אחרי החגים

 הנה סוף סוף הגיע אחרי החגים ואפשר לחזור, בערך, לשגרה. חגי תשרי הם התקופה הכי עמוסה שלנו. עבדנו כמעט כל יום ונכון שהרווחנו יפה אבל התעייפנו מאוד מאוד.

גם אני וגם ג'ינג'י כבר עברנו את גיל הפנסיה ושנינו מתקשים להתרוצץ ימים שלמים. שכרנו בחורה נחמדה שעובדת עם ג'ינג'י בכוורת וגם באה לעזור במרכז המבקרים כשיש לה אפשרות (יש לה ילד קטן שחוזר בצהריים מהגן). חוץ מזה גם תרמנו יום עבודה בחול המועד להישאר עם הנכד המתוק שלנו. מתי כבר יפסיקו לשגע את ההורים העובדים עם החופשים הארוכים האלה? בין המחלות של הילד ובין החופשים הוא כמעט לא נמצא בגן והוריו נאלצים לקחת המון ימי חופש. אנחנו מנסים לעזור כמה שאפשר אבל לא תמיד יכולים. הוא ילד חמוד מאוד ומלא מרץ ואני מודה שאחרי כמה שעות איתו אני מותשת מאוד.

שמחתי מאוד כשהחטופים חזרו סוף סוף. אבן ירדה מעל ליבי אבל השמחה הייתה קצרה מאוד. מכונת הרעל חזרה בשיא העוצמה, שוב תהליכים להפיכה משטרית ושוב חיילים נהרגים. הגעתי למצב שפשוט אין לי כוח לשמוע חדשות. אני נתקפת בחילה כל פעם שאחד מהשרים או חברי הכנסת מופיעים בטלוויזיה או ברדיו. גם הנשיא טרמפ לא מוסיף לי בריאות. באמת תודה רבה לו שעזר להחזיר את החטופים אבל כולם יודעים שהוא עשה את זה בעיקר בגלל מניעים של כבוד וכסף. לא כי הוא בן אדם הגון. די מחריד לשמוע ולראות אותו. זה נשיא המעצמה הכי גדולה וחזקה בעולם? שאלוהים יעזור לנו ולאמריקאים.

גם השנה לא חגגנו את יום הנישואים שלנו (45 שנים עברו מאז) כי הוא ב 7.10 וחוץ מזה עבדנו באותו יום, אבל  אחי מגיע לביקור בתחילת נובמבר ואז גם יהיה לי יום הולדת 69. אני פשוט לא מצליחה להאמין שאני כל כך זקנה ומה שחמור יותר שאני מרגישה בת 169. אני מרגישה שחוקה וחסרת כוחות מהשנתיים הנוראיות שעברו עלינו. אולי המצב ישתפר קצת בחורף הבא עלינו לטובה והלוואי שירד קצת יותר גשם מאשר בשנה שעברה ושלא יהרגו יותר חיילים ושנתחיל כבר סוף סוף את השיפוץ המיוחל שהתעכב עד היום.

פעם היה פה גשם בעיתו
.