טיול לתל אביב

 פעם בחודש, פחות או יותר, אנחנו נוסעים לסיור עם קבוצת המשמרים. מטיילים כל פעם במקום אחר וזה תמיד מעניין גם אם לפעמים מעייף. אחרי הסיור הקודם במטולה ובמנרה שהיה מאלף מאוד נסענו ביום שלישי האחרון לתל אביב למוזאון של יוסף באו. אני מניחה שאף אחד לא מכיר אותו כי הוא היה אדם מאוד צנוע ונחבא אל הכלים אבל הוא אחד האנימטורים הראשונים בארץ, איש מוכשר מאוד, מצחיק ומקורי. הבנות שלו הפכו את הסטדיו שלו ברחוב ברדיצ'בסקי 9 למוזאון לזכרו. הן נתנו לנו הרצאה מרתקת וכולם הקשיבו ונהנו מאוד ואז יצאנו החוצה למין מרפסת כניסה קטנה וכמעט שעזבנו אבל פתאום הן ביקשו שניכנס לעשות צילום פרידה. כמו סתומה השארתי את שני התרמילים הקטנים שלנו על המעקה שנשקף לרחוב ונכנסתי פנימה עם המעיל שלי שלמרבה המזל החזקתי בכיס שלו את כרטיס הרב קו שלי. עוד מזל הוא שג'ינג'י החזיק אצלנו את הארנק שלו בעוד שאני הסתומה השארתי את הארנק שלי עם כרטיסי האשראי והכסף (היה ממש קצת אבל בכל זאת) ואת הניידים שלנו בחוץ על המעקה. כמה דקות אחר כך כשגמרנו להצטלם התרמילים כבר לא היו.

לקח לי די הרבה זמן לקלוט מה קרה ולבדוק מה נגנב ומה נשאר. הבנות המקסימות של באו השאילו לי את הנייד של אחת מהן והתקשרתי לחברת אשראי אחת לבטל את הכרטיס. לשנייה לא התקשרתי כי פשוט לא זכרתי את שמה. הייתי כל כך מבולבלת ונסערת ורק רציתי הביתה. למרבה המזל לא שמרתי את הקודים של כרטיסי האשראי בפתק, כמו שאנשים עושים לפעמים, ועוד מזל שהניידים שלנו שתוך שנייה נותקו מהרשת הם ישנים ולא ממש שווים. הנסיעה הביתה הייתה עגומה מאוד. לזכותו של ג'ינג'י עלי לציין שהוא לא האשים אותי ורק ניסה להרגיע ולנחם. 

למחרת התברר שהגנבים הספיקו להשתמש רק בכרטיס אשראי אחד ולבזבז 400 ש"ח על קניות. כל פעם קנו ב 200 ש"ח. אחרי שאני אצליח להגיע למי שמטפל בזה אבטל את הקניה הזו. אני מקווה שזה יסתדר. בינתיים אני מתעסקת כל הזמן בטלפונים לחברות אשראי ולחברת פלאפון, וזה מתיש ומעצבן. בסיכום סופי של העניין נגנבו שלוש כרטיסי אשראי, שני ניידים, שני תרמילים קטנים, שתי מטריות מתקפלות וקופסת עוגיות ג'ינג'ר תוצרת בית שאפיתי רק יום קודם.

יום אחרי הגניבה נסענו לקנות טלפונים חדשים עם סימים כמובן ועל הדרך מתעסקים גם בענייני השיפוץ. שכחתי כמה זה מייגע להחליט איזה מטבח ואיזה כיורים ואיזה כיריים ואיזה אסלה... המון החלטות קטנות שמצטרפות לבית אחד. לפחות הרווחתי טלפון חדש ואילצתי את ג'ינג'י להחליף את הנייד הקשיש והאיטי שלו. גם זה לטובה.

שהחיינו

 סוף סוף התחלנו את השיפוץ המיוחל. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן עד שחשבתי שזה לא יקרה אף פעם. ג'ינג'י בלבל את המוח לכל קבלן שהגיע והצליח לפסול כמה מועמדים שנראו לו לא מספיק רציניים. במפתיע הוא התקשר אתמול למישהו שכבר דיבר איתו קודם ופתאום הכל הסתדר, גם המחיר וגם לוח הזמנים והיום התחילו לעבוד. קודם שוברים קירות ומנסרים קיר בטון. סיפור מאוד רעשני ומלכלך. מחר ימשיכו לפנות את השברים ולשבור עוד כמה קירות ואם הכל יסתדר כמו שצריך עד יום שני יגמרו לבנות קירות חדשים. חשבנו ותכננו המון זמן איך להפיק את המקסימום מהדירונת הקטנה שיש לנו מתחת לבית. יהיה ממ"ד, לא כל כך תקני אבל מוגן לא רע. יהיה מטבח גדול יותר ומתוכנן יותר טוב עם חלונות יותר גדולים. יהיו מקלחת ושירותים גדולים ונוחים יותר ואפילו חדר ארונות אמיתי כמו שיש לי בבית. 

נראה לי שבסוף אבא לא יעבור לגור אצלנו וזה לא מפתיע במיוחד. אחרי בערך 65 שנה באותה דירה קשה להאמין שבגילו הוא יעבור דירה. הוא אמנם לא אמר את זה בפירוש אבל אני מרגישה שהוא נסוג מהרעיון שלו לעבור לגור אצלנו ביחידת הדיור. קשה להגיד שאני מצטערת. אני מעדיפה קצת מרחק ביני לבינו ואני ממש רוצה לעבור לגור בדירה קטנה ונוחה יותר לתחזוק. המדרגות מתחילות להכביד עלי. 

גם הכלבות שחששתי בהתחלה שיפריעו לקבלן ולעובדים שלו התנהגו ממש יפה ובגלל שהן קצת פוחדות מרעש הן שמרו מרחק מהם וכולם היו מרוצים. נכון לעכשיו זו רק ההתחלה, צריך עוד המון עבודה עד שאפשר יהיה לגור שם. אני חושבת שייקח לנו עוד שנה בערך עד שנסיים הכל. זו תהיה מתנה נאה ליום הולדתי ה 70.

דלת הממ"ד

חלון המטבח

אחרי החגים

 הנה סוף סוף הגיע אחרי החגים ואפשר לחזור, בערך, לשגרה. חגי תשרי הם התקופה הכי עמוסה שלנו. עבדנו כמעט כל יום ונכון שהרווחנו יפה אבל התעייפנו מאוד מאוד.

גם אני וגם ג'ינג'י כבר עברנו את גיל הפנסיה ושנינו מתקשים להתרוצץ ימים שלמים. שכרנו בחורה נחמדה שעובדת עם ג'ינג'י בכוורת וגם באה לעזור במרכז המבקרים כשיש לה אפשרות (יש לה ילד קטן שחוזר בצהריים מהגן). חוץ מזה גם תרמנו יום עבודה בחול המועד להישאר עם הנכד המתוק שלנו. מתי כבר יפסיקו לשגע את ההורים העובדים עם החופשים הארוכים האלה? בין המחלות של הילד ובין החופשים הוא כמעט לא נמצא בגן והוריו נאלצים לקחת המון ימי חופש. אנחנו מנסים לעזור כמה שאפשר אבל לא תמיד יכולים. הוא ילד חמוד מאוד ומלא מרץ ואני מודה שאחרי כמה שעות איתו אני מותשת מאוד.

שמחתי מאוד כשהחטופים חזרו סוף סוף. אבן ירדה מעל ליבי אבל השמחה הייתה קצרה מאוד. מכונת הרעל חזרה בשיא העוצמה, שוב תהליכים להפיכה משטרית ושוב חיילים נהרגים. הגעתי למצב שפשוט אין לי כוח לשמוע חדשות. אני נתקפת בחילה כל פעם שאחד מהשרים או חברי הכנסת מופיעים בטלוויזיה או ברדיו. גם הנשיא טרמפ לא מוסיף לי בריאות. באמת תודה רבה לו שעזר להחזיר את החטופים אבל כולם יודעים שהוא עשה את זה בעיקר בגלל מניעים של כבוד וכסף. לא כי הוא בן אדם הגון. די מחריד לשמוע ולראות אותו. זה נשיא המעצמה הכי גדולה וחזקה בעולם? שאלוהים יעזור לנו ולאמריקאים.

גם השנה לא חגגנו את יום הנישואים שלנו (45 שנים עברו מאז) כי הוא ב 7.10 וחוץ מזה עבדנו באותו יום, אבל  אחי מגיע לביקור בתחילת נובמבר ואז גם יהיה לי יום הולדת 69. אני פשוט לא מצליחה להאמין שאני כל כך זקנה ומה שחמור יותר שאני מרגישה בת 169. אני מרגישה שחוקה וחסרת כוחות מהשנתיים הנוראיות שעברו עלינו. אולי המצב ישתפר קצת בחורף הבא עלינו לטובה והלוואי שירד קצת יותר גשם מאשר בשנה שעברה ושלא יהרגו יותר חיילים ושנתחיל כבר סוף סוף את השיפוץ המיוחל שהתעכב עד היום.

פעם היה פה גשם בעיתו
.

הם עזבו

 צץרץ עבר בסוף השבוע האחרון (עם משפחתו כמובן) לדירה החדשה. הדירה החדשה שלהם יפה מאוד, והם השקיעו המון זמן וכסף ומחשבה לארגן הכל כראוי. אנחנו בעיקר שמרנו על הנכד כשהם היו עסוקים בסידורים וניסינו להועיל בעצות בעיקר.

התרגלנו לראות את הנכד המתוק שלנו כל יום ופתאום יש ריקנות. ג'ינג'י מעסיק את עצמו בפירוק הדירה שלהם ובהכנות לשיפוץ. אחרי המון ויכוחים ושרטוטים ובדיקות הצלחנו סוף סוף להיסגר על תכנית ואם הכל יעלה יפה תהיה לנו דירה נהדרת. התכנית הייתה שנעבור לגור בה ונשכיר את הבית הגדול מידי שלנו אבל אבא שלי הפתיע והכריז פתאום שהוא רוצה לעבור לגור בדירה אחרי השיפוץ כי קשה לו להיות לבד והוא החליט למכור את דירתו ולשכור את הדירונת שלנו. מאוד הופתענו כי חשבנו שהוא אוהב מאוד את הדירה שלו ושהוא לעולם לא יעזוב אותה אחרי שגר בה מאז 1960 וגידל בה אותי ואת אחי וחי בה כל כך הרבה שנים עם אימא ז"ל. 

כמובן שאמרנו לו שנשמח מאוד ושזה רעיון נהדר אבל אני עדיין בספק אם הוא באמת יעזוב את הדירה שלו. נחיה ונראה. בינתיים אנחנו מתיצבים מחר שוב לתפקיד סבא וסבתא כי הנכד שוב חולה. הפעם זה יקרה בדירה החדשה ואני מקווה שנצלח בשלום את המשימה.

ושוב מלחמה

 אחרי יומיים של אזעקות ליליות החליט אבא שלי (שאין לו ממ"ד ובלי אוזניות הוא חרש לגמרי) לעבור לגור אצלנו. למזלי יש לנו בית ממש גדול. יש יחידת דיור קטנה לבן ולאשתו ולנכד ויש את הבית הגדול עם 4 חדרי שינה.

יש גם 3 כלבים. הם די פוחדים מהאזעקות. כלתי לעומת זאת פוחדת מאוד מאוד. רק להסתכל עליה כשאנחנו בממ"ד המאולתר שלנו מכניס אותי ללחץ.

תחליף הממ"ד שלנו הוא מין חצי מרתף כזה. אין לי מושג עד כמה הוא יעיל. מצד שני הרבה פעמים, בעיקר בלילות אין לי כוח לרדת שלוש קומות למטה. עד עכשיו היה בסדר, אבל לך תדע.

ביומיים שלושה הראשונים היה נחמד. הבן לא עבד ואכלנו יחד כל יום והייתה הרגשה של קצת חג. עם הזמן זה התחיל להיות קצת מעיק. הנכד לא הולך לפעוטון כי מלחמה ולכן אימא שלו לא עובדת ולמרות ההשתדלות שלנו זה לא קל כי הוא ילד נמרץ מאוד וקשה להעסיק אותו. אימא שלי הייתה סבתא בגיל חמישים פלוס, זה גיל טוב להיות סבתא. אני לעומת זאת קצת מבוגרת מידי (68) ומתקשה לעמוד בקצב שלו למרות שהוא חמוד ומקסים והכל.

חוץ מזה פשוט נמאס. נמאס מזה שאין פרנסה ואין שום דבר נורמאלי בטלוויזיה, כל יום יומיים חיילים נהרגים בעזה, החטופים עדיין חטופים ויש כל הזמן מתח כזה באוויר. נמאס כבר!

דרך אגב, זה חוקי לא להרשות לאזרחים לטוס לחו"ל? אין לי שום תכניות לטוס אבל מרגיז נורא שאסור.

מותשים מהמצב

האביב המעיק הזה

 מאז שאימא נפטרה לפני שלוש שנים, בדיוק בערב פסח, נוספה עוד מועקה לחג המאוס הזה. גם קודם תיעבתי את פסח ועכשיו יש לי עוד סיבה לסלוד ממנו, ואם לא די בכך אבא שלי חוגג יום הולדת ארבע ימים אחרי היורצייט שלה. הוא מתעקש לציין את פטירתה בתאריך הלועזי ה 15.4 ויום הולדתו חל ב 19.4.

אני אישית לא מחבבת את הצירוף הזה של יום ההולדת של אבא לאזכרה של אימא אבל ככה יצא ואי אפשר לדרוש מאנשים מבוגרים כל כך להגיע לצפון הרחוק פעמיים בשבוע ואפילו לא בחודש. אני יודעת שאני נשמעת סוציומטית ואפילו גועלית אבל אני שונאת אירועים משפחתיים, בעיקר כשאני אחראית וכאילו המארחת. אני נלחצת נורא ולא נהנית בכלל, ומאז שאימא איננה אני פשוט סובלת.

כשמלאו לו 90 ציינו את האזכרה לאימא יחד עם יום ההולדת. עשינו את המסיבה בבית וזה היה ממש קשה לוגיסטית. השנה החלטנו ללכת למסעדה אחרי האזכרה. זה יוצא יקר להחריד, אבל אבא מתעקש שלא נעשה ארוחה חגיגית בבית כדי לא לההעמיס עלי את הבישול והאירוח. את האזכרה / יום הולדת נעשה ביום האחרון של החג. אבא יעזור עם התשלום למסעדה ונקווה שזה יעבור בשלום כי רוב המשתתפים הם מבוגרים מאוד ומתקשים להתנייד. 

לפני שנה לא עשינו שום דבר כי הייתה מלחמה אבל השנה ג'ינג'י מתעקש שחייבים לחגוג לו יום הולדת כי בגילו מי יודע כמה ימי הולדת עוד נחגוג. בשבוע שעבר הייתה לנושנוש יום הולדת שנה שחגגנו אצלנו. היו איזה 20 איש ולשמחתי כלתי והבן עשו כמעט הכל לבד. אני הכנתי רק כדורי שוקולד עם קוקוס. את הסדר נעשה אצל הבת דודה שלי ואני אמורה להביא עוגה שתהיה כמובן כשרה לפסח. נקווה שתהיה גם אכילה. 

השנה האביב ממש קשה לי, אביך וחמסיני והאלרגיות שלי משתוללות. האף סתום והעיניים מגרדות והכדורים נגד אלרגיה לא עוזרים ועל כל המועקה הזו יש גם את התוספת של המצב במדינה שנורא מדאיג ומחריד אותי. שונאת את התקופה הזו, הלוואי שזה שייגמר כבר.

עוגת יום ההולדת הראשונה של נושנוש

ושוב פסח מתקרב ובא

 כבר שנים אני מספרת לכל מי שרוצה לשמוע עד כמה אני מתעבת את החג הזה שמכונה משום מה חג החירות. העובדה המצערת שאימא שלי נפטרה בערב פסח בטח שלא עוזרת. גם השנה אני לא אנקה במיוחד לפסח, בטח שלא עכשיו כשיש פריחה משוגעת של אלונים ואורנים שממלאת את האוויר באבקה צהובה מעצבנת. ושלא לדבר על זה שאנחנו מתכננים שיפוץ בקיץ אחרי שצץ רץ, עם אשתו והילד כמובן, יעברו דירה ויפנו את יחידת הדיור שאמורה להשתפץ לפני שנעבור לגור בה.

לצערו של הג'ינג'י, ולשמחתי הגדולה, בת הדודה הבשלנית שלי הזמינה אותנו לפסח. אני שונאת לבשל בפסח. החג הזה מאתגר מידי קולינרית, ומאחר שאני מבשלת ארוחה משפחתית כל סוף שבוע כי אבא בא לאכול אצלנו בימי שישי וכל פעם אני שוברת מחדש את הראש מה לבשל ומה יהיה טעים לכולם (כולל לכלתי הבררנית מאוד מאוד מאוד באוכל), לפחות בפסח אני אנוח קצת. לא ממש אנוח אבל קצת כי הצעתי להכין קינוח פסחי לסדר, הצעה שהתקבלה בשמחה ועכשיו אני נוברת במתכונים כשרים לפסח כדי להכין משהו טעים וכשר ורצוי גם פרווה. אוקסימורון אני יודעת אבל מי אמר שקל להיות יהודי?

גם יום הולדתו של נושנוש, כפרה עליו, מתקרב ובא, וכלתי נבהלה מאוד מהאתגר של הכנת עוגה לגן, עוגה שתהיה טעימה ורכה ומוצלחת וכמובן שוקולדית כראוי לעוגת יום הולדת. כדי לעזור ולהרגיע הכנתי עוגה כזו כולל קרם שוקולד ופיזרתי למעלה סוכריות צבעוניות וזכיתי בהערצת הזוג הצעיר. נתתי לה את המתכון ובחודש הבא היא תכין אותה, כנראה בעזרתי, ותביא לגן. הכנתי גם כדורי שוקולד ואותם נכין גם ביום ההולדת המשפחתי שמתוכנן להתבצע ברוב עם והדר, אבל עוד לא הוחלט איפה בדיוק. רק פה בבלוג אני מעזה לגלות שזה די מיותר לחגוג יום הולדת שנה לילד כזה קטן אבל אולי אני טועה וסתם לא מתלהבת ממסיבות? יש מצב.

אני ממש נהנית להיות סבתא. חווה דרך הצעירים את אתגרי ההורות ונזכרת בחיוך איך הייתי בעצמי אימא צעירה, וכמה זה היה קשה ומאתגר. לדעתי כיום קל יותר להיות הורה לתינוק. יש הרבה יותר פטנטים מוצלחים - עגלות קלות ונוחות, כסאות משוכללים ואמבטיות עם כסא שעומדות על רגליים, וכמובן צילום שפעם היה תהליך סבוך ויקר והיום הכל בנייד בקלי קלות. עוד לא המציאו פטנט מה לעשות עם ילד שלא הולך לישון בזמן ומתעורר באמצע הלילה, אבל לפחות יש משחה מיוחדת לשיניים מציקות וערוץ טלויזיה מיוחד עם שירים וסיפורים לילדים. חבל שלא היה דבר כזה לפני שלושים שנה. היה חוסך לי לשיר ולספר תוך ניסיון לא לפהק בזמן שאני קוראת אותו סיפור בפעם המליון.

אם יש משהו שממש מצער אותי זה שאימא שלי שאהבה מאוד תינוקות לא זכתה לראות את הנין המתוק שלה. ג'ינג'י התברר לתדהמתי כסבא מסור ומפנק, וגם לאבא שלי יש המון נחת מהפעוט הזה שבניגוד ללילי אוכל הכל בתיאבון עצום ומעלה במשקל בהתמדה. בזמנו הוא היה נורא מודאג כי לדעתו היא לא אכלה מספיק, נושנוש עושה לו תיקון.

עגלה אופניים. שכלול נפלא שחבל שלא היה בזמנו 

צער גידול הורים

 זוכרים את הוירוס שהרס לי את הטיול לתל אביב?

אבא נורא נבהל ממה שקרה לי ולכלתי שגם סבלה מאותו דבר וויתר על הביקור הקבוע אצלנו ביום שישי כדי לא להידבק חלילה. שלשום הוא התקשר אלינו פתאום בעשר בלילה, סיפר שהוא מרגיש לא טוב והוא הקיא על עצמו והוא מבקש שנבוא לעזור לו כי הוא פוחד לקום ולהתעלף. טסנו אליו ומצאנו אותו יושב בכורסא שלו מול הטלוויזיה, מלוכלך מקיא ומרגיש נורא ואיום.

בענייני ניקיון וסדר אבא שלי הוא פדנט על סף האו.סי. די. ולראות אותו ככה היה שובר לב. הקמנו אותו וניקינו הכל והשכבנו אותו במיטתו ואחרי שהוא הבטיח שהוא בסדר חזרנו הביתה לישון.

למחרת התקשרתי כרגיל בשמונה בבוקר, לא הייתה תשובה. הוא בטח ישן ולא שומע חשבתי כי כשהוא מוציא את האוזניה הוא לא שומע כלום וזה כבר קרה לא פעם כשהוא נרדם. המשכתי להתקשר שוב ושוב וברבע לתשע נשברתי ונסעתי אליו. יש לי מפתח וברגע שנכנסתי הרחתי ריח זוועתי ומצאתי את אבא שוכב חסר אונים על הרצפה ליד המיטה שלו בתוך שלולית של קיא. חוץ מזה הוא גם עשה על עצמו את צרכיו ולמרות כל המאמצים שלו לא הצליח להתרומם ולקום על רגליו. 

נבהלתי נורא ונלחצתי בטירוף. לקח לי זמן למצוא את האוזניה שלו כדי שנוכל לתקשר ולגרור אותו למקום פחות רטוב אבל עד שג'ינג'י לא הגיע לעזור לא הצלחתי להקים אותו. אחרי שהוא נעמד על הרגלים החלפנו לו את הבגדים ואת כלי המיטה וניסינו לשכנע אותו גם להתקלח אבל הוא פשוט נשכב במיטה ונרדם, מותש. הוא סירב בתוקף לקרוא לאמבולנס וכנראה שצדק כי אחרי שישן כמה שעות הוא התאושש ועכשיו הוא כבר חזר לגמרי לעצמו. הכי טוב היה אם הוא היה מסכים לעבור לגור אצלנו, יש לנו חדר בשבילו אבל הוא מתעקש לא לזוז מהדירה שלו ומאחר ואנחנו גרים ממש קרוב אליו זה לא נורא. מקווה שזה רק עניין זמני והוא יחזור להיות עצמאי ובריא כמו תמיד אבל אני לא שוכחת שהבן אדם בן 92 ולך תדע מה יקרה בעתיד.

אבא בימים טובים יותר

טיול הזוועות לכיכר ביאליק

 אנחנו חברים בקבוצה של מטיילים שמסיירים כל פעם באזור אחר. מגיעים עצמאית למקום ומקבלים הדרכה ממדריך ובדרך כלל נהנים מאוד. הייתה הפסקה גדולה מאוד בגלל המלחמה אבל אחרי הפסקת האש בצפון חזרנו לפעילות והפעם נסענו לכיכר ביאליק בתל אביב לסייר במוזאונים המקיפים אותה. נסענו ברכבת ומשם תפסנו מונית עם נהג ממש חביב שפטפט איתנו כל הדרך והכל היה נהדר כולל מזג האוויר עד שנכנסנו עם המדריך למוזאון תל אביב. 

פתאום התחלתי להרגיש לא טוב, התחיל עם בחילה ונגמר בזה שלהפתעתי הקאתי את נשמתי בשירותים והמשכתי להקיא בכל אחד מהמוזיאונים וגם בחצר. כל פעם חשבתי שדי, נגמר וכבר אין לי מה להקיא ואז שוב... עדיף לא לפרט אבל הסיור נהרס לי לגמרי והגעתי לרכבת הביתה (אחרי שהקאתי גם במונית) סחוטה ואומללה. מזל שברכבת ישבתי ליד בית השימוש כי גם שם הקאתי כמה פעמים.

מתברר שגם כלתי והבן חלו והמקור לכל הצרות הם הוירוסים שהנכד הביא מהפעוטון. הוא אפילו שהה לילה בבית החולים וכלתי המסכנה הקיאה שם את נשמתה. הבן והבעל הסתפקו בשלשולים. לקח לנו שבוע להתאושש מהחוויה ועד עכשיו אני די מהססת לפני שאני אוכלת משהו. לפחות רזיתי בשלוש ק"ג מכל העסק.

מאחר שירד גשם כמה ימים כמעט שלא זזנו מהבית והעסקנו את עצמנו בבינג' צרפתי משובח. נהניתי מאוד מהסדרה "מחוננת" וצפיתי בכל שלוש העונות ומשם עברתי לקומדיה "עשר אחוז". לראות את הצרפתים נהנים מהחיים, אוכלים ושותים ומתעסקים בחייהם הפרטיים הסבוכים זה אסקפיזם נפלא, שלא לדבר שריעננתי קצת את הצרפתית שלי מתקופת התיכון.

הפסקת אש

מאז הפסקת האש בצפון אני מרגישה כמו החסיד ההוא שהוציא את העז מהבית ונשם לרווחה. פתאום יש אופטימיות זהירה באוויר. שנה שלמה היינו משותקים מבחינת הפרנסה ופתאום מבול של מבקרים. יש עבודה, יש מטיילים וקונים ויש פרנסה. נהדר!

המצב בסוריה מדאיג מאוד כמובן אבל אולי מעז יצא מתוק? מותר לקוות שיקרו גם דברים טובים לפעמים בפינה מוכת הגורל שלנו במזרח התיכון?

הנכד החמוד שלי שאנחנו מכנים נושנוש גדל ומתפתח יפה בלי עין הרע. בגלל שהוא שכב הרבה על הגב מאז שנולד עצמות הגולגולת שלו שטוחות מידי (תופעה שקורית לעיתים כי רופאי ילדים ממליצים שתינוקות ישנו על הגב) והמומחים קבעו שצריך להלביש לו קסדה מיוחדת כדי לאפשר לעצמות הגולגולת לגדול כראוי. זה סיפור די מסובך וגם יקר. מקווים מאוד שעד סוף החורף כשהוא יהיה בן שנה אפשר יהיה להיפטר מהקסדה. נורא חששנו שהיא תעיק עליו ותפריע לו לתפקד אבל לשמחתנו הוא די מתעלם ממנה. ממשיך לגדול במרץ, לאכול בתיאבון גדול ולהתפתח להפליא.

כמו כל סבתא גאה אני מוסיפה תמונה של החמוד שלנו. אני יודעת שמקובל לטשטש פנים של ילדים אבל הוא רק בן תשעה חודשים ועד שהוא יתחיל להסתובב לבד בעולם הוא כבר יראה לגמרי אחרת מן הסתם.

שמח וטוב לב בזרועותיו של אבא שלו. 

אני ממש נהנית לראות איך הוא מתקדם ומתפתח מיום ליום. משכלל את היכולות שלו ולומד את העולם סביבו. מוזר שאני לא זוכרת את עצמי כאימא נהנית ככה מהתינוקת שלי. הייתי אז בשנות השלושים שלי וכל הזמן לחוצה בגלל ניקיון וסדר וארגון הבית וכמובן המומה מכובד האחריות שנפלה עלי. בתור סבתא אני הרבה יותר רגועה ופנויה להנות מהילד. מצד שני אני מתקשה להחזיק אותו הרבה זמן בידיים כי הוא ממש כבד לי ( 10 ק"ג בלי עין הרע) והוא גם חזק להפתיע בשביל תינוק בן 9 חודשים. יהיה לי קשה מאוד להתרחק ממנו כשהבן והכלה יעברו בקיץ לגור בקריות. אני בטח אסע לשם כל הזמן. יש להם גן שעשועים גדול ממש ליד הדירה ואני כבר מחכה לבלות שם עם נושנוש החמוד שבטח כבר ילך לבד ואולי גם יתחיל לדבר. כיף להיות סבתא.

יום מורכב

 היום הזה שהיה אמור להיות יום חג ויום רווחי היה למרבה הצער הכל חוץ מחגיגי ובטח שלא רווחי. בגלל המלחמה חגי תשרי שהם תמיד רווחיים ועסוקים אצלנו השנה הם על הפנים. גרוע כמעט כמו הקורונה. בעצם גרועים יותר יותר כי חוץ מזה שאין קליינטים ואין כסף יש גם פחד ולחץ.

היום התחיל ברבע לחמש עם אזעקה ומיד אחר כך קולות פיצוצים קרובים מידי ונורא מפחידים. ג'ינג'י נחפז להרגיע שזה יירוטים ואין מה לדאוג אבל אני מודה, פחדתי ודאגתי. למרות החשש נסענו למרכז המבקרים לעבוד. ארזנו דבש כי חששנו שהוא יתגבש ואז יהיה ממש קשה לארוז אותו. עבדנו עד הצהריים ואז חזרנו הביתה לנוח. היינו עייפים בגלל ההשכמה המוקדמת והמזעזעת. ג'ינג'י עדיין סובל מכאבי גב ומסרב להודות שהם נובעים מלחץ נפשי ואני עדיין נאבקת בשיירי התקררות שנדבקתי בה מהנכז המתוק שלי שהתחיל ללכת לפעוטון, מקום חביב אך שורץ וירוסים לרוב.

לא הצלחנו לנוח כי כל הזמן התקשרו עם כל מיני בעיות מקצועיות של ג'ינג'י שנהפך למרבה הפתעתו למין מנטור לענייני דבורים. השיא היה כשהתקשרו מהמוסך שנגיע לקחת את הרכב שלו שאושפז שם אתמול עם בעיות שלא ממש הבנתי אבל ברור שהן עלו המון כסף. נסענו יחד ואחר כך הוא החזיר את האוטו שלו ואני את הרכב הפרטי. עד שהגעתי הביתה כבר היה שלוש וחצי (עצרתי לעשות קניות כי פתאום נזכרתי שמחר ערב חג ושאבא שלי יגיע לאכול אצלנו) ולקחתי את הכלבים לטיול. בגלל בעיות הגב של ג'ינג'י אין לי עזרה ואני מטיילת אתם פעמיים ביום. בריא מאוד ללכת ברגל, אני בכושר נהדר אבל קצת עייפה מכל הטיולים האלה.

חזרתי וסוף סוף ניסיתי לנוח. ג'ינג'י נסע לעזור לאחד החברים שלו להעביר כוורות או משהו, צץרץ ואשתו נסעו עם הקטן שהם מכנים נושנוש לטיול בטיילת ותכננתי לנוח קצת מול הטלוויזיה אבל פתאום הייתה אזעקה, ואחר כך עוד אחת, ואחריה עוד אחת. הכלבים נורא נלחצים מהאזעקות האלה, אולי כי גם אני נלחצת ואני לבד בבית, רק עם שלושה כלבים מבוהלים. אין לנו ממ"ד אבל הבית שלנו בנוי טוב ויש חדר מדרגות עם קירות בטון ושם חיכיתי עד שהכל נגמר ואז זחלתי למחשב וכתבתי פוסט על היום המורכב שעבר עלי. אגב, גם אתמול הייתה אזעקה בדיוק כשהיינו בקניון הקטן הסמוך לקריה וכולם רצו למרחב המוגן שנמצא בחדר המדרגות מתחת לשירותים וזה היה מורכב ומפחיד עוד יותר.

נושנוש