2020

מחר תתחיל שנת 2020. אני עדיין לא לגמרי מאמינה שהגעתי עד הלום. במאה הקודמת, בסוף שנות התשעים, עבדתי כמזכירה זוטרה אצל איזה מתכנן פרוייקטים או משהו בדומה. לא ממש זוכרת מה היה התואר שלו. המשרד כבר לא קיים ואין לי מושג איפה נמצאים כיום האנשים שעבדתי אתם.
הייתי אז בת 43, אימא לשלוש ילדים קטנים, והרגשתי די אבודה ומבולבלת אחרי שעזבתי את הטכניון בו עבדתי מאז שהשתחררתי מהצבא. לאט ובהיסוס בהתחלתי להתוודע לעולם המחשבים שנראה לי מסובך וקשה, ובעיקר חיפשתי את עצמי ואת מקומי בעולם המקצועי.
אני זוכרת היטב איך הקשבנו ברדיו להקראת פסק הדין של דרעי (1999) ואיך היינו מכינות כיבוד לישיבות תכנון של כל מיני מהנדסים וכלכלנים חשובים של כל מיני ישובים בפריפריה שעסקו בתכנון העתיד שאמור היה להתרחש בשנת 2020 שנה שנראתה לי כאילו היא נמצאת מעבר להרי החושך.
חישוב זריז הראה לי שבשנה הזו, שכמובן לא תגיע לעולם, אהיה בת 63. בזמנו זה היה פשוט בלתי נתפס, וחוץ מזה הייתי משוכנעת שלא נשרוד את באג 2000 אז מה הטעם לדאוג למה שיקרה בעוד 20 שנה.
למרבה השמחה שרדנו את הבאג שלא היה לא נברא ואחר כך מצאתי עבודה בבית מלאכה והייתי שם 10 שנים תמימות שרובן היו לא רעות, וגם הילדים גדלו... כיום אני באמת בת 63 ואפילו לא מרגישה כל כך קשישה.
אתמול בזמן טיפול הפלדנקרייז הגעתי לתובנה הלא ממש מפתיעה שכל בעיות כאבי הגב שלי החלו בגלל הרגל ששברתי לפני 10 שנים. המורה שלי הדגימה לי איך אני הולכת, עם ראש מושפל וברכינה קדימה, מה שגורם לי לכאבי גב שמפריעים לי ללכת. פעם הלכתי המון ואהבתי ללכת ברגל ופתאום זה נגמר, הולכת כמה דקות וחייבת לשבת בגלל כאבי גב מעיקים. לדעתה זה נובע מהיציבה הלא נכונה שלי שנובעת מהטראומה של שבירת הרגל. בשיעורי הפלדנקרייז שאני עושה בקבוצה אני ממש טובה (ככה היא אמרה) גמישה וחזקה יותר מבנות צעירות ממני אבל ברגע שאני עומדת כל הביטחון נעלם, היציבה מתעקמת והתוצאה - כאבי גב.
כששוחחנו על זה נזכרתי איך תוך כדי הליכה החלקתי ונפלתי פתאום, נפילה ששינתה את כל חיי וערערה לגמרי את הביטחון שלי בעצמי, ותוך כדי היזכרות נתפס לי הגב. הקשר הזה בין גוף לנפש לא מפסיק להפתיע אותי.
המורה עודדה אותי שאני מסוגלת ויכולה להשתפר, שכבר המצב שלי טוב יותר ממה שהיה לפני כמה חודשים ושהיא בטוחה שאצליח להחזיר לעצמי את הביטחון והיכולות שהיו לי פעם.
אני מאחלת לעצמי שזה מה שיקרה לי בשנה החדשה, שאתמיד בשיעורים ואלך זקופה וגמישה יותר ושלא יכאב לי יותר הגב תוך כדי הליכה. אני אמנם כבר לא צעירה אבל מקווה שיש לפני עוד שנים רבות של חיים ואני רוצה לבלות אותן כשאני פעילה ובריאה.

פעם טיילתי המון ולא כאב לי כלום. פעם גם הייתי חטובה, פשוט מדהים!

בעיות בצנרת

לפני כמה ימים הגיע צץרץ מבוהל וסיפר שקיר חדר השינה שלו רטוב והמים נזלו אפילו על המיטה והרטיבו את הכרית של החברה שלו. (בחודשים האחרונים צץרץ התחיל לגור עם החברה שלו ביחידת הדיור שהייתה פעם של חמותי).
בדיקה זריזה העלתה שצינור המים החיצוני שהותקן שם לפני 30 שנה מחורר ודולף. המים נזלו על האדמה ומשם חלחלו לקיר חדר השינה. הצינור עשוי מתכת כמו שהיה מקובל בזמנו והחלק הדולף עובר מתחת לבית והגישה לשם די קשה.
בזמנו ג'ינג'י ואבא שלו התקינו בעצמם את האינסטלציה בבית ולכן הוא החליט להחליף לבד את הצינור המחורר מהמתכת בצינור פלסטי מודרני, ואם הוא כבר מתעסק עם זה אז כדאי להחליף את כל הצנרת החיצונית של הבית. להערכתו זה ייקח יום שלם שבמהלכו לא יהיו לנו מים בבית.
די נחרדתי מהרעיון והזכרתי לו בעדינות שמאז שהוא התקין את הצנרת הראשונה חלפו 30 שנה ועם כל הכבוד... ג'ינג'י נעץ בי מבט מלא בוז ושאל אם אני לא סומכת עליו?
הבטחתי שאני סומכת עליו לגמרי, אבל בכל זאת זו עבודה די גדולה ולאחרונה יש לו איזה כאב מציק בגב עם הקרנה לרגל, ואולי כדאי בכל זאת לקרוא לאינסטלטור?
ג'ינג'י נעלב עד עמקי נשמתו, הכריז שהכל בסדר עם הגב שלו והזכיר לי שאינסטלטור ייקח הון על העבודה הזו.
טוב, בסדר, נכנעתי במחשבה שעדיף לתת לו לנסות במקום לריב, הרי תמיד נוכל להזעיק איש מקצוע. ג'ינג'י ניגש למלאכה במקצועיות רבה, מדד את הצינורות המיועדים להחלפה, חפר פה ושם ושרטט הכל על דף נייר. קודם אני אעשה הכנות ותכנונים ורק אחר כך נתחיל הכריז. בשבת הוא נסע לכפר הערבי וקנה צינור ומחברים ועוד כל מיני אביזרים נחוצים, וביום ראשון פרש אותם בחצר, ואז נאלץ לעשות הפסקה כי הבטיח לאבא לעזור לו לקחת את אימא לרופא השיניים.
אימא התחילה טיפול של השתלת שיניים עוד לפני שחלתה, וכל העניין התעכב בגלל האשפוז והניתוח. הרופא אפילו הגיע אליהם הביתה לעשות לה מדידות, אבל סוף סוף הגיעו השיניים וצריך להרכיב אותן אצלו בקליניקה שנמצאת במרחק של ק"מ בערך מהבית של הורי.
לחרדתי אבא החליט לדחוף את אימא בכיסא הגלגלים עד לרופא. מחיתי שזה רעיון משוגע ויש עליות וירידות בדרך ולמה לא לשכור רכב שמיועד להסעת כיסאות גלגלים כדי לנייד את אימא? מסתבר שיש בן אדם שיש לו רכב כזה, אבל דווקא בשעות הצהריים הוא לא יכול כי בשעות הללו הוא מסיע נכים ממועדון הקשישים חזרה הביתה, והיום הרופא שיניים יכול לקבל את אימא רק בצהרים.
לדעתי אפשר היה לדחות את העניין ליום אחר ולשעות נוחות יותר, אבל אבא התעקש שהוא רוצה לגמור עם זה כבר ושאני סתם מגזימה. בסופו של דבר התברר שהוא צדק, הוא וג'ינג'י הורידו את אימא עם כיסא הגלגלים בעזרת המדרגון ואחר כך דחפו אותה מהבית עד לרופא השיניים ושם, בעזרת הרופא, העלו אותה לכיסא של הרופא וכמה דקות אחר כך התחדשה אימא במערכת שיניים חדשה ויפה. אחר כך הם הלכו לבית קפה סמוך ומשם חזרו בנחת הביתה. מזל שהיה יום חמים ויפה. מפה לשם עניין האינסטלציה נדחה עד ליום שני. למרבה המזל צץרץ היה פנוי והוא וג'ינג'י עבדו יחד בחריצות רבה, אחרי שצץרץ נסע ללימודים החלפתי אותו כעוזרת, ואחרי 12 שעות עבודה קשה כל הצינור היה במקומו וחזרו אלינו המים.
מסתבר שסתם חששתי וג'ינג'י הפתיע לטובה והתגלה כבעל מקצוע טוב ויעיל. גם אבא הפתיע לטובה והמסע לרופא השיניים הסתיים בכי טוב.
עכשיו נשארה רק בעיה אחת מציקה, ג'ינג'י נרשם לטיול להר כרכום, טיול שאמור להתקיים בחמישי ושישי שאמורים להיות הימים הכי גשומים החודש. אני מקווה שהמארגנים ינהגו בהיגיון והטיול יתבטל.

יורצאיט

היום לפני שנה נפטרה חמותי בבית החולים. ג'ינג'י כמובן בדיכאון שאצלו מתבטא ברגזנות וקנטרנות מיותרת. המצב הזה פלוס התמכרות מפתיעה אבל חמורה לסדרה "הויקינגים" סדרה שאני פשוט לא סובלת עושה את השהות בחברתו לדי לא נסבלת.
אתמול הוא נכנס למיטה בצהריים וצפה שעות בויקינגים המתועבים האלה שכל הזמן רוצחים אחד את השני ומסתובבים רוב הזמן עם כתמי דם על הפנים והבגדים. בשאר הזמן הם אונסים נשים ורוצחים ילדים. מיותר לגמרי לדעתי.
רק לפני יומיים נזכרתי שבדיוק עכשיו חלפו עשר שנים מהרגע בו נשברה לי הרגל. שכבתי בבית עם גבס עד שסוף סוף נתחו אותי ואחר כך שכבתי עוד כמה חודשים במיטה, איבדתי את העבודה החדשה והתחלתי לסבול מכאבי גב. אחר כך התברר שאיחוי הנקע ברגל השבורה לא היה מוצלח כל כך, ולא מזמן גיליתי שבאותה רגל שבורה מסכנה צמח לי הלוקס ולגוס שדי מציק וגם נראה גועלי. מצד שני אני לפחות מסוגלת ללכת, מה שאי אפשר להגיד על אימא המסכנה. בגלל הניתוח ששינה את יציבת הגב שלה יש לה כאבים חזקים, בעיקר בבטן ובצלעות, ומה שיותר גרוע היא בדיכאון שבטח לא משפר את מצבה.
למרבה הצער אנחנו לא מצליחים להשיג להורי מטפלת זרה כי אף אחת לא רוצה לעבוד אצל זוג ובינתיים הם מסתדרים עם עובדת שבאה לבשל כמה פעמים בשבוע ועם המנוף המהולל שעוזר מאוד להזיז את אימא ממקום למקום.

צילום של הקרסול שלי אחרי הניתוח

אחרי שבוע בבית

לא להאמין אבל אימא כבר שבוע שלם בבית, בלי מטפלת! דווקא פנו אלינו שתי נשים, שלשתיהן קראו טניה, אחת אפילו הבאנו להורי כדי שיפגשו והמפגש היה ממש מבטיח אבל בסוף לא יצא מזה כלום, היא כנראה קיבלה עבודה יותר משתלמת במקום אחר.
מפה לשם עבר שבוע והורי מסתדרים די יפה לבד. יש להם מישהי שבאה לבשל פעמיים שלוש בשבוע, אני וג'ינג'י גם עוזרים כמובן אבל בעזרת המנוף המשוכלל אבא מסתדר יפה מאוד עם החלפת חיתולים והעברת אימא ממקום למקום.
הוא רכש גם כיסא מיוחד שמעמיד אותה על הרגליים, זה חשוב מאוד שהיא לא תשב כל הזמן, חייבים לעמוד מידי פעם, ויש גם מדרגון שמוריד את הכיסא שלה במדרגות. המצב לא נורא סך הכל אם כי עדיין הם היו מעדיפים שתהיה איתם עוד מישהי בבית. יש חברות כוח אדם שמחפשות להם עובדת אבל אין לחץ.
לצערי לא הצלחתי למכור את הספה הקטנה שלהם שעומדת אצלנו בפטיו ומחכה וגם השטיח תקוע מגולגל במחסן. פרסמתי ביד2 ובפשפשוק ואולי בסוף זה עוד יקרה.
להפתעתנו הנעימה קופת חולים שולחת לאימא פיזיותרפיסט שיבוא כל שבוע לעבוד איתה ואפילו שלחו דיאטנית ובשבוע הבא היא תיסע לרופא השיניים שיסיים סוף סוף את השתלת השיניים שהיא התחילה עוד לפני שחלתה.
השיא של השבוע היה ביום רביעי, עמדנו לנסוע לקחת את הרכב של אבא לטיפול תקופתי במוסך ורגע לפני שיצאנו נכנסתי לחדר של עוגי שישן ביום כי הוא עובד בלילות ופתאום הוא קם מהמיטה נעמד בתחתונים באמצע החדר והקיא. הוא עובד בפאב והם חגגו באותו לילה לכבוד מישהו שעזב וזו הייתה התוצאה. אחר כך הוא הקיא עוד כמה פעמים וסבל מכאב ראש נוראי ונשבע שלא ישתה יותר אלכוהול. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.
חשבתי שלנקות קיא על הבוקר זה גרוע אבל למחרת יצאתי עם הכלבים לטיול אחרי הצהריים ואפילו הקדמתי כי אמרו שירד גשם. לא הקדמתי מספיק, בדרך הביתה התחילה פתאום רוח חזקה וגשם עז שהרטיב אותי כליל. הגעתי הביתה רטובה לגמרי לגלות את בעלי היקר נם לו בשלווה מתחת לפוך. הוא בכלל לא שם לב שיצאתי, הנעליים שלי אגב לא התייבשו עד היום.

הכנות, הכנות ועוד הכנות

לפני כעשרה ימים הודיעו להורי שביום שישי זה, כלומר בשישי לדצמבר אימא חוזרת הביתה. כולנו נכנסנו לאטרף של הכנות ותכנונים. אבא התעקש לקנות הכל חדש ולא הסכים לקחת ציוד מ'יד שרה' זה מה שמקובל לעשות. אחר כך קונים דרך משרד הבריאות שגובה רק 10% ממחיר הציוד אבל נותן דברים מחודשים, כלומר לא ממש חדשים.
הורי גילו אנינות מפתיעה וסירבו בתוקף. מיטה סיעודית חדשה, מיזרון ויסקו והדובדבן שבקצפת - מנוף משוכלל תוצרת שבדיה שעולה 19 אלף ש"ח. יש מנוף ערסל פשוט שכולם משתמשים בו אבל להורי זה לא מתאים, הם צריכים משהו משוכלל יותר.
חוץ מזה הזמנו ארון בגדים חדש כדי שאבא יוכל להעביר את הבגדים שלו מהחדר שנועד למטפלת שלמרבה הצער טרם נמצאה. התקשרתי לפחות לחמש עשרה חברות כוח אדם ולאף אחת לא היה מה להציע לי. מטפלות נרתעות מטיפול באישה שיש לה גם בן זוג כי אז היא צריכה לבשל ולנקות לשניים, ככה נאמר לי, וחוץ מזה המון מטפלות נסעו לחופשת מולדת לכריסמס.
חוץ מזה אבא מתעקש שיהיה להם גם מדרגון יקר להחריד שיגיע ביום ראשון ובעזרתו אפשר יהיה להוריד את אימא במדרגות. בתחילת השבוע כשהביאו את המיטה הגיע יחד איתה גם מזרון מיוחד לפצעי לחץ. אבא חזר בלילה וראה אותו וחטף התקף זעם היסטרי מרוב כעס. הוא לא רוצה את המזרון הזה, הוא רוצה רק מזרון ויסקו והוא רוצה מדרגון והוא חייב מנוף של חברת מוליפט והוא חייב הכל עד סוף השבוע!
כל מי שהתקשרתי אליו בנוגע למנוף אמר שאין לו אותו במלאי. למרבה המזל הצלחתי לאתר ברחובות חברה שהחזיקה מכשיר כזה ושכנעתי אותם לשלוח אותו להדגמה בבית חולים פלימן. הבטחתי שאם הוא יתאים אני כבר אקח אותו הביתה. הם באמת הגיעו היום והדגימו אותו על אימא. אבא שילם ואנחנו לקחנו את המנוף הביתה ברכב הגדול שלנו, וכדי שלא יזוז מפה לשם במכונית ישבתי על הרצפה לצידו ואחזתי בו עד שהגענו הביתה.

אם לא די בכך הייתה גם הבעיה של הרהיטים המיותרים. אבא החליט שהמיטה של אימא תהיה בסלון ולכן צריך לפנות ממנו ספה וכורסא ואת השטיח הענקי שהם קנו עוד כשלילי הייתה תינוקת. הוא היה כל כך לחוץ וחפר לנו כל כך הרבה זמן בקשר לרהיטים האלה עד שאתמול גייסתי את הבנים והבעל והם העבירו את הרהיטים אלינו. הם היו נורא כבדים ולא היה לנו מקום לשים אותם ולכן הנחנו את הכורסא והספה בפטיו ואת השטיח הכבד להחריד דחפנו לחדר המדרגות. פירסמתי אותם ביד2 ובפשפשוק ונכון לעכשיו הצלחתי למכור רק את הכורסא. ג'ינג'י היה כל כך מותש וכאוב אחרי כל הסחיבות האלה עד שהלך אחר כך למיטה וישן עד למחרת בבוקר.
חשבתם שזה הסוף? לא, עכשיו הוחלט שאימא צריכה גם עמידון. היא חייבת לעמוד וזה בעצם הפיזיותרפיה שלה. שוב יהיו התלבטויות והתרוצצות וחפירות אין סופיות של אבא. הוא לחוץ ועצבני ודי מבוהל ומתעקש להישאר בבית ולטפל באימא בבית שלהם שממש לא מתאים למצב שלה ואיכשהו הכל נופל עלי. אני הרוסה מעייפות ומותשת נפשית וגופנית ועוד לא מצאנו מטפלת...