יום מורכב

 היום הזה שהיה אמור להיות יום חג ויום רווחי היה למרבה הצער הכל חוץ מחגיגי ובטח שלא רווחי. בגלל המלחמה חגי תשרי שהם תמיד רווחיים ועסוקים אצלנו השנה הם על הפנים. גרוע כמעט כמו הקורונה. בעצם גרועים יותר יותר כי חוץ מזה שאין קליינטים ואין כסף יש גם פחד ולחץ.

היום התחיל ברבע לחמש עם אזעקה ומיד אחר כך קולות פיצוצים קרובים מידי ונורא מפחידים. ג'ינג'י נחפז להרגיע שזה יירוטים ואין מה לדאוג אבל אני מודה, פחדתי ודאגתי. למרות החשש נסענו למרכז המבקרים לעבוד. ארזנו דבש כי חששנו שהוא יתגבש ואז יהיה ממש קשה לארוז אותו. עבדנו עד הצהריים ואז חזרנו הביתה לנוח. היינו עייפים בגלל ההשכמה המוקדמת והמזעזעת. ג'ינג'י עדיין סובל מכאבי גב ומסרב להודות שהם נובעים מלחץ נפשי ואני עדיין נאבקת בשיירי התקררות שנדבקתי בה מהנכז המתוק שלי שהתחיל ללכת לפעוטון, מקום חביב אך שורץ וירוסים לרוב.

לא הצלחנו לנוח כי כל הזמן התקשרו עם כל מיני בעיות מקצועיות של ג'ינג'י שנהפך למרבה הפתעתו למין מנטור לענייני דבורים. השיא היה כשהתקשרו מהמוסך שנגיע לקחת את הרכב שלו שאושפז שם אתמול עם בעיות שלא ממש הבנתי אבל ברור שהן עלו המון כסף. נסענו יחד ואחר כך הוא החזיר את האוטו שלו ואני את הרכב הפרטי. עד שהגעתי הביתה כבר היה שלוש וחצי (עצרתי לעשות קניות כי פתאום נזכרתי שמחר ערב חג ושאבא שלי יגיע לאכול אצלנו) ולקחתי את הכלבים לטיול. בגלל בעיות הגב של ג'ינג'י אין לי עזרה ואני מטיילת אתם פעמיים ביום. בריא מאוד ללכת ברגל, אני בכושר נהדר אבל קצת עייפה מכל הטיולים האלה.

חזרתי וסוף סוף ניסיתי לנוח. ג'ינג'י נסע לעזור לאחד החברים שלו להעביר כוורות או משהו, צץרץ ואשתו נסעו עם הקטן שהם מכנים נושנוש לטיול בטיילת ותכננתי לנוח קצת מול הטלוויזיה אבל פתאום הייתה אזעקה, ואחר כך עוד אחת, ואחריה עוד אחת. הכלבים נורא נלחצים מהאזעקות האלה, אולי כי גם אני נלחצת ואני לבד בבית, רק עם שלושה כלבים מבוהלים. אין לנו ממ"ד אבל הבית שלנו בנוי טוב ויש חדר מדרגות עם קירות בטון ושם חיכיתי עד שהכל נגמר ואז זחלתי למחשב וכתבתי פוסט על היום המורכב שעבר עלי. אגב, גם אתמול הייתה אזעקה בדיוק כשהיינו בקניון הקטן הסמוך לקריה וכולם רצו למרחב המוגן שנמצא בחדר המדרגות מתחת לשירותים וזה היה מורכב ומפחיד עוד יותר.

נושנוש

שנה טובה?

 כבר סיפרתי שאני נורא נבהלת מאזעקות? הרעש הנוראי הזה גורם לי להרגיש ממש נורא. רעד בברכיים ובלבול. למזלי אין אצלנו הרבה אזעקות, אבל שומעים יירוטים גם כשאין אזעקה וזה מפחיד לא רק אותי אלא גם את הכלבים.

בהתקפה הקודמת של האירנים הייתי בבית החולים, בחדר הלידה, מתפעלת מהנכד החדש שלי שנולד בדיוק אז ולא כל כך ידעתי מה קורה בחוץ. הפעם כן ידעתי ופחדתי מאוד. ממש הרגשתי שאני מאבדת שליטה מרוב חרדה. אני לא רגילה לזה. הרי כבר עברתי מספיק ודי מלחמות בארץ. הייתי בת 11 וחצי במלחמת ששת הימים וכנראה צעירה מידי בשביל להבין באיזה סכנה היינו. ביום כיפור כבר הייתי בת 17 והבנתי טוב יותר אבל עדיין לא פחדתי, אולי כי לא באמת הבנו מה קורה וחשבנו שזה יהיה קל כמו בששת הימים. אולי היה לנו מזל שלא היו אז רשתות חברתיות ולא היה אינטרנט, היינו בטוחים שאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים. במלחמת לבנון הראשונה כבר הייתי נשואה לבעל שהלך למילואים ויצא לי להיות בנהריה בדיוק כשהיו הפגזות עליה. היה מפחיד אבל פשוט נכנסו לאוטו ונסענו הביתה. התחלתי לפחד ברצינות רק במלחמת המפרץ כי הייתה לי אז תינוקת בת שנה וחצי ולמרות שהיה באמת מפחיד נשארתי בשליטה. גם במלחמת לבנון השנייה היו כמה קטעים מפחידים מאוד. נפל טיל לא רחוק ממקום העבודה שלי, ובדרך הביתה מהעבודה היו אזעקות... לא נעים, אבל עברתי גם את זה וחשבתי שאני מחוסנת. למרבה הפלא אני לא.

ברגע ששמעתי ברדיו שהאמריקאים מזהירים מפני עוד מתקפת טילים אירנית נבהלתי ונחרדתי מאוד. אף פעם לא פחדתי כל כך. כל מי שראה אותי העיר שאני נורא חיוורת. בסוף, אחרי ציפיה מורטת עצבים, ההתקפה התחילה ולמרבה הפלא דווקא אצלנו לא היו אזעקות, היו נפילות של יירוטים ששמענו היטב אבל לא אזעקות. אני תוהה אם הפעם אני פוחדת כל כך בגלל שיש לי הרגשה שהפעם אין על מי לסמוך, אלה שם למעלה לא מבינים כלום, לא אכפת להם מאיתנו והמדינה שלנו לא ממש מתפקדת. הממשלה הנוכחית לא מצליחה לנסוך בי ביטחון. ראש הממשלה הזה... וחבורת האפסים שאסף סביבו... לא פלא שכולנו מרוטי עצבים ולחוצים. 

ג'ינג'י מנסה להעמיד פנים שהוא רגוע והכל בסדר אצלנו, אבל לאחרונה הוא סובל מכאבי גב שמקשים עליו לתפקד והסוכר שלו גבוה למרות שהוא מקפיד על דיאטה ועל תרופות. לדעתי זה בגלל הלחץ הנפשי שהוא מסרב להודות בו. בכל זאת מנסים להמשיך כרגיל ולשמור על שגרה אבל איך אפשר? החג לא היה ממש חג, לילי שגרה ביפו החליטה להישאר בבית כי היא פחדה לנסוע בתחבורה ציבורית, ואבא סירב לנסוע לקריות לבת דודה שהזמינה אותנו כי הוא חשש לנסוע בכבישים. חגגנו בקטן, רק שלשתינו כי צץרץ ואשתו עם הילד נסעו לקרובי משפחה. גם הפרנסה כמובן נפגעת כי למי יש חשק וכוח לטייל ולקנות דבש? אני די בטוחה שגם השנה החדשה לא תהיה מוצלחת במיוחד ובכל זאת מאחלת לכולנו שנה טובה, או לכל הפחות לא נוראית כל כך.

לילה לא שקט ובוקר גרוע עוד יותר

 בלילה היו שתי אזעקות. בראשונה עוד רצתי לחדר שהחלטנו שהוא הממ"ד שלנו. חדר שרובו חפור באדמה והוא ספק מקלט ספק מרתף. הבעיה היא שהוא נמצא שלוש קומות מתחת למיטה שלנו. עוד בשנת 92 (במאה הקודמת) רצתי לשם עם לילי הפעוטה בזרועותיי, נחרדת מאוד מהרעש של הפצצה שנפלה על קניון לב המפרץ. לילי כבר מזמן לא פעוטה, הקניון שינה שם ועיצוב וגם הממ"ד שלנו השתפר ונעשה מעוצב יותר והיום הוא חדרו של הנכד שלנו, אבל עדיין הוא שלוש קומות מתחת לחדר השינה שלנו ובאזעקה השנייה שהעירה אותנו בארבע לפנות בוקר כבר לא טרחנו לרדת למטה. שכבנו ערים והקשבנו לרעשים המפחידים שהחזירו אותנו לשנת 2006. ג'ינג'י אמר שאלו רק ירוטים ואני סתם הפתעתי את עצמי כשפחדתי הפעם עוד יותר מאשר במלחמות הקודמות. במקום להיות אמיצה ומנוסה יותר נעשיתי מבוהלת יותר.

אחרי האזעקה ההיא כבר לא נרדמנו ובשש בבוקר ג'ינג'י החליט ללכת לטיול הבוקר עם הכלבים. זו הייתה טעות. שוב הייתה אזעקה ושוב רעשים של ירוטים או אולי נפילות? והכלבים שהיו הפעם בשטח פתוח (אנחנו לא קושרים אותם בטיול) נבהלו וברחו. ג'ינג'י שלאחרונה סובל מכאבי גב וגורר רגל חזר לבד, קצת צולע ודי עייף מליל הנדודים שעבר עלינו. אחרי ארוחת בוקר הוא פשוט חזר למיטה. אני לא הצלחתי להירגע, בעיקר דאגתי לקלואי שמידי פעם מחליטה לטייל לבד ולא מצליחה לחזור בעצמה. רק בשבוע שעבר היינו צריכים לנסוע לצד השני של הקריה ולאסוף אותה מבית קפה שאליו היא הגיעה משום מה. למזלה הקריה שלנו משופעת בחובבי כלבים והיא מספיק חכמה להתחבר תמיד אל אחד מהם ומאחר ויש לה תגית עם הטלפונים שלנו מי שמוצא אותה (או שהיא מוצאת אותו?) טורח להתקשר ולבקש שנבוא לאסוף אותה.

קלואי 

למרבה הפלא דווקא אלכס שאנחנו משמיצים ככלבה טיפשה ונבחנית חזרה בכוחות עצמה, מפוחדת ועצבנית, אבל חזרה. גם לריילי לא דאגתי, היא הסקית, מעורבת אבל עם אופי של הסקית, היא תמיד נודדת בכל רחבי הקיריה ותמיד חוזרת לבד, אבל קלואי שבדרך כלל היא נבונה ורגועה לא יודעת איך לחזור, (או שאולי היא מחפשת בית מפנק יותר ואנחנו פשוט לא מבינים את זה?) מרוב דאגה הלכתי לשוטט בוואדי קוראת לה ושורקת לה אך לשווא. פגשתי עוד איש אחד שהכלב שלו ברח בגלל האזעקות ושנינו ניחמנו אחד את השני שבסוף הם יחזרו וחזרתי הביתה לבד. לא נואשתי והחלטתי לנסוע עם המכונית לבית הקפה שאליו היא ברחה בשבוע שעבר, הייתה שם מלצרית נחמדה שאירחה אותה עד שהגענו לאסוף את המשוטטת שלנו. לצערי בית הקפה היה סגור ובעוד אני מתלבטת מה לעשות התקשר מישהו ושאל אם הלכה לנו לאיבוד כלבה. הפעם היא הגיעה לבית שבעצם לא נמצא בקריה, אבל די קרוב. נסעתי לשם ואספתי את הפושעת הקטנה ששמרה על קור רוח ולא התרגשה יותר מידי. עד שחזרתי גם ריילי צצה פתאום. לחוצה ועצבנית וחסרת תיאבון אבל בריאה ושלמה. סוף סוף נרגעתי, אכלתי ארוחת בוקר וחזרתי להשלים שעות שינה. מקווה שהלילה הבא יהיה רגוע יותר.

 

אתגר ללא סוכר

 לאחרונה קצת התמכרתי לאתר עברית שמוכר ספרים דיגיטליים. אני קוראת די הרבה ואחד הספרים שמשך את תשומת ליבי היה 'אתגר ללא סוכר'. לי האמת אין סכרת למרות עודף המשקל שלי אבל לבעלי יש והוא נאבק בה שנים, לא כל כך בהצלחה. בערך כמו שאני נאבקת שנים בק"ג המיותרים ולא בהצלחה.

קראתי קצת על הספר ומצא חן בעיני. ליתר ביטחון גם הלכתי וקניתי אותו בחנות ספרים כי ג'ינג'י מאותגר מחשבים ואין מצב שהוא יקרא משהו כל כך ארוך ממחשב או מנייד. משהו בספר הזה תפס אותי והחלטתי אחרי שקראתי את כולו והתעמקתי בו לנסות את העניין. חודש שלם בלי סוכר ובלי פחממות בכלל. מותר ממש מעט פחממות מורכבות והשאר חלבון ושומן. להפתעתי הצלחתי להתמיד לא רע בכלל. הפסקתי לקנות ענבים ותפוחי אדמה ואבטיחים וגם בעניין האפיה צמצמתי לעוגה אחת ביום שישי שאותה אני נותנת לאבא שלי שאוכל אצלנו בשישי ולוקח את העוגה אליו הביתה לאכול ממנה במשך השבוע. הכי קשה היה לותר על סוכרזית בקפה. מודה שנכשלתי בזה פה ושם אבל חוץ מזה הקפדתי בטירוף ואכן רזיתי בערך שלשה ק"ג ועוד היד נטויה כי התחלתי בראשון לאוגוסט ויש עוד עשרה ימים בערך לסוף האתגר. 

קשה לי מאוד לוותר על פירות אבל המחירים הגבוהים נורא שלהם לאחרונה עזרו לי לדלג עליהם בקניות. מותר רק תפוחי עץ ירוקים וגם פה רק אחד ביום. מותר גם אורז אבל רק שלוש כפות בארוחה ומותר פרוסה אחת של לחם בארוחה בתנאי שזה לחם מקמח מלא, רצוי כוסמין. בימים הראשונים היה ממש קשה, הייתי מורעבת ואפילו חשתי חולשה מרוב רעב אבל שתיתי המון ואכלתי מלפפונים ויוגורט ובשר עוף, מותר גם בקר אבל פחות טעים לי, ולאט לאט התרגלתי. גם ג'ינג'י השתפר מאוד מבחינת הסוכר כי לא היו לו פיתויים של ענבים ואבטיחים ועוגות. לפי הספר אני אמורה להרגיש קלילה ובריאה יותר ולישון טוב יותר. זה עוד לא קרה אבל אני מאשימה את החום הנוראי ואת המצב הפוליטי בארץ שאין דיאטה שתוכל לשפר אותו.

מתכננת להתמיד בעניין גם בגללי ובעיקר בגלל הבריאות של ג'ינג'י. 

סבתא במשרה מלאה

 הנכד החדש שלי (ובינתיים היחיד) הוא רק בן חודשיים. בימים הראשונים שלו די שמרתי מרחק. כל כך הרבה שנים לא החזקתי בידיים תינוק כל כך קטן עד שפשוט לא ידעתי מה לעשות איתו, וגם לא היה ממש צורך בהתחלה כי אימא שלו בחופשת לידה ונמצאת איתו כל היום. כמו כן זכרתי עד כמה הרגיזה אותי אימא שלי שפשוט השתלטה לי על התינוקת שילדתי ובהתחלה בקושי נתנה לי לגעת בה. היא רצתה לעזור אבל קצת הגזימה. להגנתה אציין שהיא חיכתה המון זמן להפוך לסבתא והתקשתה להתאפק. אימא שלי ז"ל אהבה מאוד תינוקות והייתה שותפה מלאה בגידול של לילי. מצד אחד זה ממש עזר אבל לפעמים היה פשוט יותר מידי ולכן לא רציתי להידחף ולהיות שתלטנית. 

שקוע בהרהורים פילוסופיים עמוקים

למרבה הצער התגלו אצל כלתי בעיות בריאות. אבנים בכיס המרה הציקו לה מאוד והוחלט לעשות לה ניתוח להוצאת כיס המרה. חוץ מזה הזוג הצעיר מתרוצץ הרבה בין כל מיני חנויות בגלל קניית הדירה החדשה שלהם כדי לבחור אריחים ואביזרים למטבח ולשירותים. מפה לשם מצאתי את עצמי בתפקיד סבתא ודי מהר נכנסתי לשגרה של האכלה והחלפת חיתולים.

אחרי כמה ימים של ניסיונות לא מוצלחים כלתי ויתרה על הנקה והקטן אוכל מבקבוק מה שמקל מאוד על הטיפול בו וגם עליה כי היא לא צריכה לשאוב חלב. נכון שחלב אם יותר בריא אבל אם זה לא הולך אין מה לעשות ונראה לי שהקטן משגשג גם על תמ"ל. הוא ממש חמוד וילד נוח מאוד. אם הוא לא רעב או עם חיתול רטוב מידי הוא שמח סתם לשכב לו על הגב, לבעוט ברגליים ולהביט סביב. יש לו פרצופים ממש חמודים ולמרות שאני די משוחדת אני חושבת שהוא מתוק מאוד ונהנית סתם להביט בו. כל כך חבל שאימא שלי לא יכולה להינות ממנו, להפתעתי אני מגלה שנעשיתי דומה לה וגם אני כמוה ממש אוהבת לטפל בתינוקות.

לא יודעת איך זה יהיה בעתיד אבל כל זמן שהוא לא שוקל יותר מחמש ומשהו ק"ג ולא יודע לדבר ממש נחמד לטפל בו. מצד שני הוא ממש אוהב לאכול ובטח בעוד כמה חודשים הוא כבר יהיה כבד ויהיה לי קשה לקחת אותו בידיים. מקווה שעד אז הוא יתחיל לזחול ואחר כך ללכת. נכון להיום די כיף לי להיות סבתא, ממליצה לכולן!

מרוצה מהחיים בזרועותיו של סבא

פוסט קורונה

 כמה ימים לפני הלידה של הנכד הגיע אחי לביקור השנתי שלו בארץ. כמו תמיד הוא שכר רכב וביקר את כל הקרובים ובין   לבין היה אצל אבא. הכל היה טוב ויפה ולמרות שהוא החמיץ את יום הולדתו של אבא הוא הספיק להיות באזכרה לאימא. למרבה האכזבה הטיסה שהזמין חזרה לארה"ב בוטלה והוא הצליח לעלות על טיסה של אל על שעלתה הון אבל מה לעשות? ככה זה במלחמה. מיד אחרי שאחי טס חזרה הוא דיווח בווטסאפ המשפחתי שהוא חולה קורונה ואחריו גם אנחנו התחלנו ליפול אחד אחרי השני. כולנו, כולל אבא, שמלאו לו תשעים ואחת (מסיבת יום הולדתו בוטלה עקב הקורונה) חלינו בקורונה. חלק גדול מהקרובים לא הגיעו לברית בגלל שהיו חולים ולצערי גם אני חליתי והייתי אמנם בברית אבל הצצתי מהצד מוגנת במסכה ולא העזתי לגעת בתינוק. 

סבא ונין

גם סדר הפסח שלנו היה די עולב. היינו רק ארבע איש. ג'ינג'י, אבא, אני ולילי ששמה נפשה בכפה והייתה איתנו בסדר וגם למרבה השמחה לא נדבקה. בגלל שהגיעו מעט מאוד אנשים לברית נשארנו עם המון עוגיות פסח ופיצוחים וסידורי פירות וירקות שהוגשו לאורחים שלא הגיעו ואנחנו אוכלים אותם עד היום

למרות שגם אבא וגם אני וגם ג'ינג'י נחשבים אוכלוסיה בסיכון הבראנו די מהר, אבל גיליתי להפתעתי שפוסט קורונה זה לא אגדה אורבנית אלא דבר אמיתי לגמרי. אני כבר בלי חום מעל שבוע ובבדיקות כבר אין לי שני פסים אבל עדיין אני מרגישה תשושה מאוד. אין לי תיאבון, יש לי טעם מוזר בפה ואני רק רוצה לישון כל הזמן. נדמה לי שגם הזיכרון שלי נפגע אבל אולי זה סתם הגיל. גם אבא וג'ינג'י מתלוננים על עייפות מופרזת. גם החום האיום ששרר בסוף השבוע לא הוסיף כלום. 

מובן שגם המצב בארץ לא מעודד כלל וגם בלי כל בעיות הבריאות די בו כדי להיות מדוכא ולא חגיגי כלל. לפחות הנכד הטרי שלנו בריא וחמוד וגורם נחת ושמחה לכולנו.

סבתא

 היום בשעה שלוש אחרי הצהריים הפכתי לסבתא. הייתי עם כלתי בלידה יחד עם הבן ועם אחותה. היה מרגש ונהדר! החיים של כולנו לא יחזרו להיות מה שהיו.

מאושרת ועייפה ומקווה לטוב

הללויה ואמרו אמן

 סוף סוף, אחרי המון עיכובים והתלבטויות וגם קצת מריבות ותיסכולים ג'ינג'י הסכים למכור את הבית של הוריו בנהריה. אתמול חתמנו חוזה עם האישה שרצתה לקנות אותו עוד לפני שנתיים והוא סירב ברגע האחרון. מכרנו במחיר שהוא רצה למרות שכולם, כולל המתווכים, אמרו לו שזה מחיר מוגזם והוא בחיים לא יקבל מחיר כזה. ג'ינג'י התעקש ועמד כחומה בצורה מול כל הטענות והמענות שלי שדי כבר, ושזה בית נורא ישן באזור דפוק, ומי רוצה לגור בנהריה בכלל? מסתבר שיש כאלה. האישה שקנתה רצתה מאוד את הבית כי אימא שלה ואחיה גרים ממש ליד והיא מכירה את הבית ואת הסביבה.

לג'ינג'י היה מאוד קשה להיפרד מהבית הזה. הוא בנה חלק ממנו במו ידיו ויש לו קשר נפשי לבית שהוריו גרו בו בארבעים השנים האחרונות שלהם. אני אגב לא כל כך אהבתי אותו.  שנים היינו נסחבים עד נהריה כדי לבקר את הוריו ולדעתי הוא היה מתוכנן ממש גרוע ובסביבה לא כל כך מוצלחת. מאז שהחליפו את ראש העיר המיתולוגי של נהריה המקום מאוד התפתח ויש שכונה חדשה של מגדלים עם דירות יפות מסביב, והוסיפו גם פארק יפה. ג'ינג'י רצה שצץרץ ייקח את הבית, ישפץ ויגור שם, אבל צץרץ חשש להיכנס לפרויקט הזה. גם אישתו לא התלהבה כל כך מהרעיון. הם מעדיפים דירה חדשה ולא מתלהבים מטיפוח גינה. יותר מידי עבודה ומאמץ. 

חלק גדול מהכסף ילך על קניית דירה בשבילם בשכונה חדשה בקריות. הם כבר בחרו את השכונה ואת הדירה. מדהים לראות איך בונים כיום לזוגות צעירים. אם אני משווה למה שהיה מקובל פעם אני די המומה. דירה עם 4 חדרי שינה, שלוש חדרי שירותים, מרפסת גדולה והכל במגדל של 20 קומות. ניסינו למצוא דירה במקום קרוב יותר אלינו אבל המחירים ממש בלתי אפשריים וצץרץ חושש להתחייב למשכנתא גדולה מידי.

כלתי אמורה ללדת ממש בקרוב ואני מניחה שבפעם הבאה שאכתוב כבר אהיה סבתא. כל זה משמח מאוד, אבל מה שבאמת מעסיק אותי זה השיפוץ שאני מתכננת ביחידת הדיור שלנו. צץרץ ואשתו אמורים לעזוב בעוד שנה ומשהו (בהנחה שהם יקנו את הדירה שהם רוצים) ואני משתוקקת לעבור לגור במקומם בדירה קטנה בלי מדרגות. משהו צנוע וקל לתחזוק, ואז ארגיש סוף סוף שיצאתי לפנסיה.

בתים וגעגוע

בכל ימי חיי גרתי בעצם רק בשלושה בתים, אולי ארבע? את בית הילדים בו אופסנתי כשהגענו לארץ אני לא מחשיבה, לא זוכרת אותו כלל אבל זוכרת טוב את הבית של סבתא בו גרתי בערך שנה אחרי שהורי עזבו את הקיבוץ וקיבלו דירונת במעברה. הדירה הייתה קטנה ושרצה עכברושים ואימא שלי התחלחלה מהרעיון לתת לי ולאחי הקטן ממני לגור שם ולכן עברנו לגור אצל סבא וסבתא שכבר הייתה להם דירה אמיתית בקצה השני של הקרייה. את הבית אני לא ממש זוכרת אבל הייתה חצר וחורשה שגבלה בחצר והיו המון חברים בגילנו. היה כיף ועד היום אני זוכרת את העץ שטיפסנו עליו אני ובת השכנים ופחדנו לרדת ממנו. מזל שבסוף הגיע מישהו, אולי סבא ואולי אחיה הגדול של בת השכנים והוריד אותנו.

אחר כך גרתי שנים רבות בדירה בה גדלתי ובה גר אבא שלי עד היום. הדירה הייתה קטנה אבל עם הזמן סגרו מרפסת ואחר כך הוסיפו עוד חדר ואחרי שהתחתנתי ועזבתי שיפצו פעם אחת ואחר כך שנייה וכיום היא נראית שונה לגמרי מהדירה בה גדלתי. 

אחרי החתונה עברנו לגור בדירה פעוטה שקיבלנו מהוריו של בעלי. לא אהבתי אותה כלל ועוד יותר לא אהבתי את הסביבה שהלכה והתחרדה עם הזמן. עברנו משם כשהייתי בתחילת חודש תשיעי להיריון. לא היה קל לעבור דירה לבית שלא היה לגמרי גמור ועוד עם בטן ענקית אבל כל כך שמחתי לברוח משם שלא היה לי אכפת. בזכות עקשנותו הגדולה של ג'ינג'י שהחליט שהוא לא רוצה יותר לגור בדירה אלא רוצה בית עם שטח אדמה ובזכות מזל ועיניה החדות של אימא שלי שעבדה אז במועצה והבחינה במכרז של עמידר למכירת דירות זכינו לקנות (אמנם בקושי אבל הצלחנו) בית דו משפחתי זעיר של 30 מ"ר שנמצא בשורה השנייה של הבתים ברחוב. 

ככה הבית נראה כשקנינו אותו

כשבאנו לראות את הבית לא נכנסנו פנימה כי משום מה המפתח נעלם. קנינו את הבית בלי לראות אותו מבפנים וכשפתחנו סוף סוף את הדלת חשכו עינינו. היה שם מטונף ומסריח שאין לתאר. הקשיש שגר שם קודם התאלמן כמה שנים לפני כן ופשוט הפסיק לנקות. הבית נראה כמו סיוט וגם הריח ככה אבל הוא גובל בואדי יפה ומלא עצים ויש חלקת אדמה נחמדה ושביל שאפשר להגיע לאחורי הבית ולחנות בו. השכרנו אותו כמה שנים עד שהשוכרת רצתה לקנות אותו מאיתנו ואמרה שהיא תבנה שם וילה נהדרת. ג'ינג'י שעד אותו רגע התלבט מה לעשות עם הבית נדלק והחליט שאין מצב, הוא זה שיבנה שם וילה, לא היא, וכך היה.

הבית שלנו בתהליכי הבנייה

לקח לנו שנה שלמה עד שהסכמנו על התכניות לבית (לקחנו אדריכל צעיר ומוכשר שכיום הוא כבר ותיק וידוע) ועוד כמה שנים עד שסיימנו לבנות ורק אחרי שהצלחתי להרות וסוף סוף הצלחנו למכור את הדירה בה גרנו עשינו מאמץ ועברנו ואנחנו גרים שם עד עצם היום הזה. בזמנו היה לנו משרד מתחת לבית, אחר כך הפכנו אותו לדירה קטנה שהשכרנו כמה שנים, אחר כך גרה שם חמותי עם המטפלת. אחרי שהיא נפטרה צץרץ עבר לגור שם וכיום הוא גר שם עם אשתו. בעתיד, נקווה שלא הרחוק מידי, נשפץ את יחידת הדיור הקטנה (יש כבר תכניות מפורטות) ונעבור לגור שם ואת הבית נשכיר. אני אוהבת את הבית שלי ואת הסביבה הירוקה והיפה שלו ומקווה שמשם אעבור רק לבית הקברות של הקרייה שלנו, רכשנו שם כבר חלקת קבר כפולה.

הבית שלי

ביש גדא

זוכרים את הדרדס ביש גדא? לפעמים אני חושבת שעוגי חולק איתו את חוסר המזל. תמיד כל התקלות והבעיות קורות כשהוא בסביבה. לא באשמתו אבל איכשהו הוא מזמן אליו את הנאחס.

אז מה קרה הפעם? בהתחלה הכל היה בסדר גמור. ביום חמישי בצהריים, אחרי שהיו לנו שתי קבוצות של מבקרים שהשאירו לנו המון כסף, נסענו ג'ינג'י ואני לעשות קניות של אוכל ויין. הוצאנו המון כסף, על בשר ודגים בעיקר, ובערב כבר התחלתי לבשל. בלילה לילי הגיעה, ולמחרת נסענו להביא את עוגי והגענו בשלום הביתה.

צץרץ ואישתו נסעו לעניינים שלהם, החבר של לילי הגיע והביא איתו בצק שמרים להכין לנו עוגת קופים וגם פוקאצ'ה. השלמתי את הבישולים ולקינוח הכנתי עוגה מעולה עם קליפות הדרים מסוכרות ואכלנו ארוחת צהריים טובה (בימי שישי אבא שלי מגיע לאכול איתנו ובדרך כלל גם לוקח איתו עוגה אחת שיהיה לו בבית).

מאחר והיינו שלוש ערבים יכולתי לנסוע לעבוד עם ג'ינג'י וטוב שכך כי היה מזג אוויר יפה והמוני בית ישראל טיילו בכל רחבי הגליל, וחלק הגיעו גם לקנות אצלנו דבש. בצהריים חזרתי הביתה ולילי עם החבר הנחמד שלה, שכבר הכין את העוגה, נסעו לבקר אצל ג'ינג'י ונהנו מאוד. בערב הם נסעו יחד למסעדה לחגוג חצי שנת חברות, ובינתיים התברר שעוגי נשאר בעצם בלי מעיל. את המעיל של הכלא הוא החזיר כי הוא התחיל לעבוד מחוץ לכלא ומותר להם להיות עם בגדים אזרחיים, ובעצם אין לו מעיל, והוא גם רוצה עוד בגדים. הבעיה היא שיש המון כללים לבגדים שמותר לאסירים ללבוש. אסור קפוצ'ון, אסור צבע שחור או ירוק או כחול. נשארו רק בגדים בלבן או בוורוד. נורא קשה לקנות לו בגדים. הוא סמך על איזה חבר שייסע ויקנה לו אבל החבר אכזב והבנתי שהוא עומד לעבור את שאר החורף בלי מעיל, ולכן החלטתי לפתור את הבעיה בכוחות עצמי. נסעתי לקניון שיש לנו ברמת ישי והתחלתי להתרוצץ שם ולחפש בגדים שיתאימו. לצערי זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לכל החולצות מפוטר יש קפוצ'ון, וכולן בצבעים לא מתאימים. מיואשת התחלתי לחזור לרכב וממש ביציאה נכנסתי לחנות של פוקס ודווקא שם מצאתי הכל. חליפת פוטר אפורה בלי הכובע המטופש הזה, מעיל נטול כובע בצבע חום בהיר מאוד וגם שפע של גרביים ותחתונים, ולתוספת של הרגע האחרון סוודר קרדיגן חמוד בשביל לילי בצבע ורוד פוקסיה עז. בתקווה שהיא תסכים ללבוש אותו.

חזרתי הביתה במצב רוח מרומם (קניות משפרות מאוד את מצב הרוח, שלי בכל אופן) בלי לדעת שברגע זה נגמר המזל הטוב ומתחיל הנאחס. עוגי דיבר עם מישהו מהכלא והחליט שהוא חוזר ביום ראשון אחרי הצהריים ולא ביום שני בבוקר כמו שנקבע כי יש איזה קבוצת גיבוש שחשוב מאוד שהוא ישתתף בה, וחבל שיפסיד בעיקר כי זה חשוב לחוות הדעת שהוא אמור לקבל לקראת השחרור על תנאי.

ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול לבוא איתנו, אבל מה הבעיה שאסע לבד עם לילי, נחזיר את עוגי ונחזור לשגרה חשבתי בתמימות. אכלנו ארוחת צהריים קלה ויצאנו לדרך. קודם כל לתחנת המשטרה בנשר להחתים אותם (זה הנוהל כשאסיר חוזר מחופשה) ואחר כך מתחילים לנסוע צפונה וכמה ק"מ אחרי היציאה מנשר, פנצ'ר!

אף אחד מאיתנו לא יודע באמת איך להחליף גלגל, ולכן אחרי שעצרתי בצד ושמנו משולש אדום התקשרתי לג'ינג'י שעבד בכוורות לא רחוק משם, ועד שהוא יגיע ניסינו להוציא לפחות את הגלגל הרזרבי. יש לי רינו קליאו ומסתבר שיש להם מין פטנט כזה שהגלגל הרזרבי תלוי מתחת לאוטו ונורא קשה לחלץ אותו משם. התקשרנו לצץרץ שהיה בעבודה והוא ניסה להסביר ואפילו שלח סרטון הדרכה. עשינו הכל כמו שצריך ולא עזר. גם ג'ינג'י שהגיע אחר כך לא הצליח והחליט להוריד את הגלגל המפונצ'ר, לנסוע איתו לתקן ולהחזיר אותו אחר כך. בינתיים גם צץרץ יצא מהעבודה ונסע אלינו ואז, כמה דקות לפני שהוא הגיע, הצליחה פתאום לילי לשחרר את הגלגל הרזרבי!

שמחה גדולה. ג'ינג'י ועוגי הרכיבו את הרזרבי אבל אסור לנסוע איתו מעל 80 קמ"ש והחלטנו שמאחר וצץרץ כבר שם אני והוא ניסע עם עוגי להחזיר אותו, ואילו לילי תיסע חזרה הביתה להחזיר את הרינו ואחר כך תוכל להתארגן ולחזור בנחת לתל אביב באוטובוס. בסוף הכל הסתדר, לא? לא! רק אחרי שהתחלנו לנסוע פתאום קלטתי שהמפתח לרכב נשאר אצלי ולילי לא תוכל להתניע אותו. גם ג'ינג'י שאצלו היה המפתח השני כבר נסע והיא, מסכנה, נשארה בשולי הכביש בלי שתוכל להניע את המכונית. איזה מזל שיש טלפון נייד בעולם. אחרי התייעצות קלה בין כולנו הוחלט שג'ינג'י יחזור לתת לה מפתחות לרכב ואילו אנחנו, עוגי ושני הערבים שלו, נמשיך צפונה לכלא. היו פקקים בדרך אבל התגברנו, ואחרי שהתנצלתי מאה פעם ששכחתי את המפתחות, הגענו בשלום עם עוגי, החזרנו אותו עם כל הבגדים (שאני מקווה שיאשרו) ונסענו סוף סוף הביתה.

הבוקר נסע ג'ינג'י עם הרינו לפנצ'ריה והתברר שצריך להחליף גלגל כי הוא שחוק נורא כי הגלגלים לא מאוזנים וצריך גם לעשות איזון פרונט. מזל שהפנצ'ר קרה ליד הבית ולא באמצע הדרך לכלא, אז אולי עוגי לא כזה ביש גדא?

וכרגיל, צרות בצרורות

הפוסטים הארוכים והמרתקים של אמפי עושים לי חשק לשפוך גם כן את הלב. ולצערי לאחרונה יש המון מה לשפוך, אני מרגישה שאני כל הזמן מכבה שריפות ודואגת כל פעם בגלל בעיה אחרת. רק נפתרת בעיה אחת ומיד צצות שתיים חדשות, גרועות ממנה, ואין לזה סוף, ועוד לא אמרתי כלום על המלחמה, והנופלים, והחטופים, וממשלת הרשע והפשע שממשיכה למרר את חיינו.

קודם כל הכלבים. ריילי של צץרץ נפצעה בקרב עם כלבה אחרת ואפילו בעלת הכלבה הודתה שלא ריילי אשמה אלא כלבתה. ריילי כלבה עדינה ורגועה ואיכשהו הסתבכה בקרב עם כלבה מרושעת אחת ורק למחרת הבחנו שהיא פצועה. למזלה יש לה פרווה עבה וסמיכה מאוד והפצע לא היה רציני ולא חייב תפירה, רק אנטיביוטיקה שכמובן אני אחראית לתת בגלל שאני זו שמאכילה את הכלבים.

אחר כך הצליחה גם הכלבה של עוגי שבעצם היא שלנו להיחתך בכף הרגל. הפעם חבישה ואנטיביוטיקה. לא הצלחנו לשים לה את הצווארון הזה שקיבלנו כי היא לא הסכימה, ומאחר והיא גדולה ועקשנית והיא לא נגעה בתחבושת ויתרנו לה. היו קצת סצנות שלא הרשינו לה לטייל בחוץ עם השאר, אבל חוץ מזה היה בסדר עד שהיום גיליתי שהיא פתאום נשכה ומשכה וסילקה חלק מהתחבושת, והכי גרוע, נהמה ואיימה עלי כשניסיתי לראות מה קורה. לא התחשק לי לחטוף ביס אז עזבתי.

האמת, אני מצטערת שהבאתי אותה. היא נבחנית ועקשנית וכבר איבדתי שעות שינה רבות בגללה כי היא הריחה חזירי בר או קיפודים ונבחה כמו משוגעת באמצע הלילה וגם השכנים התחילו לכעוס עליה ועלינו בגללה. היא מתאימה לעוגי והוא מתאים לה, רק בעיות וצרות מלא החופן ומעט מאוד נחת רוח.

כל השלישיה שלנו

הבעיות עם עוגי הן עניין ישן ועכשיו בעיה חדשה. כל פעם שהוא יוצא מהכלא לחופש צריך שיהיו לו שני ערבים. אני כמובן ערב מס' אחד ומאחר וג'ינג'י מבוגר מידי הוא לא יכול להיות ערב וצריך שצץרץ יתגייס לעניין. הוא היה ערב שלוש פעמים עד שנמאס לו לגמרי. החופשים של עוגי התארכו ל 72 שעות וכמה ימי עבודה יכול בן אדם להפסיד? ומאז שאישתו בהיריון והתגלתה אצלה סכרת היריון שמדאיגה את צץרץ מאוד הוא בכלל איבד את החשק והסבלנות. בשני החופשים האחרונים גייסנו את לילי לעזרה, אבל עכשיו הגדילו לה את המשרה ונהיה לה חבר, וגם לה נמאס מכל העניין הזה. קשה לה לנסוע מתל אביב אלינו ולהיות צמודה לבית ולא ללכת לשום מקום. לא כיף. עוגי הבטיח שבקרוב יורידו לו את מספר הערבים לאחד, אבל הוא מילא טופס מאוחר מידי, וצריך לחכות לוועדה שלא יודעים מתי תתכנס, ומצד שני הוא חייב לצאת לחופש כל חודש כדי להמשיך את השיקום. כולם צודקים ולכולם יש טענות שאי אפשר להכחיש והכל נופל עלי. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שהם שניהם יחד איתי נחתום ערבות לעוגי, וככה מותר להם להתחלף בשמירה עליו, וכשנחזיר אותו לילי לא צריכה לנסוע איתו חזרה לכלא כי מספיק שרק שני ערבים יחזירו אותו. ככה צץרץ יוכל לבלות עם אשתו ביום שישי, ולילי תוכל לבלות עם החבר שלה ביום שבת, ולחזור הביתה בראשון בערב, וצרץרץ לא יפסיד יום עבודה ביום ראשון הלחוץ אצלו אלא רק שעה וחצי מיום שני בבוקר. נשמע מסובך? בצדק. אני חושבת שאחרי שארגנתי את החופשה הזו של עוגי אני כבר יכולה להתמודד עם החמאס.

קלואי המדהימה - הכלבה היחידה שעוד לא עושה בעיות

חוץ מזה סבלתי כל השבוע האחרון מבחילות וסחרחורות וורטיגו שנבע מכאבים באוזן וגם נחרשתי באוזן הזו מה שגרם לי לעצבנות וקשיי תקשורת. קבעתי ללכת מחר לרופא א.א.ג. אבל פתאום התקשרה מדריכת טיולים שמביאה אלינו למרכז המבקרים שני אוטובוסים מלאי מטיילים. אולי סוף סוף תהיה קצת פרנסה? מצב האוזן כבר הוטב מאוד ולכן דחיתי את הביקור אצל הרופא בכמה ימים. מקווה שמחר יכנס קצת כסף שישפר את מצב הרוח השפוף. מלחמות עושות רע מאוד לעסקי התיירות ומאז השביעי לאוקטובר אנחנו די על הפנים. שרק חיזבאללה לא יחליט לעשות לנו שמח כי באמת היה לנו כבר מספיק ודי.