בשנים האחרונות אני כל שנה אצל חמותי. גם אחרי שהיא עברה לגור אצלנו נשארתי בבית כדי שהיא לא תהיה לבד בחגים. השנה החלטתי שנמאס לי. לעשות חג בלי הורי ובלי המשפחה ורק עם בעלי והעובדת הזרה שאני לא כל כך מחבבת והם כולם מדברים רומנית שאני לא מבינה, לא תודה.
השנה אני גם חוששת שלא רק אני לא מבינה אלא גם חמותי לא ממש מבינה איפה היא ומה עובר עליה. היא הפסיקה לדבר כמעט וסתם יושבת ובוהה וחייבים להאכיל אותה כמו שמאכילים תינוק. האדם שהכרתי כבר לא שם בעצם, נשארה רק קליפה. מדכא לחגוג ככה והשנה הורי ממש הפצירו בי להיות אתם אצל הבת דודה שלי שאוהבת מאוד לארח את כולנו בביתה הגדול. היא אפילו הזמינה את הדודה מכפר יונה עם בעלה והבן שלהם שגם בגיל ארבעים נסחב עם ההורים לכל מקום.
כשהודעתי לג'ינג'י שאני עומדת לחגוג השנה את ראש השנה עם הורי אצל הבת דודה הוא החמיץ פנים ורטן וכמובן סירב לבוא גם כן למרות שהוזמן. הפעם החלטתי להתעקש, מגיע גם לי להיות קצת עם המשפחה שלי ונמאס לי להיות עם המטפלת של אימא שלו ועם אחיו שבורח כל חג לאימא כי הוא לא מסתדר עם אשתו (ואני מדברת על אנשים בני שישים פלוס, לא זוג צעיר).
לצערי ברגע האחרון הבת שלי הודיעה שהיא חולה, היא נדבקה מהשותפה שלה לדירה, יש לה וירוס שגורם לבחילות ואין לה כוח להגיע אלינו. היא נשארת בתל אביב. לכן נסענו אני ושני הבנים לבת דודה שכדרכה קיבלה אותנו בחביבות רבה ובשפע עצום של אוכל שהיא ואימא שלה ואימא שלי- כולן בשלניות מעולות הכינו.
ברגע האחרון התברר שאבוי, אין קרפעלך. גם אימא שלי וגם הדודה הכינו המון קרפעלך אבל כל אחת חשבה שהשנייה מביאה ובמקום קרפעלך קיבלנו ויכוח. כמה דקות אחר כך התברר שגם את הכבד הקצוץ הדודה שכחה (אני מקווה שהיא לא מתחילה לפתח דמנציה חלילה) ועל כן היא והבעל של הבת דודה נסעו חיש לבית שלה בקריות ושבו עם כבד קצוץ וקרפעלך וככה נפתר המשבר וכולנו ישבנו לאכול. היה שפע אוכל והכל היה טעים להפליא. אכלתי המון, כל כך הרבה עד שלא נשאר לי מקום למנה האחרונה.
כשחזרתי ג'ינג'י כבר ישן ולמחרת נסענו כמובן לעבודה. כל עם ישראל על טפיו וילדיו רצה שנעסיק את הילדים שלו וניתן לו קצת שקט. בשנה האחרונה קצת נמאס לנו מזה ודחינו המון אנשים ואני מאוד מקווה שעד השנה הבאה נצליח לצאת לפנסיה ונסגור את העסק ואולי אפילו נברח כמו שעושים הרבה אנשים לחו"ל? אמן כן יהי רצון.
השנה אני גם חוששת שלא רק אני לא מבינה אלא גם חמותי לא ממש מבינה איפה היא ומה עובר עליה. היא הפסיקה לדבר כמעט וסתם יושבת ובוהה וחייבים להאכיל אותה כמו שמאכילים תינוק. האדם שהכרתי כבר לא שם בעצם, נשארה רק קליפה. מדכא לחגוג ככה והשנה הורי ממש הפצירו בי להיות אתם אצל הבת דודה שלי שאוהבת מאוד לארח את כולנו בביתה הגדול. היא אפילו הזמינה את הדודה מכפר יונה עם בעלה והבן שלהם שגם בגיל ארבעים נסחב עם ההורים לכל מקום.
כשהודעתי לג'ינג'י שאני עומדת לחגוג השנה את ראש השנה עם הורי אצל הבת דודה הוא החמיץ פנים ורטן וכמובן סירב לבוא גם כן למרות שהוזמן. הפעם החלטתי להתעקש, מגיע גם לי להיות קצת עם המשפחה שלי ונמאס לי להיות עם המטפלת של אימא שלו ועם אחיו שבורח כל חג לאימא כי הוא לא מסתדר עם אשתו (ואני מדברת על אנשים בני שישים פלוס, לא זוג צעיר).
לצערי ברגע האחרון הבת שלי הודיעה שהיא חולה, היא נדבקה מהשותפה שלה לדירה, יש לה וירוס שגורם לבחילות ואין לה כוח להגיע אלינו. היא נשארת בתל אביב. לכן נסענו אני ושני הבנים לבת דודה שכדרכה קיבלה אותנו בחביבות רבה ובשפע עצום של אוכל שהיא ואימא שלה ואימא שלי- כולן בשלניות מעולות הכינו.
כשחזרתי ג'ינג'י כבר ישן ולמחרת נסענו כמובן לעבודה. כל עם ישראל על טפיו וילדיו רצה שנעסיק את הילדים שלו וניתן לו קצת שקט. בשנה האחרונה קצת נמאס לנו מזה ודחינו המון אנשים ואני מאוד מקווה שעד השנה הבאה נצליח לצאת לפנסיה ונסגור את העסק ואולי אפילו נברח כמו שעושים הרבה אנשים לחו"ל? אמן כן יהי רצון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה