ברית מילה כפולה

 אתמול, בדיוק חודש אחרי שהתאומים נולדו, עשו להם ברית מילה. פעם לא חשבתי פעמיים על המנהג הזה. נולד תינוק יהודי אז עושים ברית, ככה זה. היום אני כבר לא כל כך בטוחה ופתאום זה נראה לי ברברי ומיותר. פתאום גיליתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים שלא עשו לבן שלהם ברית מילה. אם הילד יתבגר וירצה בכך שיעשה לעצמו לבד ברית אבל לקחת תינוק קטן ולבצע בו ניתוח... אם אתה לא דתי ולא מקיים אף מצווה אחרת למה דווקא את הברית כן? 

כמובן שהבן והכלה לא חושבים ככה. הם מאוד שמרנים וקצת מסורתיים וחגגו את הברית מילה ברוב פאר והדר באולם עם אוכל ומוהל שהוא גם רופא וגם די יקרן. העיקר שהכל עבר בשלום והילדים בסדר ומה שהכי משמח סוף סוף גילו לנו את השמות שלהם. המנהג הזה של שמירת שם התינוק בסוד עד הברית נראה לי די פרימיטיבי ומיותר אבל לא רציתי להתווכח עם ההורים של התאומים. ככה הם רוצים וככה היה. עוד דבר שנראה לי מיותר וטיפשי זה המנהג לא לספר את הילד עד גיל שלוש. לנכד שלי יש שיער ארוך ושופע והוא מסתובב עם קוקו של ילדה וזה סתם מיותר ומסבך את החיים. שוב הראש של כלתי שבני היקר מציית לכל הרעיונות המשונים שלה.

כדי לא לצאת החמות המגעילה שכל הזמן מבקרת ומתלוננת אני שומרת את המחשבות שלי לעצמי. מזל שיש בלוג שאפשר להתלונן בפניו.

ג'ינג'י היה הסנדק של אחד התאומים והתרגש מאוד וכשהמוהל אמר שברכה של סנדק היא משהו מיוחד ועודד אנשים לבקש ממנו ברכה הוא ביצע את התפקיד במסירות ונראה ממש צדיק עם הטלית והכיפה והתפילין ששמו עליו. אני העדפתי לא לראות את הברית ונשארתי לשבת רחוק ולחכות שזה ייגמר כבר.

נוש נוש נהנה ממסיבת ברית המילה של האחים הקטנים שלו

סבתא לשלושה

 מאתמול בצהריים אני סבתא לשלושה נכדים. 

תאומים זהים אבל אחד קטן והולך לאינקובטור והשני מעל שני ק"ג ולא זקוק לאינקובטור. נקווה שבעתיד הם ישתוו בגודלם.

ענייני בריאות כל הזמן

איכשהו נוצר מצב שלכולם חוץ ממני יש בעיות בריאות. כלתי שהייתה אמורה ללדת בניתוח קיסרי רק באמצע אוגוסט הובהלה לבית החולים לפני יומיים כי לאחד העוברים יש מעט מידי מי שפיר וחוץ מזה הם שניהם קטנים מידי. אישפזו אותה והלחיצו אותה ואת הבן ונתנו לה זריקות להבשלת הריאות של העוברים. היא ממש שנאה לישון בבית החולים כי המיטה הייתה לא נוחה והיה אור בלילה ורעש כל הזמן. בסוף היא שכנעה אותם לתת לה לצאת הביתה והיא תתאשפז שוב בסוף השבוע ותלד (הלוואי, אמן) ביום ראשון. 

בינתיים בעלי שיחיה היה צריך לעבור ניתוח לתיקון שבר במפסעה אבל אחרי שהוא טורטר יום שלם בבית החולים המרדים החליט שהוא צריך עוד בדיקה אצל קרדיולוג והניתוח נדחה למי יודע מתי. השבר במפסעה קטן ולא מורגש אבל בגלל שהוא התחיל דיאליזה צפקית עם מכונה ביתית חשוב שהכל אצלו יהיה תקין.

וביתיים הדודה שלי שחגגה לא מזמן 86 במזל טוב שוב נפלה ושברה את צוואר הירך השני, את הראשון היא שברה לפני מספר שנים. הבעיה היא שהדוד (אחיו הצעיר של אבא) נעשה דמנטי קצת ואי אפשר להשאיר אותו לבד בבית. מזל שהבנות שלו מטפלות בו כי אני וג'ינג'י שמרטפנו על הנכד שעוד לא יודע מה יפול עליו בקרוב ושהוא יודח ממעמדו כבן יחיד ויהיו לו שני מתחרים.

כל עניין הדיאליזה הצפקית בבית הוא לא תענוג גדול. בעלי מחובר למכונה במשך 8 שעות כל לילה וכל פעם שמשהו לא נראה לה היא מצפצפת ומעירה אותי. יש הרבה התעסקות סביב מכונת הדיאליזה וצריך לשמור על סטריליזציה וכמובן שאי אפשר לצאת לשום מקום או לנסוע לטיול ליותר מכמה שעות. לא נוח אבל אין ברירה.

ואסיים במשהו קצת יותר חיובי. סיימנו פחות או יותר את סידור הבית וגם השכרנו את הדירה הפנויה והכי טוב, לילי והחבר שלה עוברים לגור בחיפה כי נמאס להם מהיוקר של תל אביב.

המתנה שקניתי ללילי לכבוד המעבר לדירה החדשה 

המזווה החדש

עברנו

 בשעה טובה עברנו בסוף השבוע האחרון ואנחנו גרים בדירה החדשה כבר שבוע שלם. לכאורה זה היה אמור להיות הכי קל ופשוט, נשארנו בעצם באותה כתובת, רק ירדנו קומה אחת למטה וכמובן יש פחות מטרז', אין מדרגות הכל פשוט ונגיש יותר והחיים שלנו דבש. 

אני הכי מרוצה מחדר השינה שהוא ממש גדול ויש בו מקום למשרדון קטן ויש גם חדר ארונות מרווח והמון מקום לבלגן שג'ינג'י אוהב לחזיק ליד המיטה שלו. חבל שלא החלפנו גם שם את הבלטות אבל התקציב לחץ ואולי בעתיד... נחיה ונראה.

השמש הצבעונית זו מדבקה שהדבקתי במו ידי ואני אוהבת אותה מאוד

יש מקום למחשב וגם לסחלבים שלי

האמת היא שאני מתקשה מאוד להסתגל למעבר, נאבקת למצוא מקום לכל החפצים הרבים מידי שלנו ומרגישה כאילו עברתי לעיר אחרת למרות שבעצם הכל נשאר אותו דבר. אתמול סוף סוף התקינו לי את דלתות הזכוכית בויטרינה של המטבח ובערב בא החשמלאי החביב שלנו והעביר שני גופי תאורה שנשארו למעלה לדירה למטה והתקין במקומם משהו אחר שאולי הדיירים שעוד אין ירצו ואולי לא. קשה לדעת. 

הצלחנו למצוא חברת ניקיון ששלחה שלוש עובדים נמרצים שניקו תוך כמה שעות את הבית שהיה ממש מטונף ועכשיו אני יכולה להראות אותו לדיירים בלי להרגיש מבוכה בגלל האבק והטינופת. עוד יש בעיות פה ושם, יש דליפות מים קטנות במטבח ובמקלחת. צריך למצוא שרברב שיודע לעבוד בניגוד לקבלן שלנו שלא יודע להתקין צנרת מים כמו שצריך. צריך לתלות עוד כמה תמונות ולסדר כמו שצריך את הממ"ד שנעשה בלית ברירה מין מחסן, וצריך לזרוק המון גרוטאות מהמחסן שג'ינג'י אזר סוף סוף אומץ והתחיל לפנות. 

בינתיים הכל מתעכב כי הוא מאושפז בגלל עניין ההכנה לדיאליזה וחלק נכבד מהזמן הקדשנו למאבק בבירוקרטיה של קופת חולים שמצד אחד דורשת בדיקות שונות ומשונות לפני ניתוח (צריך לעשות לו גם ניתוח שבר טבורי לפני דיאליזה צפקית) ומצד שני אין תורים. בשביל לעשות צילום סי. טי. של החזה בלי ניגוד שולחים אותנו לירושלים, ובשביל בדיקה במכון לב צריך לחכות כמה חודשים. אחרי צעקות והתרגזויות של ג'ינג'י (שטוב בדברים כאלה) הצליחה הרופאה שלו בבית החולים לסדר לו את כל הבדיקות בבית החולים באותו יום. נשארה רק הבעיה המעיקה של החנייה הלא קיימת בבית החולים, אבל נתגבר גם על זה. או שנחנה במגרש חנייה יקר להחריד, או שניסע בתחבורה ציבורית. העיקר שנסיים את הבדיקות הארורות האלה.

ומאחר שצרות תמיד באות בצרורות הצלחתי לעשות פנצ'ר בגלגל של הרכב שלי כשחזרתי מבית החולים אחרי שהפקדתי שם את ג'ינג'י. השעה הייתה כבר שבע בערב ואני תקועה בכביש ראשי עם פנצ'ר ברינו שאוהבים להחביא את הגלגל הרזרבי ולהקשות על הוצאתו מהבגז'. למזלי צץרץ היה בבית והוא הגיע אחרי כחצי שעה, נאבק קצת ברינו העקשן ובסוף החליף לי את הגלגל. אתמול הייתי חייבת לקנות צמיג חדש כי הקודם נהרס לגמרי בגלל שנסעתי עליו כי הפנצ'ר קרה בכביש בלי שוליים, ועד שמצאתי מקום לעצור הלך הצמיג. אני שונאת להגיע לבד למוסך, אבל אין ברירה, עשיתי זאת בעזרת ליווי של בעלי שדיבר בטלפון מבית החולים עם המוסכניק.

ג'ינג'י התאשפז בזמן הכי גרוע שאפשר, אנחנו עוד לא מאורגנים כמו שצריך בדירה החדשה, יש עוד דברים רבים שצריך לסדר ולהחליט עליהם, וקשה לי להתמודד לבד עם הכל, והכי גרועה זו הדאגה לבריאות שלו, וגם למצב הנפשי והקוגניטיבי שלו שהולך ומתדרדר בגלל מצב הכליות. הוא מתקשה לזכור דברים, מתקשה להבין מה שמנסים להסביר לו, וגם כועס ומתרגז כל הזמן בגלל דברים טיפשיים. את הקבלן הוא העיף למרות שהוא לא סיים את העבודה, עלי הוא צועק וכועס כל הזמן, ומה שהכי מעיק מבחינתי זה שהוא החליט שהוא שונא את אבא שלי (אדם בן 93) והוא מחרים אותו ולא מוכן לדבר איתו, ולא מוכן שאבא יגיע אלינו יותר. 

אבא שלי נפגע ולוקח את זה מאוד קשה למרות ההסברים שלי שמדובר באדם חולה ולא יציב. אני תקועה בין שניהם וזה עוד מוסיף לי דאגות וכאב ראש ולב. בגלל שאבא אדם חרדתי וקצת נודניק לא סיפרתי לו שג'ינג'י מאושפז כי אם הוא ידע הוא לא יפסיק לחפור לי ולהציק עוד יותר. בקיצור, אל תקנאו בי, מקווה שאשרוד את התקופה הקשה הזו ושנצליח סוף סוף להשכיר את הבית.

המטבח הישן והענקי שלי

המטבח החדש והקומפקטי, כולל הכניסה לבית. 

אלו הם חיי בזמן האחרון

 אנחנו גרים בבית הזה משנת 89 ומפה לשם הצלחנו לאסוף כמות מדהימה של חפצים. הבית באמת גדול ויש לנו שפע של מקומות אחסון. המון ארונות קיר גבוהים ועמוסי מדפים שלא לדבר על מחסנים חיצוניים. עקב כך הורי והורי בעלי נהגו להעביר אלינו כל מיני חפצים שחבל לזרוק אבל אין מקום לשמור. עם כל כך הרבה שמיכות וכלי בית ובעיקר צלחות וכוסות הייתי יכולה לפתוח מלון. הבעיה היא שאנחנו מנסים להעביר את עצמנו ואת הרכוש העצום שנצבר לדירה הרבה הרבה יותר קטנה. במקום ארבע חדרי שינה יש רק אחד גדול ועוד אחד קטן שהוא גם ממ"ד. בשטח המצומצם הזה אני אמורה לדחוס שלוש ארונות ענקיים שעמדו בסלון הגדול מאוד של חמותי ז"ל ואת הספה שצץרץ השאיר מאחור, וגם את הריהוט שלנו. צר המקום מלהכיל את הכל ובלית ברירה אני נאלצת להיפטר מהמון ספרים שמיכות בגדים וכלי בית. למרבה המזל יש אצלנו בקריה מוסד רב תועלת ששמו מגרש האוצרות ואליו מביאים התושבים חפצים שהם לא רוצים בהם אבל משערים שאחרים כן ירצו. איזה מזל שהמגרש הזה נמצא סמוך מאוד לביתי ופתוח שלוש פעמים בשבוע. הדהמתי אותם ואת עצמי כשהבאתי כוסות יין מהודרות באריזה המקורית ועוד כל מיני מגשים וסטים לקפה, כולם באריזות המקוריות כאילו יצאו זה עתה מחנות. עד שלא צללתי למעמקי הבוידם לא זכרתי בכלל שיש לי אותם ואין לי מושג איך הם הגיעו לשם. אני בטח לא קניתי דברים מפונפנים ושבירים כאלה. לשמחתי הרבה גם הקבלן שלנו וגם העובדת של ג'ינג'י שמחו לאמץ חלק מהכלים ואפילו העובדים הזרים מסרילנקה שצובעים ומשפצים את הבית שמחו לאמץ סירים וצלחות.

הידעתם שאי אפשר לתרום שמיכות צמר או פוך לאף אחד? לא חנות המציאות של ויצ"ו ולא מגרש האוצרות, אף אחד לא רוצה שמיכות. אולי אמצא איזה עמותה לבעלי חיים שתסכים? ויש גם את שטיחי הצמר שהכין ג'ינג'י אי אז במאה הקודמת ואיש לא חפץ בהם. ויש את הכוננית ושולחן הכתיבה של לילי עם מיטת הנוער התואמת שאין לי מה לעשות איתה, אולי הדייר שישכור את הבית ירצה בה. ומה נעשה עם פינת האיפור החדשה שכלתי קנתה לא מזמן והשאירה מאחור כי אין לה איפה לשים אותה? המון בעיות ודברים שצריך לפתור ואני מתמודדת עם הרוב די לבד כי ג'ינג'י מתעייף מהר מאוד בזמן האחרון ומתקשה להתמודד עם המצב. איכשהו נוצר מצב שהדירה למטה עוד לא ראויה למגורים כי אין שם מים ועוד לא התקינו את השיש במטבח ובמקלחת ובבית קשה לגור כי הוא בתהליכי צביעה והכל מבולגן ומאובק. אני רצה כל היום למעלה ולמטה ובאמצע גם מלחמה פתאום וכלבים ששרויים בדיכאון מכל הבלגן והבן של הקבלן שנפצע בתאונת דרכים ובגלל זה הקבלן השאיר לנו את העובדים שלו והלך לשמור על הילד בבית חולים וכל מידי בעיות בריאות של אבא שלי שלא פה המקום לפרט... ועיקר שכחתי, הבן ואישתו מצפים לתאומים שיוולדו בשעה טובה באוגוסט. אני מאוד מקווה שנצליח להשכיר את הבית עד סוף החודש ושנעבור לגור למטה ושנחזיק מעמד עד אז כי בקרוב יהיו לנו שלושה נכדים.

את השטיח הזה אולי נשמור

צרות בריאות

 ג'ינג'י בעלי היקר במצב בריאותי לא פשוט. הוא היה מאושפז בחול המועד פסח בגלל הכליות שלו שלא כל כך מתפקדות לאחרונה. בגלל המלחמה הוא שהה ברמב"ם בחנייה כמו כל שאר המאושפזים וסירב בתוקף שאני או מישהו אחר יבקר אצלו. הוא טען שנורא צפוף ומבולגן ואין חנייה והתעקש שנישאר בבית. 

אחרי 5 ימים הוא שוחרר וכנראה שבקרוב יצטרכו לחבר אותו לדיאליזה. זה עניין מסובך מאוד וצריך לעשות בדיקות ולהחליט מתי ואיזה דיאליזה מתאימה לו אבל החיים שלו ושלי כבר לא יהיו כמו פעם. בינתיים הוא בדיאטה מיוחדת של פרה דיאליזה ועליו לשתות מעט ולוותר על סטייקים מבשר בקר ולקחת עוד תרופות. המצב מבאס מאוד והוא די מדוכא ומודאג, אני גם.

חוץ מזה השיפוץ מתקדם לאיטו ויש סיכוי שבקרוב, בעוד חודש חודשיים, נעבור לדירה למטה. בינתיים מתחילים לחפש דיירים לבית ולחשוב מה עושים עם הכוורות ומרכז המבקרים. שום דבר עוד לא ברור וצריך לעשות עוד בדיקות ובירורים ולראות מה יקרה בעתיד. נכון שבסופו של דבר כולנו נמות כמובן אבל השאלה היא כמה זמן זה ייקח וכמה נסבול בדרך.

פסח מלחיץ

 ושוב פסח, החג השנוא עלי. השנה הוא גם מלחיץ ומדאיג בגלל המלחמה. וחוץ מזה יש גם את השיפוץ הלא נגמר שלנו. סוף סוף התחילו לרצף את המטבח וצריך לסיים את המקלחת והשירותים. בקצב שהקבלן שלנו עובד זה ייקח עוד חודשים. איכשהו הוא מצליח למרוח עבודה של שבוע לכמה חודשים, ובעצם עובד רק בשישי שבת כי הפועלים שלו הם עובדים זרים מסרילנקה שבאים לעבוד רק כשהם לא צריכים להיות בעבודה הקבועה שלהם. אני מקווה שבפסח הם יסיימו לפחות את המטבח ונוכל להגיע לממ"ד בלי לחצות ארגז חול שפעם, בעתיד, יהיה רצפת מטבח. נכון לעכשיו הרצפות בבית מלאות חול כי אנשים עולים כל הזמן למעלה אלינו עם נעליים מלוכלכות בחול ואני עסוקה כל הזמן בטאטוא החול. חוץ מזה יש גם אבקה של אלונים ואורנים כי אביב, ויש גם את האובך שאוהב לבקר אותנו לקראת פסח. הכל מאובק ומלוכלך ומאוד מייאש.

למרבה המזל יש לנו יחסית מעט אזעקות. אנחנו לא מספיק אטרקטיביים בשביל האירנים ורחוקים מידי מחיזבאללה. השנה החלטנו לעשות את פסח אצלנו בבית רק עם אבא שלי ועם לילי שתבוא לבד בלי החבר שיהיה אצל אימא שלו. הבן ואשתו עם הילד יהיו בחיפה אצל ההורים שלה. נקווה רק שהם יגיעו לשם בשלום כי לחטוף הפגזות כשאתה ברכב עם ילד בן שנתיים זה ממש מפחיד ומלחיץ. 

גם כלתי וגם הבן נאלצים לעבוד למרות שיש להם ילד בן שנתיים שאין לו מעון. הפתרון הוא לגייס אותנו לפעם בשבוע, (קיבלנו את ימי ראשון) ובשאר הימים הם עובדים לסירוגין, פעם הוא בחופש ופעם היא. אנחנו אוהבים מאוד את הנכד אבל מאוד מעייף לנסות להעסיק ילד כל כך צעיר ונמרץ כשעליך להיות צמוד לבית. לשמחתי הוא בתקופת הבלונים שלו ורוב הזמן אנחנו מנפחים בלונים ומעיפים אותם ורודפים אחריהם ואחריו. אחרי יום כזה עם הקטן אני צריכה עוד יום כדי לנוח ועם כל האהבה שלי אליו אני שמחה שהוא לא יהיה איתנו בחג. מנהגי האכילה שלו די מזעזעים והוא הכי אוהב, כשהוא אצלנו, לזרוק אוכל לכלבים שמסתובבים בשמחה סביב הכסא שלו.

על העבודה שלנו אין מה להגיד. אין עבודה ואין מבקרים ואין מכירות. חודש שלם לא הרווחנו כלום. היו אמורות להגיע קבוצות של מבקרים שכמובן ביטלו והפרנסה בקרשים. העיקר שאנחנו אריות שואגים.

השיפוץ

 עד היום לא כתבתי על השיפוץ שלנו. דיבורים על שיפוצים הם די משעממים למי שלא חי את הנושא. אני נאלצת לכתוב על זה כי זה כל כך מתסכל ומעצבן, לא השיפוץ בעצם אלא בעלי היקר שנהנה לחקור כל נושא ולדוש ולהתעמק עד שבא לי לצרוח או לברוח או גם וגם.

מאז שבנינו בשנות השמונים עבר המון זמן ודברים השתנו והוא עדיין תקוע בעבר ומתקשה להשלים שיש שינויים. על כך דבר קטן יש ויכוח ודיון ומחקר והזמן נסחב ונסחב והדירה תקועה חצי הרוסה ושום דבר לא זז. זה פשוט משגע אותי. הוא כבר הספיק להעיף שני אינסטולטורים ומספר אין סופי של קבלנים. עכשיו הוא מדבר עם איזה שרברב מסכן שרוצה להיות קבלן, אני די בטוחה שבסוף הוא יברח או שג'ינג'י יעיף אותו, בכל מקרה זה לא יגמר בשיפוץ.

אתמול קנינו סוף סוף ריצוף למטבח וכמובן ששוב יש ויכוח ומריבה, הפעם על ההובלה. הוא מתעקש שלא יביאו אלינו את הריצוף אלא שהוא ייסע לחנות ויביא הכל לבד וככה יחסוך 400 ש"ח אבל יהרוס לעצמו את הגב. הוא עוד לא השלים עם זה שקנינו יותר אריחים ממה שהוא תכנן כדי שהריצוף במטבח יהיה אחיד ולא טלאים שמורכבים מכל מיני אריחים שנשארו מהקבלן שבנה את הדירה של צץרץ. 

שיטת העבודה שלו כל כך איטית ומתישה. לפעמים אני חושבת שהוא בכלל לא רוצה שנסיים ונעבור לשם. הוא פשוט גורר רגליים וכל הזמן כועס שאני פזיזה מידי ועושה הכל מהר. זו דירה כל כך קטנה ובזמן שהשקענו בתכנון ובחיפוש אנשי מקצוע אפשר היה לבנות מגדל דירות.

אלו המרצפות שבחרתי. יש מצב שאצטרך לבטל את ההזמנה😞😞😞

טיול לתל אביב

 פעם בחודש, פחות או יותר, אנחנו נוסעים לסיור עם קבוצת המשמרים. מטיילים כל פעם במקום אחר וזה תמיד מעניין גם אם לפעמים מעייף. אחרי הסיור הקודם במטולה ובמנרה שהיה מאלף מאוד נסענו ביום שלישי האחרון לתל אביב למוזאון של יוסף באו. אני מניחה שאף אחד לא מכיר אותו כי הוא היה אדם מאוד צנוע ונחבא אל הכלים אבל הוא אחד האנימטורים הראשונים בארץ, איש מוכשר מאוד, מצחיק ומקורי. הבנות שלו הפכו את הסטדיו שלו ברחוב ברדיצ'בסקי 9 למוזאון לזכרו. הן נתנו לנו הרצאה מרתקת וכולם הקשיבו ונהנו מאוד ואז יצאנו החוצה למין מרפסת כניסה קטנה וכמעט שעזבנו אבל פתאום הן ביקשו שניכנס לעשות צילום פרידה. כמו סתומה השארתי את שני התרמילים הקטנים שלנו על המעקה שנשקף לרחוב ונכנסתי פנימה עם המעיל שלי שלמרבה המזל החזקתי בכיס שלו את כרטיס הרב קו שלי. עוד מזל הוא שג'ינג'י החזיק אצלנו את הארנק שלו בעוד שאני הסתומה השארתי את הארנק שלי עם כרטיסי האשראי והכסף (היה ממש קצת אבל בכל זאת) ואת הניידים שלנו בחוץ על המעקה. כמה דקות אחר כך כשגמרנו להצטלם התרמילים כבר לא היו.

לקח לי די הרבה זמן לקלוט מה קרה ולבדוק מה נגנב ומה נשאר. הבנות המקסימות של באו השאילו לי את הנייד של אחת מהן והתקשרתי לחברת אשראי אחת לבטל את הכרטיס. לשנייה לא התקשרתי כי פשוט לא זכרתי את שמה. הייתי כל כך מבולבלת ונסערת ורק רציתי הביתה. למרבה המזל לא שמרתי את הקודים של כרטיסי האשראי בפתק, כמו שאנשים עושים לפעמים, ועוד מזל שהניידים שלנו שתוך שנייה נותקו מהרשת הם ישנים ולא ממש שווים. הנסיעה הביתה הייתה עגומה מאוד. לזכותו של ג'ינג'י עלי לציין שהוא לא האשים אותי ורק ניסה להרגיע ולנחם. 

למחרת התברר שהגנבים הספיקו להשתמש רק בכרטיס אשראי אחד ולבזבז 400 ש"ח על קניות. כל פעם קנו ב 200 ש"ח. אחרי שאני אצליח להגיע למי שמטפל בזה אבטל את הקניה הזו. אני מקווה שזה יסתדר. בינתיים אני מתעסקת כל הזמן בטלפונים לחברות אשראי ולחברת פלאפון, וזה מתיש ומעצבן. בסיכום סופי של העניין נגנבו שלוש כרטיסי אשראי, שני ניידים, שני תרמילים קטנים, שתי מטריות מתקפלות וקופסת עוגיות ג'ינג'ר תוצרת בית שאפיתי רק יום קודם.

יום אחרי הגניבה נסענו לקנות טלפונים חדשים עם סימים כמובן ועל הדרך מתעסקים גם בענייני השיפוץ. שכחתי כמה זה מייגע להחליט איזה מטבח ואיזה כיורים ואיזה כיריים ואיזה אסלה... המון החלטות קטנות שמצטרפות לבית אחד. לפחות הרווחתי טלפון חדש ואילצתי את ג'ינג'י להחליף את הנייד הקשיש והאיטי שלו. גם זה לטובה.

שהחיינו

 סוף סוף התחלנו את השיפוץ המיוחל. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן עד שחשבתי שזה לא יקרה אף פעם. ג'ינג'י בלבל את המוח לכל קבלן שהגיע והצליח לפסול כמה מועמדים שנראו לו לא מספיק רציניים. במפתיע הוא התקשר אתמול למישהו שכבר דיבר איתו קודם ופתאום הכל הסתדר, גם המחיר וגם לוח הזמנים והיום התחילו לעבוד. קודם שוברים קירות ומנסרים קיר בטון. סיפור מאוד רעשני ומלכלך. מחר ימשיכו לפנות את השברים ולשבור עוד כמה קירות ואם הכל יסתדר כמו שצריך עד יום שני יגמרו לבנות קירות חדשים. חשבנו ותכננו המון זמן איך להפיק את המקסימום מהדירונת הקטנה שיש לנו מתחת לבית. יהיה ממ"ד, לא כל כך תקני אבל מוגן לא רע. יהיה מטבח גדול יותר ומתוכנן יותר טוב עם חלונות יותר גדולים. יהיו מקלחת ושירותים גדולים ונוחים יותר ואפילו חדר ארונות אמיתי כמו שיש לי בבית. 

נראה לי שבסוף אבא לא יעבור לגור אצלנו וזה לא מפתיע במיוחד. אחרי בערך 65 שנה באותה דירה קשה להאמין שבגילו הוא יעבור דירה. הוא אמנם לא אמר את זה בפירוש אבל אני מרגישה שהוא נסוג מהרעיון שלו לעבור לגור אצלנו ביחידת הדיור. קשה להגיד שאני מצטערת. אני מעדיפה קצת מרחק ביני לבינו ואני ממש רוצה לעבור לגור בדירה קטנה ונוחה יותר לתחזוק. המדרגות מתחילות להכביד עלי. 

גם הכלבות שחששתי בהתחלה שיפריעו לקבלן ולעובדים שלו התנהגו ממש יפה ובגלל שהן קצת פוחדות מרעש הן שמרו מרחק מהם וכולם היו מרוצים. נכון לעכשיו זו רק ההתחלה, צריך עוד המון עבודה עד שאפשר יהיה לגור שם. אני חושבת שייקח לנו עוד שנה בערך עד שנסיים הכל. זו תהיה מתנה נאה ליום הולדתי ה 70.

דלת הממ"ד

חלון המטבח

אחרי החגים

 הנה סוף סוף הגיע אחרי החגים ואפשר לחזור, בערך, לשגרה. חגי תשרי הם התקופה הכי עמוסה שלנו. עבדנו כמעט כל יום ונכון שהרווחנו יפה אבל התעייפנו מאוד מאוד.

גם אני וגם ג'ינג'י כבר עברנו את גיל הפנסיה ושנינו מתקשים להתרוצץ ימים שלמים. שכרנו בחורה נחמדה שעובדת עם ג'ינג'י בכוורת וגם באה לעזור במרכז המבקרים כשיש לה אפשרות (יש לה ילד קטן שחוזר בצהריים מהגן). חוץ מזה גם תרמנו יום עבודה בחול המועד להישאר עם הנכד המתוק שלנו. מתי כבר יפסיקו לשגע את ההורים העובדים עם החופשים הארוכים האלה? בין המחלות של הילד ובין החופשים הוא כמעט לא נמצא בגן והוריו נאלצים לקחת המון ימי חופש. אנחנו מנסים לעזור כמה שאפשר אבל לא תמיד יכולים. הוא ילד חמוד מאוד ומלא מרץ ואני מודה שאחרי כמה שעות איתו אני מותשת מאוד.

שמחתי מאוד כשהחטופים חזרו סוף סוף. אבן ירדה מעל ליבי אבל השמחה הייתה קצרה מאוד. מכונת הרעל חזרה בשיא העוצמה, שוב תהליכים להפיכה משטרית ושוב חיילים נהרגים. הגעתי למצב שפשוט אין לי כוח לשמוע חדשות. אני נתקפת בחילה כל פעם שאחד מהשרים או חברי הכנסת מופיעים בטלוויזיה או ברדיו. גם הנשיא טרמפ לא מוסיף לי בריאות. באמת תודה רבה לו שעזר להחזיר את החטופים אבל כולם יודעים שהוא עשה את זה בעיקר בגלל מניעים של כבוד וכסף. לא כי הוא בן אדם הגון. די מחריד לשמוע ולראות אותו. זה נשיא המעצמה הכי גדולה וחזקה בעולם? שאלוהים יעזור לנו ולאמריקאים.

גם השנה לא חגגנו את יום הנישואים שלנו (45 שנים עברו מאז) כי הוא ב 7.10 וחוץ מזה עבדנו באותו יום, אבל  אחי מגיע לביקור בתחילת נובמבר ואז גם יהיה לי יום הולדת 69. אני פשוט לא מצליחה להאמין שאני כל כך זקנה ומה שחמור יותר שאני מרגישה בת 169. אני מרגישה שחוקה וחסרת כוחות מהשנתיים הנוראיות שעברו עלינו. אולי המצב ישתפר קצת בחורף הבא עלינו לטובה והלוואי שירד קצת יותר גשם מאשר בשנה שעברה ושלא יהרגו יותר חיילים ושנתחיל כבר סוף סוף את השיפוץ המיוחל שהתעכב עד היום.

פעם היה פה גשם בעיתו
.

הם עזבו

 צץרץ עבר בסוף השבוע האחרון (עם משפחתו כמובן) לדירה החדשה. הדירה החדשה שלהם יפה מאוד, והם השקיעו המון זמן וכסף ומחשבה לארגן הכל כראוי. אנחנו בעיקר שמרנו על הנכד כשהם היו עסוקים בסידורים וניסינו להועיל בעצות בעיקר.

התרגלנו לראות את הנכד המתוק שלנו כל יום ופתאום יש ריקנות. ג'ינג'י מעסיק את עצמו בפירוק הדירה שלהם ובהכנות לשיפוץ. אחרי המון ויכוחים ושרטוטים ובדיקות הצלחנו סוף סוף להיסגר על תכנית ואם הכל יעלה יפה תהיה לנו דירה נהדרת. התכנית הייתה שנעבור לגור בה ונשכיר את הבית הגדול מידי שלנו אבל אבא שלי הפתיע והכריז פתאום שהוא רוצה לעבור לגור בדירה אחרי השיפוץ כי קשה לו להיות לבד והוא החליט למכור את דירתו ולשכור את הדירונת שלנו. מאוד הופתענו כי חשבנו שהוא אוהב מאוד את הדירה שלו ושהוא לעולם לא יעזוב אותה אחרי שגר בה מאז 1960 וגידל בה אותי ואת אחי וחי בה כל כך הרבה שנים עם אימא ז"ל. 

כמובן שאמרנו לו שנשמח מאוד ושזה רעיון נהדר אבל אני עדיין בספק אם הוא באמת יעזוב את הדירה שלו. נחיה ונראה. בינתיים אנחנו מתיצבים מחר שוב לתפקיד סבא וסבתא כי הנכד שוב חולה. הפעם זה יקרה בדירה החדשה ואני מקווה שנצלח בשלום את המשימה.

ושוב מלחמה

 אחרי יומיים של אזעקות ליליות החליט אבא שלי (שאין לו ממ"ד ובלי אוזניות הוא חרש לגמרי) לעבור לגור אצלנו. למזלי יש לנו בית ממש גדול. יש יחידת דיור קטנה לבן ולאשתו ולנכד ויש את הבית הגדול עם 4 חדרי שינה.

יש גם 3 כלבים. הם די פוחדים מהאזעקות. כלתי לעומת זאת פוחדת מאוד מאוד. רק להסתכל עליה כשאנחנו בממ"ד המאולתר שלנו מכניס אותי ללחץ.

תחליף הממ"ד שלנו הוא מין חצי מרתף כזה. אין לי מושג עד כמה הוא יעיל. מצד שני הרבה פעמים, בעיקר בלילות אין לי כוח לרדת שלוש קומות למטה. עד עכשיו היה בסדר, אבל לך תדע.

ביומיים שלושה הראשונים היה נחמד. הבן לא עבד ואכלנו יחד כל יום והייתה הרגשה של קצת חג. עם הזמן זה התחיל להיות קצת מעיק. הנכד לא הולך לפעוטון כי מלחמה ולכן אימא שלו לא עובדת ולמרות ההשתדלות שלנו זה לא קל כי הוא ילד נמרץ מאוד וקשה להעסיק אותו. אימא שלי הייתה סבתא בגיל חמישים פלוס, זה גיל טוב להיות סבתא. אני לעומת זאת קצת מבוגרת מידי (68) ומתקשה לעמוד בקצב שלו למרות שהוא חמוד ומקסים והכל.

חוץ מזה פשוט נמאס. נמאס מזה שאין פרנסה ואין שום דבר נורמאלי בטלוויזיה, כל יום יומיים חיילים נהרגים בעזה, החטופים עדיין חטופים ויש כל הזמן מתח כזה באוויר. נמאס כבר!

דרך אגב, זה חוקי לא להרשות לאזרחים לטוס לחו"ל? אין לי שום תכניות לטוס אבל מרגיז נורא שאסור.

מותשים מהמצב

האביב המעיק הזה

 מאז שאימא נפטרה לפני שלוש שנים, בדיוק בערב פסח, נוספה עוד מועקה לחג המאוס הזה. גם קודם תיעבתי את פסח ועכשיו יש לי עוד סיבה לסלוד ממנו, ואם לא די בכך אבא שלי חוגג יום הולדת ארבע ימים אחרי היורצייט שלה. הוא מתעקש לציין את פטירתה בתאריך הלועזי ה 15.4 ויום הולדתו חל ב 19.4.

אני אישית לא מחבבת את הצירוף הזה של יום ההולדת של אבא לאזכרה של אימא אבל ככה יצא ואי אפשר לדרוש מאנשים מבוגרים כל כך להגיע לצפון הרחוק פעמיים בשבוע ואפילו לא בחודש. אני יודעת שאני נשמעת סוציומטית ואפילו גועלית אבל אני שונאת אירועים משפחתיים, בעיקר כשאני אחראית וכאילו המארחת. אני נלחצת נורא ולא נהנית בכלל, ומאז שאימא איננה אני פשוט סובלת.

כשמלאו לו 90 ציינו את האזכרה לאימא יחד עם יום ההולדת. עשינו את המסיבה בבית וזה היה ממש קשה לוגיסטית. השנה החלטנו ללכת למסעדה אחרי האזכרה. זה יוצא יקר להחריד, אבל אבא מתעקש שלא נעשה ארוחה חגיגית בבית כדי לא לההעמיס עלי את הבישול והאירוח. את האזכרה / יום הולדת נעשה ביום האחרון של החג. אבא יעזור עם התשלום למסעדה ונקווה שזה יעבור בשלום כי רוב המשתתפים הם מבוגרים מאוד ומתקשים להתנייד. 

לפני שנה לא עשינו שום דבר כי הייתה מלחמה אבל השנה ג'ינג'י מתעקש שחייבים לחגוג לו יום הולדת כי בגילו מי יודע כמה ימי הולדת עוד נחגוג. בשבוע שעבר הייתה לנושנוש יום הולדת שנה שחגגנו אצלנו. היו איזה 20 איש ולשמחתי כלתי והבן עשו כמעט הכל לבד. אני הכנתי רק כדורי שוקולד עם קוקוס. את הסדר נעשה אצל הבת דודה שלי ואני אמורה להביא עוגה שתהיה כמובן כשרה לפסח. נקווה שתהיה גם אכילה. 

השנה האביב ממש קשה לי, אביך וחמסיני והאלרגיות שלי משתוללות. האף סתום והעיניים מגרדות והכדורים נגד אלרגיה לא עוזרים ועל כל המועקה הזו יש גם את התוספת של המצב במדינה שנורא מדאיג ומחריד אותי. שונאת את התקופה הזו, הלוואי שזה שייגמר כבר.

עוגת יום ההולדת הראשונה של נושנוש

ושוב פסח מתקרב ובא

 כבר שנים אני מספרת לכל מי שרוצה לשמוע עד כמה אני מתעבת את החג הזה שמכונה משום מה חג החירות. העובדה המצערת שאימא שלי נפטרה בערב פסח בטח שלא עוזרת. גם השנה אני לא אנקה במיוחד לפסח, בטח שלא עכשיו כשיש פריחה משוגעת של אלונים ואורנים שממלאת את האוויר באבקה צהובה מעצבנת. ושלא לדבר על זה שאנחנו מתכננים שיפוץ בקיץ אחרי שצץ רץ, עם אשתו והילד כמובן, יעברו דירה ויפנו את יחידת הדיור שאמורה להשתפץ לפני שנעבור לגור בה.

לצערו של הג'ינג'י, ולשמחתי הגדולה, בת הדודה הבשלנית שלי הזמינה אותנו לפסח. אני שונאת לבשל בפסח. החג הזה מאתגר מידי קולינרית, ומאחר שאני מבשלת ארוחה משפחתית כל סוף שבוע כי אבא בא לאכול אצלנו בימי שישי וכל פעם אני שוברת מחדש את הראש מה לבשל ומה יהיה טעים לכולם (כולל לכלתי הבררנית מאוד מאוד מאוד באוכל), לפחות בפסח אני אנוח קצת. לא ממש אנוח אבל קצת כי הצעתי להכין קינוח פסחי לסדר, הצעה שהתקבלה בשמחה ועכשיו אני נוברת במתכונים כשרים לפסח כדי להכין משהו טעים וכשר ורצוי גם פרווה. אוקסימורון אני יודעת אבל מי אמר שקל להיות יהודי?

גם יום הולדתו של נושנוש, כפרה עליו, מתקרב ובא, וכלתי נבהלה מאוד מהאתגר של הכנת עוגה לגן, עוגה שתהיה טעימה ורכה ומוצלחת וכמובן שוקולדית כראוי לעוגת יום הולדת. כדי לעזור ולהרגיע הכנתי עוגה כזו כולל קרם שוקולד ופיזרתי למעלה סוכריות צבעוניות וזכיתי בהערצת הזוג הצעיר. נתתי לה את המתכון ובחודש הבא היא תכין אותה, כנראה בעזרתי, ותביא לגן. הכנתי גם כדורי שוקולד ואותם נכין גם ביום ההולדת המשפחתי שמתוכנן להתבצע ברוב עם והדר, אבל עוד לא הוחלט איפה בדיוק. רק פה בבלוג אני מעזה לגלות שזה די מיותר לחגוג יום הולדת שנה לילד כזה קטן אבל אולי אני טועה וסתם לא מתלהבת ממסיבות? יש מצב.

אני ממש נהנית להיות סבתא. חווה דרך הצעירים את אתגרי ההורות ונזכרת בחיוך איך הייתי בעצמי אימא צעירה, וכמה זה היה קשה ומאתגר. לדעתי כיום קל יותר להיות הורה לתינוק. יש הרבה יותר פטנטים מוצלחים - עגלות קלות ונוחות, כסאות משוכללים ואמבטיות עם כסא שעומדות על רגליים, וכמובן צילום שפעם היה תהליך סבוך ויקר והיום הכל בנייד בקלי קלות. עוד לא המציאו פטנט מה לעשות עם ילד שלא הולך לישון בזמן ומתעורר באמצע הלילה, אבל לפחות יש משחה מיוחדת לשיניים מציקות וערוץ טלויזיה מיוחד עם שירים וסיפורים לילדים. חבל שלא היה דבר כזה לפני שלושים שנה. היה חוסך לי לשיר ולספר תוך ניסיון לא לפהק בזמן שאני קוראת אותו סיפור בפעם המליון.

אם יש משהו שממש מצער אותי זה שאימא שלי שאהבה מאוד תינוקות לא זכתה לראות את הנין המתוק שלה. ג'ינג'י התברר לתדהמתי כסבא מסור ומפנק, וגם לאבא שלי יש המון נחת מהפעוט הזה שבניגוד ללילי אוכל הכל בתיאבון עצום ומעלה במשקל בהתמדה. בזמנו הוא היה נורא מודאג כי לדעתו היא לא אכלה מספיק, נושנוש עושה לו תיקון.

עגלה אופניים. שכלול נפלא שחבל שלא היה בזמנו 

צער גידול הורים

 זוכרים את הוירוס שהרס לי את הטיול לתל אביב?

אבא נורא נבהל ממה שקרה לי ולכלתי שגם סבלה מאותו דבר וויתר על הביקור הקבוע אצלנו ביום שישי כדי לא להידבק חלילה. שלשום הוא התקשר אלינו פתאום בעשר בלילה, סיפר שהוא מרגיש לא טוב והוא הקיא על עצמו והוא מבקש שנבוא לעזור לו כי הוא פוחד לקום ולהתעלף. טסנו אליו ומצאנו אותו יושב בכורסא שלו מול הטלוויזיה, מלוכלך מקיא ומרגיש נורא ואיום.

בענייני ניקיון וסדר אבא שלי הוא פדנט על סף האו.סי. די. ולראות אותו ככה היה שובר לב. הקמנו אותו וניקינו הכל והשכבנו אותו במיטתו ואחרי שהוא הבטיח שהוא בסדר חזרנו הביתה לישון.

למחרת התקשרתי כרגיל בשמונה בבוקר, לא הייתה תשובה. הוא בטח ישן ולא שומע חשבתי כי כשהוא מוציא את האוזניה הוא לא שומע כלום וזה כבר קרה לא פעם כשהוא נרדם. המשכתי להתקשר שוב ושוב וברבע לתשע נשברתי ונסעתי אליו. יש לי מפתח וברגע שנכנסתי הרחתי ריח זוועתי ומצאתי את אבא שוכב חסר אונים על הרצפה ליד המיטה שלו בתוך שלולית של קיא. חוץ מזה הוא גם עשה על עצמו את צרכיו ולמרות כל המאמצים שלו לא הצליח להתרומם ולקום על רגליו. 

נבהלתי נורא ונלחצתי בטירוף. לקח לי זמן למצוא את האוזניה שלו כדי שנוכל לתקשר ולגרור אותו למקום פחות רטוב אבל עד שג'ינג'י לא הגיע לעזור לא הצלחתי להקים אותו. אחרי שהוא נעמד על הרגלים החלפנו לו את הבגדים ואת כלי המיטה וניסינו לשכנע אותו גם להתקלח אבל הוא פשוט נשכב במיטה ונרדם, מותש. הוא סירב בתוקף לקרוא לאמבולנס וכנראה שצדק כי אחרי שישן כמה שעות הוא התאושש ועכשיו הוא כבר חזר לגמרי לעצמו. הכי טוב היה אם הוא היה מסכים לעבור לגור אצלנו, יש לנו חדר בשבילו אבל הוא מתעקש לא לזוז מהדירה שלו ומאחר ואנחנו גרים ממש קרוב אליו זה לא נורא. מקווה שזה רק עניין זמני והוא יחזור להיות עצמאי ובריא כמו תמיד אבל אני לא שוכחת שהבן אדם בן 92 ולך תדע מה יקרה בעתיד.

אבא בימים טובים יותר

טיול הזוועות לכיכר ביאליק

 אנחנו חברים בקבוצה של מטיילים שמסיירים כל פעם באזור אחר. מגיעים עצמאית למקום ומקבלים הדרכה ממדריך ובדרך כלל נהנים מאוד. הייתה הפסקה גדולה מאוד בגלל המלחמה אבל אחרי הפסקת האש בצפון חזרנו לפעילות והפעם נסענו לכיכר ביאליק בתל אביב לסייר במוזאונים המקיפים אותה. נסענו ברכבת ומשם תפסנו מונית עם נהג ממש חביב שפטפט איתנו כל הדרך והכל היה נהדר כולל מזג האוויר עד שנכנסנו עם המדריך למוזאון תל אביב. 

פתאום התחלתי להרגיש לא טוב, התחיל עם בחילה ונגמר בזה שלהפתעתי הקאתי את נשמתי בשירותים והמשכתי להקיא בכל אחד מהמוזיאונים וגם בחצר. כל פעם חשבתי שדי, נגמר וכבר אין לי מה להקיא ואז שוב... עדיף לא לפרט אבל הסיור נהרס לי לגמרי והגעתי לרכבת הביתה (אחרי שהקאתי גם במונית) סחוטה ואומללה. מזל שברכבת ישבתי ליד בית השימוש כי גם שם הקאתי כמה פעמים.

מתברר שגם כלתי והבן חלו והמקור לכל הצרות הם הוירוסים שהנכד הביא מהפעוטון. הוא אפילו שהה לילה בבית החולים וכלתי המסכנה הקיאה שם את נשמתה. הבן והבעל הסתפקו בשלשולים. לקח לנו שבוע להתאושש מהחוויה ועד עכשיו אני די מהססת לפני שאני אוכלת משהו. לפחות רזיתי בשלוש ק"ג מכל העסק.

מאחר שירד גשם כמה ימים כמעט שלא זזנו מהבית והעסקנו את עצמנו בבינג' צרפתי משובח. נהניתי מאוד מהסדרה "מחוננת" וצפיתי בכל שלוש העונות ומשם עברתי לקומדיה "עשר אחוז". לראות את הצרפתים נהנים מהחיים, אוכלים ושותים ומתעסקים בחייהם הפרטיים הסבוכים זה אסקפיזם נפלא, שלא לדבר שריעננתי קצת את הצרפתית שלי מתקופת התיכון.

הפסקת אש

מאז הפסקת האש בצפון אני מרגישה כמו החסיד ההוא שהוציא את העז מהבית ונשם לרווחה. פתאום יש אופטימיות זהירה באוויר. שנה שלמה היינו משותקים מבחינת הפרנסה ופתאום מבול של מבקרים. יש עבודה, יש מטיילים וקונים ויש פרנסה. נהדר!

המצב בסוריה מדאיג מאוד כמובן אבל אולי מעז יצא מתוק? מותר לקוות שיקרו גם דברים טובים לפעמים בפינה מוכת הגורל שלנו במזרח התיכון?

הנכד החמוד שלי שאנחנו מכנים נושנוש גדל ומתפתח יפה בלי עין הרע. בגלל שהוא שכב הרבה על הגב מאז שנולד עצמות הגולגולת שלו שטוחות מידי (תופעה שקורית לעיתים כי רופאי ילדים ממליצים שתינוקות ישנו על הגב) והמומחים קבעו שצריך להלביש לו קסדה מיוחדת כדי לאפשר לעצמות הגולגולת לגדול כראוי. זה סיפור די מסובך וגם יקר. מקווים מאוד שעד סוף החורף כשהוא יהיה בן שנה אפשר יהיה להיפטר מהקסדה. נורא חששנו שהיא תעיק עליו ותפריע לו לתפקד אבל לשמחתנו הוא די מתעלם ממנה. ממשיך לגדול במרץ, לאכול בתיאבון גדול ולהתפתח להפליא.

כמו כל סבתא גאה אני מוסיפה תמונה של החמוד שלנו. אני יודעת שמקובל לטשטש פנים של ילדים אבל הוא רק בן תשעה חודשים ועד שהוא יתחיל להסתובב לבד בעולם הוא כבר יראה לגמרי אחרת מן הסתם.

שמח וטוב לב בזרועותיו של אבא שלו. 

אני ממש נהנית לראות איך הוא מתקדם ומתפתח מיום ליום. משכלל את היכולות שלו ולומד את העולם סביבו. מוזר שאני לא זוכרת את עצמי כאימא נהנית ככה מהתינוקת שלי. הייתי אז בשנות השלושים שלי וכל הזמן לחוצה בגלל ניקיון וסדר וארגון הבית וכמובן המומה מכובד האחריות שנפלה עלי. בתור סבתא אני הרבה יותר רגועה ופנויה להנות מהילד. מצד שני אני מתקשה להחזיק אותו הרבה זמן בידיים כי הוא ממש כבד לי ( 10 ק"ג בלי עין הרע) והוא גם חזק להפתיע בשביל תינוק בן 9 חודשים. יהיה לי קשה מאוד להתרחק ממנו כשהבן והכלה יעברו בקיץ לגור בקריות. אני בטח אסע לשם כל הזמן. יש להם גן שעשועים גדול ממש ליד הדירה ואני כבר מחכה לבלות שם עם נושנוש החמוד שבטח כבר ילך לבד ואולי גם יתחיל לדבר. כיף להיות סבתא.

יום מורכב

 היום הזה שהיה אמור להיות יום חג ויום רווחי היה למרבה הצער הכל חוץ מחגיגי ובטח שלא רווחי. בגלל המלחמה חגי תשרי שהם תמיד רווחיים ועסוקים אצלנו השנה הם על הפנים. גרוע כמעט כמו הקורונה. בעצם גרועים יותר יותר כי חוץ מזה שאין קליינטים ואין כסף יש גם פחד ולחץ.

היום התחיל ברבע לחמש עם אזעקה ומיד אחר כך קולות פיצוצים קרובים מידי ונורא מפחידים. ג'ינג'י נחפז להרגיע שזה יירוטים ואין מה לדאוג אבל אני מודה, פחדתי ודאגתי. למרות החשש נסענו למרכז המבקרים לעבוד. ארזנו דבש כי חששנו שהוא יתגבש ואז יהיה ממש קשה לארוז אותו. עבדנו עד הצהריים ואז חזרנו הביתה לנוח. היינו עייפים בגלל ההשכמה המוקדמת והמזעזעת. ג'ינג'י עדיין סובל מכאבי גב ומסרב להודות שהם נובעים מלחץ נפשי ואני עדיין נאבקת בשיירי התקררות שנדבקתי בה מהנכז המתוק שלי שהתחיל ללכת לפעוטון, מקום חביב אך שורץ וירוסים לרוב.

לא הצלחנו לנוח כי כל הזמן התקשרו עם כל מיני בעיות מקצועיות של ג'ינג'י שנהפך למרבה הפתעתו למין מנטור לענייני דבורים. השיא היה כשהתקשרו מהמוסך שנגיע לקחת את הרכב שלו שאושפז שם אתמול עם בעיות שלא ממש הבנתי אבל ברור שהן עלו המון כסף. נסענו יחד ואחר כך הוא החזיר את האוטו שלו ואני את הרכב הפרטי. עד שהגעתי הביתה כבר היה שלוש וחצי (עצרתי לעשות קניות כי פתאום נזכרתי שמחר ערב חג ושאבא שלי יגיע לאכול אצלנו) ולקחתי את הכלבים לטיול. בגלל בעיות הגב של ג'ינג'י אין לי עזרה ואני מטיילת אתם פעמיים ביום. בריא מאוד ללכת ברגל, אני בכושר נהדר אבל קצת עייפה מכל הטיולים האלה.

חזרתי וסוף סוף ניסיתי לנוח. ג'ינג'י נסע לעזור לאחד החברים שלו להעביר כוורות או משהו, צץרץ ואשתו נסעו עם הקטן שהם מכנים נושנוש לטיול בטיילת ותכננתי לנוח קצת מול הטלוויזיה אבל פתאום הייתה אזעקה, ואחר כך עוד אחת, ואחריה עוד אחת. הכלבים נורא נלחצים מהאזעקות האלה, אולי כי גם אני נלחצת ואני לבד בבית, רק עם שלושה כלבים מבוהלים. אין לנו ממ"ד אבל הבית שלנו בנוי טוב ויש חדר מדרגות עם קירות בטון ושם חיכיתי עד שהכל נגמר ואז זחלתי למחשב וכתבתי פוסט על היום המורכב שעבר עלי. אגב, גם אתמול הייתה אזעקה בדיוק כשהיינו בקניון הקטן הסמוך לקריה וכולם רצו למרחב המוגן שנמצא בחדר המדרגות מתחת לשירותים וזה היה מורכב ומפחיד עוד יותר.

נושנוש

שנה טובה?

 כבר סיפרתי שאני נורא נבהלת מאזעקות? הרעש הנוראי הזה גורם לי להרגיש ממש נורא. רעד בברכיים ובלבול. למזלי אין אצלנו הרבה אזעקות, אבל שומעים יירוטים גם כשאין אזעקה וזה מפחיד לא רק אותי אלא גם את הכלבים.

בהתקפה הקודמת של האירנים הייתי בבית החולים, בחדר הלידה, מתפעלת מהנכד החדש שלי שנולד בדיוק אז ולא כל כך ידעתי מה קורה בחוץ. הפעם כן ידעתי ופחדתי מאוד. ממש הרגשתי שאני מאבדת שליטה מרוב חרדה. אני לא רגילה לזה. הרי כבר עברתי מספיק ודי מלחמות בארץ. הייתי בת 11 וחצי במלחמת ששת הימים וכנראה צעירה מידי בשביל להבין באיזה סכנה היינו. ביום כיפור כבר הייתי בת 17 והבנתי טוב יותר אבל עדיין לא פחדתי, אולי כי לא באמת הבנו מה קורה וחשבנו שזה יהיה קל כמו בששת הימים. אולי היה לנו מזל שלא היו אז רשתות חברתיות ולא היה אינטרנט, היינו בטוחים שאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים. במלחמת לבנון הראשונה כבר הייתי נשואה לבעל שהלך למילואים ויצא לי להיות בנהריה בדיוק כשהיו הפגזות עליה. היה מפחיד אבל פשוט נכנסו לאוטו ונסענו הביתה. התחלתי לפחד ברצינות רק במלחמת המפרץ כי הייתה לי אז תינוקת בת שנה וחצי ולמרות שהיה באמת מפחיד נשארתי בשליטה. גם במלחמת לבנון השנייה היו כמה קטעים מפחידים מאוד. נפל טיל לא רחוק ממקום העבודה שלי, ובדרך הביתה מהעבודה היו אזעקות... לא נעים, אבל עברתי גם את זה וחשבתי שאני מחוסנת. למרבה הפלא אני לא.

ברגע ששמעתי ברדיו שהאמריקאים מזהירים מפני עוד מתקפת טילים אירנית נבהלתי ונחרדתי מאוד. אף פעם לא פחדתי כל כך. כל מי שראה אותי העיר שאני נורא חיוורת. בסוף, אחרי ציפיה מורטת עצבים, ההתקפה התחילה ולמרבה הפלא דווקא אצלנו לא היו אזעקות, היו נפילות של יירוטים ששמענו היטב אבל לא אזעקות. אני תוהה אם הפעם אני פוחדת כל כך בגלל שיש לי הרגשה שהפעם אין על מי לסמוך, אלה שם למעלה לא מבינים כלום, לא אכפת להם מאיתנו והמדינה שלנו לא ממש מתפקדת. הממשלה הנוכחית לא מצליחה לנסוך בי ביטחון. ראש הממשלה הזה... וחבורת האפסים שאסף סביבו... לא פלא שכולנו מרוטי עצבים ולחוצים. 

ג'ינג'י מנסה להעמיד פנים שהוא רגוע והכל בסדר אצלנו, אבל לאחרונה הוא סובל מכאבי גב שמקשים עליו לתפקד והסוכר שלו גבוה למרות שהוא מקפיד על דיאטה ועל תרופות. לדעתי זה בגלל הלחץ הנפשי שהוא מסרב להודות בו. בכל זאת מנסים להמשיך כרגיל ולשמור על שגרה אבל איך אפשר? החג לא היה ממש חג, לילי שגרה ביפו החליטה להישאר בבית כי היא פחדה לנסוע בתחבורה ציבורית, ואבא סירב לנסוע לקריות לבת דודה שהזמינה אותנו כי הוא חשש לנסוע בכבישים. חגגנו בקטן, רק שלשתינו כי צץרץ ואשתו עם הילד נסעו לקרובי משפחה. גם הפרנסה כמובן נפגעת כי למי יש חשק וכוח לטייל ולקנות דבש? אני די בטוחה שגם השנה החדשה לא תהיה מוצלחת במיוחד ובכל זאת מאחלת לכולנו שנה טובה, או לכל הפחות לא נוראית כל כך.