אינטר ויזה וקריספי בטטה

עבר עלי שבוע קשה, החום כמובן וגם בעלי שיחיה שמצליח להקשות על חיי כל פעם בצורה אחרת. קודם כל בעיות בריאות: התפתח אצלו מין פצע לא נחמד על אפרכסת האוזן. רופא שהעיף מבט למרות שג'ינג'י הגיע אליו בגלל בעיה אחרת נבהל ודרש שייגש מיד למחלקת פלסטיקה. כמובן שכל הטרטור של הבירוקרטיה והטלפונים וקביעת התור נפלו עלי, זה התפקיד שלי בחיים שלנו, להוריד ממנו את עול הסידורים וההתעסקויות עם טלפונים ומחשבים. קבעתי תור למחלקת פלסטיקה במרפאה בחיפה ושם אמרו מיד – ניתוח. קבעו תור לסוף החודש. ג'ינג'י התרגז ואמר שזה מאוחר מידי, הוא רוצה מיד עכשיו. רופא פרטי דרך השר"פ וניתוח בבית חולים פרטי זה עסק יקר, עשרת אלפים ₪ בערך, ולכן ניסיתי גם בבית חולים העמק בעפולה. הצלחתי לקבוע לו תור די מהר וגם הפלסטיקאי בעפולה פסק שצריך ניתוח, והרגיע שזה אמנם דחוף, אבל לא חייבים כבר עכשיו, אפשר לחכות כמה ימים ואכן, ביום שני הבא עלינו לטובה ג'ינג'י אמור להתייצב בבית החולים ולהתנתח. זה ניתוח אמבולטורי כלומר עוד באותו יום הוא חוזר הביתה.

מה לעשות שבדיוק עכשיו הוד מעלתה, המטפלת לשעבר של חמותי שכל הזמן בקשר עם ג'ינג'י אמורה לטוס לחופשת מולדת יום אחרי הניתוח שלו? כבר שבועיים שלמים שהיא מתזזת אותו לעשות כל הזמן קניות פה ושם, ואוגרת ציוד שהיא מתכננת להביא למשפחה שלה במולדובה.

ג'ינג'י טוען שאני סתם קנאית, אבל מעצבן אותי שכל יום יומיים הוא נעלם איתה ועם המכונית לכמה שעות למסעי קניות פסיכיים לגמרי. קנו חלוק הטבלה לנכד שלה, וכל מיני תליונים דתיים של צלבים וכיוצא בזה. קנו סירים וסכינים ובגדים, וחרשו את כל הצפון כדי למצוא מחבת עם מכסה. לא מצאו בשום מקום עד שאני באתי לעזרה. הלכנו לקניון בעפולה אחרי שהיינו בבית החולים ושם קניתי סט של מחבתות ומכסה בודד שהתאים לאחת מהן ואותה ג'ינג'י הביא לגברת מולדבה. שאר המחבתות נשארו אצלי.

אחר כך התחילה הסאגה של בדיקת הקורונה שלה. צריך בדיקה שתיעשה 72 שעות לפני הטיסה. קובעים תור לבדיקה דרך קישור שהגיע במסרון. שוב מפעילים אותי כי גם בעלי וגם המולדבית הם טכנופובים חסרי ישע. הקישור נתקע שוב ושוב ושוב כנראה בגלל עומס נבדקים. אחרי יום שלם של עצבים הצלחתי סוף סוף. בלילה שלפני הניתוח שלו בעלי יסיע את הגברת לבדיקת קורונה בביקור רופא בחיפה, אבל שוב בעיה, אין לה אינטר ויזה שזו אשרה מיוחדת לעובדים זרים שנוסעים לחופשת מולדת. ושוב מפילים עלי את הטרחה של לברר מה ואיך וכמה ולמה ואם אפשר להגיע למשרד הפנים בלי תור ולאיפה בדיוק במשרד הפנים אפשר להגיע?

היום הוא סוף סוף לקח אותה ואחרי חצי יום של התרוצצות ועמידה בתור היא קיבלה את האינטר ויזה שלה. עכשיו נשאר רק עניין היום הולדת שלה שאמור להתקיים ביום שישי זה. כאן איבדתי את הסבלנות ואת העצבים והתקוממתי. תחגוג לה יום הולדת כמו שאתה חוגג לי אמרתי במרירות. לי כמובן לא ממש חוגגים, מזל טוב יבש ואיזה זר פרחים עלוב זה כל מה שאני מקבלת ליום הולדת.

בעלי קלט סוף סוף שאני עצבנית רצח עליו ושנמאס לי לגמרי מכל העסק הזה של ההתעסקות הלא נגמרת שלו עם גברת מולדובה. כאן המקום לספר שחוץ מהעזרה שלו לצאת לחופשת מולדת בזמן קורונה בשאר ימות השנה הוא כל הזמן מתעסק עם בעיות הבריאות שלה. כל פעם כואב לה במקום אחר בגוף, ואין שבוע שהיא לא נוסעת ברכב שלנו כשבעלי הנהג לרופא אחר. בדיקות דם ללא הרף, צילומים פה ושם, והתעסקות שלא נגמרת במכאובים שלה, והכל על חשבון הדלק והזמן של הדביל הזה שהייתי טיפשה מספיק להתחתן איתו. וכשאני כועסת ומתרגזת ושואלת למה הוא הפך את עצמו למשרת ונהג שלה הוא מתרגז חזרה וטוען שאני קנאית והוא חייב לה כי אימא שלו מתה אצלה בידיים, והיא בחורה מסכנה שלא יודעת להסתדר לבד (היא בת 52 וכבר סבתא לשניים) והמעסיקים הנוכחיים שלה קמצנים ולא מוכנים לעזור לה. בטח שהם לא מוכנים לעזור לה. יש פראייר שמוכן לעשות הכל אז למה שהם יתאמצו? שלא לדבר על זה שלעזור לה להתרוצץ בכל הארץ ולפתור לה בעיות ולעשות איתה קניות זו משרה מלאה פלוס רכב.

היום הודעתי לו שאני הולכת לאכול במסעדה כי היום לא בישלתי וזהו. הוא שהרגיש שאני כבר על סף התפוצצות הסכים מיד וביקש לבוא איתי. הסכמתי והלכנו למסעדת ג'פניקה, יש שם קריספי בטטה שאני מאוד אוהבת. התיישבנו והזמנו ואפילו קיבלנו כבר שתייה ורק ביקשנו להשתיק את המוזיקה החזקה. גם איש אחד שישב לא רחוק אמר שבאמת המוזיקה חזקה מידי. החלישו ממש קצת וכשביקשנו שיחלישו עוד טיפה המלצרית אמרה שאי אפשר וחייבים מוזיקה. ג'ינג'י התרתח ואמר שאם ככה הוא לא מוכן לאכול פה, קם ויצא ואני, כמו דבילית, רצה אחריו.

אז נכון שהמוזיקה הייתה באמת מרגיזה והפריעה לנו לדבר, אבל כבר הזמנו ומה עם הקריספי בטטה שלי? ג'ינג'י ניסה לפייס אותי והציע שנלך למסעדה אחרת, אבל כבר לא התחשק לי יותר, הראש כאב לי והיה לי חם. אכלנו בחיפזון באיזה דוכן והלכנו לקנות מלכודות לעכברים כי כאילו שאין די צרות ובעיות יש לנו גם עכברים. חזרנו הביתה מותשים מהחום ובמקום לנוח הוא התחיל להתעסק עם סידור הביטוח נסיעה לחו"ל שלה. הוא עשה את זה בטלפון, אבל הוא לא שומע טוב ולא הבין כל כך טוב מה הפקידה אמרה, ושוב, למרות שהייתי עייפה ועצבנית ועם כאב ראש, נחלצתי לעזרה ועכשיו יש לגברת ביטוח והיא יכולה לאבד בכיף את המזוודות שלה או לשבור רגל במולדובה והביטוח יכסה את זה.

נשאלת השאלה למה אני ממשיכה לעזור ולשתף פעולה למרות שנורא מעצבן אותי איך בעלי מפנק את האישה המרגיזה הזו ומכרכר סביבה. לא יודעת למה, אולי כי הוא רוצה ומבקש וכי אני רגילה לעזור לו ולעשות כרצונו. למרות זאת אני מאוד מרוגזת על כל העסק ומרגישה זעם נוראי. מרגישה שזה לא בסדר ולא צריך להיות ככה ולא מגיע לי יחס כזה אחרי כל כך הרבה שנים של נישואים.

שאלתי את בעלי איך הוא ירגיש אם אני אתחיל לטפח גבר אחר ולכרכר סביבו ולשרת אותו ולעזור לו ולהקדיש לו זמן ואנרגיות שלא לדבר על מתנות והזמנות למסעדות ובתי קפה ושיחות כל ערב בווטסאפ? הוא צחק ואמר שבבקשה, אני מוזמנת. בלב הוא בטח חושב שמי יסתכל על זקנה שמנה ומוזנחת כמוני. נכון שאני כבר לא צעירה כל כך אבל אני עדיין אישה ואני מאוד פגועה ונעלבת, ולכן אני מתכננת נקמה. לא יודעת עדיין מה היא תהיה אבל הנקמה בוא תבוא, היא תהיה מכאיבה ומעליבה והיא תוגש קרה.