העבודות הראשונות שלי

 אני די בטוחה שכבר כתבתי על זה בזמנו אבל עוד פעם לא תזיק. העבודה הראשונה שבאמת הרווחתי בה כסף הייתה עוד כשהייתי בתיכון. רציתי כסף בשביל לשלם על חוג ג'ודו. משום מה זה נראה לי רעיון מגניב אבל הורי סירבו לממן את החוג הזה. לא היה להם די כסף ובזמנו חוגים לילדים לא נחשבו למשהו נחוץ במיוחד. חיפשתי עבודה בעיתון המקומי ומצאתי - חלוקת עיתונים. העובדה שהיה צריך לקום ממש מוקדם, חמש או ארבע וחצי בבוקר, לא הפחידה אותי. תמיד הייתי אדם של בוקר ובלי בעיות קמתי בזמן, נסעתי עם הבוס שלי שהיה אחראי על חלוקת העיתונים לרחוב שבו הייתי אמורה לחלק וחילקתי את העיתונים לפי רשימת הכתובות שנתנו לי. די מהר למדתי את המסלול ואחרי שמישהו שגם חילק פרש בגלל השעה המוקדמת קיבלתי את המסלול שלו גם כן והרווחתי סכום עתק של מאה לירות. בתחילת שנת השבעים זה היה סכום גדול בשביל ילדה בת חמש עשרה.

אחרי החלוקה הייתי אמורה ללכת לבית הספר אבל פעמים רבות לא התחשק לי, לא אהבתי את בית הספר הזה ופשוט חזרתי הביתה. ההורים היו בעבודה, אחי בבית הספר, אף אחד לא ידע עד שנגמרה שנת הלימודים והתברר שנשארתי כיתה. בגלל התעלול הזה השתנה כל מסלול חיי. עברתי לבית ספר מקצועי בחיפה, למדתי צילום, בצבא התקבלתי לחיל אוויר לגף צילום ואחרי הצבא התחלתי לעבוד בטכניון במעבדת צילום ובהסעות של הטכניון פגשתי את מי שהפך להיות בעלי. וכל זה קרה כי במקום ללכת אחרי חלוקת העיתונים לבית הספר חזרתי הביתה לקרוא ספרים ולאכול שוקולד.

עוד עבודה ראשונית הייתה מיד אחרי השחרור. הלכתי ללשכת העבודה והתקבלתי לעבודה בחוות הניסיונות החקלאית "נווה יער". העבודה הייתה למנוע הפריית מלונים. ניסו לעשות זן חדש של מלונים שנקרא טל דבש ובשביל זה היה צריך לקום מוקדם מאוד בבוקר, לפני הדבורים, ולחסום את האבקת הדבורים עם קפסולת פלסטיק גדולה שנועדה במקור לתרופות של בעלי חיים ככה שיהיה בטוח שהמלון הוא מזן טל דבש ולא זן אחר. את הקפסולה היו מלבישים על הפרח שנועד להפוך למלון. עבדתי בעבודה המוזרה הזו כל הקיץ ובסתיו התקשר מישהו שפגשתי בצבא ושאל אם בא לי לעבוד במעבדת צילום בטכניון והשאר הוא היסטוריה.