כשמגיע, מגיע

אחרי שכל העולם ואשתו השמיצו את רשות המיסים ואת חוסר המענה לעצמאים הופתעתי מאוד לטובה כשבפעימה השנייה קיבלתי בלי בעיות מיוחדות את המענק המיוחל, אמנם סכום לא משמעותי אבל בכל זאת, וגם ג'ינג'י שנחשב לסוכן ביטוח וגם עובד בזה מידי פעם, ואפילו משלם את הרישיון סוכן כל שנה גם קיבל מענק, ואפילו גדול יותר משלי. די מצחיק אבל מסובך מידי להסביר מה מצחיק פה.
הסכומים שקיבלנו לא גדולים ואם באמת היינו סומכים על המדינה שתעזור היינו מתים מרעב, אבל בכל זאת קיבלנו ודי בזריזות וזה באמת יפה מצידם. לשמחתי אנחנו מסתדרים לבד, (לא קל אבל מסתדרים) ואפילו יכולים להרשות לעצמנו להיות נדיבים כלפי הזוג ששוכר את הבית של הוריו של ג'ינג'י בנהריה ולא ללחוץ עליהם בנוגע לשכר דירה שהם מתקשים מאוד לשלם.
חוץ מזה מסתמן סיכוי (רק סיכוי אבל הלוואי וזה יצליח) שנצליח למכור את כל מרכז המבקרים ואת רוב הכוורות לקיבוץ אחד בצפון. לא רוצה להרחיב כי יש סיכוי גדול שזה לא יצליח, הם צריכים לקבל את האו. קי. ממי שקובע שם אצלם, זה קיבוץ לא בן אדם פרטי שמחליט לבד ואולי אני מקווה לשווא, אבל אולי הפעם יהיה לנו מזל אחרי שהתאכזבנו כל כך הרבה פעמים?
אתמול נפגשנו ודיברנו אתם, ולמרבה השמחה הם הביאו לנו ארגז בננות ירוקות שהבוקר הפכו לצהובות. ממש נחמד מצידם.

אם זה מה שהעם רוצה, אז בבקשה

זו העמדה שלי בנוגע לסוגיה הבוערת על סדר היום. לא כדאי שבית המשפט יתערב, למה לו להתלכלך עם הטינופת הזו ועוד ליפול לפה של הביביסטים? שיאכלו את הדייסה שהם מבשלים.  כל מי שהצביע לנתניהו ידע במה הוא נאשם ואני בטוחה שאין אדם אחד בארץ שחושב שהוא צדיק תמים. כולם יודעים איזה בן אדם הוא ובכל זאת כמעט חצי מהמצביעים בחרו בו ומה שגרוע יותר זה שגם כחול לבן נשבו ברשתו ופתאום יש לו רוב של 75 מנדטים. בי זה מעורר חלחלה ובחילה, אבל אני לא הרוב, הרוב רוצה את האיש הנכלולי והמושחת הזה כראש ממשלה אז בבקשה, שיקבלו מה שהם רוצים ושיהיה להם לבריאות.
רק שלא יבואו אחר כך לחזר על הפתחים ולבקש תרומות ונדבות ועזרה, לא ממני בכל אופן. הם אולי לא מבינים שמצבם הכלכלי יורע ויתדרדר בגלל הקיסר המושחת שלהם, אבל אני כן מבינה. מי שבחר בבן אדם מושחת ורמאי להיות לו מנהיג מגיע לו לסבול.
מה שבאמת מרגיז אותי זה איך גנץ מניח לעצמו להיגרר לבוץ הזה ואיך הוא מעז לספר לנו שככה הוא נכנס מתחת לאלונקה. חשבתי שהוא אדם הגון, קצת תמים אבל לא נוכל, טעיתי, וגם נעלבתי מהתירוצים העלובים שלו. מי שהצביע לו אולי יצא טמבל, אבל הוא חושב שאנחנו עד כדי כך סתומים?  ועל פרץ ושמולי אני מעדיפה לא לדבר, לא לכתוב וגם לא לחשוב, החיים קשים מספיק גם ככה, לא צריך להוסיף להם מועקה וצער.
אני בספק אם אלך להצביע בפעם הבאה שיהיו בחירות, מה הטעם להצביע אם מי שהצבעת לו מתהפך ועושה בדיוק ההפך ממה שהבטיח? מרגיז אותי להודות שצדקו אלה שסירבו להצביע בטענה שכולם מושחתים ורמאים ועדיף ללכת לים. חשבתי שהם עצלנים וטועים, אבל מה לעשות שדווקא הם עשו בחכמה?
אני מניחה שעד סוף השנה, או בתחילת השנה הבאה יהיו עוד בחירות ולא אתפלא אם אחוז ההצבעה יהיה נמוך מאוד, אם כי מצד שני, אנשים פה בארץ כל כך מטומטמים ויש להם זיכרון של דג זהב, אז לך תדע? אז קחו לכם את הביבי שלכם עם הממשלה המנופחת והמושחתת שלו ושיהיה לכם לבריאות.

ימי קורונה

אני לא אוהבת את המסכה הזו והיא ממש מציקה, בעיקר עם משקפיים אבל בתוקף היותי הקניינית של המשפחה ושל הורי עלי לעטות אותה ולהוסיף כפפות כל פעם שאני יוצאת. מבאס.
אני מודה שבטיולים עם הכלבים אני מוותרת על המסכה, אין טעם לעטות אותה כשמטיילים בשדה. העצים והפרחים לא נדבקים ולא מדביקים.
לבקשתה הבאנו את לילי אלינו. צץרץ נסע עוד ביום ראשון לתל אביב והביא אותה וכמובן שכמה שעות אחר כך היא התחילה לנג'ס שהיא משתעממת ורוצה לחזור. כאילו שיותר טוב להיות נעול בדירה קטנה ביפו. עכשיו יש סגר והיא תיאלץ לסבול את הפינוקים של הבית עד שאפשר יהיה לחזור.
לשמחתי הרבה עוגי קיבל את דמי האבטלה שלו, החברה של צץרץ לא קיבלה והתברר שהיא לא מילאה כראוי את הטפסים, דילגה משום מה על רשות התעסוקה, אבל בעזרת צץרץ הבעיה תוקנה, אני מקווה.
ג'ינג'י ממשיך לעבוד כרגיל, עובד במכוורת ובמחסן, בקושי מרגיש את הקורונה ומשאיר לי את ההתמודדות עם הבלגן. האמת, לא נורא חוץ מזה שאי אפשר לבקר את ההורים וצריך לעשות בשבילם קניות. רוב הזמן זה בסדר אבל היום היו תורים נוראיים בכל הסופרים ויצאתי מותשת.
אני חושדת שיש לי קורונה, אין לי חום אבל כואב לי הגרון ואני מרגישה תשישות ובערבים חשה כאבי ראש מוזרים. מצד שני אולי זה בגלל הלחץ הנפשי? לא יודעת ומאחר ויש בלגן נוראי עם הבדיקות אני גם לא טורחת לבדוק.
המטפלת הבדואית של הורי הכינה להם מרק עוף ואבא הכין קנדיילך. אימא נתנה הוראות והם עבדו. יצא לא רע סך הכל. אני כל הזמן נוסעת הלוך ושוב, קונה כל מיני מוצרים להורי שכל כמה שעות נזכרים בעוד משהו ועל הדרך קונה גם לנו. הצלחתי אפילו להשיג ביצים. לא ברור לי למה צריך כל כך הרבה ביצים דווקא בפסח אבל שיהיה. השנה אי אפשר להשיג מצות מפונפנות מביצים או עם ציפוי שוקולד, אבא שלי התאכזב מאוד ונאלץ להתנחם בפריכיות אורז.
מחר אכין את האוכל לסדר המאוד מצומצם שלנו ונקווה לטוב.

תודה רבה רשות המיסים

סוף סוף, אחרי שקמתי באמצע הלילה הצלחתי להירשם באתר של רשות המיסים ואז גיליתי שלא מגיע לי פיצוי כעצמאית כי אני מרוויחה מעט מידי.
מקסים, באמת תודה רבה!

אביב

ימי קורונה. העולם השתגע, אבל הטבע בשלו, אביב שופע ונהדר, יותר שעות אור ולמרות המלצות משרד הבריאות הטיולים עם הכלבים לא נעצרים במאה מטר מהבית.
אנחנו מטיילים בשדות, נושמים אוויר צח ומתאווררים קצת. כשנפגשים באנשים אחרים שמטיילים עם הכלבים שומרים מרחק, כמו שצריך.
כמה טוב שאנחנו גרים בפריפריה דלילת האוכלוסיה ושופעת הירק אני אומרת לרוקי והוא מיד מסכים איתי.

עשיתי זאת!

עוגי עבד עד לאחרונה כטבח במה שמוגדר בית תענוגים או בעברית פשוטה - בפאב. מובן שבעל הבית סגר את הפאב בגלל הקורונה ועוגי נותר מובטל עקב חל"ת.
עקבתי אחרי ההוראות וניסיתי לרשום אותו במשרד התעסוקה כדי שיקבל דמי אבטלה. היה קשה וכל הזמן האתר היה מושבת עקב עומס. הבוקר קמתי בחמש והצלחתי סוף סוף להיכנס לאתר של משרד התעסוקה. משם עברתי בקלילות מפתיעה לאתר של הביטוח הלאומי ואחרי שהזעתי והתאמצתי והתעצבנתי הצלחתי למלא הכל ולשלוח תביעה לדמי אבטלה.
הבעיה לא הייתה בטופס המקוון של ביטוח לאומי, שגם הוא די מסובך, אלא בהיסטוריה התעסוקתית של עוגי שמחליף מקום עבודה כל חודשיים שלושה. בחצי שנה האחרונה הוא עבד כל חודש, אבל בשנה שעברה הוא החסיר חודשיים עקב אשפוזים. אין לו שנת עבודה רצופה, ואני מאוד מקווה שיסתפקו, כמו שהודיעו בחדשות, רק בחצי שנה של עבודה רצופה. נקווה שזה לא פייק ניוז ולא יתעקשו בקפדנות על כל הנהלים טרום הקורונה.
גם אם הוא לא יקבל דמי אבטלה הוא גר אצלנו ככה שהוא לא ייזרק לרחוב ובטח לא ילך רעב, אבל גם ההכנסות שלנו יפגעו בגלל הקורונה, ואני מעדיפה שהוא יממן בכוחות עצמו את הסיגריות שלו.
איזה מזל ששמרתי את כל תלושי המשכורת שלו במחשב, ושהתעקשתי עם כל מקומות העבודה  הרבים מספור שלו שיתנו לו תלושי משכורת. זה היה הרבה פחות פשוט ממה שחושבים.
כרגע אני מרגישה כאילו ניצחתי דרקון ענק יורק אש בירוקרטית ומאוד גאה בעצמי.
חוץ מזה לאושרי ולרווחתי גם הדיון שלו בבית משפט התייתר כי בית המשפט בחוכמתו הרבה החליט שאפשר לפתור את עניינו של עוגי בלי שהוא יתייצב בבית המשפט, מה שאומר שהתהליך של ההפטר מתקיים בלעדיו, ואני לא צריכה יותר למלא דוחו"ת של הכונ"ר. ומי שלא מבין על מה אני מדברת אשריו, מי ייתן ולא תבינו את זה לעולם.
אגב, מי שתוהה למה בחור שעוד מעט ימלאו לו שלושים לא מטפל לבד בעסקיו, ומטיל הכל על אימו הקשישה והעייפה פשוט לא מכיר את עוגי. אם הוא היה צריך לטפל בכל העניינים האלה לא היה קורה כלום, או כמו שקוראים לזה בעורך דינית - הוא בחיים לא היה ממצה את זכויותיו. ואל תגידו זו הבעיה שלו, כי אם אין לו כסף זו הופכת להיות הבעיה שלנו.
על הדרך אני לומדת להתמודד עם נפתולי הבירוקרטיה השנואה עלי שכל חיי ניסיתי לחמוק ממנה, ומצליחה בזה לא רע.
כנראה שעוגי הוא השיעור שלי בחיים.

עוגי וחבר

זמן הקורונה

זה רק אני או שעוד אנשים שמו לב שבכל הופעה שלו בטלוויזיה ביבי נשמע יותר מבולבל ולא ממוקד. אתמול היה השיא, הוא דיבר ודיבר, חפר וקשקש ותכל'ס לא אמר כלום.
ולמה הוא מופיע כל הזמן בתור המסביר הלאומי? מי מינה אותו לדובר של משרד הבריאות?
מוזר כמעט כמו שר הבריאות ההזוי שלנו עם הפרוות על הראש.
כנראה שזה אחד מסימני גילי המופלג, אני לא מצליחה להתרגש מעניין הקורונה. לא נלחצת, לא נבהלת, לא קונה אוכל בטירוף. כל מה שאני מרגישה זו אדישות מהולה בספקנות כלפי הצעדים הממשלתיים שנראים לי מוגזמים ומיותרים.
שמעתי שיש בהלה בעניין האלכוג'ל שכולם מחפשים בטירוף. יש לי בקבוק כזה באיזה ארון נידח במקלחת. לא טרחתי להוציא אותו. מה רע בסתם סבון ידיים רגיל? הדבר היחיד שכן עשיתי היה לקנות עוד שק אוכל לכלבים, שיהיה ליתר ביטחון. לנו יש די אוכל ולא נראה לי סביר שנרעב.
גם הבהלה ממעקב אחרי חולי קורונה לא ממש ברורה לי. כנראה שיש אנשים שיש להם מה להסתיר אבל אם מישהו יעקוב אחרי שיהיה לו בהצלחה, רוב הסיכויים הם שהוא ימות משעמום. המקום הכי מסעיר שהייתי בו לאחרונה זה בית הכנסת הרפורמי, היינו שם בשבת לחגוג בת מצווה לבת של חברים שלנו. היו רק 50 איש - אז עוד היה מותר - והיה ביתי וחביב ונעים מאוד. היום המטפלת בפלדנקרייז שלי ביטלה את הטיפול עקב הקורונה והודיעה שגם השיעורים הרגילים יבוטלו. נראה לי מוגזם אבל היא חיה עם אימא שלה הקשישה והחולה ומאחר והיא אלרגית להמון תרופות, כולל אקמול, היא נזהרת מאוד לא להידבק במשהו ככה שאי אפשר להאשים אותה.
מילא, נעשה הפסקה מפלדנקרייז, מקווה שזה לא יימשך יותר מידי זמן.

רוקי בפארק, רץ אחרי מכונית צעצוע על שלט, מאושר מאוד

לעוגי המסכן אין מזל, היה אמור להיות לו דיון בפשיטת הרגל שלו בתאריך של הבחירות. הדיון עבר ל 17.3 ושוב לא יתקיים כנראה כי שר המשפטים סגר את בית המשפט.
חוץ מזה הוא שוב לא עובד כי הוא טבח בפאב שכמובן נסגר. לא מספיק שהוא היה חולה שבוע שלם לפני פרוץ הקורונה, (סתם הצטננות מטרידה) עכשיו סגרו לו את העבודה.
לא יודעת מה יהיה בעתיד, מקווה שלא יהיו עוד בחירות ושנצליח למנוע מביבי לנצל את המשבר העולמי הזה לטובתו. לא בטוח שזה יצליח, גנץ אדם חביב למדי ובטח לא תחמן כמו ביבי אבל לא נראה לי שהוא מספיק ערמומי להתמודד עם טיפוס כמו ראש הממשלה שלנו.

גשם גשם לך

בעיקרון גם אני פטריוטית נלהבת שאוהבת את הכינרת ומאחלת למפלס שלה לעלות, שמחה שיש חורף גשום ומייחלת לכך שמאגרי מי התהום יתמלאו, שהשדות יושקו והכלניות והרקפות יפרחו. אני גם לא מוטרדת מידי מגשם שמרטיב את הכביסה, והתרגלתי אפילו לבוץ שהכלבים מכניסים הביתה, אבל יש לגשמים עוד תופעת לוואי אחת שאנחנו במיוחד סובלים ממנה ובעיקר בשבתות גשומות, הבעיה היא שאנשים לא יוצאים לטיולים בגשם, ורוב האנשים יכולים לטייל רק בשבת, ולכן, אם יש סוף השבוע גשום מפלס המינוס אצלנו בבנק עולה יחד עם מפלס הכינרת, ואם זה קורה שבוע אחרי שבוע המצב מתחיל להיות מדכא.
היו לנו כמה שבועות רטובים מגשם ויבשים מהכנסות, ודווקא החודש היו המון הוצאות ונעשיתי מודאגת מאוד מאוד, והלחצתי את עצמי ואת הג'ינג'י, ואז הגיע סוף סוף השבת האחרונה ואנשים שהיו סגורים בבית כל החודש יצאו בהמוניהם. די היה בחלקיק קטן מאותם המונים שהגיעו גם אלינו כדי לשפר מאוד את מצב המינוס הכרוני שלנו.
זו הבעיה עם עצמאים, ההכנסה מאוד לא יציבה, לפעמים יש שפע כסף ולפעמים יבש. זה בדרך כלל לא תלוי בנו אלא במזג האוויר, ובחופשות של אנשים, וגם מצב בטחוני רעוע משפיע, ולאחרונה גם העובדה שכביש שש מבטל את הצורך לנסוע דרך צומת אלונים מזיק לעסקים של כולם, לא רק שלנו.
אני רוצה לסגור את המכון ולצאת לפנסיה אמיתית אבל ג'ינג'י מהסס ודוחה את רוע הגזירה, וחושב שזה מוקדם מידי וצריך לנסות למכור את העסק כעסק חי, אם כי למרבה הצער לפעמים הוא די רדום.
בעיה, אבל השבוע יש שוב כספים ואפשר להחזיר חובות ולסתום חורים, ולקווה שגם בשבוע הבא יהיה טוב.

קניתי מזרן

לפני כמה ימים החלפתי סדין וגיליתי שהמזרן הישן שלנו התחיל לשקוע ושהוא מוכתם נורא ופשוט זקן. זה לא שרק היום הבנתי את זה, המזרן אצלנו משנת 2006 מתנה מהורי ועוד לפני שנה בדקתי בחנויות כמה עולה מזרן חדש, הבעיה שעשיתי את זה עם ג'ינג'י שמתקשה להחליט וחייב לבדוק את כל האופציות וזה לוקח המון זמן ונגמר בסוף בכלום.
בשבת האחרונה הודעתי לבעלי הבררן שאני נוסעת לקיבוץ אלונים לסניף של מזרני פולירן כדי לבדוק מזרנים. הוא נשאר במרכז המבקרים לבד. להפתעתו חזרתי אחרי כשעה של השתטחות על מזרנים שונים, בעליה הגאה של מזרן ויסקו עם קפיצי פוקט. פעם ראשונה שקניתי משהו כל כך יקר לבד, בלי להתייעץ עם ג'ינג'י. המזרן יגיע ביום שני, אני מקווה שלא נצטער על זה.
אתמול לקחתי כרגיל את הכלבים לטיול, רוקי נעלם לדקה שתיים, קפץ לבקר באיזה חצר וחזר עם רגל מדממת. נורא נבהלתי ומיד התקשרתי לג'ינג'י ובינתיים ניסיתי להירגע ולהרגיע את החברה שהייתה איתי ושצעקה שהכלב מאבד דם ושחייבים לחבוש אותו ואפילו רצה למשרד של בית שערים וקיבלה מהם תחבושת. בינתיים ג'ינג'י הגיע עם המכונית ואספנו את שני הכלבים לרכב משאירים מאחורינו שלוליות של דם בכל רחבי הפארק.
ג'ינג'י נשא את רוקי, שהיה שקט בצורה מבהילה, על כפיים ישר למרפאה ולמזלנו לרופאה היה זמן וחדר פנוי ומיד החלו לטפל בו. השארתי אותם שם והסעתי את טופי חזרה הביתה. מזל ששמנו כיסוי של כלבים על המושב האחורי, שמתי אותו בכביסה, ניגבתי את הדם שטפטף ברכב וחזרתי לאסוף את ג'ינג'י. רוקי נשאר שם עוד שעה ובינתיים הרדימו אותו ותפרו לו את הפצע שהיה ממש עמוק. החתך הגיע על העצם ובכל זאת הוא היה שקט מאוד ואפילו ברגע הפציעה לא יילל מכאבים. הרופאה אמרה שזה מההלם. הוא באמת איבד המון דם ועשו לו אינפוזיה. היום הוא כבר מרגיש טוב יותר, החתך מבריא בצורה יפה והוא לוקח את התרופות כמו כלב טוב, אוכל בתיאבון ואפילו יצא לטיול קצר.
עלי כל האירוע השפיע מאוד, הגב נתפס לי בבת אחת וחטפתי כאבי בטן איומים. רק היום אני מתחילה להתאושש לאט מההלם.

2020

מחר תתחיל שנת 2020. אני עדיין לא לגמרי מאמינה שהגעתי עד הלום. במאה הקודמת, בסוף שנות התשעים, עבדתי כמזכירה זוטרה אצל איזה מתכנן פרוייקטים או משהו בדומה. לא ממש זוכרת מה היה התואר שלו. המשרד כבר לא קיים ואין לי מושג איפה נמצאים כיום האנשים שעבדתי אתם.
הייתי אז בת 43, אימא לשלוש ילדים קטנים, והרגשתי די אבודה ומבולבלת אחרי שעזבתי את הטכניון בו עבדתי מאז שהשתחררתי מהצבא. לאט ובהיסוס בהתחלתי להתוודע לעולם המחשבים שנראה לי מסובך וקשה, ובעיקר חיפשתי את עצמי ואת מקומי בעולם המקצועי.
אני זוכרת היטב איך הקשבנו ברדיו להקראת פסק הדין של דרעי (1999) ואיך היינו מכינות כיבוד לישיבות תכנון של כל מיני מהנדסים וכלכלנים חשובים של כל מיני ישובים בפריפריה שעסקו בתכנון העתיד שאמור היה להתרחש בשנת 2020 שנה שנראתה לי כאילו היא נמצאת מעבר להרי החושך.
חישוב זריז הראה לי שבשנה הזו, שכמובן לא תגיע לעולם, אהיה בת 63. בזמנו זה היה פשוט בלתי נתפס, וחוץ מזה הייתי משוכנעת שלא נשרוד את באג 2000 אז מה הטעם לדאוג למה שיקרה בעוד 20 שנה.
למרבה השמחה שרדנו את הבאג שלא היה לא נברא ואחר כך מצאתי עבודה בבית מלאכה והייתי שם 10 שנים תמימות שרובן היו לא רעות, וגם הילדים גדלו... כיום אני באמת בת 63 ואפילו לא מרגישה כל כך קשישה.
אתמול בזמן טיפול הפלדנקרייז הגעתי לתובנה הלא ממש מפתיעה שכל בעיות כאבי הגב שלי החלו בגלל הרגל ששברתי לפני 10 שנים. המורה שלי הדגימה לי איך אני הולכת, עם ראש מושפל וברכינה קדימה, מה שגורם לי לכאבי גב שמפריעים לי ללכת. פעם הלכתי המון ואהבתי ללכת ברגל ופתאום זה נגמר, הולכת כמה דקות וחייבת לשבת בגלל כאבי גב מעיקים. לדעתה זה נובע מהיציבה הלא נכונה שלי שנובעת מהטראומה של שבירת הרגל. בשיעורי הפלדנקרייז שאני עושה בקבוצה אני ממש טובה (ככה היא אמרה) גמישה וחזקה יותר מבנות צעירות ממני אבל ברגע שאני עומדת כל הביטחון נעלם, היציבה מתעקמת והתוצאה - כאבי גב.
כששוחחנו על זה נזכרתי איך תוך כדי הליכה החלקתי ונפלתי פתאום, נפילה ששינתה את כל חיי וערערה לגמרי את הביטחון שלי בעצמי, ותוך כדי היזכרות נתפס לי הגב. הקשר הזה בין גוף לנפש לא מפסיק להפתיע אותי.
המורה עודדה אותי שאני מסוגלת ויכולה להשתפר, שכבר המצב שלי טוב יותר ממה שהיה לפני כמה חודשים ושהיא בטוחה שאצליח להחזיר לעצמי את הביטחון והיכולות שהיו לי פעם.
אני מאחלת לעצמי שזה מה שיקרה לי בשנה החדשה, שאתמיד בשיעורים ואלך זקופה וגמישה יותר ושלא יכאב לי יותר הגב תוך כדי הליכה. אני אמנם כבר לא צעירה אבל מקווה שיש לפני עוד שנים רבות של חיים ואני רוצה לבלות אותן כשאני פעילה ובריאה.

פעם טיילתי המון ולא כאב לי כלום. פעם גם הייתי חטובה, פשוט מדהים!

בעיות בצנרת

לפני כמה ימים הגיע צץרץ מבוהל וסיפר שקיר חדר השינה שלו רטוב והמים נזלו אפילו על המיטה והרטיבו את הכרית של החברה שלו. (בחודשים האחרונים צץרץ התחיל לגור עם החברה שלו ביחידת הדיור שהייתה פעם של חמותי).
בדיקה זריזה העלתה שצינור המים החיצוני שהותקן שם לפני 30 שנה מחורר ודולף. המים נזלו על האדמה ומשם חלחלו לקיר חדר השינה. הצינור עשוי מתכת כמו שהיה מקובל בזמנו והחלק הדולף עובר מתחת לבית והגישה לשם די קשה.
בזמנו ג'ינג'י ואבא שלו התקינו בעצמם את האינסטלציה בבית ולכן הוא החליט להחליף לבד את הצינור המחורר מהמתכת בצינור פלסטי מודרני, ואם הוא כבר מתעסק עם זה אז כדאי להחליף את כל הצנרת החיצונית של הבית. להערכתו זה ייקח יום שלם שבמהלכו לא יהיו לנו מים בבית.
די נחרדתי מהרעיון והזכרתי לו בעדינות שמאז שהוא התקין את הצנרת הראשונה חלפו 30 שנה ועם כל הכבוד... ג'ינג'י נעץ בי מבט מלא בוז ושאל אם אני לא סומכת עליו?
הבטחתי שאני סומכת עליו לגמרי, אבל בכל זאת זו עבודה די גדולה ולאחרונה יש לו איזה כאב מציק בגב עם הקרנה לרגל, ואולי כדאי בכל זאת לקרוא לאינסטלטור?
ג'ינג'י נעלב עד עמקי נשמתו, הכריז שהכל בסדר עם הגב שלו והזכיר לי שאינסטלטור ייקח הון על העבודה הזו.
טוב, בסדר, נכנעתי במחשבה שעדיף לתת לו לנסות במקום לריב, הרי תמיד נוכל להזעיק איש מקצוע. ג'ינג'י ניגש למלאכה במקצועיות רבה, מדד את הצינורות המיועדים להחלפה, חפר פה ושם ושרטט הכל על דף נייר. קודם אני אעשה הכנות ותכנונים ורק אחר כך נתחיל הכריז. בשבת הוא נסע לכפר הערבי וקנה צינור ומחברים ועוד כל מיני אביזרים נחוצים, וביום ראשון פרש אותם בחצר, ואז נאלץ לעשות הפסקה כי הבטיח לאבא לעזור לו לקחת את אימא לרופא השיניים.
אימא התחילה טיפול של השתלת שיניים עוד לפני שחלתה, וכל העניין התעכב בגלל האשפוז והניתוח. הרופא אפילו הגיע אליהם הביתה לעשות לה מדידות, אבל סוף סוף הגיעו השיניים וצריך להרכיב אותן אצלו בקליניקה שנמצאת במרחק של ק"מ בערך מהבית של הורי.
לחרדתי אבא החליט לדחוף את אימא בכיסא הגלגלים עד לרופא. מחיתי שזה רעיון משוגע ויש עליות וירידות בדרך ולמה לא לשכור רכב שמיועד להסעת כיסאות גלגלים כדי לנייד את אימא? מסתבר שיש בן אדם שיש לו רכב כזה, אבל דווקא בשעות הצהריים הוא לא יכול כי בשעות הללו הוא מסיע נכים ממועדון הקשישים חזרה הביתה, והיום הרופא שיניים יכול לקבל את אימא רק בצהרים.
לדעתי אפשר היה לדחות את העניין ליום אחר ולשעות נוחות יותר, אבל אבא התעקש שהוא רוצה לגמור עם זה כבר ושאני סתם מגזימה. בסופו של דבר התברר שהוא צדק, הוא וג'ינג'י הורידו את אימא עם כיסא הגלגלים בעזרת המדרגון ואחר כך דחפו אותה מהבית עד לרופא השיניים ושם, בעזרת הרופא, העלו אותה לכיסא של הרופא וכמה דקות אחר כך התחדשה אימא במערכת שיניים חדשה ויפה. אחר כך הם הלכו לבית קפה סמוך ומשם חזרו בנחת הביתה. מזל שהיה יום חמים ויפה. מפה לשם עניין האינסטלציה נדחה עד ליום שני. למרבה המזל צץרץ היה פנוי והוא וג'ינג'י עבדו יחד בחריצות רבה, אחרי שצץרץ נסע ללימודים החלפתי אותו כעוזרת, ואחרי 12 שעות עבודה קשה כל הצינור היה במקומו וחזרו אלינו המים.
מסתבר שסתם חששתי וג'ינג'י הפתיע לטובה והתגלה כבעל מקצוע טוב ויעיל. גם אבא הפתיע לטובה והמסע לרופא השיניים הסתיים בכי טוב.
עכשיו נשארה רק בעיה אחת מציקה, ג'ינג'י נרשם לטיול להר כרכום, טיול שאמור להתקיים בחמישי ושישי שאמורים להיות הימים הכי גשומים החודש. אני מקווה שהמארגנים ינהגו בהיגיון והטיול יתבטל.