכל הפוך, קודם להביא כיסא גלגלים, להעביר אותה אליו מהרכב ולהסיע אותה פנימה. קלי קלות, אבל היום היא פשוט לא הצליחה לעמוד על הרגלים, החליקה לי מהידיים והתיישבה על הבטון של החנייה. למרות כל מאמצי לא הצלחתי להרים אותה. השענתי אותה על כיסא הגלגלים ורצתי להזעיק את השכנה שלי. למזלי היא קצת יותר צעירה ממני ויש לה ניסיון עם קשישים כי היא טיפלה בסבתא שלה שנפטרה בגיל מאה ומשהו. יחד הצלחנו להשיב אותה ברכב ומשם כבר היה יותר קל. במרכז היום פניתי לצעיר אחד שעבר שם לתומו ודרשתי עזרה שהוא נתן ברצון וככה הבאתי אותה פנימה.
למה נאלצתי לקחת אותה לבד זו כבר בעיה אחרת - המטפלת שלה נוסעת לחופשת מולדת בסוף החודש ולפני זה היא פשוט משגעת אותנו. היום היא נסעה עם ג'ינג'י לחיפה להסתפר כי אין מצב שהיא תגיע למולדבה בלי תספורת. מחר אני אמורה לקחת את עוגי לעורך דין לבד כי יש למטפלת יום הולדת וג'ינג'י אמור לקחת אותה ועוד כמה ידידות שלה למסעדה רוסית על שפת היום בקריות. ביום חמישי הם התרוצצו כמה שעות במגדל העמק וחיפשו ספרית דוברת רוסית ואפילו מצאו אחת, אבל היא הייתה יקרנית מידי ולכן החליטו לנסוע לחיפה.
אם אני נשמעת ממורמרת זה כי ככה אני מרגישה. הגב תפוס, הידיים רועדות וכולי מעורערת ומותשת. המצב של חמותי הולך ומדרדר מיום ליום. צריך להאכיל אותה ולהחליף לה חיתולים כמו לתינוק ורוב הזמן היא סתם יושבת ומנמנמת ובקושי יודעת מה קורה איתה. לפני כמה ימים ג'ינג'י לקח אותה ואת המטפלת לביקור בפארק אוטופיה. הם צילמו המון תמונות. בתמונות רואים שהמטפלת נהנתה מאוד, כולה חיוכים ופוזות שובבות. חמותי לעומתה ישבה שמוטה בכיסא שלה, נראתה אדישה ומשועממת ובקושי פקחה עיניים.
אני מקווה שאמות בשיבה טובה לפני שאגיע למצב הזה.

עדכון:
פתאום נזכרתי ששכחתי את האירוע המפחיד שקרה בשבת. בבוקר ג'ינג'י קם כדרכו ללכת עם הכלבים לטיול וחזר מוקדם מהצפוי. התלונן שהוא חש רע ובבדיקה התברר שלחץ הדם שלו נמוך בצורה מוזרה מאוד. מאחר שקבענו עם קבוצה של אנשים שבאו לרדות אצלנו דבש ולא רצינו לאכזב אותם הוחלט שהוא יישאר בבית ואני אסע לבדי וכך היה. עבדתי ולמזלי הם היו מאוד נחמדים ועזרו לי לסדר הכל. אחר כך גם נסעתי לקנות ירקות ופירות בכפר הערבי הסמוך כמו שאנחנו עושים כמעט כל שבת. ג'ינג'י נשאר בבית וישן רוב הזמן ואחרי הצהריים כבר התאושש לגמרי וחזר לעצמו הפעיל והאנרגטי אבל אני מודה שהאירוע הזה הפחיד אותי מאוד.
חוץ מדברים רעים קרו גם כמה דברים טובים השבוע, קנינו סוף סוף דובדבנים כדי לעשות מהם מין ליקר כמו שעשינו פעם. יצא מוצלח מאוד בזמנו והחלטנו שלמרות מחירם הגבוה יחסית כדאי להשקיע. מצאנו בויקטורי דובדבנים ב 20 ש"ח לקילו וקנינו את כולם.
חוץ מזה לאימא שלי מלאה 81 ונסעתי יחד עם צץרץ לקנות לה מתנה. קנינו קופסה מלאה גבינות קשות מהסוג החריף והמסריח החביב עליה והוספנו גם בקבוק יין. אני קניתי גם מאג מעוטר בברכה לאימא ומילאתי אותו בשוקולדים. היה כיף. אני מקווה שאזדקן יפה כמו הורי ושלא אחיה יותר מידי זמן ולא אפול למעמסה על משפחתי.